לידער פֿון אַבֿרהם נחום שטענצעל

שיריו של אברהם נחום שטנצל
הקדמה

את שני השירים שתרגמתי כתב א"נ שטנצל (שטענצעל) בשנות השלושים בברלין. אברהם נחום שטנצל (1897-1983), משורר רומנטיקן ואידאליסט, פרסם בעיר לפחות תריסר ספרונים המלאים בשירים אקזיסטנציאליסטיים ומיסטיים, רעד מעוני ומקור ואפילו קפץ על תלי קברים בבתי־עלמין לפני הנחת המצבות כדי להשתכר כמה מעות. אבל בתוך התלישות הכה־אופיינית שלו, שטנצל גם ידע ליהנות מכל הדקדנטיות המפורסמת של רפובליקת ויימאר. תרגומיו לגרמנית זכו לשבחים של תומאס מאן, ארנולד צוייג והעיתונות הגרמנית, והוא אפילו התאהב בדורה דיאמנט, אהובתו של קפקא, אם כי בסוף הוא ניהל רומן עם אלזה לסקר־שילר. היא הייתה מבוגרת ממנו ב־28 שנים, אבל מי סופר. היא אפילו כתבה עליו שיר אחד, בו קראה לו "חמיד, משורר הז'ארגון". ערב אחד שטנצל גם מנע ממנה לדקור את אורי צבי גרינברג, שהסב איתם לשולחן כמעט כל ערב ברוֹמָנִישֶס קפה שבמערב העיר. אולם עילת הדקירה נותרה בגדר תעלומה.

למרות שבזמן אמת שטנצל היה כנראה המשורר היידי הנודע ביותר בגרמניה, כיום מדובר במשורר נשכח לגמרי. אולי ההשתכחות של שטנצל קשורה בהסתייגותו מפוליטיקה, באופיו המעט מיסטי והמעט דתי (אחיו היה רב חסידי נודע, הגאון מסוסנוביץ) או בדיאלקט המוזר שלו. אולי היא קשורה גם בכך ששטנצל לא הלך לעולמו בטרגדיה גדולה – אלא דעך בהדרגה. ב-1936, אחרי 15 שנים בברלין, שטנצל ברח ללונדון, שם הוא הוציא לאור וערך את העיתון היידי "לשון או לעבּן". שטנצל ניהל את מעגל היידיש המצטמצם של העיר עד יום מותו ב־1983, כשנמצא מת באמצע הרחוב, עזוב, קשיש ועני מרוד. במיתולוגיה של ווייטצ'אפל, השכונה היהודית־לשעבר במזרח לונדון, הוא מתואר כגורו של סצנת היידיש המקומית, וכגרפומן חצי־משוגע שהדפיס, כתב וערך כמות מופרכת של טקסטים, כשבהדרגה כבר לא נשאר מי שיתעניין או יקרא אותם.

הפעם היחידה ששטנצל תורגם לעברית הייתה ב־1935, כשארבעה משיריו תורגמו בידי דב סדן (שטוק) ופורסמו בעיתון "דבר". אחד מהשירים האלו, שסדן תרגם בתור "בלדה על זקנה מלקטת אוכמניות", תורגם באופן שמרני מאוד, שכמעט ועיקר את אופיו המיני הבולט של השיר, שמהווה, לדעתי, את עיקר חינו. לכן, תרגמתי אותו מחדש בתור "הבלדה על הסבתא מוכרת האוכמניות", תוך שימור ההשוואה בין האישה לפרה חולבת והשימוש בעסיס האוכמניות ובחלב כדי לציין תשוקה. גם השיר הראשון שתרגמתי כאן, "יאן והשור", מכיל מוטיבים דומים – כשהפעם הגבולות בין הגבר לשור אותו הוא מוליך מטשטשים. הם נעים ביחד, וכבר לא לגמרי ברור מי מהם הפרא ובמי מהם מסתכלת האישה. שני השירים לקוחים מתוך "פֿישערדאָרף" ("כפר דייגים", 1933), היצירה הידועה והמורכבת ביותר של שטנצל, שמורכבת ממחזורי שירה סימבוליים, עשירי מבע ועתירי תשוקה על חיות וחקלאים בכפר דייגים.

גולי דולב-השילוני

אברהם נחום שטנצל משמאל בצעירותו
יידיש

יאַן און דער ביק

זייערע טשופּרינעס שרויפֿן זיך אין לופֿט,
זאַפֿטיקע סענקעס געפּרעגלטע אין זון,
און ווי הינטישע מאָרדעס דרייען זיי זיך,
געקיצלט פֿון אַ ריח אַ וואַרעמען צעשמעקטן – 

מאַרושאַ, אין אָפֿענעם טויער שטייענדיק,
קוקט זיי נאָך, זיי ביידע,
מיט פֿאַרזשמורעטע ברוסטן הייסע, צעשיקלטע,
וויגנדיק זיך איבער אירע וואַרעמע לענדן – 

ווי ווײַס זייערע געהירן דרינען בלענדן!
אונטערגייענדיקע סוף־זומער־טעג,
הייס־אָטעמדיקע און צעברענטע
איבער באַדעלע פֿעלדע אָפּגעזענגטע.

און פֿירנדיק אַזוי דעם ווילד געוואָרענעם,
דעם ביק מיט די פֿאַרבונדענע אויגן,
וויל ער אױפֿהײבן די האַק און אַראָפּלאָזן
איבערן קאַרק – – איבער זײַן אייגענעם צעווילדעוועטן…

יידיש עברית

יאַן און דער ביק

זייערע טשופּרינעס שרויפֿן זיך אין לופֿט,
זאַפֿטיקע סענקעס געפּרעגלטע אין זון,
און ווי הינטישע מאָרדעס דרייען זיי זיך,
געקיצלט פֿון אַ ריח אַ וואַרעמען צעשמעקטן – 

מאַרושאַ, אין אָפֿענעם טויער שטייענדיק,
קוקט זיי נאָך, זיי ביידע,
מיט פֿאַרזשמורעטע ברוסטן הייסע, צעשיקלטע,
וויגנדיק זיך איבער אירע וואַרעמע לענדן – 

ווי ווײַס זייערע געהירן דרינען בלענדן!
אונטערגייענדיקע סוף־זומער־טעג,
הייס־אָטעמדיקע און צעברענטע
איבער באַדעלע פֿעלדע אָפּגעזענגטע.

און פֿירנדיק אַזוי דעם ווילד געוואָרענעם,
דעם ביק מיט די פֿאַרבונדענע אויגן,
וויל ער אױפֿהײבן די האַק און אַראָפּלאָזן
איבערן קאַרק – – איבער זײַן אייגענעם צעווילדעוועטן…

יאן והשור

רַעֲמוֹתֵיהֶם נִדְפָּקוֹת בָּאֲוִיר,
בַּשֶּׁמֶשׁ נִצְלִים גִּדְמִי עֵץ עֲסִיסִיִּים,
וְהֵם מִסְתּוֹבְבִים כְּמוֹ חֹטֶם שֶׁל כֶּלֶב,
רֵיחַ מְדַגְדֵּג אוֹתָם, נִיחוֹחַ חַמִּים –

מָארוּשָׁה, שֶׁנִּצֶּבֶת בַּשַּׁעַר הַפָּתוּחַ,
נוֹעֶצֶת בָּהֶם מַבָּט, בִּשְׁנֵיהֶם,
שָׁדֶיהָ הַפּוֹזְלִים בַּחֹם, הַמְסַנְוְרִים,
מִתְעַרְסְלִים מֵעַל לַהַט חֲלָצֶיהָ –

כַּמָּה לֹבֶן בְּמֹחוֹתֵיהֶם הַמְסַנְוְרִים!
יְמֵי שִׁלְהֵי הַקַּיִץ הַשּׁוֹקְעִים
מִתְנַשְּׁמִים בַּחֹם, לוֹהֲטִים
מֵעַל כָּרֵי שְׂדוֹת הַחָרוּךְ.

וּכְשֶׁהוּא מוֹבִיל כָּךְ אֶת שֶׁהָפַךְ לְפֶרֶא,
אֶת הַשּׁוֹר שֶׁעֵינָיו מְכֻסּוֹת,
הוּא רוֹצֶה לְהָנִיף גַּרְזֶן עַל צַוָּארוֹ,
עַל צַוַּאר הַפֶּרֶא שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ…

עברית

יאן והשור

רַעֲמוֹתֵיהֶם נִדְפָּקוֹת בָּאֲוִיר,
בַּשֶּׁמֶשׁ נִצְלִים גִּדְמִי עֵץ עֲסִיסִיִּים,
וְהֵם מִסְתּוֹבְבִים כְּמוֹ חֹטֶם שֶׁל כֶּלֶב,
רֵיחַ מְדַגְדֵּג אוֹתָם, נִיחוֹחַ חַמִּים –

מָארוּשָׁה, שֶׁנִּצֶּבֶת בַּשַּׁעַר הַפָּתוּחַ,
נוֹעֶצֶת בָּהֶם מַבָּט, בִּשְׁנֵיהֶם,
שָׁדֶיהָ הַפּוֹזְלִים בַּחֹם, הַמְסַנְוְרִים,
מִתְעַרְסְלִים מֵעַל לַהַט חֲלָצֶיהָ –

כַּמָּה לֹבֶן בְּמֹחוֹתֵיהֶם הַמְסַנְוְרִים!
יְמֵי שִׁלְהֵי הַקַּיִץ הַשּׁוֹקְעִים
מִתְנַשְּׁמִים בַּחֹם, לוֹהֲטִים
מֵעַל כָּרֵי שְׂדוֹת הַחָרוּךְ.

וּכְשֶׁהוּא מוֹבִיל כָּךְ אֶת שֶׁהָפַךְ לְפֶרֶא,
אֶת הַשּׁוֹר שֶׁעֵינָיו מְכֻסּוֹת,
הוּא רוֹצֶה לְהָנִיף גַּרְזֶן עַל צַוָּארוֹ,
עַל צַוַּאר הַפֶּרֶא שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ…

Salvatore Fiume, Woman and Bull in Front of the Mirror, 1957
יידיש

די באַלאַדע פֿון דער באָרעווקע־באַבע

אַרויסגעריסנע קשאַקעס מיט די וואָרצלען
זעען אויס אירע אויסגעטריקנטע הענט.
און די באָראָװקעס וואָס זי מעסט אָן
זײַנען זיכער די אַרױסגערונענע בלוטסטראָפּן.


ווען זי איז אַ יונגבלוט געווען,
האָט זי שוין אירע ערשטע מילך פֿאַרקױפֿט אין שטאָט,
יענער, וואָס האָט איר דעם בויך געמאַכט,
האָט זי אַהינגעפֿירט ווי אַ פֿולע מילכקאַן!


און איצט נאָך, ווען זי רעדט, קומט עס אַרויס פֿון איר,
אַן אַרויסגאָרגלדיקער איבערגעבליבענער שלונג – –
אַ בלעכענע מילכקאַן אַ צעבויגענע,
שטייט זי אַזוי מיט אירע אײַנגעפֿאַלענע באַקן.

יידיש עברית

די באַלאַדע פֿון דער באָרעווקע־באַבע

אַרויסגעריסנע קשאַקעס מיט די וואָרצלען
זעען אויס אירע אויסגעטריקנטע הענט.
און די באָראָװקעס וואָס זי מעסט אָן
זײַנען זיכער די אַרױסגערונענע בלוטסטראָפּן.


ווען זי איז אַ יונגבלוט געווען,
האָט זי שוין אירע ערשטע מילך פֿאַרקױפֿט אין שטאָט,
יענער, וואָס האָט איר דעם בויך געמאַכט,
האָט זי אַהינגעפֿירט ווי אַ פֿולע מילכקאַן!


און איצט נאָך, ווען זי רעדט, קומט עס אַרויס פֿון איר,
אַן אַרויסגאָרגלדיקער איבערגעבליבענער שלונג – –
אַ בלעכענע מילכקאַן אַ צעבויגענע,
שטייט זי אַזוי מיט אירע אײַנגעפֿאַלענע באַקן.

הבלדה על הסבתא מוכרת האוכמניות

כְּמוֹ שִׂיחִים שֶׁנֶּעֶקְרוּ עִם שְׁרְשֵׁיהֶם
נִרְאוֹת כַּפּוֹת יָדֶיהָ הַמְיֻבָּשׁוֹת.
וְהָאֻכְמָנִיּוֹת שֶׁהִיא מַצִּיעָה
הֵן וַדַּאי טִפּוֹת דָּם שֶׁנִּגַּר.

עוֹד כְּשֶׁהָיָה דָּמָהּ צָעִיר
מָכְרָה בָּעִיר אֶת בִּכּוּרֵי חֲלָבָהּ,
וְהַהוּא שֶׁמִּלֵּא אֶת בִּטְנָהּ,
הוֹבִיל אוֹתָהּ לְשָׁם כְּמוֹ כַּד־חָלָב מִתְפַּקֵּעַ!

וְגַם עַכְשָׁו, כְּשֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת, זֶה מַשְׁפְּרִיץ מִמֶּנָּה,
שְׁלוּק מְבַעְבֵּעַ שֶׁשָּׂרַד –
כַּד חָלָב, פַּח מְעֻקָּם,
הִיא עוֹמֶדֶת כָּךְ, וּלְחָיֶיהָ שְׁמוּטוֹת.

עברית

הבלדה על הסבתא מוכרת האוכמניות

כְּמוֹ שִׂיחִים שֶׁנֶּעֶקְרוּ עִם שְׁרְשֵׁיהֶם
נִרְאוֹת כַּפּוֹת יָדֶיהָ הַמְיֻבָּשׁוֹת.
וְהָאֻכְמָנִיּוֹת שֶׁהִיא מַצִּיעָה
הֵן וַדַּאי טִפּוֹת דָּם שֶׁנִּגַּר.

עוֹד כְּשֶׁהָיָה דָּמָהּ צָעִיר
מָכְרָה בָּעִיר אֶת בִּכּוּרֵי חֲלָבָהּ,
וְהַהוּא שֶׁמִּלֵּא אֶת בִּטְנָהּ,
הוֹבִיל אוֹתָהּ לְשָׁם כְּמוֹ כַּד־חָלָב מִתְפַּקֵּעַ!

וְגַם עַכְשָׁו, כְּשֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת, זֶה מַשְׁפְּרִיץ מִמֶּנָּה,
שְׁלוּק מְבַעְבֵּעַ שֶׁשָּׂרַד –
כַּד חָלָב, פַּח מְעֻקָּם,
הִיא עוֹמֶדֶת כָּךְ, וּלְחָיֶיהָ שְׁמוּטוֹת.

גולי דולב-השילוני הוא סטודנט להיסטוריה גלובלית בברלין. מחקריו עוסקים בתפוצות דתיות ולאומיות והוא מתמחה בעולם היידיש. סיפורים קצרים פרי עטו התפרסמו ב"המוסך" וב"הו".

אלמוניאורן כהן רומן

שיר על מות משה

שירה אפית

יעקב פאטמיה ויינשטוק

רײזעלע

רייזלה

ה' לייוויקמרים אגבור

די מחילה

מחילה

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור