אַ פֿערד־מגפֿה

מגפת סוסים
תרגום:
הקדמה

את הסיפור "מגיפת סוסים" של יוסף אופטושו (כינויו הספרותי של יוסף אופטובסקי) גיליתי במקרה בתקופת הקורונה. המגיפה הבלתי צפויה שהגיעה מסין חשפה אותנו לחרדה מהלא נודע, ועימתה אותנו עם פרצה בידע המדעי שעד כה האמנו בו בתום לב. בזמן כזה של חרדה מתרבים ההסברים למחלה, לתנאי היווצרותה, ולקשר שלה לכל מה שמתרחש בחיינו. בדומה לכך גם גיבור הסיפור, זלמן, חווה התפרצות של מגיפה, הממיתה את עשרת הסוסים שלו, וגורמת לו להתעמת עם אמונותיו המוצקות באלוהים, ולהשתנות בלית ברירה.

מהלך חייו של זלמן מתפתח מתוך אמונה שלמה באלוהים ובמעגל המיטיב של גמול על מעשים טובים. כאדם מצליח ומוכשר, חייו מתקדמים על ציר בטוח, ממעמיס עגלות לבעל עגלות משלו, בעל משפחה, גבאי בבית הכנסת, אדם מרכזי עשיר ונדבן בעיירה. עתה עם פרוץ המגיפה, העובדה שאצלו מתים יותר סוסים מאשר אצל חבריו נתפסת בעיניו כעונש אישי שהוא מקבל מאלוהים, על לא עוול בכפו. העובדה הזאת משבשת את המערכת ההגיונית והמובנת של "שכר ועונש" העומדת בבסיס חייו. בתוך זמן קצר מאוד הופך סיפור זלמן למעין סיפור איוב, התם וישר וירא אלוהים וסר מרע, המאבד באחת את כל עולמו, ואת בניו, שבסיפור הזה מיוצגים על ידי הסוסים. האם אמונתו נבחנת? האם יעמוד במבחן? 

אופטושו בונה את הסיפור באופן מדויק, חסכני במילים ורגשות, אך נוקב. כבר בתחילת הסיפור הוא מוסר לנו את סופו. ליבו של זלמן אומר לו שגם שני הסוסים האחרונים ימותו במגיפה, אך כמה מפתיעה העובדה שידו החזקה של זלמן, שאיש מחבריו איננו יכול לכופף, הופכת בסוף הסיפור ליד שהורגת את הסוס האחרון האהוב. רגע מותו של הסוס כתוב בצמצום ובכאב, והוא מתרחש בסוף הלילה, על סף יום חדש, שבו מתחיל פרק חדש בחייו של גיבור הסיפור. עולמו המוכר קרס לחלוטין, ועדיין אין לו מושג איך ולאן ימשיך את חייו.  

יוסף אופטושו (1886 – 1954) נולד בעיירה מלאווה בפולין למשפחה חסידית, אך אביו דאג לו להשכלה כללית ובהמשך למד הנדסה בצרפת. בשנת 1907 היגר לארצות הברית, חי בניו יורק, החל לפרסם סיפורים ביידיש בכתבי עת שונים, והתערה בחיים הספרותיים בעיר. השתייך לקבוצה הספרותית "די יונגע" יחד עם משה ליב הלפרן, מאני לייב, ואחרים. 

אופטושו כתב על קשת רחבה של נושאים – סיפורי יער (מבריחים, גנבים וגם זאבים  –  סיפורים ששמע מאמו שנולדה באזור יערות) סיפורים על החיים במזרח אירופה, על יהודים בימי הביניים, ואף סיפורים על חיי השחורים באמריקה. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר לכתוב בעיקר רומנים היסטוריים על  תקופת בר כוכבא ורבי עקיבא.  

בנסיעותיו הרבות בעולם, חזר יותר מפעם למזרח אירופה, שהה בפריז, פלסטינה, דרום אמריקה ועוד. היה מקורב לסופרים ה. לייוויק ואהרון ליילס, ולאמן מרק שגאל. בדעותיו הפוליטיות התקרב לקומוניזם אך בחר להישאר בארצות הברית למרות קשריו ההדוקים עם סופרי היידיש במוסקבה, ביניהם בעיקר פרץ מרקיש. 

אופטושו נודע גם כאספן יודאיקה, ובין הפריטים שאסף והיו מוצגים בביתו  –  מנורות וחנוכיות רבות , ומגילות כתובות על גבי קלף. בין ספריו: אין פולישע וועלדער (ביערות פולין) 1922, לינטשעריי (לינץ') 1923, אַ ראָמאן פֿן אַ פֿערד-גנב (רומן של גנב סוסים) 1917 שעובד בשנת 1971 על ידי בנו דויד לסרט קולנוע.

מקצת מסיפוריו תורגמו עוד בחייו לעברית. בשנת 1954 נשא את נאום הפתיחה בכנס השנתי של איוו  YIVO  בניו יורק, ובו דיבר על התחדשותה של היידיש באמריקה מתחילת המאה ועד לשנים שלאחר המלחמה. לאחר חודשים ספורים נפטר ונקבר בבית הקברות הישן של "ארבעטער רינג" לצד שלום עליכם ויהואש. 

רחל שליטא

Pablo Picasso, Minotaur with a dead horse in front of a cave facing a girl in the veil, 1936
יידיש

ס'איז נאָך געווען גוט פֿינצטער, ווען זלמן איז אַראָפּ פֿון בעט. שטייענדיקערהייט איז ער אַרײַן אין די הויזן. דערנאָך האָט ער זיך צוגעזעצט אויפֿן בעטפּאָרענטש און גענומען אַרויפֿציִען די שטיוול. דאָס בעט, דער דיל, די שטיוול — אַלץ האָט געקרעכצט, געקרעכצט און געסקריפּעט. פֿון דעם בעט, וואָס איז געשטאַנען קעגן איבער און וווּ ס'ווײַב איז געשלאָפֿן, האָט זיך געטראָגן אַ צוגעשפּאָלטן און איבערגעשראָקן קול:

— וואָס וועקסטו זיך אַזוי פֿרי, זלמן?

— ס'טרײַבט מיך פֿון געלעגער.

— און דו מיינסט, אַז איך האָב אַ גאַנצע נאַכט אַן אויג צוגעמאַכט? — האָט זלמנס ווײַב זיך אַ רוק געטאָן צו דער וואַנט, געמאַכט פּלאַץ פֿאַרן מאַן, — לייג זיך נאָך אַ ביסל, כ'בעט דיך.

ער האָט ניט געענטפֿערט. די פֿינגער האָבן נערוועז געקנעפּלט דעם רויטן שפּענצער, אים געשטופּט אין די הויזן אַרײַן, זיי פֿאַרצויגן מיט אַ פּאַסיק. ס'ווײַב איז מער ניט צוגעשטאַנען צום מאַן. ביידע האָבן זיך געשראָקן פֿאַר דער קללה, וואָס איז ניט אָפּגעשטאַנען פֿון זייער שטוב. אַ פֿערד־מגפֿה האָט געבושעוועט אין פּלאָצקער גובערניע. וווּ אַ פּויער, וווּ אַ באַלעגאָלע — איז געפֿאַלן אַ פֿערד. אויף אַזאַ גזר אָבער, אויף אַזאַ אומגליק האָט זיך זלמן ניט געריכט. פֿון זײַנע צען פֿערד זײַנען בלויז געבליבן צוויי. ער האָט מורא געהאַט צו ברענגען עס איבער די ליפּן. ס'האַרץ האָט אים אײַנגערוימט, אַז די מגפֿה האָט שוין בײַ אים אויך צוגענומען די לעצטע צוויי פֿערד.

זלמן איז אַרויס אויפֿן הויף. צעוואָרפֿענע שטערן, ווײַטע, האָבן זיך געהאַלטן אין לעשן. אין מערבֿ איז נאָך געשטאַנען אַ רעפֿטל לבֿנה. דער טוי איז פֿול געווען מיט בעז־ריחות, מיט שאַרפֿע פֿערדמיסט־גערוכן. זלמן איז געבליבן שטיין צווישן די „דראָנגאָווע“ וועגענער. ער האָט געציילט: איינס, צוויי, דרײַ, פֿיר, פֿינף. הײַנט קען ער בלויז אײַנשפּאַנען איין וואָגן. קען ער טאַקע? אַלץ אין אים האָט זיך אַ צי געטאָן. דאָס רעפֿטל לבֿנה איז פֿאַרגאַנגען. ער האָט אַלץ געוואָלט בײַ זיך קלאָר מאַכן, צי ער קאָן טאַקע אײַנשפּאַנען אַפֿילו איין וואָגן.

ערשט נעכטן, דאַכט זיך, איז זלמן נאָך געווען אַ יונג אַן אײַנרײַסער. צו זעכצן יאָר האָט ער שוין אָנגעלאָדן און אויסגעלאָדן וואַגאָנעס סחורה, געפֿירט משׂא פֿון דער באַן אין שטאָט אַרײַן. באַלעגאָלעס האָבן זיך געשלאָגן איבער אים. ווען אַנדערע יונגען אין זײַן עלטער האָבן געאַרבעט פֿאַרן בלויזן עסן, איז פֿאַר זלמנען גאָר קיין פּרײַז ניט געווען. איין באַלעגאָלע האָט זלמנען אויסגעדונגען בײַם צווייטן, ווי מען דינגט אויס אַ יום־טובֿדיקן מפֿטיר. פֿון צען גילדן אַ וואָך האָט ער אַרויפֿגעשרויפֿט די שׂכירות ביז פֿערציק גילדן. אַזאַ געהאַלט האָט דער שטאָטלערער ניט גענומען.

זלמן האָט ניט אויסגעזען צו זײַן אַזאַ אײַנרײַסער, צו זײַן אַ יונג אַ גבֿר. ניט קיין הויכער, ניט איבעריק ברייט אין די פּלייצעס, ניט איבעריק ברייט אין געזעס. ס'פּנים לענגלעך און דאַר. אין די גרויע אויגן — נעפּלען. דערצו האָט ער כּמעט ווי ניט גערעדט. די יונגען אַרום דער ראַמפּע, וווּ מען האָט געלאָדן די סחורה, האָבן אָבער געציטערט פֿאַר אים. מען זאָל פֿרעגן אַ יונג, פֿאַר וואָס ער ציטערט פֿאַר זלמנען, וואָלט ער ניט געהאַט וואָס צו ענטפֿערן. זלמן האָט זיך קיין מאָל ניט געשלאָגן, ניט דערלאָזט ער זאָל זיך דאַרפֿן מיט עמעצן שלאָגן. אַז ער איז געווען גוט אויפֿגעלייגט, האָט ער אויסגעצויגן זײַן רעכטע האַנט, אַ געוויינלעכע האַנט, און אַ זאָג געטאָן צו די יונגען:

— חבֿרה, ווער פֿון ענק עס וועט אײַנבייגן מײַן האַנט, דער קריגט אַ גילדן. עץ מעגט זיך נעמען צו דער האַנט מײַנער אין צווייען, אין דרײַען, אַפֿילו אַלע זאַלבענאַנד.

די שטאַרקסטע דרײַ יונגען האָבן זיך אַ נעם געטאָן מיט כּוחות. זיי האָבן זיך אָנגעהאַנגען אויף דער האַנט, זי געשטופּט אַרויף, אַראָפּ — די האַנט, ווי אַ פֿאַרפֿעסטיקטע אײַזערנע שטאַבע, האָט זיך קיין בייג ניט געטאָן, האָט זיך קיין ריר ניט געטאָן. זלמן האָט ניט געסאָפּעט, ניט געדעכעט, אויסגעזען ווי ער שפּילט זיך מיט די יונגען. בלויז די אויגן, גרויע אויגן, האָבן אַרויסגעפֿלעמלט פֿון די נעפּלען. דער אַרומיקער עולם האָט געגאַפֿט:

— וואָס זאָגט איר אויף אַזאַ הענטל?

— קיין לויט פֿלייש ניט.

— ביינער און מוסקולן.

— אויפֿן בליק זעט ער ניט אויס צו זײַן אַזאַ גיבור.

— לייגט ער אָבער, ברודערל, אַ חתימת־יד…

— ברענט עס!

יידיש עברית

ס'איז נאָך געווען גוט פֿינצטער, ווען זלמן איז אַראָפּ פֿון בעט. שטייענדיקערהייט איז ער אַרײַן אין די הויזן. דערנאָך האָט ער זיך צוגעזעצט אויפֿן בעטפּאָרענטש און גענומען אַרויפֿציִען די שטיוול. דאָס בעט, דער דיל, די שטיוול — אַלץ האָט געקרעכצט, געקרעכצט און געסקריפּעט. פֿון דעם בעט, וואָס איז געשטאַנען קעגן איבער און וווּ ס'ווײַב איז געשלאָפֿן, האָט זיך געטראָגן אַ צוגעשפּאָלטן און איבערגעשראָקן קול:

— וואָס וועקסטו זיך אַזוי פֿרי, זלמן?

— ס'טרײַבט מיך פֿון געלעגער.

— און דו מיינסט, אַז איך האָב אַ גאַנצע נאַכט אַן אויג צוגעמאַכט? — האָט זלמנס ווײַב זיך אַ רוק געטאָן צו דער וואַנט, געמאַכט פּלאַץ פֿאַרן מאַן, — לייג זיך נאָך אַ ביסל, כ'בעט דיך.

ער האָט ניט געענטפֿערט. די פֿינגער האָבן נערוועז געקנעפּלט דעם רויטן שפּענצער, אים געשטופּט אין די הויזן אַרײַן, זיי פֿאַרצויגן מיט אַ פּאַסיק. ס'ווײַב איז מער ניט צוגעשטאַנען צום מאַן. ביידע האָבן זיך געשראָקן פֿאַר דער קללה, וואָס איז ניט אָפּגעשטאַנען פֿון זייער שטוב. אַ פֿערד־מגפֿה האָט געבושעוועט אין פּלאָצקער גובערניע. וווּ אַ פּויער, וווּ אַ באַלעגאָלע — איז געפֿאַלן אַ פֿערד. אויף אַזאַ גזר אָבער, אויף אַזאַ אומגליק האָט זיך זלמן ניט געריכט. פֿון זײַנע צען פֿערד זײַנען בלויז געבליבן צוויי. ער האָט מורא געהאַט צו ברענגען עס איבער די ליפּן. ס'האַרץ האָט אים אײַנגערוימט, אַז די מגפֿה האָט שוין בײַ אים אויך צוגענומען די לעצטע צוויי פֿערד.

זלמן איז אַרויס אויפֿן הויף. צעוואָרפֿענע שטערן, ווײַטע, האָבן זיך געהאַלטן אין לעשן. אין מערבֿ איז נאָך געשטאַנען אַ רעפֿטל לבֿנה. דער טוי איז פֿול געווען מיט בעז־ריחות, מיט שאַרפֿע פֿערדמיסט־גערוכן. זלמן איז געבליבן שטיין צווישן די „דראָנגאָווע“ וועגענער. ער האָט געציילט: איינס, צוויי, דרײַ, פֿיר, פֿינף. הײַנט קען ער בלויז אײַנשפּאַנען איין וואָגן. קען ער טאַקע? אַלץ אין אים האָט זיך אַ צי געטאָן. דאָס רעפֿטל לבֿנה איז פֿאַרגאַנגען. ער האָט אַלץ געוואָלט בײַ זיך קלאָר מאַכן, צי ער קאָן טאַקע אײַנשפּאַנען אַפֿילו איין וואָגן.

ערשט נעכטן, דאַכט זיך, איז זלמן נאָך געווען אַ יונג אַן אײַנרײַסער. צו זעכצן יאָר האָט ער שוין אָנגעלאָדן און אויסגעלאָדן וואַגאָנעס סחורה, געפֿירט משׂא פֿון דער באַן אין שטאָט אַרײַן. באַלעגאָלעס האָבן זיך געשלאָגן איבער אים. ווען אַנדערע יונגען אין זײַן עלטער האָבן געאַרבעט פֿאַרן בלויזן עסן, איז פֿאַר זלמנען גאָר קיין פּרײַז ניט געווען. איין באַלעגאָלע האָט זלמנען אויסגעדונגען בײַם צווייטן, ווי מען דינגט אויס אַ יום־טובֿדיקן מפֿטיר. פֿון צען גילדן אַ וואָך האָט ער אַרויפֿגעשרויפֿט די שׂכירות ביז פֿערציק גילדן. אַזאַ געהאַלט האָט דער שטאָטלערער ניט גענומען.

זלמן האָט ניט אויסגעזען צו זײַן אַזאַ אײַנרײַסער, צו זײַן אַ יונג אַ גבֿר. ניט קיין הויכער, ניט איבעריק ברייט אין די פּלייצעס, ניט איבעריק ברייט אין געזעס. ס'פּנים לענגלעך און דאַר. אין די גרויע אויגן — נעפּלען. דערצו האָט ער כּמעט ווי ניט גערעדט. די יונגען אַרום דער ראַמפּע, וווּ מען האָט געלאָדן די סחורה, האָבן אָבער געציטערט פֿאַר אים. מען זאָל פֿרעגן אַ יונג, פֿאַר וואָס ער ציטערט פֿאַר זלמנען, וואָלט ער ניט געהאַט וואָס צו ענטפֿערן. זלמן האָט זיך קיין מאָל ניט געשלאָגן, ניט דערלאָזט ער זאָל זיך דאַרפֿן מיט עמעצן שלאָגן. אַז ער איז געווען גוט אויפֿגעלייגט, האָט ער אויסגעצויגן זײַן רעכטע האַנט, אַ געוויינלעכע האַנט, און אַ זאָג געטאָן צו די יונגען:

— חבֿרה, ווער פֿון ענק עס וועט אײַנבייגן מײַן האַנט, דער קריגט אַ גילדן. עץ מעגט זיך נעמען צו דער האַנט מײַנער אין צווייען, אין דרײַען, אַפֿילו אַלע זאַלבענאַנד.

די שטאַרקסטע דרײַ יונגען האָבן זיך אַ נעם געטאָן מיט כּוחות. זיי האָבן זיך אָנגעהאַנגען אויף דער האַנט, זי געשטופּט אַרויף, אַראָפּ — די האַנט, ווי אַ פֿאַרפֿעסטיקטע אײַזערנע שטאַבע, האָט זיך קיין בייג ניט געטאָן, האָט זיך קיין ריר ניט געטאָן. זלמן האָט ניט געסאָפּעט, ניט געדעכעט, אויסגעזען ווי ער שפּילט זיך מיט די יונגען. בלויז די אויגן, גרויע אויגן, האָבן אַרויסגעפֿלעמלט פֿון די נעפּלען. דער אַרומיקער עולם האָט געגאַפֿט:

— וואָס זאָגט איר אויף אַזאַ הענטל?

— קיין לויט פֿלייש ניט.

— ביינער און מוסקולן.

— אויפֿן בליק זעט ער ניט אויס צו זײַן אַזאַ גיבור.

— לייגט ער אָבער, ברודערל, אַ חתימת־יד…

— ברענט עס!

בחוץ שרר עדיין חושך רב כשזלמן ירד מהמיטה. הוא לבש את מכנסיו בעמידה. אחר כך התיישב על מסעד המיטה והחל לנעול את המגפיים. המיטה, הרצפה, המגפיים – הכל נאנק, גנח וחרק. מהמיטה ממול, שם ישנה אשתו, עלה קול סדוק ומבוהל:

– מה אתה קם כל כך מוקדם, זלמן?

– משהו דוחף אותי מהמיטה.

– ואתה חושב שאני עצמתי עין כל הלילה? – אשתו של זלמן זזה אל הקיר ופינתה מקום לבעלה – בוא תשכב עוד קצת, אני מבקשת ממך. הוא לא ענה. אצבעותיו כיפתרו בעצבנות את הכותונת האדומה, תחבו אותה לתוך המכנסיים, ורכסו את החגורה. האישה לא הוסיפה להפציר בבעלה. שניהם פחדו מהקללה שלא סרה מביתם. מגפת סוסים השתוללה במחוז פלוצק. בכל מקום איכרים, עגלונים, איבדו סוסים. אך לעונש כזה, לאסון שכזה, זלמן לא ציפה. מתוך עשרת הסוסים שלו נותרו רק שניים. הוא חשש אפילו להעלות זאת על דל שפתיו. ליבו לחש לו שהמגפה תיגבה ממנו גם את שני הסוסים הנותרים.

זלמן יצא לחצר. כוכבים פזורים, רחוקים, הלכו ודעכו. במערב נראה עדיין קצה ירח. הטל היה מלא בניחוחות לילך מעורבים בריח חריף של גללי סוסים. זלמן נעמד בין העגלות הגבוהות. הוא ספר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. היום יוכל לרתום רק עגלה אחת. האמנם? הכול בתוכו נדרך. קצה הירח נעלם. הוא עדיין רצה לברר לעצמו אם יוכל לרתום לפחות עגלה אחת.

רק אמש, כך נראה, היה זלמן צעיר בחור שאפתן ומצליח. בגיל שש עשרה כבר העמיס ופירק עגלות עמוסות סחורה, הוביל מטענים מהרכבת אל העיר. העגלונים היו מוכנים להכות זה את זה בעבורו. בזמן שבחורים אחרים בגילו עבדו בתמורה לארוחות בלבד – לזלמן לא היה מחיר. העגלונים התחרו עליו, כמו שמתמקחים על המפטיר של יום טוב. מעשרה גילדן בשבוע הוא הקפיץ את שכרו לארבעים. אפילו המורה העירוני לא הרוויח משכורת גבוהה כל כך.

כלפי חוץ, זלמן לא נראה לא שאפתן במיוחד ולא בריון. הוא לא היה גבוה, כתפיו לא היו רחבות במיוחד וגם לא הישבן. פניו היו מוארכים ורזים, ובעיניו האפורות – ערפילים. בנוסף על כך הוא מיעט בדיבור. ובכל זאת הבחורים סביב כֶּבֶש הטעינה רעדו מפניו. לו שאלו את אחד הבחורים מדוע הוא רועד כך מזלמן, הוא לא היה יודע מה להשיב. זלמן מעולם לא הלך מכות עם מישהו, הוא כלל לא צריך היה להביא את עצמו לידי כך. כשהיה במצב רוח טוב הוא הושיט את יד ימין, יד פשוטה לגמרי, ואמר לבחורים:

– חבר'ה, מי שיצליח לכופף לי את היד יקבל גילדן. אתם יכולים לבוא שניים, שלושה, אפילו כולכם יחד.

שלושת הבחורים החזקים ביותר היו מנסים את כוחם. הם ממש נתלו על היד, דחפו אותה כלפי מטה – והיד כמו מוט ברזל נטוע לא התכופפה כלל, לא נעה ולא זעה. זלמן לא התנשם ולא התנשף, נראה היה כאילו הוא משתעשע עם הבחורים. רק עיניו, עיניים אפורות, הבהבו מתוך הערפילים. הקהל שמסביב השתומם:

– מה אתם אומרים איזה יד יש לו?

– אין גרם בשר.

– עצמות ושרירים.

– כשמסתכלים עליו הוא לא נראה בכלל גיבור כזה.

– אבל חביבי, כשהוא משאיר חתימת יד…

– אז זה שורף!

עברית

בחוץ שרר עדיין חושך רב כשזלמן ירד מהמיטה. הוא לבש את מכנסיו בעמידה. אחר כך התיישב על מסעד המיטה והחל לנעול את המגפיים. המיטה, הרצפה, המגפיים – הכל נאנק, גנח וחרק. מהמיטה ממול, שם ישנה אשתו, עלה קול סדוק ומבוהל:

– מה אתה קם כל כך מוקדם, זלמן?

– משהו דוחף אותי מהמיטה.

– ואתה חושב שאני עצמתי עין כל הלילה? – אשתו של זלמן זזה אל הקיר ופינתה מקום לבעלה – בוא תשכב עוד קצת, אני מבקשת ממך.
הוא לא ענה. אצבעותיו כיפתרו בעצבנות את הכותונת האדומה, תחבו אותה לתוך המכנסיים, ורכסו את החגורה. האישה לא הוסיפה להפציר בבעלה. שניהם פחדו מהקללה שלא סרה מביתם. מגפת סוסים השתוללה במחוז פלוצק. בכל מקום איכרים, עגלונים, איבדו סוסים. אך לעונש כזה, לאסון שכזה, זלמן לא ציפה. מתוך עשרת הסוסים שלו נותרו רק שניים. הוא חשש אפילו להעלות זאת על דל שפתיו. ליבו לחש לו שהמגפה תיגבה ממנו גם את שני הסוסים הנותרים.

זלמן יצא לחצר. כוכבים פזורים, רחוקים, הלכו ודעכו. במערב נראה עדיין קצה ירח. הטל היה מלא בניחוחות לילך מעורבים בריח חריף של גללי סוסים. זלמן נעמד בין העגלות הגבוהות. הוא ספר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. היום יוכל לרתום רק עגלה אחת. האמנם? הכול בתוכו נדרך. קצה הירח נעלם. הוא עדיין רצה לברר לעצמו אם יוכל לרתום לפחות עגלה אחת.

רק אמש, כך נראה, היה זלמן צעיר בחור שאפתן ומצליח. בגיל שש עשרה כבר העמיס ופירק עגלות עמוסות סחורה, הוביל מטענים מהרכבת אל העיר. העגלונים היו מוכנים להכות זה את זה בעבורו. בזמן שבחורים אחרים בגילו עבדו בתמורה לארוחות בלבד – לזלמן לא היה מחיר. העגלונים התחרו עליו, כמו שמתמקחים על המפטיר של יום טוב. מעשרה גילדן בשבוע הוא הקפיץ את שכרו לארבעים. אפילו המורה העירוני לא הרוויח משכורת גבוהה כל כך.

כלפי חוץ, זלמן לא נראה לא שאפתן במיוחד ולא בריון. הוא לא היה גבוה, כתפיו לא היו רחבות במיוחד וגם לא הישבן. פניו היו מוארכים ורזים, ובעיניו האפורות – ערפילים. בנוסף על כך הוא מיעט בדיבור. ובכל זאת הבחורים סביב כֶּבֶש הטעינה רעדו מפניו. לו שאלו את אחד הבחורים מדוע הוא רועד כך מזלמן, הוא לא היה יודע מה להשיב. זלמן מעולם לא הלך מכות עם מישהו, הוא כלל לא צריך היה להביא את עצמו לידי כך. כשהיה במצב רוח טוב הוא הושיט את יד ימין, יד פשוטה לגמרי, ואמר לבחורים:

– חבר'ה, מי שיצליח לכופף לי את היד יקבל גילדן. אתם יכולים לבוא שניים, שלושה, אפילו כולכם יחד.

שלושת הבחורים החזקים ביותר היו מנסים את כוחם. הם ממש נתלו על היד, דחפו אותה כלפי מטה – והיד כמו מוט ברזל נטוע לא התכופפה כלל, לא נעה ולא זעה. זלמן לא התנשם ולא התנשף, נראה היה כאילו הוא משתעשע עם הבחורים. רק עיניו, עיניים אפורות, הבהבו מתוך הערפילים. הקהל שמסביב השתומם:

– מה אתם אומרים איזה יד יש לו?

– אין גרם בשר.

– עצמות ושרירים.

– כשמסתכלים עליו הוא לא נראה בכלל גיבור כזה.

– אבל חביבי, כשהוא משאיר חתימת יד…

– אז זה שורף!

Eugène Delacroix, Horse Frightened by a Storm, 1824
יידיש

אַזוי איז זלמנס שם געוואַקסן. ס'איז גענוג געווען זיך צוצוקוקן, ווי ער לאָדט אָן אַ וואָגן מעל, אַ וואָגן זאַלץ, אַ וואָגן נאַפֿט, מען זאָל ניט בלויז דרך־ארץ קריגן פֿאַרן יונג, נאָר אויך גרויס הנאה האָבן פֿון זײַן גבֿורה. דאָס איז געווען אַ שפּיל מיט פֿינפֿפּודיקע זעק, מיט פֿעסער נאַפֿט.

צו צוואַנציק יאָר האָט זלמן חתונה געהאַט. ער איז געוואָרן באַלעבאָס פֿאַר זיך — האָט געטראַסקעט צו דער ראַמפּע אויף אַן אייגענעם דראָנגאָוון וואָגן. אַ צווייטן יונג וואָלט עס אַזוי לײַכט ניט אָנגעקומען. אין שטאָט זײַנען סײַ ווי סײַ געווען צו פֿיל באַלעגאָלעס. זלמנען האָט מען קיין וואָרט ניט געזאָגט. מען האָט זיך גאָר געגרייסט מיט אים. צום יאָר, ווען ס'ווײַב האָט אים געבוירן אַ זון, האָט מען אים געמאַכט פֿאַר אַ גבאי פֿונעם באַלעגאָלישן בית־המדרש. ווי אַלע באַלעגאָלעס האָט זלמן אויך ניט געהאַלטן פֿאַר קיין חטא אונטערצושלאָגן בײַם אויסלאָדענען וואַגאָנעס — אַ זעקל מאַנדלען, אַ זעקל ניס, אַ פֿעסל שמאַלצהערינג. זלמנס שטוב איז געווען אָנגעפֿילט מיט כּל־טובֿ. חבֿרים זײַנען צו אים געגאַנגען. מען האָט ליב געהאַט זלמנען, מען האָט ליב געהאַט זלמנס ווײַב. זי האָט אויסגעזען גאָר יונג. האָר — שוואַרצע, געדיכטע, די הויט — גלאַטיק און מאַט. און די אויגן קליינע, ליכטיקע, האָבן אויף קיין מאַנסביל ניט געקוקט. דערפֿאַר האָט זי שטענדיק צעשטעלט אַ טיש מיט כּיבוד. ווי מען האָט נאָר אַריבערגעשמעקט די שוועל, האָט זי שוין געשטעלט אַ שנאַפּס, הערינג, אייער־קיכלעך. איז מען זיך פֿאַרזעסן, האָט זי דערלאַנגט טיי, ניס, מאַנדלען, טייטלען. אַזוי איין יאָר, צוויי יאָר, דרײַ יאָר, זלמן איז ניט בלויז געווען דער אָנגעזעענסטער בעל־עגלה, ער איז אויך געוואָרן דער רײַכסטער. פֿאַר די דרײַ יאָר האָט ער צוויי מאָל געלאָזט איבערבויען דאָס פֿערדשטאַל, וווּ עס זײַנען געשטאַנען צען פֿערד, ווי די לייבן. פֿיר יונגען האָבן בײַ אים געאַרבעט. מיטן שפּראָץ אויף טאָג, אַחוץ שבת און זונטאָג, האָבן פֿינף געשפּאַן זיך געטראָגן פֿון זלמנס הויף צו דער ראַמפּע.

צײַט אָבער די פֿערד־מגפֿה האָט געבושעוועט און אין איין חודש זײַנען בײַ אים אַכט פֿערד געפֿאַלן, האָט זיך אין זלמנען עפּעס גענומען איבעראַנדערשן. ער איז געווען פֿון די פּאַרשוינען, וואָס וועלן זיך גיכער ברעכן, איידער בייגן. און זלמן האָט זיך ניט געבויגן. ער האָט אָנגעהאַלטן שטאַט ווי פֿריִער. די יונגען האָט ער ניט אַוועקגעשיקט, זיי געצאָלט שׂכירות, זיך געקליבן קויפֿן אַנדערע פֿערד. ס'האָט אים אָבער געאַרט, וואָס גאָט האָט זיך דווקא אויף אים אָנגעזעצט. דער ברייטבייניקער הערשל האָט אויך אַכט פֿערד, זרח — זעקס, פֿײַווקע — זיבן. בײַ זיי אַלע איז געפֿאַלן בלויז צו פֿערד, און בײַ אים, בײַ זלמנען — אַכט שטיק. פֿאַר וואָס? ער געדענקט ניט דעם שבת, ס'זאָל בײַ אים ניט זײַן קיין אורח. ווער שנדרט נאָך מיט אַזאַ ברייטער האַנט, ווי זלמן? און צײַט ער איז גבאי, האָט דאָך ס'בית־המדרש באַקומען אַן אַנדער פּנים, ס'זעט אויס ווי נײַ. דערפֿאַר שטראָפֿט גאָט? זלמן האָט זיך געדרייט צווישן זײַנע וועגענער. פֿון פֿערדשטאַל האָט זיך געטראָגן אַ פֿאַרבענקט הירזשען. דאָס האָט דער „שימל“ געהירזשעט. זלמן האָט געוואַרט די קאָבילע זאָל אים ענטפֿערן. זי האָט ניט געענטפֿערט. דעם שימלס הירזשען איז איבערגעגאַנגען אין אַ געוויין. ס'האַרץ בײַ זלמנען האָט זיך אַ הייב געטאָן, אים ניט געלאָזט אין שטאַל אַרײַן. ער האָט זיך צעפֿײַפֿט, הויך, העכער, געוואַרט די קאָבילע זאָל אים ענטפֿערן. געענטפֿערט האָט דער שימל. ס'האָט פֿון אים אַרויסגעשריגן:

— נאָך אַ פּגר!

ער איז אַרײַן אין פֿערדשטאַל. די קאָבילע איז געלעגן אויפֿן רוקן. די שטײַפֿע פֿיס, ווי קראָקוועס, אין דער לופֿטן. דער שימל איז געשטאַנען איבער דער טויטער קאָבילע. דאָס פּיסק אָפֿן, די רויטלעכע נאָזלעכער צעפֿאָרן, און די אויגן, גרויסע אויגן, האָבן זיך געשפּאַרט פֿון קאָפּ. דער שימל האָט דערזען דעם באַלעבאָס און זיך צעוויינט, ווי אַ קינד וואָלט געהעשעט.

זלמן איז צו צום שימל. ער האָט אים אַ גלעט געטאָן איבער די באָקעס, האָט אים אַ נעם געטאָן פֿאַר דער מאָרדע, זיך צערעדט:

— הער, גאָט, קיין טובֿות פֿון דיר וויל איך ניט. האָסט זיך אָנגעזעצט אויף מיר, האָסט מיר אַוועקגעהרגעט נײַן פֿערד, ווילסט מיך מאַכן פֿאַר אויס קאַפּעליוש־מאַכער — מאַך. פֿון הײַנט אָן זײַנען מיר אויס מחותּנים. כ'דאַרף ניט דײַנע טובֿות, גאָט, דײַן עשירות אויך ניט. און אויב דו דאַרפֿסט טויטע פֿערד, נאַ דיר נאָך איינס, נאַ!

זלמן האָט אַ הייב געטאָן די פֿויסט, זי אַראָפּגעלאָזט איין מאָל, נאָך אַ מאָל דעם שימל צווישן די אויגן. דאָס פֿערד האָט זיך אַ וואַקל געטאָן, געקוקט אויפֿן באַלעבאָס און איז אַוועקגעפֿאַלן אויף דער קאָבילע.

זלמן איז אַרויס פֿון שטאַל. אין מיזרח האָט שוין געטאָגט.

יידיש עברית

אַזוי איז זלמנס שם געוואַקסן. ס'איז גענוג געווען זיך צוצוקוקן, ווי ער לאָדט אָן אַ וואָגן מעל, אַ וואָגן זאַלץ, אַ וואָגן נאַפֿט, מען זאָל ניט בלויז דרך־ארץ קריגן פֿאַרן יונג, נאָר אויך גרויס הנאה האָבן פֿון זײַן גבֿורה. דאָס איז געווען אַ שפּיל מיט פֿינפֿפּודיקע זעק, מיט פֿעסער נאַפֿט.

צו צוואַנציק יאָר האָט זלמן חתונה געהאַט. ער איז געוואָרן באַלעבאָס פֿאַר זיך — האָט געטראַסקעט צו דער ראַמפּע אויף אַן אייגענעם דראָנגאָוון וואָגן. אַ צווייטן יונג וואָלט עס אַזוי לײַכט ניט אָנגעקומען. אין שטאָט זײַנען סײַ ווי סײַ געווען צו פֿיל באַלעגאָלעס. זלמנען האָט מען קיין וואָרט ניט געזאָגט. מען האָט זיך גאָר געגרייסט מיט אים. צום יאָר, ווען ס'ווײַב האָט אים געבוירן אַ זון, האָט מען אים געמאַכט פֿאַר אַ גבאי פֿונעם באַלעגאָלישן בית־המדרש. ווי אַלע באַלעגאָלעס האָט זלמן אויך ניט געהאַלטן פֿאַר קיין חטא אונטערצושלאָגן בײַם אויסלאָדענען וואַגאָנעס — אַ זעקל מאַנדלען, אַ זעקל ניס, אַ פֿעסל שמאַלצהערינג. זלמנס שטוב איז געווען אָנגעפֿילט מיט כּל־טובֿ. חבֿרים זײַנען צו אים געגאַנגען. מען האָט ליב געהאַט זלמנען, מען האָט ליב געהאַט זלמנס ווײַב. זי האָט אויסגעזען גאָר יונג. האָר — שוואַרצע, געדיכטע, די הויט — גלאַטיק און מאַט. און די אויגן קליינע, ליכטיקע, האָבן אויף קיין מאַנסביל ניט געקוקט. דערפֿאַר האָט זי שטענדיק צעשטעלט אַ טיש מיט כּיבוד. ווי מען האָט נאָר אַריבערגעשמעקט די שוועל, האָט זי שוין געשטעלט אַ שנאַפּס, הערינג, אייער־קיכלעך. איז מען זיך פֿאַרזעסן, האָט זי דערלאַנגט טיי, ניס, מאַנדלען, טייטלען. אַזוי איין יאָר, צוויי יאָר, דרײַ יאָר, זלמן איז ניט בלויז געווען דער אָנגעזעענסטער בעל־עגלה, ער איז אויך געוואָרן דער רײַכסטער. פֿאַר די דרײַ יאָר האָט ער צוויי מאָל געלאָזט איבערבויען דאָס פֿערדשטאַל, וווּ עס זײַנען געשטאַנען צען פֿערד, ווי די לייבן. פֿיר יונגען האָבן בײַ אים געאַרבעט. מיטן שפּראָץ אויף טאָג, אַחוץ שבת און זונטאָג, האָבן פֿינף געשפּאַן זיך געטראָגן פֿון זלמנס הויף צו דער ראַמפּע.

צײַט אָבער די פֿערד־מגפֿה האָט געבושעוועט און אין איין חודש זײַנען בײַ אים אַכט פֿערד געפֿאַלן, האָט זיך אין זלמנען עפּעס גענומען איבעראַנדערשן. ער איז געווען פֿון די פּאַרשוינען, וואָס וועלן זיך גיכער ברעכן, איידער בייגן. און זלמן האָט זיך ניט געבויגן. ער האָט אָנגעהאַלטן שטאַט ווי פֿריִער. די יונגען האָט ער ניט אַוועקגעשיקט, זיי געצאָלט שׂכירות, זיך געקליבן קויפֿן אַנדערע פֿערד. ס'האָט אים אָבער געאַרט, וואָס גאָט האָט זיך דווקא אויף אים אָנגעזעצט. דער ברייטבייניקער הערשל האָט אויך אַכט פֿערד, זרח — זעקס, פֿײַווקע — זיבן. בײַ זיי אַלע איז געפֿאַלן בלויז צו פֿערד, און בײַ אים, בײַ זלמנען — אַכט שטיק. פֿאַר וואָס? ער געדענקט ניט דעם שבת, ס'זאָל בײַ אים ניט זײַן קיין אורח. ווער שנדרט נאָך מיט אַזאַ ברייטער האַנט, ווי זלמן? און צײַט ער איז גבאי, האָט דאָך ס'בית־המדרש באַקומען אַן אַנדער פּנים, ס'זעט אויס ווי נײַ. דערפֿאַר שטראָפֿט גאָט? זלמן האָט זיך געדרייט צווישן זײַנע וועגענער. פֿון פֿערדשטאַל האָט זיך געטראָגן אַ פֿאַרבענקט הירזשען. דאָס האָט דער „שימל“ געהירזשעט. זלמן האָט געוואַרט די קאָבילע זאָל אים ענטפֿערן. זי האָט ניט געענטפֿערט. דעם שימלס הירזשען איז איבערגעגאַנגען אין אַ געוויין. ס'האַרץ בײַ זלמנען האָט זיך אַ הייב געטאָן, אים ניט געלאָזט אין שטאַל אַרײַן. ער האָט זיך צעפֿײַפֿט, הויך, העכער, געוואַרט די קאָבילע זאָל אים ענטפֿערן. געענטפֿערט האָט דער שימל. ס'האָט פֿון אים אַרויסגעשריגן:

— נאָך אַ פּגר!

ער איז אַרײַן אין פֿערדשטאַל. די קאָבילע איז געלעגן אויפֿן רוקן. די שטײַפֿע פֿיס, ווי קראָקוועס, אין דער לופֿטן. דער שימל איז געשטאַנען איבער דער טויטער קאָבילע. דאָס פּיסק אָפֿן, די רויטלעכע נאָזלעכער צעפֿאָרן, און די אויגן, גרויסע אויגן, האָבן זיך געשפּאַרט פֿון קאָפּ. דער שימל האָט דערזען דעם באַלעבאָס און זיך צעוויינט, ווי אַ קינד וואָלט געהעשעט.

זלמן איז צו צום שימל. ער האָט אים אַ גלעט געטאָן איבער די באָקעס, האָט אים אַ נעם געטאָן פֿאַר דער מאָרדע, זיך צערעדט:

— הער, גאָט, קיין טובֿות פֿון דיר וויל איך ניט. האָסט זיך אָנגעזעצט אויף מיר, האָסט מיר אַוועקגעהרגעט נײַן פֿערד, ווילסט מיך מאַכן פֿאַר אויס קאַפּעליוש־מאַכער — מאַך. פֿון הײַנט אָן זײַנען מיר אויס מחותּנים. כ'דאַרף ניט דײַנע טובֿות, גאָט, דײַן עשירות אויך ניט. און אויב דו דאַרפֿסט טויטע פֿערד, נאַ דיר נאָך איינס, נאַ!

זלמן האָט אַ הייב געטאָן די פֿויסט, זי אַראָפּגעלאָזט איין מאָל, נאָך אַ מאָל דעם שימל צווישן די אויגן. דאָס פֿערד האָט זיך אַ וואַקל געטאָן, געקוקט אויפֿן באַלעבאָס און איז אַוועקגעפֿאַלן אויף דער קאָבילע.

זלמן איז אַרויס פֿון שטאַל. אין מיזרח האָט שוין געטאָגט.

כך הלך וגדל שמו של זלמן. די היה להביט איך הוא מטעין עגלה עם קמח, עגלה של מֶלח , עגלה של נפט, כדי לא רק לרחוש לו כבוד אלא גם ליהנות ממפגן הכוח שלו. זה היה משחק עם שקים במשקל של שמונים קילו ועם חביות נפט.

בגיל עשרים, נשא זלמן אישה. הוא הפך לבעל עסק עצמאי, והביא אל כבש הטעינה עגלות משלו ברעש וצלצולים. בחור אחר לא היה מגיע לכך בקלות כזאת. בעיר היו ממילא עגלונים רבים מדי. אך כלפי זלמן לא אמרו מלה, ועוד התגאו בו. וכשעברה שנה, ואשתו ילדה בן, מינו אותו להיות גבאי בית המדרש של העגלונים. כמו שאר העגלונים גם זלמן לא ראה כל פסול ב"סחיבה" מהעגלות בזמן הפריקה – שקית שקדים, שקית אגוזים, חבית קטנה של דגים מלוחים. ביתו של זלמן היה עמוס כל טוב. חברים נהרו אליו. אהבו את זלמן, אהבו את אשתו של זלמן. היא נראתה צעירה מאוד. שיערה – שחור וסמיך, עורה חלק וכהה. והעיניים, קטנות, מאירות, מעולם לא התבוננו באף גבר אחר. ויחד עם זאת ערכה תמיד שולחן עם כיבוד. רק הריחה אורחים על מפתן הבית וכבר הכינה יי"ש, דג מלוח ועוגיות ביצים. וכשהאריכו לשבת, היא הגישה תה, אגוזים, שקדים ותמרים. וכך היה שנה, שנתיים שלוש, זלמן נעשה לא רק העגלון המכובד ביותר אלא גם העשיר ביותר. במשך שלוש השנים האלה הוא שיפץ מחדש פעמיים את האורווה, שבה עמדו עשרה סוסים, כמו אריות. ארבעה בחורים עבדו אצלו. ועם עלות היום, חוץ משבת וראשון, היו חמישה זוגות סוסים רתומים יוצאים מהחצר של זלמן אל כבש הטעינה.

אך מאז שפרצה המגפה, תוך חודש אחד נפלו אצלו שמונה סוסים ומשהו החל להשתנות בזלמן. הוא היה מאותם אנשים שיעדיפו להישבר ולא להתכופף. והוא לא התכופף. הוא המשיך להפגין מראית עין של עסקים כרגיל. הוא לא פיטר את העובדים, שילם להם משכורות והתכונן לקנות סוסים אחרים. אבל כָאַב לו שאלוהים נטפל דווקא אליו. גם להֶרשל הגרום והרחב יש שמונה סוסים, לזֶרח – שישה, לפייבקה – שבעה. ואצל כל אלה נפל רק סוס אחד לאיש, ואילו אצלו כבר שמונה. למה? הוא לא זוכר מתי היתה אצלו שבת בלי אורח. ומי עוד תורם לבית הכנסת בעת קריאת התורה ביד רחבה כמו זלמן? ומאז שהוא גבאי – בית המדרש קיבל פנים אחרים, נראה כחדש. על כך מעניש אותו בורא עולם?

זלמן הסתובב בין העגלות שלו. מהאורווה הגיע קול צהלת סוס מלאת געגועים. זו היתה הצהלה של הסוס האפור בהיר. זלמן חיכה שהסוסה תענה לו. היא לא ענתה. צהלתו של הסוס הפכה לבכי. ליבו של זלמן נצבט, לא הניח לו להיכנס אל תוך האורווה. הוא החל לשרוק, גבוה, חזק יותר, ציפה לתשובתה של הסוסה. אך הסוס הוא שענה. צעקה התפרצה מחזהו:

– עוד פגר!

הוא נכנס לאורווה. הסוסה שכבה על גבה, רגליה הנוקשות כמו קורות, באוויר. הסוס עמד מעל הסוסה המתה, פיו פעור, נחיריו המאודמים מורחבים, והעיניים, עיניים גדולות, בלטו החוצה מתוך הראש. הסוס ראה את בעל הבית ופרץ בבכי כמו ילד מייבב.

זלמן ניגש אל הסוס, ליטף את גבו אחז בסנטרו ואמר:

– תקשיב לי אלוהים, שום טובות אני לא רוצה ממך. אתה נטפלת אלי, הרגת לי כבר תשעה סוסים, זה מה שאתה רוצה? לעשות ממני כלום? – בבקשה. מהיום והלאה אנחנו לא "מחותנים". אני לא צריך את הטובות שלך, ולא את הכסף שלך. ואם מה שאתה צריך זה סוסים מתים, הֵא לך עוד אחד, בבקשה, קח!

זלמן הרים את אגרופו והלם פעם ועוד פעם בין עיניו של הסוס. הסוס התנדנד, הביט בבעליו וצנח מת על גבי הסוסה.

זלמן יצא מהאורווה. במזרח כבר האיר היום.

תודת המתרגמת לפרופ' משה טאובה.

עברית

כך הלך וגדל שמו של זלמן. די היה להביט איך הוא מטעין עגלה עם קמח, עגלה של מֶלח , עגלה של נפט, כדי לא רק לרחוש לו כבוד אלא גם ליהנות ממפגן הכוח שלו. זה היה משחק עם שקים במשקל של שמונים קילו ועם חביות נפט.

בגיל עשרים, נשא זלמן אישה. הוא הפך לבעל עסק עצמאי, והביא אל כבש הטעינה עגלות משלו ברעש וצלצולים. בחור אחר לא היה מגיע לכך בקלות כזאת. בעיר היו ממילא עגלונים רבים מדי. אך כלפי זלמן לא אמרו מלה, ועוד התגאו בו. וכשעברה שנה, ואשתו ילדה בן, מינו אותו להיות גבאי בית המדרש של העגלונים. כמו שאר העגלונים גם זלמן לא ראה כל פסול ב"סחיבה" מהעגלות בזמן הפריקה – שקית שקדים, שקית אגוזים, חבית קטנה של דגים מלוחים. ביתו של זלמן היה עמוס כל טוב. חברים נהרו אליו. אהבו את זלמן, אהבו את אשתו של זלמן. היא נראתה צעירה מאוד. שיערה – שחור וסמיך, עורה חלק וכהה. והעיניים, קטנות, מאירות, מעולם לא התבוננו באף גבר אחר. ויחד עם זאת ערכה תמיד שולחן עם כיבוד. רק הריחה אורחים על מפתן הבית וכבר הכינה יי"ש, דג מלוח ועוגיות ביצים. וכשהאריכו לשבת, היא הגישה תה, אגוזים, שקדים ותמרים. וכך היה שנה, שנתיים שלוש, זלמן נעשה לא רק העגלון המכובד ביותר אלא גם העשיר ביותר. במשך שלוש השנים האלה הוא שיפץ מחדש פעמיים את האורווה, שבה עמדו עשרה סוסים, כמו אריות. ארבעה בחורים עבדו אצלו. ועם עלות היום, חוץ משבת וראשון, היו חמישה זוגות סוסים רתומים יוצאים מהחצר של זלמן אל כבש הטעינה.

אך מאז שפרצה המגפה, תוך חודש אחד נפלו אצלו שמונה סוסים ומשהו החל להשתנות בזלמן. הוא היה מאותם אנשים שיעדיפו להישבר ולא להתכופף. והוא לא התכופף. הוא המשיך להפגין מראית עין של עסקים כרגיל. הוא לא פיטר את העובדים, שילם להם משכורות והתכונן לקנות סוסים אחרים. אבל כָאַב לו שאלוהים נטפל דווקא אליו. גם להֶרשל הגרום והרחב יש שמונה סוסים, לזֶרח – שישה, לפייבקה – שבעה. ואצל כל אלה נפל רק סוס אחד לאיש, ואילו אצלו כבר שמונה. למה? הוא לא זוכר מתי היתה אצלו שבת בלי אורח. ומי עוד תורם לבית הכנסת בעת קריאת התורה ביד רחבה כמו זלמן? ומאז שהוא גבאי – בית המדרש קיבל פנים אחרים, נראה כחדש. על כך מעניש אותו בורא עולם?
זלמן הסתובב בין העגלות שלו. מהאורווה הגיע קול צהלת סוס מלאת געגועים. זו היתה הצהלה של הסוס האפור בהיר. זלמן חיכה שהסוסה תענה לו. היא לא ענתה. צהלתו של הסוס הפכה לבכי. ליבו של זלמן נצבט, לא הניח לו להיכנס אל תוך האורווה. הוא החל לשרוק, גבוה, חזק יותר, ציפה לתשובתה של הסוסה. אך הסוס הוא שענה. צעקה התפרצה מחזהו:

– עוד פגר!

הוא נכנס לאורווה. הסוסה שכבה על גבה, רגליה הנוקשות כמו קורות, באוויר. הסוס עמד מעל הסוסה המתה, פיו פעור, נחיריו המאודמים מורחבים, והעיניים, עיניים גדולות, בלטו החוצה מתוך הראש. הסוס ראה את בעל הבית ופרץ בבכי כמו ילד מייבב.

זלמן ניגש אל הסוס, ליטף את גבו אחז בסנטרו ואמר:

– תקשיב לי אלוהים, שום טובות אני לא רוצה ממך. אתה נטפלת אלי, הרגת לי כבר תשעה סוסים, זה מה שאתה רוצה? לעשות ממני כלום? – בבקשה. מהיום והלאה אנחנו לא "מחותנים". אני לא צריך את הטובות שלך, ולא את הכסף שלך. ואם מה שאתה צריך זה סוסים מתים, הֵא לך עוד אחד, בבקשה, קח!

זלמן הרים את אגרופו והלם פעם ועוד פעם בין עיניו של הסוס. הסוס התנדנד, הביט בבעליו וצנח מת על גבי הסוסה.

זלמן יצא מהאורווה. במזרח כבר האיר היום.

תודת המתרגמת לפרופ' משה טאובה.

רחל שליטא חיה בתל אביב. סופרת ומתרגמת מיידיש. כתבה שלושה רומנים: "אחיות אחיות" (ידיעות ספרים ליריקה 2015), "דובים ויער" (ספרא 2020) שתורגמו לצרפתית בהוצאת "אנטילופ" פריז, ו"מילים במקום מילים" (ידיעות ספרים 2023 ) וכן מחזות שהשתתפו בפסטיבלים "פותחים מסך" בבית ליסין, "תיאטרון קצר" בצוותא ותיאטרונטו, וסיפורים קצרים בכתבי עת שונים בארץ ובחו"ל.

איציק מאנגרמנחם פרי

צום בראַצלעווערס „זיבעטן בעטלער“

לקבצן השביעי של הברצלבים

ריקודה פוטשבצלאל דב

ים־לידער

שירי-ים

לייב קװיטקאָיונה ל"י גונופולסקי

אַן אַלטער ניגון

ניגון עתיק

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור