ערגעץ הויך אויף אַ פֿעלדזיקן באַרג

אֵי-שָׁם גָּבוֹהַּ עַל הַר סְלָעִים
הקדמה

בשנת 2007, היתה לי הזדמנות נדירה לראיין את בנימין הרשב באן ארבור, מישיגן. כששאלתי אותו על מקומו בספרות יידיש שנוצרה בישראל, הוא פתח במילים: "תראה, כשהגעתי לישראל הייתי פלמ"חניק", והמשיך עם פרטים על התקופה שבה הוא נלחם ב-1948. לא הייתי מרוצה מהתשובה של בנימין. חשבתי שהוא לא זוכר או אולי לא רוצה לזכור פרטים על עברו. הראתי לו תמונות של קבוצת היידיש "יונג ישראל" שהוקמה ב-1951 שבהן הוא מופיע וכן שירים ביידיש שהוא פירסם כחלק מן הקבוצה. בנימין ניסה להסביר לי את מה שנראה לי כאוקסימורון חריף: איך אפשר לכתוב שירים ביידיש ולהיות פלמ"חניק? איך אפשר להילחם וגם להיות משורר יידי? הרי יידיש היא שפה דיאספורית "גלותית", או כמו שאמר יצחק בשביס-זינגר בנאום שנשא כשקיבל את פרס הנובל ב-1978:"יידיש היא שפה בגלות, ללא ארץ, ללא גבולות, ללא תמיכה של אף ממשלה, שפה שבאוצר המילים שלה אין כמעט מילים לכלי נשק, לתחמושת, אימונים צבאיים, טקטיקות של מלחמות."

המציאות—כפי שידעו היטב גם בשביס זינגר וגם הרשב—היא הרבה יותר מסובכת. יידיש היא אכן שפה יהודית-דיאספורית, אבל יש בה גם אוצר מילים נרחב למדי (שממשיך להתרחב) לכלי נשק ואימונים צבאיים. המשורר ה. בנימין בן ה-20, שכתב ביידיש מייד עם הגעתו לישראל (שבועיים לאחר הכרזת המדינה) ממחנות העקורים בגרמניה, היה בעת ובעונה אחת גם פליט של מלחמת העולם השנייה ושריד של השואה וגם פלמ"חניק. השירים הראשונים שכתב ב1948-1949 בישראל ספוגים בהוויה המורכבת הזו. אלו שירים מעוררי השתאות הכתובים ביידיש גמישה ומלאת עוצמה על חוויות קשות וטראומטיות.

בשיר המצמרר "ערגעץ הויך אויף אַ פֿעלדזיקן באַרג" (אי-שם גבוה על הר סלעים) הפותח את החטיבה "בגדוד החמישי" בספר אלע לידער-כל השירים, הדובר מתאר את אחד הקרבות הנוראים שהנערים הפליטים נשלחו אליהם ב-48. בניגוד למוזיקליות העשירה של השיר, הבתים הראשונים מתארים מציאות של דיסאוריינטציה חריפה. החייל העטוף במעיל הצבאי נמצא אי-שם על הר ומקשיב לאדמה באמצע הלילה. הוא בא "ממרחק גדול יותר ממרחק", ממקום שבו "הקור קר יותר מקור". "קרחון מעידן הקרח" גרר אותו כאבן בעולם. הדימויים של מרחק וקור, הקן שנהרס באופן אלים, והקרח שנמס והיה לאפר (המוכרים מהספר "שטויבן") מובילים בבית השלישי אל הדמות של החייל כשריד ופליט הנדחס כנאחז בצבת ונזרק עד לנקודת ה"כאן ועכשיו", לסלעים שבהרי יהודה באמצע הקרבות, מקום שבו הוא "אפוף בלחות ובחושך" ובו "השדה והלילה ערומים".

אחד משיאיו של השיר הוא במרכזו, בבית החמישי שבו "נובחים כלבים חסרי בית מכפר שאיננו עוד כפר". כפי שציין המשורר בסוף השיר, מדובר הבֵּית נָתִיף (בערבית بيت نتّيف; מוכר בעברית גם בשם בית נטיף), כפר פלסטיני בעמק האלה שבשנת 1945 מנה 2,150 נפשות, ואחרי שנכבש בידי הפלמ"ח נותר הרוס ומרוקן מתושביו. השיר נכתב ממש באמצע המלחמה, כשהתושבים הפלסטינים הופכים לפליטים. הוא מהווה את אחד הביטויים הראשונים שבהם חייל פליט ששרד את השואה מתבונן באופן אמפטי וכותב ביידיש על האסון של הפלסטינים שאיבדו את ביתם בזמן שמדינת ישראל הצעירה נלחמה על בניין בית לאומי גם למהגרים שהגיעו אליה ונלחמו בשבילה.

השיר "פנים-אל-פנים מיטן אלמעכטיקן" (פנים-אל-פנים מול הכל היכול) נכתב בסדום בקיץ 1949, זמן קצר לפני שבנימין השתחרר מהפלמ"ח. זהו בעת ובעונה אחת מפגש עם הנוף המדברי "התנ"כי" (שרבים ממשוררי וסופרי יידיש נמשכו אליו וניסו לתאר), וחוויה של חייל פליט ושריד שואה מעולם אחר. השיר בנוי כמונולוג שבו הדובר פונה אל ה"אלמעכטיקען", אבל הוא מדבר אליו באופן משוחרר ולא פורמלי – כ"דו" (אתה). הכותרת של השיר רומזת למפגש של משה עם האל: "וְדִבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות ל"ג, י"א) , אבל גם מזכירה את הקפ"פ, קרב פנים אל פנים הפלמ"חי, שבנימין התנסה בו כחלק מאימוניו, לא רק בישראל אלא עוד כשהיה נער במחנה העקורים הציוני "דרור" בגרמניה, ושעליו כתב בשיר הידוע "פטר הגדול" (1986) תחת הפרסונה של גבי דניאל:

הַמַּדְרִיךְ הָעִבְרִי בְּמִכְנָסַיִם קְצָרִים

לָמַד קַפַּ"פּ בַּגָּן הָעִבְרִי הָרִאשׁוֹן

מִגַּנֶּנֶת שֶׁדְּבָרָה עִבְרִית צָחָה

וּמְצֻחְצַחַת שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בְּיוֹם.

שיאו של השיר הוא בבית האחרון, שבו הדובר מכריז:

און איך מיט מײַן קינדערטרוים – מײַן גאָלדענער פּאַווע –

וואַקסן אַרײַן אין איר זאַלציקן שאַרבן.

און מײַנע שטאַמלענדיקע בליקן דאַווענען

אין דײַן אויסטערלישן תּנך פֿון פֿאַרבן.

כפי שכתב יעקב גלטשטיין בתגובה לשיר הזה אחרי שפורסם ב"גאלדענע קייט" כחלק מהפירסום הקבוצתי של "יונג ישראל", ה. בנימין "הכניס מלח אמנותי שכזה, המעורר צימאון של אמת לשיריו. בשיריו זורחת לשון יידיש מחדש….[הוא] אינו בוגד "בטווס הזהב", לא מתכחש לחלום שהביא איתו מילדותו….טווס הזהב שלו מוסיף אף הוא צבע משלו לתנ"ך הצבעים המרהיב." (יעקב גלטשטיין, דער יידיש קעמפער, 4 במאי, 1951).

חשוב לציין שה. בנימין כתב מחדש את השיר הזה בעברית תחת הכותרת "עם אלוהי המדבר בחוף סדום" (עמ' 396-397 ב"כל השירים") שהתפרסם בחוברת הראשונה של "לקראת", הפרסום המיתולוגי של קבוצת המשוררים והסופרים שנודעו לימים כ"דור המדינה" שבנימין היה אחד מעורכיו. אמנם השיר העברי שומר על המבנה הנופי, החוויתי והתימטי של השיר המקורי ביידיש, אבל הוא גם שונה ממנו באופן מהותי. למשל, בשיר העברי מצוינת בבית האחרון העובדה שהדובר הוא "אוד מחזיתות המבוכה"…אשר בכל אשם", אבל חלום הילדות וטווס הזהב המטונימי לספרות ולתרבות יידיש נעלמים ממנו. מסתבר שיש דברים שאפשר היה לכתוב בישראל הצעירה רק ביידיש או רק בעברית, אבל לא בשתי השפות.

יידיש

ערגעץ הויך אויף אַ פֿעלדזיקן באַרג

ערגעץ הויף אויף אַ פֿעלדזיקן באַרג
ליגט אַ נאַסע און רויע די ערד,
און אַ זעלנער, פֿאַהילט אין שינעל,
טוליִעט צו צו איר לײַב זײַן געהער.

ס'איז דער זעלנער פֿון ווײַט, גאָר פֿון ווײַט,
פֿון אַ לאַנד, וווּ ס'איז קעלטער די קעלט.
ס'האָט אַ גלעטשער פֿון אײַזיקער צײַט
ווי אַ שטיין אים געשלעפּט דורך דער וועלט.

ס'האָט דער גלעטשער צעריבן זײַן נעסט,
און אויף אַשן – צערונען אַליין.
און דער שׂריד – אין ווייען פֿאַרפּרעסט –
איז דערשוווּמען אָט דאָ, צו דעם שטיין.

בײַ זײַן האַפֿן – דעם שטיין – האַלט ער וואַך,
אין דער פֿײַכטקײַט און חושך פֿאַרהילט.
ר'האָט נאָך קיין מאָל אַזוי נישט געפֿילט,
ווי ס'איז נאַקעט דאָס פֿעלד און די נאַכט.

ערגעץ בילן פֿאַרהיימלאָזטע הינט
פֿון אַ דאָרף, וואָס איז מער נישט קיין דאָרף.
ערגעץ טוט זיך אַ ליכטל וואָרף,
ווי אַ שטערן וואָס פֿאַלט און פֿאַרשווינדט.

ערגעץ ציִען זיך, ציִען זיך מיד
פֿלעקן אומרויִק-נעפּלדיק גרוי…
ערגעץ נאָגט אַ פֿאַרשלאָפֿענער גליד
אַזוי גליווערדיק, האַרבסטיק אַזוי…

און אין טיף עפּעס מונטערט דעם גוף:
ס'קען באַלד טאָן איבער דיר זיך אַ בויג
מיט געפֿאַר פֿול די נאַכטיקע לופֿט, –
און ס'וועט זיגן דאָס שאַרפֿערע אויג.

טוט אַ ציטער דאָס האַרץ: וווּ איז גליק,
אַז פֿאָרויס איז נאָר ראַנגל און פֿלאַם? – –
נאָר דער איינציקער שטעג אויף צוריק
איז דערטרונקען אין תּהומיקן ים…

שטעכט ער ווידער אין שטעכיקן דראָט
זײַן פֿאַרוואָגלטן בליק… און דערשפּירט:
די פֿון הינטן פֿאַרטײַעטע שטאָט
האָט זײַן האָריקן אומרו פֿאַרפֿירט.

– – קלאַמערט מער זיך דער זעלנער צום באַרג,
ס'ווערט אים נעענטער די גליטשיקע ערד,
גלעט זײַן אָטעם איר פֿעלדזיקן קאַרק,
און פֿאַרטרויט איר זײַן האַרץ – זײַן געהער…

פלמ"ח, בית נטיף, סעפּטעמבער 1948 – מחנה ישראל אַפּריל 1949

יידיש עברית

ערגעץ הויך אויף אַ פֿעלדזיקן באַרג

ערגעץ הויף אויף אַ פֿעלדזיקן באַרג
ליגט אַ נאַסע און רויע די ערד,
און אַ זעלנער, פֿאַהילט אין שינעל,
טוליִעט צו צו איר לײַב זײַן געהער.

ס'איז דער זעלנער פֿון ווײַט, גאָר פֿון ווײַט,
פֿון אַ לאַנד, וווּ ס'איז קעלטער די קעלט.
ס'האָט אַ גלעטשער פֿון אײַזיקער צײַט
ווי אַ שטיין אים געשלעפּט דורך דער וועלט.

ס'האָט דער גלעטשער צעריבן זײַן נעסט,
און אויף אַשן – צערונען אַליין.
און דער שׂריד – אין ווייען פֿאַרפּרעסט –
איז דערשוווּמען אָט דאָ, צו דעם שטיין.

בײַ זײַן האַפֿן – דעם שטיין – האַלט ער וואַך,
אין דער פֿײַכטקײַט און חושך פֿאַרהילט.
ר'האָט נאָך קיין מאָל אַזוי נישט געפֿילט,
ווי ס'איז נאַקעט דאָס פֿעלד און די נאַכט.

ערגעץ בילן פֿאַרהיימלאָזטע הינט
פֿון אַ דאָרף, וואָס איז מער נישט קיין דאָרף.
ערגעץ טוט זיך אַ ליכטל וואָרף,
ווי אַ שטערן וואָס פֿאַלט און פֿאַרשווינדט.

ערגעץ ציִען זיך, ציִען זיך מיד
פֿלעקן אומרויִק-נעפּלדיק גרוי…
ערגעץ נאָגט אַ פֿאַרשלאָפֿענער גליד
אַזוי גליווערדיק, האַרבסטיק אַזוי…

און אין טיף עפּעס מונטערט דעם גוף:
ס'קען באַלד טאָן איבער דיר זיך אַ בויג
מיט געפֿאַר פֿול די נאַכטיקע לופֿט, –
און ס'וועט זיגן דאָס שאַרפֿערע אויג.

טוט אַ ציטער דאָס האַרץ: וווּ איז גליק,
אַז פֿאָרויס איז נאָר ראַנגל און פֿלאַם? – –
נאָר דער איינציקער שטעג אויף צוריק
איז דערטרונקען אין תּהומיקן ים…

שטעכט ער ווידער אין שטעכיקן דראָט
זײַן פֿאַרוואָגלטן בליק… און דערשפּירט:
די פֿון הינטן פֿאַרטײַעטע שטאָט
האָט זײַן האָריקן אומרו פֿאַרפֿירט.

– – קלאַמערט מער זיך דער זעלנער צום באַרג,
ס'ווערט אים נעענטער די גליטשיקע ערד,
גלעט זײַן אָטעם איר פֿעלדזיקן קאַרק,
און פֿאַרטרויט איר זײַן האַרץ – זײַן געהער…

פלמ"ח, בית נטיף, סעפּטעמבער 1948 – מחנה ישראל אַפּריל 1949

אֵי-שָׁם גָּבוֹהַּ עַל הַר סְלָעִים

אֵי-שָׁם גָּבוֹהַּ עַל הַר סְלָעִים
חֲרוּשָׁה וְלַחָה הָאֲדָמָה.
חַיָּל עָטוּף בְּסָגִין
מְקָרֵב אֶת שְׁמִיעָתוֹ אֶל גּוּפָהּ.

הַחַיָּל בָּא מֵרָחוֹק,
מִמָּחוֹז בּוֹ הַקֹּר קַר מִקֹּר.
קַרְחוֹן מִתְּקוּפַת הַקֶּרַח
גָּרַר אוֹתוֹ כְּאֶבֶן בָּעוֹלָם.

הַקַּרְחוֹן שָׁחַק אֶת קִנּוֹ
וְנָמַס בְּעַצְמוֹ עַל הָאֵפֶר.
וְהַשָּׂרִיד – דָּחוּס כְּבִצְבָת –
הִפְלִיג עַד לְכָאן, אֶל הָאֶבֶן.

הוּא עוֹמֵד עַל מִקְלַט חַיָּיו,
אָפוּף בְּלַחוּת וּבַחֹשֶׁךְ,
מֵעוֹלָם עוֹד לֹא חָשׁ כַּמָּה
עֲרֻמִים הַשָּׂדֶה וְהַלַּיְלָה.

אֵי-שָׁם נוֹבְחִים כְּלָבִים חַסְרֵי-בַּיִת
מִכְּפָר שֶׁאֵינֶנּוּ עוֹד כְּפָר.
אֵי-שָׁם נֵר נִזְרָק וְצוֹנֵחַ
כְּמוֹ כּוֹכָב הַנּוֹפֵל וְנֶעֱלָם.

אֵי-שָׁם נִמְשָׁכִים עֲיֵפִים
כִּתְמֵי עֲרָפֶל בְּלִי מַרְגּוֹעַ…
אֵיבָר שֶׁנִּרְדַּם וּמַטְרִיד,
מַגְלִיד וּסְתָוִי כָּל כָּךְ…

אֵי עׇמֹק מְעוֹדֵד אֶת הַגּוּף:
הָאֲוִיר הַלֵּילִי כְּמוֹ קֶשֶׁת.
רָצוּף סַכָּנוֹת מֵעָלֶיךָ;
וְהָעַיִן הַחַדָּה יוֹתֵר – תְּנַצַּח.

וְהַלֵּב רוֹעֵד: אֵיפֹה הָאֹשֶׁר,
כְּשֶׁלְּפָנֵינוּ רַק מַאֲבָק וְלֶהָבוֹת.
אַךְ הַשְּׁבִיל הַיָּחִיד חֲזָרָה,
טָבַע בְּיָם תְּהוֹמִי…

שׁוּב מַבָּטוֹ הַתּוֹעֶה…
דּוֹקֵר בְּגֶדֶר הַתַּיִל, וְחָשׁ:
מֵאָחוֹר, הָעִיר הָאוֹרֶבֶת
הִטְעֲתָה בּוֹ אִי שֶׁקֶט שָׂעִיר.

הַחַיָּל נֶאֱחַז בָּהָר,
הָאֲדָמָה הַחֲלַקְלַקָּה קְרֵבָה,
נְשִׁימָתוֹ מְלַטֶּפֶת אֶת עָרְפָּה הַסַּלְעִי
וּמוֹסֶרֶת אֶת לִבּוֹ – שְׁמִיעָתוֹ…

פלמ"ח, בית נטיף, ספטמבר 1948 – מחנה ישראל, אפריל 1949

עברית

אֵי-שָׁם גָּבוֹהַּ עַל הַר סְלָעִים

אֵי-שָׁם גָּבוֹהַּ עַל הַר סְלָעִים
חֲרוּשָׁה וְלַחָה הָאֲדָמָה.
חַיָּל עָטוּף בְּסָגִין
מְקָרֵב אֶת שְׁמִיעָתוֹ אֶל גּוּפָהּ.

הַחַיָּל בָּא מֵרָחוֹק,
מִמָּחוֹז בּוֹ הַקֹּר קַר מִקֹּר.
קַרְחוֹן מִתְּקוּפַת הַקֶּרַח
גָּרַר אוֹתוֹ כְּאֶבֶן בָּעוֹלָם.

הַקַּרְחוֹן שָׁחַק אֶת קִנּוֹ
וְנָמַס בְּעַצְמוֹ עַל הָאֵפֶר.
וְהַשָּׂרִיד – דָּחוּס כְּבִצְבָת –
הִפְלִיג עַד לְכָאן, אֶל הָאֶבֶן.

הוּא עוֹמֵד עַל מִקְלַט חַיָּיו,
אָפוּף בְּלַחוּת וּבַחֹשֶׁךְ,
מֵעוֹלָם עוֹד לֹא חָשׁ כַּמָּה
עֲרֻמִים הַשָּׂדֶה וְהַלַּיְלָה.

אֵי-שָׁם נוֹבְחִים כְּלָבִים חַסְרֵי-בַּיִת
מִכְּפָר שֶׁאֵינֶנּוּ עוֹד כְּפָר.
אֵי-שָׁם נֵר נִזְרָק וְצוֹנֵחַ
כְּמוֹ כּוֹכָב הַנּוֹפֵל וְנֶעֱלָם.

אֵי-שָׁם נִמְשָׁכִים עֲיֵפִים
כִּתְמֵי עֲרָפֶל בְּלִי מַרְגּוֹעַ…
אֵיבָר שֶׁנִּרְדַּם וּמַטְרִיד,
מַגְלִיד וּסְתָוִי כָּל כָּךְ…

אֵי עׇמֹק מְעוֹדֵד אֶת הַגּוּף:
הָאֲוִיר הַלֵּילִי כְּמוֹ קֶשֶׁת.
רָצוּף סַכָּנוֹת מֵעָלֶיךָ;
וְהָעַיִן הַחַדָּה יוֹתֵר – תְּנַצַּח.

וְהַלֵּב רוֹעֵד: אֵיפֹה הָאֹשֶׁר,
כְּשֶׁלְּפָנֵינוּ רַק מַאֲבָק וְלֶהָבוֹת.
אַךְ הַשְּׁבִיל הַיָּחִיד חֲזָרָה,
טָבַע בְּיָם תְּהוֹמִי…

שׁוּב מַבָּטוֹ הַתּוֹעֶה…
דּוֹקֵר בְּגֶדֶר הַתַּיִל, וְחָשׁ:
מֵאָחוֹר, הָעִיר הָאוֹרֶבֶת
הִטְעֲתָה בּוֹ אִי שֶׁקֶט שָׂעִיר.

הַחַיָּל נֶאֱחַז בָּהָר,
הָאֲדָמָה הַחֲלַקְלַקָּה קְרֵבָה,
נְשִׁימָתוֹ מְלַטֶּפֶת אֶת עָרְפָּה הַסַּלְעִי
וּמוֹסֶרֶת אֶת לִבּוֹ – שְׁמִיעָתוֹ…

פלמ"ח, בית נטיף, ספטמבר 1948 – מחנה ישראל, אפריל 1949

הכפר בית נתיף לאחר כיבושו בידי הפלמ"ח, 1 באוקטובר 1948. אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת צילומים: D279-061
יידיש

פּנים-אל-פּנים מיטן אַלמעכטיקן

אויפֿן דער פֿון וועלט שטייען מיר ביידע:
איך – און דו אין אַ נעפּל פֿון פּײַער.
אויף מײַן אָטעם – אַ באַרג אומגעהײַער
פֿון פֿעלדזן היץ. קאָן איך ניט ריידן…

דו – אַ מעכטיק שטומען. אויף שטאָלצן פֿון גראַניט
שפּרײַזט דײַן טויטער קול אין זאַלציקע זאַמדן פֿון מידבר
און הײַבט מיט זײַן פּאָלע זײַלן אָפּשרײַ. כבֿוד דײַנע באָרוועסטע טריט.
דער עכאָ פֿון דײַן טרוקענעם אָטעם קיניגט ווײַט איבער די ראַנדן פֿון מידבר.

און אין האַרץ פֿון דײַן מלכות – אַ ים ביטערקײַט,
אַן אַשבאַרג פֿון שפּיגלען ביז צו שטויב צעשפּליטערטע,
וואָס אויף זײַן גראָען שוים האָט זיך קיין בילד פֿון דײַנע אַקסלען ניט באַוויזן.
וווּלקאַנען האַרבקײַט – פֿאַרקנייטשט אין זײַנע קאַרבן,
און שטאָט זײַנע שומרים (דײַנע באַרגיקע ריזן) –
אור-אוריקע וואָרצלען פֿון געזאַלצענע פֿאַרבן.

איך שטיי בײַ דײַן זאַלץ געשליפֿענער הימלוואַנט פֿון וווּנדער.
אויף איר בורשטיניק געשפּיזלטער קרוין ריזלען דײַנע קוואַליקסטע ליכטער.
דאָ צופֿוסנס, אין אַ ווינקעלע, שאָטנט שוין דער פֿופֿציקסטער יאָרהונדערט
מײַן גאַנצע פֿאַרצײַטיקע געשיכטע.
און איך מיט מײַן קינדערטרוים – מײַן גאָלדענער פּאַווע –
וואַקסן אַרײַן אין איר זאַלציקן שאַרבן.
און מײַנע שטאַמלענדיקע בליקן דאַווענען

אין דײַן אויסטערלישן תּנך פֿון פֿאַרבן.
                               סדום, זומער 1949

 

יידיש עברית

פּנים-אל-פּנים מיטן אַלמעכטיקן

אויפֿן דער פֿון וועלט שטייען מיר ביידע:
איך – און דו אין אַ נעפּל פֿון פּײַער.
אויף מײַן אָטעם – אַ באַרג אומגעהײַער
פֿון פֿעלדזן היץ. קאָן איך ניט ריידן…

דו – אַ מעכטיק שטומען. אויף שטאָלצן פֿון גראַניט
שפּרײַזט דײַן טויטער קול אין זאַלציקע זאַמדן פֿון מידבר
און הײַבט מיט זײַן פּאָלע זײַלן אָפּשרײַ. כבֿוד דײַנע באָרוועסטע טריט.
דער עכאָ פֿון דײַן טרוקענעם אָטעם קיניגט ווײַט איבער די ראַנדן פֿון מידבר.

און אין האַרץ פֿון דײַן מלכות – אַ ים ביטערקײַט,
אַן אַשבאַרג פֿון שפּיגלען ביז צו שטויב צעשפּליטערטע,
וואָס אויף זײַן גראָען שוים האָט זיך קיין בילד פֿון דײַנע אַקסלען ניט באַוויזן.
וווּלקאַנען האַרבקײַט – פֿאַרקנייטשט אין זײַנע קאַרבן,
און שטאָט זײַנע שומרים (דײַנע באַרגיקע ריזן) –
אור-אוריקע וואָרצלען פֿון געזאַלצענע פֿאַרבן.

איך שטיי בײַ דײַן זאַלץ געשליפֿענער הימלוואַנט פֿון וווּנדער.
אויף איר בורשטיניק געשפּיזלטער קרוין ריזלען דײַנע קוואַליקסטע ליכטער.
דאָ צופֿוסנס, אין אַ ווינקעלע, שאָטנט שוין דער פֿופֿציקסטער יאָרהונדערט
מײַן גאַנצע פֿאַרצײַטיקע געשיכטע.
און איך מיט מײַן קינדערטרוים – מײַן גאָלדענער פּאַווע –
וואַקסן אַרײַן אין איר זאַלציקן שאַרבן.
און מײַנע שטאַמלענדיקע בליקן דאַווענען

אין דײַן אויסטערלישן תּנך פֿון פֿאַרבן.
                                        סדום, זומער 1949

פָּנִים אֶל פָּנִים עִם הַכֹּל-יָכוֹל

בְּתַחְתִּית הָעוֹלָם, אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים שְׁנֵינוּ:
אֲנִי – וְאַתָּה בַּעֲרָפֶל שֶׁל אֵשׁ.
עַל נְשִׁימָתִי – מִפְלֶצֶת-הַר
שֶׁל סַלְעֵי לַהַט. לֹא אוּכַל לְדַבֵּר…

אַתָּה – אֵלֶם אַדִּיר. עַל קַבַּיִם שֶׁל גְּרָנִיט
קוֹלְךָ הַמֵּת צוֹעֵד בַּחוֹלוֹת כְּמֶלַח שֶׁל הַמִּדְבָּר
וּמֵרִים בְּשׁוּלָיו עַמּוּדֵי הַעֲרָצָה. כָּבוֹד לִצְעָדֶיךָ הַיְּחֵפִים.
הֵד נְשִׁימָתְךָ הַיְּבֵשָׁה מוּלֵךְ הַרְחֵק מֵעֵבֶר לְשׁוּלֵי הַמִּדְבָּר.

וּבְלֵב מַלְכוּתְךָ – יָם שֶׁל מְרִירוּת,
הָרֵי-אֵפֶר שֶׁל מַרְאוֹת כְּתוּשׁוֹת עַד אָבָק,
שֶׁעַל קִצְפּוֹ הָאׇפֹר שׁוּם תְּמוּנָה שֶׁל שִׁכְמוֹתֶיךָ לֹא הוֹפִיעָה.
הָרֵי גַּעַשׁ שֶׁל חֻמְרָה מְקֻפָּלִים בִּקְפָלָיו,
וּבִמְקוֹם שׁוֹמְרָיו – הָרֵי הָעֲנָק – שָׁרָשִׁים קַדְמוֹנִיִּים שֶׁל צְבָעִים מְלוּחִים.

אֲנִי עוֹמֵד בִּפְנֵי חוֹמַת-שָׁמַיִם שֶׁל פֶּלֶא מְלֻטׇּשׁ בְּמֶלַח.
עַל כֶּתֶר חֲנִיתוֹת עִנְבָּר מְבַעְבְּעִים מַעְיָנוֹת שֶׁל אוֹר.
לְמַרְגְּלוֹתָיו, בְּקֶרֶן זָוִית, מַפִּילָה אֶת צִלָּהּ זוֹ הַמֵּאָה הַחֲמִשִּׁים
כָּל הַהִיסְטוֹרְיָה הָעַתִּיקָה שֶׁלִּי.
וַאֲנִי עִם חֲלוֹם יַלְדוּתִי – טַוַּס הַזָּהָב – צוֹמְחִים אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁלֶד הַמָּלוּחַ.
וּמַבָּטַי הַמְּגַמְגְּמִים מִתְפַּלְּלִים

בַּתָּנָ"ךְ הַמֻּפְלׇא שֶׁל צְבָעֶיךָ.
                           סדום, קיץ 1949

עברית

פָּנִים אֶל פָּנִים עִם הַכֹּל-יָכוֹל

בְּתַחְתִּית הָעוֹלָם, אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים שְׁנֵינוּ:
אֲנִי – וְאַתָּה בַּעֲרָפֶל שֶׁל אֵשׁ.
עַל נְשִׁימָתִי – מִפְלֶצֶת-הַר
שֶׁל סַלְעֵי לַהַט. לֹא אוּכַל לְדַבֵּר…

אַתָּה – אֵלֶם אַדִּיר. עַל קַבַּיִם שֶׁל גְּרָנִיט
קוֹלְךָ הַמֵּת צוֹעֵד בַּחוֹלוֹת כְּמֶלַח שֶׁל הַמִּדְבָּר
וּמֵרִים בְּשׁוּלָיו עַמּוּדֵי הַעֲרָצָה. כָּבוֹד לִצְעָדֶיךָ הַיְּחֵפִים.
הֵד נְשִׁימָתְךָ הַיְּבֵשָׁה מוּלֵךְ הַרְחֵק מֵעֵבֶר לְשׁוּלֵי הַמִּדְבָּר.

וּבְלֵב מַלְכוּתְךָ – יָם שֶׁל מְרִירוּת,
הָרֵי-אֵפֶר שֶׁל מַרְאוֹת כְּתוּשׁוֹת עַד אָבָק,
שֶׁעַל קִצְפּוֹ הָאׇפֹר שׁוּם תְּמוּנָה שֶׁל שִׁכְמוֹתֶיךָ לֹא הוֹפִיעָה.
הָרֵי גַּעַשׁ שֶׁל חֻמְרָה מְקֻפָּלִים בִּקְפָלָיו,
וּבִמְקוֹם שׁוֹמְרָיו – הָרֵי הָעֲנָק – שָׁרָשִׁים קַדְמוֹנִיִּים שֶׁל צְבָעִים מְלוּחִים.

אֲנִי עוֹמֵד בִּפְנֵי חוֹמַת-שָׁמַיִם שֶׁל פֶּלֶא מְלֻטׇּשׁ בְּמֶלַח.
עַל כֶּתֶר חֲנִיתוֹת עִנְבָּר מְבַעְבְּעִים מַעְיָנוֹת שֶׁל אוֹר.
לְמַרְגְּלוֹתָיו, בְּקֶרֶן זָוִית, מַפִּילָה אֶת צִלָּהּ זוֹ הַמֵּאָה הַחֲמִשִּׁים
כָּל הַהִיסְטוֹרְיָה הָעַתִּיקָה שֶׁלִּי.
וַאֲנִי עִם חֲלוֹם יַלְדוּתִי – טַוַּס הַזָּהָב – צוֹמְחִים אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁלֶד הַמָּלוּחַ.
וּמַבָּטַי הַמְּגַמְגְּמִים מִתְפַּלְּלִים

                  בַּתָּנָ"ךְ הַמֻּפְלׇא שֶׁל צְבָעֶיךָ.
                                        סדום, קיץ 1949

סיום הסמינר העולמי של דרור - החלוץ הצעיר (ינואר-יולי 1947), בנימין הרשב בחולצה לבנה, למעלה. מתחתיו בחולצה לבנה, משה קופפרמן. תמונת משפחה

שחר פינסקר הוא פרופסור ללימודי יהדות ולימודי מזרח תיכון באוניברסיטת מישיגן באן ארבור. מחקריו עוסקים בספרות ותרבות יהודית רב לשונית באירופה, המזרח התיכון, ואמריקה. ספרו האחרון A Rich Brew: How Cafes Created Modern Jewish Culture (NYU, 2018) יתפרסם בקרוב בתרגום לעברית בהוצאת מאגנס. הוא העורך של קובץ סיפורי יידיש ישראלים בתרגום לעברית – שמיים נושקים לים: סיפורי יידיש בישראל יצא לאור בהוצאת מאגנס.

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור