משואה לתקומה – המעתק הציוני

שני שירים של קדיה מולודובסקי
הקדמה

שני שירים של קדיה מולודובסקי מציינים את קו פרשת המים האידיאולוגי ביצירתה, שנתקבע מן הצד האחד כתגובה לשואת יהודי אירופה (הקרויה בפי דוברי יידיש: 'דער חורבן'), ומנגד – התגובה הציונית לשואה: הקמת מדינת ישראל. מהפך אידיאולוגי־לירי זה התחולל בחומש הדרמטי בקורות העם היהודי, בין השנים 1942 ו־1947. תקופה זו תפסה כעשירית מחמשת עשורי יצירתה בין השנים 1920-ועד 1975, שהתפרשו ברוסיה, פולין, צרפת, ארצות הברית וישראל. כתיבתה הלירית של המשוררת נעה בימי פולין מעמדה חילונית אוניברסלית מוצהרת, עבור דרך קירבה לקומוניזם הסובייטי בשנות השלושים, ושיאתה בביטויי כעס והתרסה כלפי שמיא בשיר 'אל חנון' לנוכח חורבן השואה, ומנגד – באה ההימנוניות התנ"כית של 'היינו כחולמים', בעקבות ההכרזה באו"ם על הקמת המדינה.

קדיה מולדובסקי וביידיש: קאַדיע על שם קדיש, סבה מצד אמה, נולדה בשנת 1894 בעיירה ברזה-קרטוזקה שבתחומי ליטא היהודית. אביה היה משכיל, מורה לגמרא ולעברית, ממנו שאבה את חינוכה הבסיסי בעברית, תנ"ך, גמרא ומדרש. ואת לימודי היידיש למדה מסבתה אשר לימדה נערות.

בגיל 19 עברה מולודובסקי לוורשה ולמדה להיות גננת בסמינר העברי של יחיאל ופנינה היילפרין. היילפרין היה מחנך ומשורר ("גשם, גשם, משמים" ו"נומי, נומי, ילדתי") והיה מחלוצי גן הילדים העברי. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עקרו הגן והסמינר לגננות לאודסה, ומולודובסקי עברה איתם. באודסה השלימה את לימודיה בסמינר למורות עבריות וזכתה ברשיון מורה עברייה, שם גם הכירה את ביאליק, טשרניחובסקי, קלויזנר ופיכמן, וטיפחה את חלומה לכתוב.

את שיריה הראשונים פרסמה בעת שהותה בקייב שם התחברה לקבוצת הסופרים והמשוררים ביידיש בראשות דוד ברגלסון, ואלו זכו מיד להכרה והערכה. מאוחר יותר, לאחר שנישאה לסופר היידי שמחה לב, עקרה לוורשה ושם עבדה כמורה בבתי ספר יהודיים, הצטרפה לחוג הסופרים והמשוררים היהודיים, והייתה בו למשוררת הראשונה. אז היא קנתה מעמד של משוררת יידיש מרכזית, ונטיותיה הפוליטיות פנו לכיוון הקומוניזם, שהיה אז מהלך בלתי חוקי בפולין, ובשנת 1935, עזבה ספק ברחה, לארצות הברית. שם התקבלה באהדה, התערתה בחוג סופרי היידיש, פרסמה ספריה ומחזותיה, וקנתה מקום מרכזי בעיתונות יידיש העניפה. 

בשלהי שנת 1942 נתקבלו בציבוריות האמריקנית הידיעות המוסמכות על השואה, 'החורבן' (למרות שידיעות הגיעו כבר שנה קודם לכך), ושיריה הוקדשו ברובם לקטסטרופה לאומית זו. רעיונות הציונות החלו לחדור אליה ובעדות מאוחרת בכתב העת 'עתים' התל-אביבי פרסמה שלנוכח החורבן לא עלתה בידיה האפשרות לכתוב שירה, והנה עם ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, שבה ופרסמה שירה, ובראשה השיר 'היינו כחולמים'. 

מולדובסקי אכן עלתה ארצה והתגוררה כאן מ-1949 ועד 1952, ומצאה לעצמה מקום בין היוצרים בארץ, כתבה ביידיש על החלוצים, על צדק חברתי, על קיבוץ גלויות ועל ירושלים, אך לבסוף עזבה. לימים כתבה כי עזבה בגלל היחס השלילי שהיה באותם ימים בארץ כלפי היידיש.

שני השירים מסמנים את גבולות המהפך האידיאולוגי בשירתה: מאוניברסליות לא ציונית המתובלת ברמזים של סימנים קומוניסטים, לאוֹדָה ציונית־לאומית. שני השירים מנוסחים בגוף ראשון רבים, ובשם הכלל. ['אל חנון' פורסם תחילה בעיתונות יידיש וכונס בקובץ 'דער מלך דוד אַליין איז געבליבן' (1946); כמוהו 'היינו כחולמים', שכונס ב'אין ירושלים קומען מלאכים' (1952)]. שני השירים – מקור ביידיש ותרגומם לעברית – כונסו בספרו של המחבר: 'קדיה מולודובסקי, לילות חשוון, שירים'. הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם בית שלום עליכם, תשע"ח, 2017.

בקרוב עומד לצאת לאור ספרו של ד"ר אמיר שומרוני: 'הדליקי את נרך, קדיה מולודובסקי (1975-1984) – ביוגרפיה.'

 ד"ר אמיר שומרוני

Kadya Molodowsky, Courtesy of Israel Yosifon
איבערזעץ_ייד יידיש

אל חנון

אל־חנון,
קלײַב אויס אַן אַנדער פֿאָלק,
דערווייל.
מיר זײַנען מיד פֿון שטאַרבן און געשטאָרבן,
מיר האָבן ניט קײן תּפֿילות מער,
קלײַב אויס אַן אַנדער פֿאָלק, 
דערװײל.
מיר האָבן ניט קײן בלוט מער
אויף צו זײַן אַ קרבן.
אַ מידבר איז געװאָרן אונדזער שטוב.
די ערד איז קאַרג פֿאַר אונדז אויף קבֿרים,
נישטאָ קײן קינות מער פֿאַר אונדז,
נישטאָ קײן קלאָגליד
אין די אַלטע ספֿרים.

אל־חנון,
הײליק אַן אַנדער לאַנד,
אַן אַנדער באַרג.
מיר האָבן אַלע פֿעלדער שוין און יעדן שטײן
מיט אַש, מיט הײליקן באַשאָטן.
מיט זקנים, 
און מיט יונגע,
און מיט עופֿעלעך באַצאָלט
פֿאַר יעדן אות פֿון דײַנע צען געבאָטן.

אל־חנון,
הייב אויף דײַן פֿײַערדיקע ברעם,
און זע די פֿעלקער פֿון דער װעלט –
גיב זײ די נבֿואות און די יום־נוראָים.
אין יעדן לשון פּרעפּלט מען דײַן װאָרט –
לערן די מעשׂים זײ,
די װעגן פֿון נסיון.

אל־חנון,
גיב פּראָסטע בגדים אונדז,
פֿון פּאַסטעכער פֿאַר שאָף,
פֿון שמידן בײַ דעם האַמער,
פֿון װעשװאַשער, פֿון פֿעלשינדער,
און נאָך מער געמײנעס.
און נאָך אײן חסד טו צו אונדז:
אל־חנון, 
נעם צו פֿון אונדז די שכינה פֿון גאונות.

איבערזעץ_יידעב יידיש עברית

אל חנון

אל־חנון,
קלײַב אויס אַן אַנדער פֿאָלק,
דערווייל.
מיר זײַנען מיד פֿון שטאַרבן און געשטאָרבן,
מיר האָבן ניט קײן תּפֿילות מער,
קלײַב אויס אַן אַנדער פֿאָלק, 
דערװײל.
מיר האָבן ניט קײן בלוט מער
אויף צו זײַן אַ קרבן.
אַ מידבר איז געװאָרן אונדזער שטוב.
די ערד איז קאַרג פֿאַר אונדז אויף קבֿרים,
נישטאָ קײן קינות מער פֿאַר אונדז,
נישטאָ קײן קלאָגליד
אין די אַלטע ספֿרים.

אל־חנון,
הײליק אַן אַנדער לאַנד,
אַן אַנדער באַרג.
מיר האָבן אַלע פֿעלדער שוין און יעדן שטײן
מיט אַש, מיט הײליקן באַשאָטן.
מיט זקנים, 
און מיט יונגע,
און מיט עופֿעלעך באַצאָלט
פֿאַר יעדן אות פֿון דײַנע צען געבאָטן.

אל־חנון,
הייב אויף דײַן פֿײַערדיקע ברעם,
און זע די פֿעלקער פֿון דער װעלט –
גיב זײ די נבֿואות און די יום־נוראָים.
אין יעדן לשון פּרעפּלט מען דײַן װאָרט –לערן די מעשׂים זײ,
די װעגן פֿון נסיון.

אל־חנון,
גיב פּראָסטע בגדים אונדז,
פֿון פּאַסטעכער פֿאַר שאָף,
פֿון שמידן בײַ דעם האַמער,
פֿון װעשװאַשער, פֿון פֿעלשינדער,
און נאָך מער געמײנעס.
און נאָך אײן חסד טו צו אונדז:
אל־חנון, 
נעם צו פֿון אונדז די שכינה פֿון גאונות.

אל חנון
מהספר: 'המלך דוד נותר לבדו' (ניו יורק 1946)
מיידיש: אמיר שומרוני

אֵל חַנּוּן,
מְצָא לְךָ עַם אַחֵר,
בְּחַר לְךָ.
עֲיֵפִים אֲנַחְנוּ מִלָּמוּת וּמִמֵּתִים,
אֵין לָנוּ תְפִלּוֹת עוד.
מְצָא לְךָ עַם אַחֵר,
בְּחַר לְךָ.
אֵין לָנוּ דָּם עוֹד
כְּדֵי לְהְיוֹת קָרְבַּן־שְׁלָמִים.
מִדְבָּר נִהְיָה בֵּיתֵנוּ,
הָאֲדָמָה צָרָה מִהְיוֹת לָנוּ קְבָרִים, 
וְלֹא נוֹתְרוּ קִינוֹת עוֹד לָנוּ
וְלֹא שִׁיר מִסְפֵּד 
בַּסְּפָרִים הָעַתִּיקִים.

אֵל חַנּוּן,
אֶרֶץ אַחֶרֶת קַדֵּשׁ לְךָ,
הַר אַחֵר בַּקֵּשׁ לְךָ.
אֶת כָּל הַשָּׂדוֹת וְכָל אֶבֶן כְּבָר
חִפִּינוּ בְּאֵפֶר קְדוֹשֶׁיךָ.
בִּזְקֵנִים,
וּבִצְעִירִים,
וּבְעוֹלָלִים שִׁלַּמְנוּ 
עַל כָּל אוֹת שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת דִּבְּרוֹתֶיךָ.

אֵל חַנּוּן,
שָׂא גַּבַּת עֵינְךָ הַלּוֹהֶבֶת 
וּרְאֵה אֶת כָּל עַמֵּי הַחֶלֶד –
לָהֶם תֵּן אֶת הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים וְאֶת הַנְּבוּאוֹת.
בְּכָל לָשׁוֹן מְמַלְמְלִים הֵם מִלָּתְךָ –
אוֹתָם לַמֵּד אֶת הַמַּעֲשִׂים,
אֶת נְתִיבֵי הַנִּסְיוֹנוֹת.

אֵל חַנּוּן,
תֵּן לָנוּ בְּגָדִים פְּשׁוּטִים,
שֶׁל רוֹעֵי הַצֹּאן,
שֶׁל נַפָּחִים בְּפַטִּישָׁם,
שֶׁל כּוֹבְסִים, של בֻּרְסְקִים,
וְשֶׁל פְּחוּתִים מֵאֵלֶּה שִׁפְלֵי דַּלּוּת.
וְעוֹד חֶסֶד אֶחָד עֲשֵׂה עִמָּנוּ:
אֵל חַנּוּן,
קַח מֵאִתָּנוּ אֶת הַשְּׁכִינָה שֶׁל גְּאוֹנוּת.

איבערזעץ_עב עברית

אל חנון
מהספר: 'המלך דוד נותר לבדו' (ניו יורק 1946)
מיידיש: אמיר שומרוני

אֵל חַנּוּן,
מְצָא לְךָ עַם אַחֵר,
בְּחַר לְךָ.
עֲיֵפִים אֲנַחְנוּ מִלָּמוּת וּמִמֵּתִים,
אֵין לָנוּ תְפִלּוֹת עוד.
מְצָא לְךָ עַם אַחֵר,
בְּחַר לְךָ.
אֵין לָנוּ דָּם עוֹד
כְּדֵי לְהְיוֹת קָרְבַּן־שְׁלָמִים.
מִדְבָּר נִהְיָה בֵּיתֵנוּ,
הָאֲדָמָה צָרָה מִהְיוֹת לָנוּ קְבָרִים, 
וְלֹא נוֹתְרוּ קִינוֹת עוֹד לָנוּ
וְלֹא שִׁיר מִסְפֵּד 
בַּסְּפָרִים הָעַתִּיקִים.

אֵל חַנּוּן,
אֶרֶץ אַחֶרֶת קַדֵּשׁ לְךָ,
הַר אַחֵר בַּקֵּשׁ לְךָ.
אֶת כָּל הַשָּׂדוֹת וְכָל אֶבֶן כְּבָר
חִפִּינוּ בְּאֵפֶר קְדוֹשֶׁיךָ.
בִּזְקֵנִים,
וּבִצְעִירִים,
וּבְעוֹלָלִים שִׁלַּמְנוּ 
עַל כָּל אוֹת שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת דִּבְּרוֹתֶיךָ.

אֵל חַנּוּן,
שָׂא גַּבַּת עֵינְךָ הַלּוֹהֶבֶת 
וּרְאֵה אֶת כָּל עַמֵּי הַחֶלֶד –
לָהֶם תֵּן אֶת הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים וְאֶת
הַנְּבוּאוֹת.
בְּכָל לָשׁוֹן מְמַלְמְלִים הֵם מִלָּתְךָ –
אוֹתָם לַמֵּד אֶת הַמַּעֲשִׂים,
אֶת נְתִיבֵי הַנִּסְיוֹנוֹת.

אֵל חַנּוּן,
תֵּן לָנוּ בְּגָדִים פְּשׁוּטִים,
שֶׁל רוֹעֵי הַצֹּאן,
שֶׁל נַפָּחִים בְּפַטִּישָׁם,
שֶׁל כּוֹבְסִים, של בֻּרְסְקִים,
וְשֶׁל פְּחוּתִים מֵאֵלֶּה שִׁפְלֵי דַּלּוּת.
וְעוֹד חֶסֶד אֶחָד עֲשֵׂה עִמָּנוּ:
אֵל חַנּוּן,
קַח מֵאִתָּנוּ אֶת הַשְּׁכִינָה שֶׁל גְּאוֹנוּת.

After the Storm. Moonrise, Ivan Aivazovsky, 1894
איבערזעץ_ייד יידיש

היינו כחולמים

בשובֿ ד' את שיבֿת־ציון
היינו ּכּחולמים.
װי מאָדנע דער חלום זעט אויס
בײַ אַ פֿאָלק פֿון אַבֿלים.

פֿון אַ בוים איז אַ בלעטל געבליבן,
פֿון אַ שטאָט אַ צעװײטיקטער נאָמען,
אָ, װײ װי דער חלום זעט אויס,
דער געהאָפֿטער, געצערטלטער חלום!

אָ גאָט, גיב אונדז קפֿיצת־זכּרון,
אַ זײַל פֿון פֿאַרגעסן זאָל טריפֿן און טויען,
מיר זאָלן נישט אויסגײן פֿון װײטיק און צאָרן,
מיר זאָלן נישט פֿאַלן בײַם אָנבליק פֿון גויים.

אויב מיר האָבן דערלעבט –
דערשטאָרבן, דערזונקען,
דערברענט און דערגליִען,
דערװאַנדערט, דערװוּנדיקט,
דערפּײַנט און דערשריִען,
בשובֿ ד' את שיבֿת־ציון, –
דאַרפֿן מיר פּשוט אַ הײם,
אַ ים אויף צו װאַשן די װוּנדן,
אַ װינט אויף צו הײלן דעם װײ פֿון געבײנען,
אַ גאָט פֿון נקמות
אין הימל פֿון רחמים,
די ערד זאָל ניט זינקען,
דער זאַמד זאָל ניט װײנען.

אָ גאָט, גיב אונדז קפֿיצת־זכּרון,
דער ליכטזײַל זאָל פֿאָרגײן אונדז װידער,
ער זאָל אונדז דערלײַכטן אין דור פֿון אַבֿלות,
אין טרויער נאָך שװעסטער,
אין אַנגסטן נאָך ברידער.

װי גרויס איז די נויט
נאָך קריגעלעך װאַסער,
נאָך פֿעלדער פֿון ברויט
נאָך בעטלעך פֿאַר מחנות יתומים
אָן הימל און הײמען –
די הײליקע קלײנװאַרג־בריגאַדעס
מיט כּשרע אויגן און פֿאַריתומטע לאַטעס.

אליהו פֿאַר זײ זאָל זיך מיִען און פּועלן
אַז בײַ חײמען, איטקעלען, שלמהלען, יואלן
זאָלן כּוחות און װעגן סטײַען
צו פֿוס דערגײן אין ירושלים.
און אליהו זאָל זײ באַפֿוילן
זײ זאָלן ניט שטאַרבן אויס צער פֿון פּוילן,
מיט אַ פֿאַטשײלעכל פֿאַרדעקן
דעם אַש פֿון שטעט,
פֿון הײם די שרעקן.

אָ גאָט גיב זײ קפֿיצת־זכּרון,
שפּרײט אויס זײ פֿון חסד דיװאַנעס,
אַ װאַלד זאָל זײ שיצן װי הענט פֿון די טאַטעס,
אַ גראָז זאָל זײ װײך זײַן, װי פֿינגער פֿון מאַמעס.

עס קען דאָך אַ שטײן אַ פֿאַרזונקענער בליִען,
בשובֿ ד' את שיבֿת־ציון.

אין שטרויענע שטיבלעך דערבענטשט,
אין װינטיקע סוכּות דערחלומט,
אין עלנטע מילן דערטרוימט,
אין פֿאַרװאָרפֿענע קרעטשמעס דערשלומט
דערצערטלט אויף פֿרעמדע יאַרידן
האָבן שטילע לװיים – די ייִדן –
אַ חלום פֿון גאָט אויסגעחלומט.
און װען אַלץ איז פֿאַרברענט –
די װערטער װי װײַנגערטנער בליִען,
בשובֿ ד' את שיבֿת־ציון.

עס װעט קײנער ניט פֿאַרשטײן אונדזער געזאַנג,
פֿון ייִדישע פֿידלען דעם ניגון,
נאָר אין פֿעלד אַ צעטראָטענע זאַנג
װעט דערהערן, זיך אָנהײבן װיגן,
זיך אויפֿהײבן, אָנהײבן בליִען –
בשובֿ ד' את שיבֿת־ציון.
אָ גאָט, גיב אונדז קפֿיצת־זכּרון,
מיר זאָלן נאָך שפּירן די זיסקײט פֿון װאַסער,
מיר זאָלן נאָך פֿילן די פֿעטקײט פֿון קאָרן,
מיר זאָלן דערקענען נאָך מענטשן און גאָט,
מיט ליבשאַפֿט די הענט צום הימל נאָך ציִען.
עס קומט אונדז אַ נס –
בשובֿ ד' את שיבֿת־ציון.

איבערזעץ_יידעב יידיש עברית

היינו כחולמים

בשובֿ ד' את שיבֿת־ציון
היינו כּחולמים.
װי מאָדנע דער חלום זעט אויס
בײַ אַ פֿאָלק פֿון אַבֿלים. 

פֿון אַ בוים איז אַ בלעטל געבליבן,
פֿון אַ שטאָט אַ צעװײטיקטער נאָמען,
אָ, װײ װי דער חלום זעט אויס,
דער געהאָפֿטער, געצערטלטער חלום!

אָ גאָט, גיב אונדז קפֿיצת־זכּרון,
אַ זײַל פֿון פֿאַרגעסן זאָל טריפֿן און טויען,
מיר זאָלן נישט אויסגײן פֿון װײטיק און צאָרן,
מיר זאָלן נישט פֿאַלן בײַם אָנבליק פֿון גויים.

אויב מיר האָבן דערלעבט
דערשטאָרבן, דערזונקען,
דערברענט און דערגליִען,
דערװאַנדערט, דערװוּנדיקט,
דערפּײַנט און דערשריִען,
בשובֿ ד' את שיבֿת־ציון, –
דאַרפֿן מיר פּשוט אַ הײם,
אַ ים אויף צו װאַשן די װוּנדן,
אַ װינט אויף צו הײלן דעם װײ פֿון געבײנען,
אַ גאָט פֿון נקמות
אין הימל פֿון רחמים,
די ערד זאָל ניט זינקען,
דער זאַמד זאָל ניט װײנען.

אָ גאָט, גיב אונדז קפֿיצת־זכּרון,
דער ליכטזײַל זאָל פֿאָרגײן אונדז װידער,
ער זאָל אונדז דערלײַכטן אין דור פֿון אַבֿלות,
אין טרויער נאָך שװעסטער,
אין אַנגסטן נאָך ברידער.

װי גרויס איז די נוי
נאָך קריגעלעך װאַסער,
נאָך פֿעלדער פֿון ברויט
נאָך בעטלעך פֿאַר מחנות יתומים
אָן הימל און הײמען –
די הײליקע קלײנװאַרג־בריגאַדעס
מיט כּשרע אויגן און פֿאַריתומטע לאַטעס.

אליהו פֿאַר זײ זאָל זיך מיִען און פּועלן
אַז בײַ חײמען, איטקעלען, שלמהלען, יואלן
זאָלן כּוחות און װעגן סטײַען
צו פֿוס דערגײן אין ירושלים.
און אליהו זאָל זײ באַפֿוילן
זײ זאָלן ניט שטאַרבן אויס צער פֿון פּוילן,
מיט אַ פֿאַטשײלעכל פֿאַרדעקן
דעם אַש פֿון שטעט,
פֿון הײם די שרעקן.

אָ גאָט גיב זײ קפֿיצת־זכּרון,
שפּרײט אויס זײ פֿון חסד דיװאַנעס,
אַ װאַלד זאָל זײ שיצן װי הענט פֿון די טאַטעס,
אַ גראָז זאָל זײ װײך זײַן, װי פֿינגער פֿון מאַמעס.

עס קען דאָך אַ שטײן אַ פֿאַרזונקענער בליִען,
בשובֿ ד' את שיבֿת־ציון.

אין שטרויענע שטיבלעך דערבענטשט,
אין װינטיקע סוכּות דערחלומט,
אין עלנטע מילן דערטרוימט,
אין פֿאַרװאָרפֿענע קרעטשמעס דערשלומט
דערצערטלט אויף פֿרעמדע יאַרידן
האָבן שטילע לװיים – די ייִדן –
אַ חלום פֿון גאָט אויסגעחלומט.
און װען אַלץ איז פֿאַרברענט –
די װערטער װי װײַנגערטנער בליִען,
בשובֿ ד' את שיבֿת־ציון.

עס װעט קײנער ניט פֿאַרשטײן אונדזער געזאַנג,
פֿון ייִדישע פֿידלען דעם ניגון,
נאָר אין פֿעלד אַ צעטראָטענע זאַנג
װעט דערהערן, זיך אָנהײבן װיגן,
זיך אויפֿהײבן, אָנהײבן בליִען –
בשובֿ ד' את שיבֿת־ציון.
אָ גאָט, גיב אונדז קפֿיצת־זכּרון,
מיר זאָלן נאָך שפּירן די זיסקײט פֿון װאַסער,
מיר זאָלן נאָך פֿילן די פֿעטקײט פֿון קאָרן,
מיר זאָלן דערקענען נאָך מענטשן און גאָט,
מיט ליבשאַפֿט די הענט צום הימל נאָך ציִען.
עס קומט אונדז אַ נס –
בשובֿ ד' את שיבֿת־ציון.

היינו כחולמים
מהספר: לירושלים באים מלאכים (ניו יורק 1952)
מיידיש: אברהם לוינסון

בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן
הָיִינוּ כְּחֹלְמִים,
מַה מּוּזָר הַחֲלוֹם
אֵצֶל עַם אֲבֵלִים.

בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן
הָיִינוּ כְּחֹלְמִים,
מַה מּוּזָר הַחֲלוֹם
אֵצֶל עַם אֲבֵלִים.

שָׂרַד רַק עָלֶה מֵהָעֵץ,
בָּעִיר – שֵׁם כָּאוּב וְדָוֶה,
וַי וַי לְמַרְאֵה הַחֲלוֹם
הַנִּכְסָף, הַמְיֻחָל, הַמְקֻוֶּה!

תֵּן לָנוּ, אֱלוֹהַּ, קְפִיצַת זִכָּרוֹן,
כִּי עַמּוּד הַשִּׁכְחָה יִזַּל וְיַעֲרֹף,
אַל נָא נִפֹּל לְמַרְאֵה הַגּוֹיִם,
אַל נָא נִכְלֶה בְּיִסּוּרִים וּמַכְאוֹב.

אִם זָכִינוּ לִחְיוֹת
עַד שְׁקִיעָה, עֲדֵי מָוֶת,
עַד מוֹקְשֵׁי גֵיהִנֹּם,
עַד מוֹקְדֵי הַשַּׁלְהֶבֶת,
עַד תְּהוֹמֵי כִּלָּיוֹן –
בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן –
הֲרֵי פָּשׁוּט נָחוּץ לָנוּ בַּיִת,
יָם נָחוּץ לְטַהֵר הַפְּצָעִים
וְרוּחַ מַרְפֵּא לִדְווּיֵי עֲצָמוֹת,
נָחוּץ אֵל נְקָמוֹת
בִּשְׁמֵי רַחֲמִים,
בַּל אֶרֶץ תִּמֹּט
וּבַל יֵבְךְּ חוֹל־יַמִּים. 

תֵּן לָנוּ, אֱלוֹהַּ, קְפִיצַת זִכָּרוֹן,
כִּי שׁוּב עַמּוּד־אֵשׁ יַהֲלֹךְ לְפָנֵינוּ,
כִּי יָקֵל עַל לִבֵּנוּ בְּדוֹר אֲבֵלוּת
אָבְדַן אֲחָיוֹת 
וְאֵימֵי חֲרָדָה לְאַחֵינוּ.
מָה רַבָּה הַצּוּקָה
הָעֶרְגָּה לְכַד מַיִם,
לְשָּׂדֶה הַמַּצְמִיחַ חִטָּה,
לְמִטּוֹת יְתוֹמִים בַּמַּחֲנוֹת,
בְּלִי בָּתִּים וְשָׁמַיִם –
הַבְּרִיגָדוֹת הָאֵלּוּ, קְדוֹשׁוֹת, זְעִירוֹת
עִם טְלָאֵי הַיַּתְמוּת וְעֵינַיִם כְּשֵׁרוֹת.

אֵלִיָּהוּ יְהֵא לָהֶם מֵלִיץ ישֶׁר,
לְאִטְקֶלֶה, שְׁלׂמׂהלֶה אִיצִיק וְחַיִּים,
כִּי יַסְפִּיק לָהֶם כֹּחַ וְכשֶׁר
לָלֶכֶת בָּרֶגֶל לִירוּשָׁלַיִם. 
אֵלִיָּהוּ יְצַו עֲלֵיהֶם לְבַל יִפֹּלוּן,
לְבַל יִגְוְעוּ מִצַּעֲרָהּ שֶׁל פּוֹלִין,
וּמֵהַשּׁוֹאָה סָעֲרָה בָּהּ
וִיכַס בִּצְעִיף־אֵפֶר עָרִים
וְחֶרְדַּת הַשְּׁמָמָה שֶׁל בֵּית־אַבָּא.

תֵּן לָהֶם, אֱלֹהִים, קְפִיצַת זִכָּרוֹן,
פְּרֹשׂ שְׁטִיחֵי חַסְדְּךָ לְכָל רֶגֶל כּוֹשֶׁלֶת,
יַאַסְפֵם חֵיק הַיַּעַר כְּאָב רַחֲמָן
וְהַדֶּשֶׁא יֵרַךְ כְּיַד אֵם חוֹמֶלֶת.

הֵן גַּם אֶבֶן מִקִּיר תִּתְעוֹרֵר וְתָחֹן –
בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן.

זְעוּמֵי בְּרָכָה תַּחַת גַּג הַבְּקָתוֹת,
הוֹזִים בִּצְרִיפִים פְּרוּצִים לָרוּחוֹת,
שׁוֹחֲרֵי שַׁלְוַת פֻּנְדָּקִים עֲזוּבִים,
חוֹלְמֵי חֲלוֹמוֹת בִּטְחָנוֹת נִדָּחוֹת,
אֱמוּנִים עַל שְׁוָקִים וִירִידֵי הַגּוֹיִם,
חָלְמוּ יְהוּדִים, לְוִיִּים צְנוּעִים –
חֲלוֹם אֱלֹהִים, כִּתְהִלּוֹת בֶּן יִשַׁי.
וּבְהִשָּׂרֵף הַכֹּל לָאֵפֶר –
צָצוֹת הַמִּלִּים כְּפִרְחֵי הַשָּׁרוֹן, 
בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן.

שׁוּם אִישׁ לֹא יָבִין שִׁירָתֵנוּ
וְנִגּוּן כִּנּוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל,
רַק גִּבְעוֹל הָרָמוּס בַּשָּׂדֶה
יָקוּם, יְרַטֵּט, יִשְׁתַּבֵּל,
יַתְחִיל לְלַבְלֵב בְּגָאוֹן 
בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן.

תֵּן לָנוּ אֱלוֹהַּ, קְפִיצַת זִכָּרוֹן,
כִּי עוֹד נִבְחַן אֶת מֶתֶק הַמַּיִם,
כִּי עוֹד נָחוּשׁ טַעְמוֹ שֶׁל דָּגָן,
כִּי עוֹד נַכִּיר אָדָם וֶאֱלוֹהַּ,
כִּי עוֹד נִפְרֹשׂ לָרוּם בְּאַהֲבָה כַּפַּיִם. 
מַגִּיעַ לָנוּ נֵס מִשָּׁמַיִם – 
בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן.

איבערזעץ_עב עברית

היינו כחולמים
מהספר: לירושלים באים מלאכים (ניו יורק 1952)
מיידיש: אברהם לוינסון

בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן
הָיִינוּ כְּחֹלְמִים,
מַה מּוּזָר הַחֲלוֹם
אֵצֶל עַם אֲבֵלִים.

בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן
הָיִינוּ כְּחֹלְמִים,
מַה מּוּזָר הַחֲלוֹם
אֵצֶל עַם אֲבֵלִים.

שָׂרַד רַק עָלֶה מֵהָעֵץ,
בָּעִיר – שֵׁם כָּאוּב וְדָוֶה,
וַי וַי לְמַרְאֵה הַחֲלוֹם
הַנִּכְסָף, הַמְיֻחָל, הַמְקֻוֶּה!

תֵּן לָנוּ, אֱלוֹהַּ, קְפִיצַת זִכָּרוֹן,
כִּי עַמּוּד הַשִּׁכְחָה יִזַּל וְיַעֲרֹף,
אַל נָא נִפֹּל לְמַרְאֵה הַגּוֹיִם,
אַל נָא נִכְלֶה בְּיִסּוּרִים וּמַכְאוֹב.

אִם זָכִינוּ לִחְיוֹת
עַד שְׁקִיעָה, עֲדֵי מָוֶת,
עַד מוֹקְשֵׁי גֵיהִנֹּם,
עַד מוֹקְדֵי הַשַּׁלְהֶבֶת,
עַד תְּהוֹמֵי כִּלָּיוֹן –
בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן –
הֲרֵי פָּשׁוּט נָחוּץ לָנוּ בַּיִת,
יָם נָחוּץ לְטַהֵר הַפְּצָעִים
וְרוּחַ מַרְפֵּא לִדְווּיֵי עֲצָמוֹת,
נָחוּץ אֵל נְקָמוֹת
בִּשְׁמֵי רַחֲמִים,
בַּל אֶרֶץ תִּמֹּט
וּבַל יֵבְךְּ חוֹל־יַמִּים. 

תֵּן לָנוּ, אֱלוֹהַּ, קְפִיצַת זִכָּרוֹן,
כִּי שׁוּב עַמּוּד־אֵשׁ יַהֲלֹךְ לְפָנֵינוּ,
כִּי יָקֵל עַל לִבֵּנוּ בְּדוֹר אֲבֵלוּת
אָבְדַן אֲחָיוֹת 
וְאֵימֵי חֲרָדָה לְאַחֵינוּ.
מָה רַבָּה הַצּוּקָה
הָעֶרְגָּה לְכַד מַיִם,
לְשָּׂדֶה הַמַּצְמִיחַ חִטָּה,
לְמִטּוֹת יְתוֹמִים בַּמַּחֲנוֹת,
בְּלִי בָּתִּים וְשָׁמַיִם –
הַבְּרִיגָדוֹת הָאֵלּוּ, קְדוֹשׁוֹת, זְעִירוֹת
עִם טְלָאֵי הַיַּתְמוּת וְעֵינַיִם כְּשֵׁרוֹת.

אֵלִיָּהוּ יְהֵא לָהֶם מֵלִיץ ישֶׁר,
לְאִטְקֶלֶה, שְׁלׂמׂהלֶה אִיצִיק וְחַיִּים,
כִּי יַסְפִּיק לָהֶם כֹּחַ וְכשֶׁר
לָלֶכֶת בָּרֶגֶל לִירוּשָׁלַיִם. 
אֵלִיָּהוּ יְצַו עֲלֵיהֶם לְבַל יִפֹּלוּן,
לְבַל יִגְוְעוּ מִצַּעֲרָהּ שֶׁל פּוֹלִין,
וּמֵהַשּׁוֹאָה סָעֲרָה בָּהּ
וִיכַס בִּצְעִיף־אֵפֶר עָרִים
וְחֶרְדַּת הַשְּׁמָמָה שֶׁל בֵּית־אַבָּא.

תֵּן לָהֶם, אֱלֹהִים, קְפִיצַת זִכָּרוֹן,
פְּרֹשׂ שְׁטִיחֵי חַסְדְּךָ לְכָל רֶגֶל כּוֹשֶׁלֶת,
יַאַסְפֵם חֵיק הַיַּעַר כְּאָב רַחֲמָן
וְהַדֶּשֶׁא יֵרַךְ כְּיַד אֵם חוֹמֶלֶת.

הֵן גַּם אֶבֶן מִקִּיר תִּתְעוֹרֵר וְתָחֹן –
בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן.

זְעוּמֵי בְּרָכָה תַּחַת גַּג הַבְּקָתוֹת,
הוֹזִים בִּצְרִיפִים פְּרוּצִים לָרוּחוֹת,
שׁוֹחֲרֵי שַׁלְוַת פֻּנְדָּקִים עֲזוּבִים,
חוֹלְמֵי חֲלוֹמוֹת בִּטְחָנוֹת נִדָּחוֹת,
אֱמוּנִים עַל שְׁוָקִים וִירִידֵי הַגּוֹיִם,
חָלְמוּ יְהוּדִים, לְוִיִּים צְנוּעִים –
חֲלוֹם אֱלֹהִים, כִּתְהִלּוֹת בֶּן יִשַׁי.
וּבְהִשָּׂרֵף הַכֹּל לָאֵפֶר –
צָצוֹת הַמִּלִּים כְּפִרְחֵי הַשָּׁרוֹן, 
בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן.

שׁוּם אִישׁ לֹא יָבִין שִׁירָתֵנוּ
וְנִגּוּן כִּנּוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל,
רַק גִּבְעוֹל הָרָמוּס בַּשָּׂדֶה
יָקוּם, יְרַטֵּט, יִשְׁתַּבֵּל,
יַתְחִיל לְלַבְלֵב בְּגָאוֹן 
בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן.

תֵּן לָנוּ אֱלוֹהַּ, קְפִיצַת זִכָּרוֹן,
כִּי עוֹד נִבְחַן אֶת מֶתֶק הַמַּיִם,
כִּי עוֹד נָחוּשׁ טַעְמוֹ שֶׁל דָּגָן,
כִּי עוֹד נַכִּיר אָדָם וֶאֱלוֹהַּ,
כִּי עוֹד נִפְרֹשׂ לָרוּם בְּאַהֲבָה כַּפַּיִם. 
מַגִּיעַ לָנוּ נֵס מִשָּׁמַיִם – 
בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן.

אמיר שומרוני נולד בישראל בשנת 1946. הוא השלים את לימודי ספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים, ובידיו תואר דוקטור Ph.D. אמו טובה שומרוני ז"ל הייתה תלמידתה של קדיה מולודובסקי בפולין בסמינר למורות עבריות 'תרבות' בשנות העשרים של המאה הקודמת. בשנת 2017 שומרוני פירסם אוסף מגוון של שירי קדיה מולודובסקי, מקורות ותרגומיהם לעברית (משל אחרים ומשלו) מכל תקופות חמישים שנות יצירתה. חלקם לא קובצו קודם לכן בספרים: 'קדיה מולודובסקי: לילות חשוון. שירים. הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף בית שלום עליכם, 2017'. בקרוב עומד לצאת לאור ספרו של ד"ר אמיר שומרוני: 'הדליקי את נרך, קדיה מולודובסקי (1975-1984) – ביוגרפיה.'

לכל נשים כותבות

כתיבת נשים

איך שווים אויף די ריזיקע כוואַליעס פֿון צײַט

שיריה של רחל בוימוול

כתיבת נשים

זינגיקע רעגנס

גשמים מזמרים

כתיבת נשים

לידער פֿון רייזל זשיכלינסקי

שיריה של רייזל ז'יכלינסקי

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור