קינדער אין געטאָ

ילדים בגטו
הקדמה

באחד מקורסי ספרות יידיש שלי, נגשה אלי סטודנטית בשם טובה בירן, ובביישנות רבה אמרה לי, אתה יודע אבי היה משורר יידיש, הוא כתב הרבה שירים, והייתי רוצה לתרגמם אולי אתה מוכן לתרגם אחד משיריו? 

לשאלתי מי היה אביך, ענתה: המשורר לייב מורגנטוי…

לייב מורגנטוי הוא שם העט של המשורר חנן לייב ספוז'ניק, שנולד בפינסק, לאחר המלחמה חי בלודז' ועלה לארץ והתיישב בחולון. שירו המפורסם ביותר הוא כמובן עץ הכוכבים „מײַן פֿעטער עליע האָט אַ בוים„, שהולחן על ידי נח נאכבוש, תורגם לעברית על ידי יורם טהרלב, הולחן בגרסתו העברית על ידי נורית הירש והושר בהצלחה רבה על ידי חווה אלברשטיין הן ביידיש והן בעברית.

טובה נגשה אלי לאחר ששמעה מספר תרגומים שלי ליידיש ושאלה אם אני מוכן לתרגם גם מיידיש לעברית. היא סיפרה שיש לאביה שיר שנקרא „קינדער אין געטאָ„, „ילדים בגטו„, שמספר מתרגמים ניסו לתרגמו אולם התרגומים לא הניחו את דעתה, הם לא העבירו את עוצמת הטרגדיה המתוארת בשיר, ובנוסף הם לא נתנו את התחושה המרוממת המתקבלת בקריאת שיריו של אביה. 

השיר לא פשוט לתרגום מכיוון שהוא מחוסר משקל ובעל חריזה מתעתעת, המתארת את תחושות הבלבול והתסכול של המשורר בעקבות המראות שבגטו. מה גם שלא מעט ביטויים שעוברים ביידיש לא מתקבלים באותה צורה במעבר לעברית. 

לאחר מספר נסיונות שלי וכמעט חצי שנה הצגתי בפני טובה את התרגום, ולשמחתי היא אהבה אותו מיד.

השיר „קינדער אין געטאָ„, "ילדים בגטו", מתאר את הטרגדיה של ילד בגטו. הילדים שבמקום לשחק מנסים לשרוד ולהשיג פירור אוכל על מנת שלא למות. חלקם מתים כמו חיטה קצורה (ביידיש פֿאַרשניטענע) ומי שכבר מצליח לשרוד את הרעב, מגיעים הקלגסים הנאציים שבטלפיהם הגסות נרצחים. אלא שמורגנטוי איננו מסתפק בתיאור המוות, הוא מרשה לעצמו להיכנס לנשמות הילדים.

בדומה לשירו של מרדכי געבירטיג, „עס ברענט„, הקורא ליהודים שלא לחבוק ידיים ולהציל את השריפה בדמם, קוראים הילדים המתים בשירו של מורגנטוי לשורדים ולחיים לא לשכוח, הם לא מבקשים, הם צועקים וקוראים ותובעים להמשיך ולחיות בליבנו, מתוך הקבר והאפר הם זועקים לזכור ולא לשכוח. לזכור מי קצר את הילדים, כיצד ובאיזו אכזריות, ובעיקר מדוע ובשל מה. האמנם יש לכך תשובה? 

לזכור את ההיסטוריה בתקופה האפילה ביותר של עמנו. 

דווקא בתקופה הנוכחית, כאשר המדיניות הפולנית מנסה להשכיח חלקים משמעותיים מתוך שואת יהודי אירופה, תקופה בה אנו עדים להתגברות מכחישי שואה, ותקופה שבה גם בתוכנו אנשים מוכנים לסלוח ויותר מכך לשכוח, עומד המשורר לייב מורגנטוי ונהיה לפה למליון וחצי הילדים שנרצחו בשואה ודורש בשמם לזכור ולא לשכוח, לחיות אותם בליבנו, לזכור שהיו ילדים שבמקום לפרוח קמלו, במקום לאכול רעבו, ובמקום לשחק נרצחו. 

השנים חולפות ועימן מתמעטים דוברי היידיש ושורדי השואה, דווקא כעת יש חשיבות להנגיש את היצירה ביידיש לדוברי העברית (והאנגלית) על מנת לשמר את הזכרון, להנציח את העבר ולשמור על העתיד. בכל לווייה יהודית אנו קוראים את המשנה במסכת אבות ג, א: "דע מאין באת ולא אתה הולך". קדושי השואה בכלל והילדים הנרצחים בפרט, מבקשים שנזכור מאין באנו ונדע לאיזה כיוון אנו רוצים ללכת, הן מבחינת חיינו הפרטיים ועוד יותר מבחינת דמותה של המדינה היהודית בה אנו רוצים לחיות. האמנם בדמותה של המדינה כפי שאנו מעצבים אותה – אנו ממלאים את התביעה של אותם ילדים, שעיניהם צועקות, וקוראות ותובעות?

 ד"ר יניב גולדברג

Isaac Levitan, Gray Day, 1895
יידיש

קינדער אין געטאָ,
ווי פֿלאַנצן פֿאַרװעלקטע אין בליִען.
קינדער, ווי זקנים,
מיט האַלב אויסגעלאָשענע אויגן.
זיי זענען מקנא דעם ווינט
און די זאָרגלאָזע פֿייגל,
וואָס קענען פֿון געטאָ
דעם שטעכיקן צוים איבערפֿליִען.

קינדער אין געטאָ –
פֿון הונגער געשװאָלענע שטייען,
דאָס נאַקעטע לײַב –
אונטער שטעכיקע רעגנס און שנייען,
זיי בעטלען אַ קרישקעלע ברויט,
אַ קאַרטאָפֿל דעם הונגער צו שטילן,
אַ בגד אַן אַלטס –
דאָס צעװוּנדיקטע לײַב צו פֿאַרהילן. 

קינדער אין געטאָ,
פֿאַריתומטע, עלנטע קינדער.
דער ברוק זייער היים איז
און ווער וועט זיי שיצן אַצינדער?…
נישטאָ ווער ס'זאָל צוטוליען װאַרעם,
אַ לעפֿל געקעכטס זיי דערלאַנגען,
און ס'פֿאַלן די קינדער אויף גאַסן,
ווי אונטערגעשניטענע זאַנגען.

קינדער אין געטאָ –
געשלײַדערט פֿון פֿענצטער און שטיגן
דורך רוצחישע לאַפּעס –
פֿון מאַמישער ברוסט אָפּגעריסן …
די טויערן שווערע פֿון הויף
מיט אַ קרעכץ הינטער זיי
                        זיך פֿאַרשליסן,
און ס'וויינען די מאַמישע הערצער
בײַ ליידיק-געוואָרענע וויגן…

עס האָבן די רוצחים
די ערשטע צום טויט זיי גענומען.
נאָך זיי איז
אַן עדה אַ גאַנצע געוואָרן פֿאַרשניטן …
שוצלאָזע קינדער –
די שענסטע, די איידלסטע בלומען –
עס האָט זיי אין ערגעץ
די מערדערשע האַנט נישט געמיטן …

זייער געביין שרײַט אַרויס
פֿון די אַשן און גריבער…
ייִדישע קינדער –
פֿאַרשניטענע דורות – מיליאָנען! …
זיי לעבן אין אונדזערע הערצער,
וואָס בלוטיקן אַלץ נאָך אין פֿיבער,
ס'באַגלײטן אונדז זייערע אויגן,
וואָס שרײַען און רופֿן
                          און מאָנען –  –  –

יידיש עברית

קינדער אין געטאָ,
ווי פֿלאַנצן פֿאַרװעלקטע אין בליִען.
קינדער, ווי זקנים,
מיט האַלב אויסגעלאָשענע אויגן.
זיי זענען מקנא דעם ווינט
און די זאָרגלאָזע פֿייגל,
וואָס קענען פֿון געטאָ
דעם שטעכיקן צוים איבערפֿליִען.

קינדער אין געטאָ –
פֿון הונגער געשװאָלענע שטייען,
דאָס נאַקעטע לײַב –
אונטער שטעכיקע רעגנס און שנייען,
זיי בעטלען אַ קרישקעלע ברויט,
אַ קאַרטאָפֿל דעם הונגער צו שטילן,
אַ בגד אַן אַלטס –
דאָס צעװוּנדיקטע לײַב צו פֿאַרהילן. 

קינדער אין געטאָ,
פֿאַריתומטע, עלנטע קינדער.
דער ברוק זייער היים איז
און ווער וועט זיי שיצן אַצינדער?…
נישטאָ ווער ס'זאָל צוטוליען װאַרעם,
אַ לעפֿל געקעכטס זיי דערלאַנגען,
און ס'פֿאַלן די קינדער אויף גאַסן,
ווי אונטערגעשניטענע זאַנגען.

קינדער אין געטאָ –
געשלײַדערט פֿון פֿענצטער און שטיגן
דורך רוצחישע לאַפּעס –
פֿון מאַמישער ברוסט אָפּגעריסן …
די טויערן שווערע פֿון הויף
מיט אַ קרעכץ הינטער זיי
                        זיך פֿאַרשליסן,
און ס'וויינען די מאַמישע הערצער
בײַ ליידיק-געוואָרענע וויגן…

עס האָבן די רוצחים
די ערשטע צום טויט זיי גענומען.
נאָך זיי איז
אַן עדה אַ גאַנצע געוואָרן פֿאַרשניטן …
שוצלאָזע קינדער –
די שענסטע, די איידלסטע בלומען –
עס האָט זיי אין ערגעץ
די מערדערשע האַנט נישט געמיטן …

זייער געביין שרײַט אַרויס
פֿון די אַשן און גריבער…
ייִדישע קינדער –
פֿאַרשניטענע דורות – מיליאָנען! …
זיי לעבן אין אונדזערע הערצער,
וואָס בלוטיקן אַלץ נאָך אין פֿיבער,
ס'באַגלײטן אונדז זייערע אויגן,
וואָס שרײַען און רופֿן
                          און מאָנען –  –  –

יְלָדִים בַּגֵּטוֹ
כְּמוֹ שְׁתִילִים הַקְּמֵלִים בִּפְרִיחָה
יְלָדִים כְּמוֹ זְקֵנִים
עִם עֵינַיִם כְּבוּיוֹת לְמֶחֱצָה.
מְקַנְאִים הֵם בָּרוּחַ,
בַּצִּפּוֹר הַחָפְשִׁית
הַיְכוֹלָה לְעוֹפֵף אֶל מֵעֵבֶר
לְגֶדֶר הַתַּיִל הַדּוֹקֵר.

יְלָדִים בַּגֵּטוֹ
נְפוּחִים מֵרָעָב הֵם עוֹמְדִים,
וְגוּפָם הָעֵירֹם הוּא נִדְקָר
תַּחַת גֶּשֶׁם וְשֶׁלֶג אַכְזָר.
מְקַבְּצִים נְדָבָה רַק פֵּרוּר מֵהַלֶּחֶם,
תַּפּוּחוֹן אֲדָמָה לְהַשְׁקִיט אֶת רָעֵב,
סְמַרְטוּט שֶׁל בֶּגֶד מָרוּט וְיָשָׁן
הָעִקָּר לְרַפֵּא אֶת הַגּוּף הַדּוֹאֵב.

יְלָדִים בַּגֵּטוֹ
מְיֻתָּמִים בּוֹדֵדִים בְּלִי כֹּחַ לָשֵׂאת
הָרְחוֹב הוּא בֵּיתָם
וּמִי יָגֵן עֲלֵיהֶם כָּעֵת.
אֵין מִי שֶׁבְּחֹם יְחַבְּקֵם
אוֹ יַגִּישׁ לָהֶם כַּף שֶׁל אֹכֶל חַם,
וְנוֹפְלִים בָּרְחוֹבוֹת הַיְלָדִים הָרַכִּים
כַּחִטָּה הַנִּקְצֶרֶת זְרוּקִים.

יְלָדִים בַּגֵּטוֹ
מִמַּדְרֵגוֹת וְחַלּוֹנוֹת הֻשְׁלְכוּ.
בְּטַלְפֵי הָרוֹצְחִים
נִקְרְעוּ בְּפִרְאוּת מִשְּׁדֵי אִמָּם,
וְשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַכְּבֵדִים
נֶאֶנְחוּ נִנְעֲלוּ אַחֲרֵיהֶם
וּבוֹכִים לְבָבוֹת, לִבְבוֹת אִמָּהוֹת
אֶל מוּל הָעֲרִיסוֹת הָרֵיקוֹת.

וְהָרוֹצְחִים – הֵם לָקְחוּ
אוֹתָם רִאשׁוֹנִים אֶל הַמָּוֶת
וְאַחֲרֵיהֶם
עֵדָה שְׁלֵמָה נִקְצְרָה.
יְלָדִים חַסְרֵי הֲגָנָה,
הֲכִי עֲדִינִים וְיָפִים הַפְּרָחִים
בְּשׁוּם מָקוֹם
לֹא פָּסְחָה עֲלֵיהֶם יַד הָרוֹצְחִים.

עַצְמוֹתֵיהֶם זוֹעֲקוֹת
מִקְּבָרִים וּמֵאֵפֶר
יְלָדִים יְהוּדִים,
דּוֹרוֹת נִכְחָדִים – מִלְיוֹנִים!
הֵם חַיִּים בְּלִבֵּנוּ
הַמְדַמֵּם, הַקּוֹדֵחַ,
וְאוֹתָנוּ תָּמִיד מְלַוּוֹת
עֵינֵיהֶם הַצּוֹעֲקוֹת, הַקּוֹרְאוֹת וְתוֹבְעוֹת.

עברית

יְלָדִים בַּגֵּטוֹ
כְּמוֹ שְׁתִילִים הַקְּמֵלִים בִּפְרִיחָה
יְלָדִים כְּמוֹ זְקֵנִים
עִם עֵינַיִם כְּבוּיוֹת לְמֶחֱצָה.
מְקַנְאִים הֵם בָּרוּחַ,
בַּצִּפּוֹר הַחָפְשִׁית
הַיְכוֹלָה לְעוֹפֵף אֶל מֵעֵבֶר
לְגֶדֶר הַתַּיִל הַדּוֹקֵר.

יְלָדִים בַּגֵּטוֹ
נְפוּחִים מֵרָעָב הֵם עוֹמְדִים,
וְגוּפָם הָעֵירֹם הוּא נִדְקָר
תַּחַת גֶּשֶׁם וְשֶׁלֶג אַכְזָר.
מְקַבְּצִים נְדָבָה רַק פֵּרוּר מֵהַלֶּחֶם,
תַּפּוּחוֹן אֲדָמָה לְהַשְׁקִיט אֶת רָעֵב,
סְמַרְטוּט שֶׁל בֶּגֶד מָרוּט וְיָשָׁן
הָעִקָּר לְרַפֵּא אֶת הַגּוּף הַדּוֹאֵב.

יְלָדִים בַּגֵּטוֹ
מְיֻתָּמִים בּוֹדֵדִים בְּלִי כֹּחַ לָשֵׂאת
הָרְחוֹב הוּא בֵּיתָם
וּמִי יָגֵן עֲלֵיהֶם כָּעֵת.
אֵין מִי שֶׁבְּחֹם יְחַבְּקֵם
אוֹ יַגִּישׁ לָהֶם כַּף שֶׁל אֹכֶל חַם,
וְנוֹפְלִים בָּרְחוֹבוֹת הַיְלָדִים הָרַכִּים
כַּחִטָּה הַנִּקְצֶרֶת זְרוּקִים.

יְלָדִים בַּגֵּטוֹ
מִמַּדְרֵגוֹת וְחַלּוֹנוֹת הֻשְׁלְכוּ.
בְּטַלְפֵי הָרוֹצְחִים
נִקְרְעוּ בְּפִרְאוּת מִשְּׁדֵי אִמָּם,
וְשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַכְּבֵדִים
נֶאֶנְחוּ נִנְעֲלוּ אַחֲרֵיהֶם
וּבוֹכִים לְבָבוֹת, לִבְבוֹת אִמָּהוֹת
אֶל מוּל הָעֲרִיסוֹת הָרֵיקוֹת.

וְהָרוֹצְחִים – הֵם לָקְחוּ
אוֹתָם רִאשׁוֹנִים אֶל הַמָּוֶת
וְאַחֲרֵיהֶם
עֵדָה שְׁלֵמָה נִקְצְרָה.
יְלָדִים חַסְרֵי הֲגָנָה,
הֲכִי עֲדִינִים וְיָפִים הַפְּרָחִים
בְּשׁוּם מָקוֹם
לֹא פָּסְחָה עֲלֵיהֶם יַד הָרוֹצְחִים.

עַצְמוֹתֵיהֶם זוֹעֲקוֹת
מִקְּבָרִים וּמֵאֵפֶר
יְלָדִים יְהוּדִים,
דּוֹרוֹת נִכְחָדִים – מִלְיוֹנִים!
הֵם חַיִּים בְּלִבֵּנוּ
הַמְדַמֵּם, הַקּוֹדֵחַ,
וְאוֹתָנוּ תָּמִיד מְלַוּוֹת
עֵינֵיהֶם הַצּוֹעֲקוֹת, הַקּוֹרְאוֹת וְתוֹבְעוֹת.

ד"ר יניב גולדברג הנו רב, עו"ד, מגשר מוסמך, חוקר משפט ספרות ותיאטרון ומתרגם מיידיש וליידיש. ספרו אני בדרכי אלך עוסק בניתוח סוגיות משפטיות שונות העולות משישה מחזות תיאטרון שלהן רלבנטיות לימינו. ספרו בימת חייה – שיחות עם השחקנית ליא קניג על תיאטרון וביוגרפיה יצא בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. פרסם מאמרים בתחום משפט ותיאטרון יידיש ועברי, תרגומו ליידיש לשירה של נטע ברזילי Toy ולשירו של יואב גינאי אני הז'יד זכו להד ולתפוצה רבה ברחבי העולם. בנוסף, הוא חבר ועדת פרסי התיאטרון הלאומי הבימה, חבר האגודה הישראלית לחקר ההומור, במאי, מרצה, מנחה ומלווה אקדמי של אירועי תרבות בארץ ובחו"ל.

אסתר קרייטמןדורי פרנס

די נײַע וועלט

העולם החדש

יהודה-לייב טעלערבצלאל דב

מבול

מבול

יעקבֿ גלאַטשטייןבצלאל דב

אָן ייִדן

באין יהודים

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור