חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
הקדמה

נתקלתי בשיר הזה ימים אחרי האסון, היו שקראו לו מבול. בבתי הכנסיות סיימו סבב של קריאה בתורה והתחילו מבראשית, הזמן זחל לאיטו לעבר נח. והלב לא נח. הדרמה שהתחוללה בנפשו של י.ל טלר הפכה לממשית. כל אזכור של בשר גרר עימו תחושה של ניתוק ולא היה זכר למחשבה בהירה. הניסיון לתרגם את הסערה רק הציף עוד ועוד שאלות: האם ישנן מילים שניתן להיאחז בהם? האם יש מקום לשיקולים אסתטיים? האם יש מקום לשירה? ומה בדבר העברית, האם גורלה כגורל היידיש? והנה אחר הפירוק, אחר שיתוק המוחין וערבול החושים, העברית מתמסרת ומגלה שטלפיו של עוף הים הגם שהינם שורטים בבשר, אוחזים ואינם מרפים, מביאים עימם גם אופק חדש-ישן, ואפשרות של חזרה למקור, למקור השמש.

בצלאל דב

Ivan Aivazovsky, The Tempest, 1899
יידיש

דער מוח איז שוין אָפּגעשניטן
פֿון יבשה.
דאָס לײַב
פֿלײצט
פֿאַרפֿלײצט
און פּענטעט
װי מיט וואַסערשטריק
די קנעכלען, די קני,
און די דיך
פֿון לעצטן
קלאָרן געדאַנק.
די שטראָמען זאַמלען זיך
און שטײַגן
צום מוח׃
דאָס לײַב
צענעמט אונדז
זין בײַ זין
און שװענקט אונדז אַרױס
צום ים.
אונדזער פֿאַרשראָקן קול
טוקט זיך
װי אַ זעגל
צװישן די וואַסערקאַמען.
דער טאָג איז דין װי גלאָז;
אַ װאָלקן בלוטיקט
אינעם שנאָבל
פֿון דער זון.

יידיש עברית

דער מוח איז שוין אָפּגעשניטן
פֿון יבשה.
דאָס לײַב
פֿלײצט
פֿאַרפֿלײצט
און פּענטעט
װי מיט וואַסערשטריק
די קנעכלען, די קני,
און די דיך
פֿון לעצטן
קלאָרן געדאַנק.
די שטראָמען זאַמלען זיך
און שטײַגן
צום מוח׃
דאָס לײַב
צענעמט אונדז
זין בײַ זין
און שװענקט אונדז אַרױס
צום ים.
אונדזער פֿאַרשראָקן קול
טוקט זיך
װי אַ זעגל
צװישן די וואַסערקאַמען.
דער טאָג איז דין װי גלאָז;
אַ װאָלקן בלוטיקט
אינעם שנאָבל
פֿון דער זון.

הַמֹּחַ כְּבָר הִפְלִיג
מִן הַיַּבָּשָׁה.
הַבָּשָׂר
צָף
מֵצִיף
וּבְחַבְלֵי־מַיִם
כְּמוֹ אוֹזֵק
אֶת קַרְסֻלֶּיהָ,
אֶת שׁוֹקֶיהָ וִירֵכֶיהָ
שֶׁל מַחֲשָׁבָה בְּהִירָה
שֶׁעוֹד נוֹתְרָה.
הַזְּרָמִים מִתְלַכְּדִים
עוֹלִים
אֶל הַמֹּחַ.
הַבָּשָׂר
מְפָרֵק אוֹתָנוּ
חוּשׁ אַחַר חוּשׁ
שׁוֹטֵף אוֹתָנוּ אֶל
הַיָּם.
קוֹלֵנוּ הַנִּשְׁבָּר
צוֹלֵל
כְּמִפְרָשׂ
בְּכַרְבֹּלֶת־יָם.
הַיּוֹם דַּק כִּזְכוּכִית;
עָנָן מְדַמֵּם
בִּמְקוֹר
הַשֶּׁמֶשׁ.

עברית

הַמֹּחַ כְּבָר הִפְלִיג
מִן הַיַּבָּשָׁה.
הַבָּשָׂר
צָף
מֵצִיף
וּבְחַבְלֵי־מַיִם
כְּמוֹ אוֹזֵק
אֶת קַרְסֻלֶּיהָ,
אֶת שׁוֹקֶיהָ וִירֵכֶיהָ
שֶׁל מַחֲשָׁבָה בְּהִירָה
שֶׁעוֹד נוֹתְרָה.
הַזְּרָמִים מִתְלַכְּדִים
עוֹלִים
אֶל הַמֹּחַ.
הַבָּשָׂר
מְפָרֵק אוֹתָנוּ
חוּשׁ אַחַר חוּשׁ
שׁוֹטֵף אוֹתָנוּ אֶל
הַיָּם.
קוֹלֵנוּ הַנִּשְׁבָּר
צוֹלֵל
כְּמִפְרָשׂ
בְּכַרְבֹּלֶת־יָם.
הַיּוֹם דַּק כִּזְכוּכִית;
עָנָן מְדַמֵּם
בִּמְקוֹר
הַשֶּׁמֶשׁ.

בצלאל דב שטראוס, בוגר המסלול לספרות יידיש באוניברסיטת תל אביב ודוקטורנט במחלקה לספרות ולשפות מודרניות בג'ונס הופקינס. צעדיו הראשונים בתרגום ובמחקר מתמקדים במשוררת ריקודה פוטש ובספרות יידיש ארץ ישראלית.

אהרן צייטליןיעד בירן

מאָנאָלאָג אין פּליינעם ייִדיש

מונולוג בסימפל יידיש

דבֿורה פֿאָגעליעל לוי

די זון אין געלע גאַסן

השמש ברחובות צהובים

לייב קװיטקאָיונה ל"י גונופולסקי

אַן אַלטער ניגון

ניגון עתיק

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור