השיר ״אין דרויסן גייט אַ רעגן״ הוא שיר לירי עממי. החוקר סלובין מגדיר אותו כ״דוגמא פרדיגמטית״ לתיאור סוגת השירה הלירית היידית. החוקר מיכאל לוקין מסביר שהז׳אנר מוגדר הן על פי המבנה הסטרופי של המלל ושל הלחן, הן על פי היעדר נרטיב מגובש, להבדיל מבלדות, והן על פי הנושא המרכזי שלדברי סלובין אינו אלא ״היבטים שונים של היחסים בין המינים״¹. בשירים רבים, כמו בדוגמה זו, מעמידה התקבולת את הפנים כנגד החוץ מחד גיסא ואת ייסורי האהבה כנגד המציאות האובייקטיבית מאידך גיסא. לוקין מוסיף ומתאר כי ההקשר העירוני – מרכיב של מורשת אשכנזית קדומה שהתגבשה כתרבות אורבנית – עיצב את הפואטיקה של מילות השירים. אופיינית להם הימנעות עקבית מתיאור הטבע, שימוש נרחב בשפה יומיומית והיעדר כמעט מוחלט של מטבעות לשון שיריות. החלום והיומיום מתקיימים בשירה לירית מסורתית זה לצד זה, לעיתים קרובות בסטרופה אחת המעוגנת בתקבולת. הדמיון הלשוני בין הסטרופות מקל על המבצע את שליפתן המהירה ומעצים את ההנגדה המטפורית. כמו כן, למבנה האנפורי בשיר במסגרתו נפתחת כל סטרופה חדשה בטור האחרון מתוך הסטרופה הקודמת תפקיד מנמוני – הקלה על זיכרון ועל שליפת הסטרופה המתאימה ותפקיד אסתטי – העצמת הרגש ושמירה על שלמות הטקסט.

הגעתי לתרגם את השיר מתוך חביבותה של ההתנדנדות בין הסטרופות, שהדגישה לטעמי את הבכיה והנהיה אחר האהובה. זאת בנוסף לאתגר שראיתי בשמירה על תבנית החריזה יחד עם המבנה האנאפורי שמשעתק שורות לאורך כל השיר. השיר איננו תרגום צמוד לחלוטין – זאת מכיוון שעודני חדשה ללימודי יידיש, אך גם מכיוון שהטון העממי-רגשי שלו הניע אותי לתרגמו כאילו זהו שיר שמושר בצוותא בפאב העיירה לאחר שתיית כמה כוסות שיכר. כלומר – כשם שלשיר זה ורסיות וגרסאות רבות ומתגלגלות, כך חשבתי שגם התרגום, במידה שהוא שומר על האווירה המקורית המדוכדכת והנוסטלגית, ראוי להיות אוורירי ומתגלגל. עם זאת, כאמור, במקומות שבהם ישנה חזרה על טור שירי – הקפדתי עליה, כמו גם על מבנה החריזה. למעשה, מודל החריזה המתורגם חסכוני יותר, ובנוי ממספר חרוזים שהדמיון ביניהם גדול לעיתים מזה שבמקור.