חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פוסט נשים טמפלט

תקציר
תרגום:
הקדמה

טקסט הקדמה

טקסט נוסף להקדמה – הרחבה (למחוק אם לא צריך)
Pablo Picasso, Minotaur with a dead horse in front of a cave facing a girl in the veil, 1936
יידיש

ס'איז נאָך געווען גוט פֿינצטער, ווען זלמן איז אַראָפּ פֿון בעט. שטייענדיקערהייט איז ער אַרײַן אין די הויזן. דערנאָך האָט ער זיך צוגעזעצט אויפֿן בעטפּאָרענטש און גענומען אַרויפֿציִען די שטיוול. דאָס בעט, דער דיל, די שטיוול — אַלץ האָט געקרעכצט, געקרעכצט און געסקריפּעט. פֿון דעם בעט, וואָס איז געשטאַנען קעגן איבער און וווּ ס'ווײַב איז געשלאָפֿן, האָט זיך געטראָגן אַ צוגעשפּאָלטן און איבערגעשראָקן קול:

— וואָס וועקסטו זיך אַזוי פֿרי, זלמן?

— ס'טרײַבט מיך פֿון געלעגער.

— און דו מיינסט, אַז איך האָב אַ גאַנצע נאַכט אַן אויג צוגעמאַכט? — האָט זלמנס ווײַב זיך אַ רוק געטאָן צו דער וואַנט, געמאַכט פּלאַץ פֿאַרן מאַן, — לייג זיך נאָך אַ ביסל, כ'בעט דיך.

ער האָט ניט געענטפֿערט. די פֿינגער האָבן נערוועז געקנעפּלט דעם רויטן שפּענצער, אים געשטופּט אין די הויזן אַרײַן, זיי פֿאַרצויגן מיט אַ פּאַסיק. ס'ווײַב איז מער ניט צוגעשטאַנען צום מאַן. ביידע האָבן זיך געשראָקן פֿאַר דער קללה, וואָס איז ניט אָפּגעשטאַנען פֿון זייער שטוב. אַ פֿערד־מגפֿה האָט געבושעוועט אין פּלאָצקער גובערניע. וווּ אַ פּויער, וווּ אַ באַלעגאָלע — איז געפֿאַלן אַ פֿערד. אויף אַזאַ גזר אָבער, אויף אַזאַ אומגליק האָט זיך זלמן ניט געריכט. פֿון זײַנע צען פֿערד זײַנען בלויז געבליבן צוויי. ער האָט מורא געהאַט צו ברענגען עס איבער די ליפּן. ס'האַרץ האָט אים אײַנגערוימט, אַז די מגפֿה האָט שוין בײַ אים אויך צוגענומען די לעצטע צוויי פֿערד.

זלמן איז אַרויס אויפֿן הויף. צעוואָרפֿענע שטערן, ווײַטע, האָבן זיך געהאַלטן אין לעשן. אין מערבֿ איז נאָך געשטאַנען אַ רעפֿטל לבֿנה. דער טוי איז פֿול געווען מיט בעז־ריחות, מיט שאַרפֿע פֿערדמיסט־גערוכן. זלמן איז געבליבן שטיין צווישן די „דראָנגאָווע“ וועגענער. ער האָט געציילט: איינס, צוויי, דרײַ, פֿיר, פֿינף. הײַנט קען ער בלויז אײַנשפּאַנען איין וואָגן. קען ער טאַקע? אַלץ אין אים האָט זיך אַ צי געטאָן. דאָס רעפֿטל לבֿנה איז פֿאַרגאַנגען. ער האָט אַלץ געוואָלט בײַ זיך קלאָר מאַכן, צי ער קאָן טאַקע אײַנשפּאַנען אַפֿילו איין וואָגן.

ערשט נעכטן, דאַכט זיך, איז זלמן נאָך געווען אַ יונג אַן אײַנרײַסער. צו זעכצן יאָר האָט ער שוין אָנגעלאָדן און אויסגעלאָדן וואַגאָנעס סחורה, געפֿירט משׂא פֿון דער באַן אין שטאָט אַרײַן. באַלעגאָלעס האָבן זיך געשלאָגן איבער אים. ווען אַנדערע יונגען אין זײַן עלטער האָבן געאַרבעט פֿאַרן בלויזן עסן, איז פֿאַר זלמנען גאָר קיין פּרײַז ניט געווען. איין באַלעגאָלע האָט זלמנען אויסגעדונגען בײַם צווייטן, ווי מען דינגט אויס אַ יום־טובֿדיקן מפֿטיר. פֿון צען גילדן אַ וואָך האָט ער אַרויפֿגעשרויפֿט די שׂכירות ביז פֿערציק גילדן. אַזאַ געהאַלט האָט דער שטאָטלערער ניט גענומען.

זלמן האָט ניט אויסגעזען צו זײַן אַזאַ אײַנרײַסער, צו זײַן אַ יונג אַ גבֿר. ניט קיין הויכער, ניט איבעריק ברייט אין די פּלייצעס, ניט איבעריק ברייט אין געזעס. ס'פּנים לענגלעך און דאַר. אין די גרויע אויגן — נעפּלען. דערצו האָט ער כּמעט ווי ניט גערעדט. די יונגען אַרום דער ראַמפּע, וווּ מען האָט געלאָדן די סחורה, האָבן אָבער געציטערט פֿאַר אים. מען זאָל פֿרעגן אַ יונג, פֿאַר וואָס ער ציטערט פֿאַר זלמנען, וואָלט ער ניט געהאַט וואָס צו ענטפֿערן. זלמן האָט זיך קיין מאָל ניט געשלאָגן, ניט דערלאָזט ער זאָל זיך דאַרפֿן מיט עמעצן שלאָגן. אַז ער איז געווען גוט אויפֿגעלייגט, האָט ער אויסגעצויגן זײַן רעכטע האַנט, אַ געוויינלעכע האַנט, און אַ זאָג געטאָן צו די יונגען:

— חבֿרה, ווער פֿון ענק עס וועט אײַנבייגן מײַן האַנט, דער קריגט אַ גילדן. עץ מעגט זיך נעמען צו דער האַנט מײַנער אין צווייען, אין דרײַען, אַפֿילו אַלע זאַלבענאַנד.

די שטאַרקסטע דרײַ יונגען האָבן זיך אַ נעם געטאָן מיט כּוחות. זיי האָבן זיך אָנגעהאַנגען אויף דער האַנט, זי געשטופּט אַרויף, אַראָפּ — די האַנט, ווי אַ פֿאַרפֿעסטיקטע אײַזערנע שטאַבע, האָט זיך קיין בייג ניט געטאָן, האָט זיך קיין ריר ניט געטאָן. זלמן האָט ניט געסאָפּעט, ניט געדעכעט, אויסגעזען ווי ער שפּילט זיך מיט די יונגען. בלויז די אויגן, גרויע אויגן, האָבן אַרויסגעפֿלעמלט פֿון די נעפּלען. דער אַרומיקער עולם האָט געגאַפֿט:

— וואָס זאָגט איר אויף אַזאַ הענטל?

— קיין לויט פֿלייש ניט.

— ביינער און מוסקולן.

— אויפֿן בליק זעט ער ניט אויס צו זײַן אַזאַ גיבור.

— לייגט ער אָבער, ברודערל, אַ חתימת־יד…

— ברענט עס!

יידיש עברית

ס'איז נאָך געווען גוט פֿינצטער, ווען זלמן איז אַראָפּ פֿון בעט. שטייענדיקערהייט איז ער אַרײַן אין די הויזן. דערנאָך האָט ער זיך צוגעזעצט אויפֿן בעטפּאָרענטש און גענומען אַרויפֿציִען די שטיוול. דאָס בעט, דער דיל, די שטיוול — אַלץ האָט געקרעכצט, געקרעכצט און געסקריפּעט. פֿון דעם בעט, וואָס איז געשטאַנען קעגן איבער און וווּ ס'ווײַב איז געשלאָפֿן, האָט זיך געטראָגן אַ צוגעשפּאָלטן און איבערגעשראָקן קול:

— וואָס וועקסטו זיך אַזוי פֿרי, זלמן?

— ס'טרײַבט מיך פֿון געלעגער.

— און דו מיינסט, אַז איך האָב אַ גאַנצע נאַכט אַן אויג צוגעמאַכט? — האָט זלמנס ווײַב זיך אַ רוק געטאָן צו דער וואַנט, געמאַכט פּלאַץ פֿאַרן מאַן, — לייג זיך נאָך אַ ביסל, כ'בעט דיך.

ער האָט ניט געענטפֿערט. די פֿינגער האָבן נערוועז געקנעפּלט דעם רויטן שפּענצער, אים געשטופּט אין די הויזן אַרײַן, זיי פֿאַרצויגן מיט אַ פּאַסיק. ס'ווײַב איז מער ניט צוגעשטאַנען צום מאַן. ביידע האָבן זיך געשראָקן פֿאַר דער קללה, וואָס איז ניט אָפּגעשטאַנען פֿון זייער שטוב. אַ פֿערד־מגפֿה האָט געבושעוועט אין פּלאָצקער גובערניע. וווּ אַ פּויער, וווּ אַ באַלעגאָלע — איז געפֿאַלן אַ פֿערד. אויף אַזאַ גזר אָבער, אויף אַזאַ אומגליק האָט זיך זלמן ניט געריכט. פֿון זײַנע צען פֿערד זײַנען בלויז געבליבן צוויי. ער האָט מורא געהאַט צו ברענגען עס איבער די ליפּן. ס'האַרץ האָט אים אײַנגערוימט, אַז די מגפֿה האָט שוין בײַ אים אויך צוגענומען די לעצטע צוויי פֿערד.

זלמן איז אַרויס אויפֿן הויף. צעוואָרפֿענע שטערן, ווײַטע, האָבן זיך געהאַלטן אין לעשן. אין מערבֿ איז נאָך געשטאַנען אַ רעפֿטל לבֿנה. דער טוי איז פֿול געווען מיט בעז־ריחות, מיט שאַרפֿע פֿערדמיסט־גערוכן. זלמן איז געבליבן שטיין צווישן די „דראָנגאָווע“ וועגענער. ער האָט געציילט: איינס, צוויי, דרײַ, פֿיר, פֿינף. הײַנט קען ער בלויז אײַנשפּאַנען איין וואָגן. קען ער טאַקע? אַלץ אין אים האָט זיך אַ צי געטאָן. דאָס רעפֿטל לבֿנה איז פֿאַרגאַנגען. ער האָט אַלץ געוואָלט בײַ זיך קלאָר מאַכן, צי ער קאָן טאַקע אײַנשפּאַנען אַפֿילו איין וואָגן.

ערשט נעכטן, דאַכט זיך, איז זלמן נאָך געווען אַ יונג אַן אײַנרײַסער. צו זעכצן יאָר האָט ער שוין אָנגעלאָדן און אויסגעלאָדן וואַגאָנעס סחורה, געפֿירט משׂא פֿון דער באַן אין שטאָט אַרײַן. באַלעגאָלעס האָבן זיך געשלאָגן איבער אים. ווען אַנדערע יונגען אין זײַן עלטער האָבן געאַרבעט פֿאַרן בלויזן עסן, איז פֿאַר זלמנען גאָר קיין פּרײַז ניט געווען. איין באַלעגאָלע האָט זלמנען אויסגעדונגען בײַם צווייטן, ווי מען דינגט אויס אַ יום־טובֿדיקן מפֿטיר. פֿון צען גילדן אַ וואָך האָט ער אַרויפֿגעשרויפֿט די שׂכירות ביז פֿערציק גילדן. אַזאַ געהאַלט האָט דער שטאָטלערער ניט גענומען.

זלמן האָט ניט אויסגעזען צו זײַן אַזאַ אײַנרײַסער, צו זײַן אַ יונג אַ גבֿר. ניט קיין הויכער, ניט איבעריק ברייט אין די פּלייצעס, ניט איבעריק ברייט אין געזעס. ס'פּנים לענגלעך און דאַר. אין די גרויע אויגן — נעפּלען. דערצו האָט ער כּמעט ווי ניט גערעדט. די יונגען אַרום דער ראַמפּע, וווּ מען האָט געלאָדן די סחורה, האָבן אָבער געציטערט פֿאַר אים. מען זאָל פֿרעגן אַ יונג, פֿאַר וואָס ער ציטערט פֿאַר זלמנען, וואָלט ער ניט געהאַט וואָס צו ענטפֿערן. זלמן האָט זיך קיין מאָל ניט געשלאָגן, ניט דערלאָזט ער זאָל זיך דאַרפֿן מיט עמעצן שלאָגן. אַז ער איז געווען גוט אויפֿגעלייגט, האָט ער אויסגעצויגן זײַן רעכטע האַנט, אַ געוויינלעכע האַנט, און אַ זאָג געטאָן צו די יונגען:

— חבֿרה, ווער פֿון ענק עס וועט אײַנבייגן מײַן האַנט, דער קריגט אַ גילדן. עץ מעגט זיך נעמען צו דער האַנט מײַנער אין צווייען, אין דרײַען, אַפֿילו אַלע זאַלבענאַנד.

די שטאַרקסטע דרײַ יונגען האָבן זיך אַ נעם געטאָן מיט כּוחות. זיי האָבן זיך אָנגעהאַנגען אויף דער האַנט, זי געשטופּט אַרויף, אַראָפּ — די האַנט, ווי אַ פֿאַרפֿעסטיקטע אײַזערנע שטאַבע, האָט זיך קיין בייג ניט געטאָן, האָט זיך קיין ריר ניט געטאָן. זלמן האָט ניט געסאָפּעט, ניט געדעכעט, אויסגעזען ווי ער שפּילט זיך מיט די יונגען. בלויז די אויגן, גרויע אויגן, האָבן אַרויסגעפֿלעמלט פֿון די נעפּלען. דער אַרומיקער עולם האָט געגאַפֿט:

— וואָס זאָגט איר אויף אַזאַ הענטל?

— קיין לויט פֿלייש ניט.

— ביינער און מוסקולן.

— אויפֿן בליק זעט ער ניט אויס צו זײַן אַזאַ גיבור.

— לייגט ער אָבער, ברודערל, אַ חתימת־יד…

— ברענט עס!

בחוץ שרר עדיין חושך רב כשזלמן ירד מהמיטה. הוא לבש את מכנסיו בעמידה. אחר כך התיישב על מסעד המיטה והחל לנעול את המגפיים. המיטה, הרצפה, המגפיים – הכל נאנק, גנח וחרק. מהמיטה ממול, שם ישנה אשתו, עלה קול סדוק ומבוהל:

– מה אתה קם כל כך מוקדם, זלמן?

– משהו דוחף אותי מהמיטה.

– ואתה חושב שאני עצמתי עין כל הלילה? – אשתו של זלמן זזה אל הקיר ופינתה מקום לבעלה – בוא תשכב עוד קצת, אני מבקשת ממך. הוא לא ענה. אצבעותיו כיפתרו בעצבנות את הכותונת האדומה, תחבו אותה לתוך המכנסיים, ורכסו את החגורה. האישה לא הוסיפה להפציר בבעלה. שניהם פחדו מהקללה שלא סרה מביתם. מגפת סוסים השתוללה במחוז פלוצק. בכל מקום איכרים, עגלונים, איבדו סוסים. אך לעונש כזה, לאסון שכזה, זלמן לא ציפה. מתוך עשרת הסוסים שלו נותרו רק שניים. הוא חשש אפילו להעלות זאת על דל שפתיו. ליבו לחש לו שהמגפה תיגבה ממנו גם את שני הסוסים הנותרים.

זלמן יצא לחצר. כוכבים פזורים, רחוקים, הלכו ודעכו. במערב נראה עדיין קצה ירח. הטל היה מלא בניחוחות לילך מעורבים בריח חריף של גללי סוסים. זלמן נעמד בין העגלות הגבוהות. הוא ספר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. היום יוכל לרתום רק עגלה אחת. האמנם? הכול בתוכו נדרך. קצה הירח נעלם. הוא עדיין רצה לברר לעצמו אם יוכל לרתום לפחות עגלה אחת.

רק אמש, כך נראה, היה זלמן צעיר בחור שאפתן ומצליח. בגיל שש עשרה כבר העמיס ופירק עגלות עמוסות סחורה, הוביל מטענים מהרכבת אל העיר. העגלונים היו מוכנים להכות זה את זה בעבורו. בזמן שבחורים אחרים בגילו עבדו בתמורה לארוחות בלבד – לזלמן לא היה מחיר. העגלונים התחרו עליו, כמו שמתמקחים על המפטיר של יום טוב. מעשרה גילדן בשבוע הוא הקפיץ את שכרו לארבעים. אפילו המורה העירוני לא הרוויח משכורת גבוהה כל כך.

כלפי חוץ, זלמן לא נראה לא שאפתן במיוחד ולא בריון. הוא לא היה גבוה, כתפיו לא היו רחבות במיוחד וגם לא הישבן. פניו היו מוארכים ורזים, ובעיניו האפורות – ערפילים. בנוסף על כך הוא מיעט בדיבור. ובכל זאת הבחורים סביב כֶּבֶש הטעינה רעדו מפניו. לו שאלו את אחד הבחורים מדוע הוא רועד כך מזלמן, הוא לא היה יודע מה להשיב. זלמן מעולם לא הלך מכות עם מישהו, הוא כלל לא צריך היה להביא את עצמו לידי כך. כשהיה במצב רוח טוב הוא הושיט את יד ימין, יד פשוטה לגמרי, ואמר לבחורים:

– חבר'ה, מי שיצליח לכופף לי את היד יקבל גילדן. אתם יכולים לבוא שניים, שלושה, אפילו כולכם יחד.

שלושת הבחורים החזקים ביותר היו מנסים את כוחם. הם ממש נתלו על היד, דחפו אותה כלפי מטה – והיד כמו מוט ברזל נטוע לא התכופפה כלל, לא נעה ולא זעה. זלמן לא התנשם ולא התנשף, נראה היה כאילו הוא משתעשע עם הבחורים. רק עיניו, עיניים אפורות, הבהבו מתוך הערפילים. הקהל שמסביב השתומם:

– מה אתם אומרים איזה יד יש לו?

– אין גרם בשר.

– עצמות ושרירים.

– כשמסתכלים עליו הוא לא נראה בכלל גיבור כזה.

– אבל חביבי, כשהוא משאיר חתימת יד…

– אז זה שורף!

עברית

בחוץ שרר עדיין חושך רב כשזלמן ירד מהמיטה. הוא לבש את מכנסיו בעמידה. אחר כך התיישב על מסעד המיטה והחל לנעול את המגפיים. המיטה, הרצפה, המגפיים – הכל נאנק, גנח וחרק. מהמיטה ממול, שם ישנה אשתו, עלה קול סדוק ומבוהל:

– מה אתה קם כל כך מוקדם, זלמן?

– משהו דוחף אותי מהמיטה.

– ואתה חושב שאני עצמתי עין כל הלילה? – אשתו של זלמן זזה אל הקיר ופינתה מקום לבעלה – בוא תשכב עוד קצת, אני מבקשת ממך.
הוא לא ענה. אצבעותיו כיפתרו בעצבנות את הכותונת האדומה, תחבו אותה לתוך המכנסיים, ורכסו את החגורה. האישה לא הוסיפה להפציר בבעלה. שניהם פחדו מהקללה שלא סרה מביתם. מגפת סוסים השתוללה במחוז פלוצק. בכל מקום איכרים, עגלונים, איבדו סוסים. אך לעונש כזה, לאסון שכזה, זלמן לא ציפה. מתוך עשרת הסוסים שלו נותרו רק שניים. הוא חשש אפילו להעלות זאת על דל שפתיו. ליבו לחש לו שהמגפה תיגבה ממנו גם את שני הסוסים הנותרים.

זלמן יצא לחצר. כוכבים פזורים, רחוקים, הלכו ודעכו. במערב נראה עדיין קצה ירח. הטל היה מלא בניחוחות לילך מעורבים בריח חריף של גללי סוסים. זלמן נעמד בין העגלות הגבוהות. הוא ספר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. היום יוכל לרתום רק עגלה אחת. האמנם? הכול בתוכו נדרך. קצה הירח נעלם. הוא עדיין רצה לברר לעצמו אם יוכל לרתום לפחות עגלה אחת.

רק אמש, כך נראה, היה זלמן צעיר בחור שאפתן ומצליח. בגיל שש עשרה כבר העמיס ופירק עגלות עמוסות סחורה, הוביל מטענים מהרכבת אל העיר. העגלונים היו מוכנים להכות זה את זה בעבורו. בזמן שבחורים אחרים בגילו עבדו בתמורה לארוחות בלבד – לזלמן לא היה מחיר. העגלונים התחרו עליו, כמו שמתמקחים על המפטיר של יום טוב. מעשרה גילדן בשבוע הוא הקפיץ את שכרו לארבעים. אפילו המורה העירוני לא הרוויח משכורת גבוהה כל כך.

כלפי חוץ, זלמן לא נראה לא שאפתן במיוחד ולא בריון. הוא לא היה גבוה, כתפיו לא היו רחבות במיוחד וגם לא הישבן. פניו היו מוארכים ורזים, ובעיניו האפורות – ערפילים. בנוסף על כך הוא מיעט בדיבור. ובכל זאת הבחורים סביב כֶּבֶש הטעינה רעדו מפניו. לו שאלו את אחד הבחורים מדוע הוא רועד כך מזלמן, הוא לא היה יודע מה להשיב. זלמן מעולם לא הלך מכות עם מישהו, הוא כלל לא צריך היה להביא את עצמו לידי כך. כשהיה במצב רוח טוב הוא הושיט את יד ימין, יד פשוטה לגמרי, ואמר לבחורים:

– חבר'ה, מי שיצליח לכופף לי את היד יקבל גילדן. אתם יכולים לבוא שניים, שלושה, אפילו כולכם יחד.

שלושת הבחורים החזקים ביותר היו מנסים את כוחם. הם ממש נתלו על היד, דחפו אותה כלפי מטה – והיד כמו מוט ברזל נטוע לא התכופפה כלל, לא נעה ולא זעה. זלמן לא התנשם ולא התנשף, נראה היה כאילו הוא משתעשע עם הבחורים. רק עיניו, עיניים אפורות, הבהבו מתוך הערפילים. הקהל שמסביב השתומם:

– מה אתם אומרים איזה יד יש לו?

– אין גרם בשר.

– עצמות ושרירים.

– כשמסתכלים עליו הוא לא נראה בכלל גיבור כזה.

– אבל חביבי, כשהוא משאיר חתימת יד…

– אז זה שורף!

אודות המתרגמ/ת

בן גוריות

לכל נשים כותבות

כתיבת נשים

לידער פֿון רייזל זשיכלינסקי

שיריה של רייזל ז'יכלינסקי

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור