אונטער באַרג

מרגלות ההר
תרגום:
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
הקדמה
על אף שכתבה למעלה מ-200 יצירות, שמה של הסופרת רחל ברכות (מינסק, 1880) נותר כמעט עלום, גם בקרב חוקרי ספרות היידיש. בדומה לסופרות נשים נוספות בנות דורה, רבים מספוריה של ברכות עוסקים בנשים ובילדים. עיסוק זה מונצח בלקסיקון של זלמן רייזען, המקטלג את יצירתה של ברכות ככתיבה על הנשים היהודיות, על עולמו של הילד ובמיוחד מנקודת מבט פסיכולוגית. אך גם אם ברכות ידעה לכתוב על נושאים אלו באופן מופתי, עצם צמצומה לנושאים מינוריים אלו השאיר אותה בשולי העולם הספרותי שלא בצדק. הסיפור "אונטער-באַרג" פורסם לראשונה בשנת 1908 ובשנית בשנת 1922 פתח את אסופת הסיפורים של ברכות. הוא נפתח באובססיה ובחרדה של חנה, גיבורת הסיפור, שמנסה למנוע מבעלה יאַשע לצאת החוצה בערבים ולהשאיר אותה לבד. חנה מתחילה את הסיפור בשפיות מעורערת וברכות מוכיחה שתמיד יש לאן להתדרדר. באמצעות השיגעון של חנה ושלביו השונים, ברכות בוחנת את המגבלות שבקיום הנשי, כאשר חלק ממגבלות אלו מתגלות כאימננטיות וחלק מתפוררות ומאבדות מכוחן מנקודת מבטה של חנה. אי הרציונליות של פעולותיה של חנה וההתעלמות שלה מן ההשלכות הצפויות של מעשיה מאפשרות לה לפעול בחירות, גם אם חירות זו מביאה בסופו של דבר לאסון. על ידי כך היא בוחנת את הקיום הנשי כקיום אנושי בכלל ולא קיום הכפוף לנקודת מבטו של הגבר. שינוי פרדיגמטי זה מערער על עצם האבחנה בין המהות הנשית למהות הגברית, ואינו מינורי כלל.

נורית אורחן

מינסק, רחוב "מרגלות ההר" (רוסית: Подгорная улица)
יידיש

..איך האָב אים געזאָגט… איטלעכן טאָג געזאָגט, אַז אָן אים קאָן איך ניט לעבן, אַז ער גײט אַװעק פֿון מיר, איז מיר אַ פֿינצטערע נאַכט, אַן אַרומגעשפּאַרטע תּפֿיסה, אַ דולהױז… איטלעכן מאָל, אַז ער גײט מיט אַזאַ עקשנות אַװעק, בעט איך אים, לײג זיך פֿאַר דער טיר, ער זאָל רחמנות האָבן, זאָל ניט גײן צו די לײַט, אַהין, װוּ זײ קלײַבן זיך צונױף. איך קאָן ניט אױסהאַלטן איך גײ אַראָפּ פֿון זינען. ביז װאַנען ער קערט זיך צוריק, פֿאַלן בײַ מיר די האָר פֿון קאָפּ אַרױס… און ער הערט מיך ניט. אין מײַן געבעט זעט ער מער ניט װי אַ װילדע אײגן־ליבע, װי אַ ניט־אַנטװיקלטקייט. ער שעמט זיך, זאָגט ער, מיט מיר, ער האָט קײן צוזאַמענבינדונג מיט מיר ניט; מײַנע געדאַנקען זײַנען אַנדערע װי זײַנע; מיר װילן און װינטשן באַזונדערע זאַכן אין לעבן; מיר פֿאַרשטײען דעם לעבן איטלעכער פֿון אונדז אַנדערש, מיר זײַנען מערניט װי קערפּערלעך געבונדן, אַ קערפּערלעכער בונד איז אַ שאַנדע, זאָגט ער, פֿאַר אים… און נאָך, און נאָך אַזעלכע רײד… און מיט נצחון גײט ער זיך אַװעק און קוקט אױף מיר גאָר ניט… איך לױף צו דער טיר, איך לױף צום פֿענצטער… איך קוק װײַט אַרױס אױף דעם זילבערנעם װײַס פֿאַרשנײטן פֿעלד װוּ זײַן טונקעלע פֿיגור װערט װאָס װײַטער מער פֿאַרטרונקען אין דער װײַטקײט און אומבאַשטימטקײט… און מײַן דירה פֿלעגט טאַקע מיר אױסקומען װי אַ דולהױז. איך פֿלעג דאָרטן אַלײן זײַענדיק משוגע װערן. מיר פֿלעגט זיך װעלן נאָך זײַן אַװעקגײן רײַסן און ברעכן און קלאַפּן, און װײנען און שרײַען… און קאָפּ אָן װאַנט שלאָגן… איך פֿלעג װאַרפֿן זיך אין בעט, שלײַדערן די קישנס און קײַקלען זיך אױף זײ, און רײַסן זיך דאָס פּנים… מײַן קלײנע ריוועלע פֿלעגט עס צוזען און לאַכן. זי האָט געמײנט, אַז איך שפּיל זיך דאָס מיט איר… ער האָט געזאָגט, ער האָט צו מיר קײן געדולד ניט; ער קען ניט לײַדן מער און װיל ניט לײַדן, – דאָס איז איבעריקע לײדן. איך בין אַ מענטש ניט פֿון געזעלשאַפֿט, אַן אײן־אײנציקע, ער װיל זיך מיט מיר ניט אומטענטלען. בין איך משוגע, דאַרף איך גײן אין דולהױז, בין איך קראַנק, דאַרף איך גײן אין שפּיטאָל. געזונטע מענטשן טאָר איך צו לאַסט ניט פֿאַלן… איך בין אַזאַ װאָס גיב דער געזעלשאַפֿט גאָרניט… זײַנע רײד – קאַלטע רײד, האָבן מײַן בלוט גערײצט, האָבן מיר געמאַכט סמענדיקע װײטיקן… ער זאָגט: אַ גאַנצער אונטערבאַרג װױנט מיט מענטשן; פֿיל אַרבעטער מיט זײערע געזינדן, גאַנץ װוילע פֿרױען – הױזלעכע און בריות, און איך קען מיט זײ זיך ניט צונױפֿקומען, גײ צו זײ ניט און װיל זײ בײַ זיך ניט זען. װאָס איז ער מיר שולדיק? אָן, מאירזאָנס פֿרױ, עלטער פֿאַר מיר – גײט אַלײן אומעטום מיט דעם מאַן אױף אַלע פֿאַרזאַמלונגען, אַרבעט אין באַװעגונג, אַרבעט נאָך מער פֿאַר איר מאַן. אָן, ציפּקינס פֿרױ, אַ נײַער מענטש, ערשט ניט לאַנג געקומען פֿון ניט־הי און שױן מיט אַלע אַרבעטער אױסגעמישט זיך, שױן מיט אַלע אַרבעט אין באַװעגונג באַקאַנט און נעמט אױף זיך אַרבעט װאָס װעלכער עס איז מאַנצביל דערגרײכט עס ניט. װעגן יענטל דאָבקינס איז דאָך גאָר קײן רײד ניט… יענטל האָט צװײ קינדער און גײט צוזאַמען מיט דעם מאַן האַנט אין האַנט, רעדט רעדעס און אַרבעט ניט נאָך די כּוחות. און נאָך, און נאָך אַזױנע… און אַלע טאָג זאָגט ער מיר מוסר, און ער װיל שױן מער קײן מוסר אױך ניט זאָגן: אַרױסגעװאָרפֿענע רײד, אַלץ אײנס װי װאַסער געשטױסן, זאָגט ער… װער איז מיר שולדיק, ער פֿאַרדינט אין פֿאַבריק מער פֿאַר אַלעמען – זיבעציק־אַכציק רובל חודש אין חודש, אָן, אַלע אַרבעטער, פּראָסטע אַרבעטער פֿאַרדינען קײן העלפֿט ניט און האָבן זיך אײַנגעאָרדנט אין דער הײם אַ רויִק לעבן. און איך װיל אַפֿילו אַ ניאַנקע ניט נעמען צום קינד, װער איז מיר שולדיק? װער הײסט מיר אַלײן האָרעװען און אַלע שטוביקע אַרבעט טאָן און גאַנצע נעכט אַלײן בלײַבן אין שטוב זיצן. ער קען מיט מיר אין שטוב ניט בלײַבן און ער װיל ניט… איך װיל קײן דינסט ניט נעמען דערפֿאַר װאָס איך װיל ניט די דינסט זאָל יעדן טאָג הערן אונדזער קריגערײַ, זאָל זען מײַן דערנידערונג, זאָל זען װי איך בין משוגע, װי איך לױף אום איבערן פֿעלד ביז שפּעט אין דער נאַכט און זוך אים און װאַרט אױף אים… איך מוז לױפֿן אין דרױסן, װאָרעם איך קען אין שטוב ניט אײַנזײַן – איטלעכע רגע קומט מיר אױס װי די אײביקײט אַלײן. איך מײן, ער װעט שױן ניט קומען, מען האָט אים אַרעסטירט, פֿאַרזעצט… אָפּגעמישפּט, אױפֿגעהאַנגען, דערשאָסן… און ער איז שױן ניטאָ…

אונדזער דירה איז געװען אײנע פֿון די בעסטע אונטערבאַרג־דירות. דרײַ שײנינקע באַקװעמע חדרימלעך. די פֿענצטער פֿון מיטלסטן חדר זײַנען אַרױסגעקומען צום פֿעלד, צום װעג אין שטאָט אַרײַן. די פֿענצטער פֿון שלאָפֿקאַמער האָבן אַרױסגעקוקט צום גאַנצן אונטערבאַרג מיט די צענדליקער שטיבלעך פֿון די אַרבעטער, מיט די גרױסע הױכע קױמענס פֿון פֿאַבריק… אין שלאָף־חדר זײַנען בײַ אונדז געשטאַנען צװײ אױפֿגעפּוצטע בעטן און צװישן זײ אַ טישל, מיט אַ װעקזײגערל, װאָס האָט שטענדיק מיט אײן גאַנג געקלאַפּט און געקלאַפּט. איך האָב דאַמאָלסט אױך שלעכט געשלאָפֿן. לאַנגע, לאַנגע נעכט פֿלעגן זיך ציִען. ריוועלע איז געװען אַ רויִק, געזונט קינד און האָט מיר װײניק געשטערט. און דערצו פֿלעגט זי נעמען די מאַמע צו זיך אױף גאַנצע װאָכן.

עס פֿלעגט נאָך פֿינצטער זײַן, נאָך אַ גראָבער קאַלטער שטיק נאַכט, און עס פֿלעגט זיך שױן דערהערן דאָס פֿײַפֿערײַ – מען רופֿט אין פֿאַבריק. יאַשע פֿלעגט אױפֿשטײן. איך פֿלעג נאָך דאַרפֿן פֿריִער פֿון בעט אַרױס טײ פֿאַרטיק מאַכן. נאָר איך פֿלעג דאָס ברוגז מיט אים ניט איבערטראָגן. דער טאָג איז מיר געװען אַן איבעריקער, אַ שװערער און שװער איז מיר געװען פֿאַר דעם שװײַגנדיקן דערלאַנגען אָדער עפּעס צוגרײטן. און איך פֿלעג בלײַבן ליגן.
יאַשע פֿלעגט אַװעקגײן אַזױ אַ ניכטערער ביז צװעלף, ביז מיטאָג. מיר פֿלעגט װײ טאָן מײַן האַרץ, װײַל מײַן ליבע צו אים האָט קײן גרענעץ געהאַט, װײל איך האָב געמוזט װעגן אים אָפּקלערן איטלעכע רגע פֿון מײַן לעבן. און איך פֿלעג קױם דערװאַרטן ביז עס זאָל זיך ווידער דאָס פֿײַפֿערײַ דערהערן. איך האָב דאָס מיטאָג שטענדיק אויפֿגעפּאַסט װאָס בעסער און װאָס געשמאַקער. בײַ מיר איז שטענדיק געװען אַ האָפֿענונג, אַז מיר װעלן הײַנט, הײַנט גוט־פֿרײַנד װערן, און פֿלעג אים דערװאַרטן מיט אַ פֿאַרגאַנגענעם האַרץ… און אַז עס פֿלעגן זיך אױף דעם ווײַסן שנײ אױסשיטן װי שװאַרצע ראָבן צענדליקער פֿיגורן – טונקעלע און פֿאַררײכערטע – פֿון די אַרבעטער, פֿלעג איך פֿון פֿענצטער זוכן מײַנעם… נאָר קױם פֿלעג איך דערזען דאָס װינטערדיקע אַראָפּגערוקטע היטל, דאָס בלײכע פּנים מיט דעם פֿינצטערן בליק פֿון זײַנע גרױ־בלױ־שטאָלענע אױגן, פֿלעגט דאָס האַרץ בײַ מיר צוריק אָפּפֿאַלן און ס׳פֿלעגט אָנהײבן צו רײַסן און צו מאָנען, און צו בונטעװען… דאָס מיטאָג עסן פֿלעגט צוגײן בײַ אונדז שװער און אָנגעצױגן. ער האָט בשעת עסן אַרײַנגעקוקט אין אַ צײַטונג אָדער אַ ביכל, און איך שװײַגנדיק פֿלעג אים װינטשן, אַז ער זאָל אױסלײענען די שװערסטע און ערגסטע בשׂורה פֿאַר זיך… נאָכן עסן פֿלעגט ער צוריק אַװעק ביז װידער דאָס דריטע פֿײַפֿערײַ – ביז זעקס פֿאַר נאַכט, װען די פֿאַבריק מאַכט זיד צו. ער פֿלעגט אַרומװאַשן זיך, איבערבײַטן די קלײדער, ליכטיק מאַכן די לאָמפּן, אַ שפּיל טאָן אַ ביסל מיט ריוועלען, אױב זי איז נאָר אין דער הײם געװען – זי האָט אים אױך זײער ליב געהאַט – און דערנאָך אַרומגעלײגט זיך מיט בלעטער, זשורנאַלן, ביכער און – האָט זײ געלײענט און געלײענט ניט אָפּרײַסנדיק זיך אױף אײן רגע. דער סאַמאָװאַר האָט געזאָדן, אױפֿן טיש זײַנען געשטאַנען שײנע גלעזער און מיר זײַנען שטומערהײט געזעסן קעגן איבער ברוגזדיקע און װי פֿרעמדע… די ערשטע פֿלעג איך אָנהײבן רײדן. איך האָב געמוזט אַ קול דערהערן אין לײדיקן שטומען שטיבל. מײַן האַרץ איז מיר געװען פֿאַרלאָפֿן מיט בלוט, מיך האָט גערײצט און פֿון געדולד געטריבן… איך פֿלעג אים עפּעס זאָגן, ער פֿלעגט מיר טרוקן און קאַלט ענטפֿערן. מיר פֿלעגט דאַכטן, דערהער איך פֿון אים אַ גוט װאָרט, בין איך שױן גליקלעך און גרײט אַלץ פֿאַרגעסן – אַלע באַלײדיקונגען װאָס איך פֿאַרטראָג און מיט װעלכע מײַן האַרץ איז איבערגעפֿילט. און איך פֿלעג זיך באַמיִען פֿרײלעך זײַן, גוט־פֿרײַנד, גוט אױפֿגעלײגט, זעצן זיך לעבן אים נאָענט, מוחל זײַן װאָס ער לײענט, נאָר ער זאָל מיך באַמערקן. און דוכט זיך שױן נישקשה… ער װערט שױן אױך אַ ביסל װײכער, ענטפֿערט מיר שױן אָפֿטער, – שױן גוטע־פֿרײַנד װי מאַן און װײַב. – שלאָגט דער זײגער אַכט, הײבט ער זיך פֿון אָרט, נעמט צונױף די ביכלעך און קלײַבט זיך אַװעק…

– גײ ניט, יאַשע, – בעט איך זיך בײַ אים. – מיר װעט דאָ זײַן אומעטיק, – זאָג איך אַזױ זיך, װײַל ניט דאָס איז די סיבה װאָס איך װיל ניט, ער זאָל גײן.

– גײ – זאָגט ער – אַרײַן צו אַ שכנה. לײען עפּעס, עס איז דאָ פֿיל פֿאַראַן װאָס צו לײענען, דאָס װעט דיר נוצן ברענגען. אָדער קום מיט מיר אױך.

– יאַשינקע, – בעט איך זיך, – גײ ניט… אַלע טאָג גײסטו אַװעק, און איך װײס דאָ ניט װאָס איבערצוקלערן װעגן דיר, איך גײ דאָ פֿון זינען אַראָפּ.

– קלער – זאָגט ער – קײן נאַרישקײט ניט. מיט מיר װעט זיך גאָרניט טרעפֿן.

– יאַשינקע, טו מיר צו ליב, זיץ הײַנטיקן מאָל אין דער הײם.

– איך פֿאַרשטײ ניט – זאָגט ער – צוליב װאָס.

און ער גײט אַנטשלאָסן צום הענגער אָנציִען דאָס אײבערבגד. נאָר איך קען ניט אױסהאַלטן. מײַנע גוטע רײד צו אים װערן ערגעץ װוּ פֿאַרזונקען. פֿאַר מיר שטײט אַן עקשן, אַ שׂונא מײַנער. איך קריג אים פֿײַנט און װיל ניט ער זאָל אױספֿירן. איך נעם זיך פֿאַר דער טיר און װיל אים ניט אַרױסלאָזן… ער קוקט אױף מיר ניט. רײכערט אַ פּאַפּיראָס און מיט אַ טרײסלענדיקער האַנט שטופּט ער מיך אָפּ פֿון זיך און גײט זיך אַװעק. איך שרײַ אים נאָך, מײַן אױפֿרעגונג װערט ניט איבערצוגעבן. איך שיט אים נאָך זידלערײַ, און שילט זיך און לאַך פֿון אים, און לאַך אָפּ פֿון אַלע זײַנע פֿרײַנד, פֿון אַלע זײַנע רײד… איך רײד אַזױנס װאָס איך וויל גאָר ניט רײדן… ער גײט אַװעק. איך לױף צום פֿענצטער. איך קוק דורכן שױב. קױם־קױם װאָס איך זע אַרױס דאָס שװאַרץ פּינטעלע דאָרט װײַט־װײַט איבערן װײַסן פֿעלד… און װידער װי אַלע נאַכט הייב איך אָן אומלױפֿן איבער אַלע װינקלען פֿון װאַנט צו װאַנט, פֿון פֿענצטער צו דער טיר, פֿון אײן חדר אין דעם אַנדערן, וױ אַ פֿאַרסמטע, װי אַ ניט־דערקױלעטע. מיר ברענט אין מוח, איך רײַס זיך די האָר, איך װער משוגע פֿון כּעס, פֿון פֿאַרדראָס, פֿון טיפֿן אומגליק, פֿון אײנזאַמקײט און פֿאַרלאָזנקײט… די זײגערס קלאַפּן. עס איז שטיל, אומעטום אױפֿגעקליבן, אײַנגעפֿירט אַ סדר נאָך פֿון לאַנג אָן, אַלץ אױף אַן אָרט, איך נאָר װאַרף זיך אום, שלײַדער זיך, געפֿין פֿאַר זיך קײן װינקל ניט… און מיר װילט זיך פֿון אַלץ אַ תּל מאַכן… אַלץ זאָל באַקומען אַן אַנדער אױסזען, אַז ער זאָל קומען, זאָל אים כאָטש װאָס עס איז איבערגעבן, װאָס איך האָב דאָ איבערגעלעבט… צעברעכן אַלץ, איבערקערן, צערײַסן. זיך אַלײן אַ מעסער אין ברוסט אַרײַנשטעכן, אַ סוף מאַכן…

שפּעט ערשט נאָך מיטן נאַכט באַרויִק איך זיך אַ ביסל און לײג מיך אין בעט אַ צעמאַטערטע, אַ דערשלאָגענע, מיט פֿאַרשװאָלענע אױגן און מיט אַ צעגאָסענעם האַרץ.

און שפּעט אין נאַכט דערהער איך באַקאַנטע טריט אױפֿן גאַניקל… און דערזע אים צוריק. שטומערהײט קלײדט ער זיך אױס, לײגט זיך אין בעט קעגן איבער פֿון מײַנער, און שטומערהײט ציט ער זיך איבער מיט דער קאָלדרע ביזן האַלדז. איך װײס ניט, צי ער שלאָפֿט, צי ניט. איך שלאָף געװיס ניט… הײַנטיקער טאָג האָט זיך געענדיקט װי דער נעכטיקער. און נאָך אַ שעה, און נאָך אַ שעה הײבט זיך אָן דער מאָרגעדיקער פּונקט אױך אַזעלכער װי די נעכטיקע, און דאָס לעבן װערט מיר מיאוס און שװער. און איך קלער װי פּטור צו װערן פֿון אים…

איך קלער װעגן יאַשען. ער איז אַ גליקלעכער מענטש. ער איז זײער שטאַרק… יענטל זאָגט (די יענטל – װי פֿײַנט איך האָב זי!) ער האָט אַ שטאַרקן גלױבן אין זײַן זאַך, װאָס ער טוט. ער װעגט זיך ניט, װי אַנדערע, דאָס אַהין, דאָס צוריק. זײַן געדאַנק װאָס איז שטענדיק אױסגעװעבט אײנס – אַ גאַנצס מיט אַן אָנהײב און מיט אַ סוף. ער איז, זאָגט די יענטל – ניט נאָר אַ מאַשיניסט דאָ אױף דער פֿאַבריק, אַן אָנפֿירער פֿון מאַשינען בײַ װעלכע עס אַרבעטן צענדליקער אַרבעטער, – ער איז – זאָגט זי – אַן אָנפֿירער נאָך אַ גרעסערער פֿון אַ הײליקער גרױסער אַרבעט. יענטל זאָגט, ער איז געאַכט אומעטום. ער איז אַ שאַרפֿער רעדנער, זײַנע רײד באַגײַסטערן איטלעכן. זײַנע װערטער האָבן אַ װוּנדערלעכן כּוח. די קלײנע, שװאַרצע יענטל אַז זי רעדט װעגן אים, קאָכט זי זיך. זי פּאַסט אים בעסער װי איך. איך אָבער האָב אים ליב, איך קען אָן אים ניט לעבן, איך דאַרף אים פֿאַר זיך און װיל אים קײנעם ניט אַװעקגעבן… און ניטאָ פֿאַר מיר קײן הײליקע זאַך, װען די זאַך קען אים אָפּנעמען פֿון מיר… און איך קען ניט ציטערן איטלעכן טאָג, אַז מאָרגן װעל איך אים ניט האָבן. איך קאָן ניט, װען דער געראָטענער, דער קלוגער זאָל קלערן װעגן װאָס אַנדערש… איך בין אומגליקלעך װען זײַנע אױגן קוקן ניט אױף מיר, װען זײַנע רײד גלעטן און לאַסקען מיך ניט…
יענטל, די מיאוסע יענטל… זי װײס ניט, װאָס פֿאַר אַ שׂונא איך בין איר… אַז זי רעדט מיט מיר, האַלט זי מיך, קענטיק, נאָך פֿאַר װעלכן עס איז מענטשן… זי דערצײלט מיר אַנדערע זאַכן, װיל װיסן מײַן מײנונג. קוקט אױף מיר און לױבט מיך, זאָגט, איך בין אַ שײנע… האָט צו מיר אַ געװיסן כּבֿוד װי צו יאַשעס װײַב… איך האָב זײ אַלעמען פֿײַנט – זי און איר מאַן, און זײערע חבֿרים, – אַלע װעלכע רופֿן אים אַװעק פֿון מיר, װעלכע זײַנען מיט אים אײניק… געװען צײַטן פֿאַר דער חתונה און נאָך דער חתונה, װאָס ער האָט מיך אױך ליב געהאַט… ער האָט אין מיר געפֿונען װיפֿל גוטס!… אַז איך פֿלעג לײענען מיט אים אַ ביכל, פֿלעגט זיך אים דאַכטן, אַז איך פֿאַרשטײ אַנדערש – בעסער, טיפֿער װי אַלע. ער האָט אין מיר געזען אַ באַזונדער שׂכל, אַ באַזונדער איבערגעבנקײט צו עפּעס… ער האָט װעגן מיר פֿיל געדאַנקען און פֿיל פּלאַנען געהאַט. צי האָב איך זיך איבערגעביטן, צי ער האָט אין מיר אַ טעות געהאַט, – נאָר איצטער איז ער קאַלט צו מיר. און די קעלט פֿרירט מײַן בלוט און טייט איטלעכע רגע מײַן לעבן. צװישן מיר מיט אים האָט זיך אַװעקגעשטעלט – זײַן זאַך, צו װעלכער ער איז װאָס װײַטער, אַלץ מער און מער איבערגעגעבן… אין מײַן לעבן איז דאָס אַ שרעק… אַ סכּנה… אַ װילדע חיה, װאָס קאָן אים, איטלעכע רגע אָפּרײַסן פֿון מיר… און אָן אים איז מיר אַ פֿינצטערע נאַכט – אַן אײביקע און אָנזינענדיקע…

– – – – – –

איך האָב געקלערט׃ אַז איך װעל קראַנק װערן, װעט ער מוזן זיצן אין שטוב. ער װעט דאָך מיך ניט אַװעקװאַרפֿן אין מיטן פֿעלד אַלײן און אַװעקגײן. און איך האָב געטראַכט, װעלכע קראַנקײט איך זאָל זיך מאַכן. איך האָב זיך לאַנג געפּרוּווט און פֿלעג דרױסן נאַקעטערהײט אומגײן. איך פֿלעג מיט באָרװעסע פֿיס אין שנײ טרעטן. עס האָט מיך ניט גענומען – איך פֿלעג עסיק טרינקען, עס האָט מיך אַלץ צום בעט ניט אַװעקגעלײגט… נאָר אײן מאָל, גראָד אומגעריכטערהײט איז מיר ניט־גוט געװאָרן, און איך בין חלשות געבליבן. דאָס איז געװען אַרבעטצײַט. איך װײס אַלײן ניט, װער האָט עס דערזען און װער האָט עס געגעבן צו װיסן יאַשען. נאָר אַז מען האָט מיך דערמינטערט, האָב איך דערזען אַ פֿולע שטוב מיט מענטשן, דעם אונטערבאַרגיקן דאָקטער.

יאַשע האָט מיך געהאַלטן אױף די הענט און האָט אױף מיר אומעטיק געקוקט. און איך האָב זיך פּלוצלונג פֿאַרשעמט פֿאַר זײַן קוק און צוריק פֿאַרמאַכט די אױגן. דער דאָקטער האָט אַלעמען געהײסן פֿונאַנדערגײן זיך און מיר – איך זאָל רויִק בלײַבן. ער האָט געפֿונען, אַז איך בין גאַנץ ניט־געזונט, אָפּגעשװאַכט און דאָס האַרץ אָנגעגריפֿן. דערצו נאָך שװאַנגער פֿון פֿערטן חודש… אַז אַלע זײַנען זיך צעגאַנגען, איז מיר זײער גוט געװאָרן. די בעט מײַנע איז געװען אַ װײכע, אַ רײנע, ליכטיק אומעטום, און יאַשע איז האַלב געזעסן, האַלב געלעגן לעבן מײַן צוקאָפּן און געקוקט אױף מיר און געגלעט מיך איבערן קאָפּ… איך בין געװען זײער גליקלעך. זײַן האַנט װאָס האָט מיך געגלעט איז געװען זײער אַ גוטע און מיר איז גוט געװען. יאַשע האָט מיך דעם גאַנצן אָװנט צוגעזען, אַלץ דערלאַנגט מיר און געזעסן לעבן מיר, און מיר האָבן צװישן זיך גערעדט אַזױ הײס, אַזױ געטרײַ… און מיר האָט זיך געדאַכט, אַז יאַשע האָט מיך ליב און זײַן ליבע האָט מיך גליקלעך געמאַכט און געהײלט אַזעלכע פֿאַרלאָזענע אַלטע װוּנדן, מיט װעלכע מײַן גאַנצער נפֿש איז איבערגעפֿילט געװען. שפּעטער אַ ביסל איז יענטל אױך געקומען… זי האָט זיך געזעצט דערבײַ אױף אַ שטול און גערעדט מיט יאַשען. יאַשע איז נאָך אַלץ געזעסן, האַלב געלעגן אױף מײַן בעט און באַהאַלטן מײַנע הענט, און געגלעט מײַנע פֿינגער, און אָפֿט שטילערהײט צוגעלײגט זײ צו זײַנע ליפּן. איך בין גליקלעך געװען און פֿלעג רױט װערן װי אַ קלײן מײדעלע…

יאַשע איז ערגעץ ניט געגאַנגען. יאַשע האָט ניט געלײענט, יאַשע האָט געלאַכט זיצנדיק לעבן מיר, געזאָגט המצאָות, געװאָלט איך זאָל עסן, איך זאָל טרינקען… אױף מאָרגן איז יאַשע אַ האַלבן טאָג ניט געגאַנגען אין פֿאַבריק. דאָס פֿײַפֿערײַ איז אונדז געװען װי אַ פֿרעמדע זאַך, אַ װײַטע… איך בין געזונט געװאָרן. יאַשע האָט מיך געבעטן, איך זאָל נאָך ליגן אין בעט הײַנטיקן טאָג, נאָר איך האָב קײן צײַט ניט געהאַט… אין מײַן גליק האָב איך פֿיל אַרבעט געהאַט. מײַן לעבן האָט געדאַרפֿט פֿאַרריכט װערן…

מיר האָבן געטרונקען טײ צופֿרידענע און גליקלעכע, װי אױף מאָרגן נאָך דער חתונה… װי אַ מאָל…

נאָך האַלבן טאָג האָט מען יאַשען גערופֿן אין פֿאַבריק. ער איז אַװעק, אָנזאָגנדיק מיר, איך זאָל זיך היטן און אָנװינטשנדיק מיר אַלערלײ ברכות… איך האָב זיך נאָך זײַן אַװעקגאַנג װידער אין בעט געלײגט, איך בין שלאַף געװען. איך טראָג אין זיך אַ נײַ לעבן, אַ נײַ קינד. – איך האָב דאָס ערשט דערװוּסט זיך. – זאָל דאָס נײַע קינד מיר ברענגען צוריק מײַן פֿאַרלאָרן גליק… יאַשע איז צוריקגעקומען. און װידער הײס און האַרצלעך און געטרײַ צו מיר. ער האָט אָבער שטילערהײט געקוקט אױפֿן זײגער… זײַן פּנים פֿלעגט דערבײַ בלײכער װערן און איבער די אױגן פֿלעגט זיך װי אַ לײַכטער אומעט פֿאַרציִען. איך האָב אַלץ באַמערקט און שטיל צוגעקוקט. איך האָב אָנגעשטרענגט געקלערט, װער װעט דאָ גובֿר זײַן… ער האָט געקוקט אױפֿן זײגער. געװעגן זיך קענטיק און געװען צעטראָגן. אַז דער זײגער האָט געשלאָגן אַכט, האָט ער זיך געשטעלט, און צוריק געזעצט. צו איטלעכער זײַן באַװעגונג איז בײַ מיר אַראָפּגעפֿאַלן מײַן האַרץ, און איך האָב געװאַרט. פּלוצלונג האָט זיך די טיר מיט טומל געעפֿנט, עס זײַנען אַרײַן עטלעכע אַרבעטער פֿון פֿאַבריק. – נו, – האָבן זײ זיך געװענדט צו אים – איר גײט?… – שױן נאָך אַכט…

– יאַשינקע, – בין איך צוגעפֿאַלן צו אים, – יאַשינקע, דו גײסט אַװעק?…

פֿאַר פֿרעמדע מענטשן האָב איך מער ניט געקאָנט רײדן.

– איך מוז, – האָט ער זיך בײַ מיר געבעטן, – הײַנטיקן מאָל מוז איך, מען װאַרט אױף מיר… – אױף זײַן שטרענגן פּנים האָט זיך אױסגעדריקט אַ מאָדנע רחמנות. אים איז שװער געװען, ער האָט געליטן. – חנה, חנהלע… זײַ דאָ רויִק, איך װעל קומען הײַנט פֿרי צוריק. אין אַ שעה צװײ אַרום. איך מוז נאָר אַריבערגײן, װײַזן זיך.

איך האָב פֿאַרשטעלט מײַן פּנים פֿון אַלעמען און געשװיגן. איך האָב גאָר נישט געקאָנט רײדן, איך האָב זיך פּלוצלונג דערפֿילט קראַנק און שװאַך. יאַשע האָט זיך פֿאַרלאָרן.

– זי איז ניט געזונט. – האָט ער מיך פֿאַרענטפֿערט פֿאַר די לײַט, – איך קאָן זי אַלײן ניט לאָזן, – ער האָט זיך ניט געקאָנט באַשליסן װאָס צו טאָן. ער איז אומגעלאָפֿן, געזוכט עפּעס פֿון אײן אָרט צום אַנדערן און צום סוף אױסגעקליבן זיך און דערבײַ פֿאַרגעסן דאָס היטל אָנטאָן.

– חנה, לײג זיך בעסער אין בעט. חנה, איך קום באַלד אין אַ שעה צװײ אַרום, פּונקט צען בין איך צוריק.

איך האָב גאָרנישט געענטפֿערט. און די טיר האָט זיך מיט טומל נאָך זײ אַלעמען פֿאַרמאַכט… איך בין לאַנג אַזױ געזעסן. איך בין געװען קראַנק, און אַלע נעכטיקע שטיק האָב איך קײן כּוח ניט געהאַט אָפּטאָן. איך בין געװען אַ דערשלאָגענע, אַ בײַגעקומענע… ער איז פֿון מיר פֿאָרט אַװעק…

איך האָב אים געגלייבט, אַז ער װעט קומען פֿרי, װען ער האָט נאָר צוגעזאָגט. ער האָט קײן מאָל קײן ליגן געזאָגט. נאָר מײַן האַרץ האָט מיר געזאָגט, אַז ער װעט ניט קומען. פֿונדעסטװעגן האָב איך געװאַרט. דער זײגער האָט געשלאָגן צװײ, און ער איז נאָך ניט געװען. עס האָט געשלאָגן דרײַ, פֿיר… ניטאָ… איך בין געלעגן מיט אָפֿענע אױגן, געקוקט אין דער נאַכט־פֿינצטערניש… די נאַכט איז געװען ניט דורכקוקנדיק שװאַרץ… באַלד האָט זיך דערהערט דאָס פֿײַפֿערײַ, – ער איז ניט געװען. שױן טאָג. שױן דער מאָרגן געקומען. װאָס איז מיט אים?… אַכט אַ זײגער אין דער פֿרי האָבן זיך צו מיר געקלאַפּט עטלעכע װײַבער פֿון די אַרבעטער.

– װוּ זײַנען זײערע מאַנען? – האָבן זײ צו מיר געטענהט, נעכטן אַװעק מיט יאַשען און הײַנט ניט געקומען. װאָס האָט ער דער יאַשע צו זײערע קלײנע קינדער, װאָס נעמט ער אָפּ פֿון זײ זײער ברױטגעבער… איך האָב געשװיגן… לאַנג האָבן די װײַבער געקלאָגט איבער מיר. איך האָב זיך געקליבן אין שטאָט אַרײַן דערװיסן זיך עפּעס װאָס. אַז די װײַבער זײַנען אַװעק, האָב איך דורכן פֿענצטער דערזען קערנדיק זיך צו מײַן דירה אַן אומבאַקאַנטן יונגן מענטשן. איך בין אים אַרױס אַנטקעגן. און אין עטלעכע װערטער האָט ער מיר איבערגעגעבן, אַז נעכטן אָװנט האָט מען אױף אַ פֿאַרזאַמלונג אַרעסטירט יאַשען מיט נאָך אַרבעטער פֿון זײַן פֿאַבריק.

דאָס איז געװען גענוג! די חיה, פֿאַר װעלכער איך האָב זיך די גאַנצע צײַט געשראָקן, איז פֿאָרט געקומען. – איז שױן יאַשע ניטאָ… מיט אַן אמת ניטאָ?…

– מען האָט זײ דערװײַל אין פּאָליצײ אַװעקגעפֿירט. עס קאָן זײַן, אַז מען זאָל זײ אַרױסלאָזן. געפֿונען האָט מען פֿון פֿאַרדעכטיקע זאַכן גאָרניט. מערניט מען האָט אַנטדעקט אַ פֿאַרזאַמלונג פֿון פֿיל מענטשן, װוּ אײנער האָט געהאַלטן אַ רעדע. דעם רעדנער יאַשען קאָן זײַן מען זאָל אָפּהאַלטן אַ ביסל צײַט; די איבעריקע װעט מען, דאַכט זיך אױף גיך אַרױסלאָזן. – דער יונגער־מאַן איז אַװעק.

דער אונטערבאַרג מיט דער גרױסער פֿאַבריק מיט די פֿילע קױמענס, מיט אַלע געבײַען, מיט די אַלע לײַט האָבן צו מײַן לעבן קײן שײַכות ניט, װען נאָר יאַשע געפֿינט זיך דאָ ניט. איך בין געשװינד אין שטאָט אַװעק.

איך האָב געפּרוּווט מיט אַלע מיטלען – מיט געבעט און מיט געלט בײַ די היטער, זײ זאָלן מיר כאָטש דורכן פֿענצטער, כאָטש דורך אַ שפּאַלט לאָזן זען אים. זײ האָבן ניט געלאָזן.

מיר האָט זיך געדאַכט, אַז יאָרן לאַנג האָב איך אים ניט געזען, אַ גאַנצן טאָג בין איך אָפּגעשטאַנען בײַ דער פּאָליצײ. איך בין געשטאַנען װי אַ הונט, װעלכער װאַרט ניט אָפּטרעטנדיק אױף זײַן באַלעבאָס. ערשט שפּעט אין אָװנט בין איך אַװעק צו דער מאַמען אַהײם. מײַן מאַמע װי אױך מײַן שטיפֿטאַטע מיט דער גאַנצער געזינד זײַנען איבערראַשט געװאָרן פֿון דער בשׂורה. ריוועלע האָט זיך געשאַרט אַרום מיר און געפֿרײט זיך מיט מײַן קומען. איך האָב אָבער זי כּמעט װי ניט באַמערקט. איך האָב גאָרנישט באַמערקט. איך האָב קײנעם פֿאַר זיך ניט געזען און ניט געהערט, װאָס מען האָט צו מיר גערעדט.

איך בין געװען אױס מענטש. איך האָב געפֿילט אַ שװערע גסיסה, אַ לאַנגע גסיסה… עס איז ערשט אײן טאָג אַז איך האָב יאַשען ניט געזען, און װער װײס, װיפֿל טעג נאָך, װיפֿל נעכט? דאָס לעבן איז פֿון מיר אַראָפּגעפֿאַלן, איז איבער מיר געהאַנגען װי אַן איבעריקע זאַך, האָט זיך מיר געפּלאָנטערט אױף יעדן טראָט… לאַנגע שעהען, פֿילע טעג – און פֿאַר מיר האָט עס אַלץ קײן אינהאַלט ניט. די הײמיקע דער מאַמעס האָבן באַמערקט, אַז דאָס איז שױן משוגעת… װאָרעם װי קאָן אַ מענטש אױסטאָן זיך פֿון אַלץ, װאָרעם װי קאָן אַ מענטש חזרן נאָר אײן װאָרט נאָך אַנאַנד׃ יאַשע, יאַשע, יאַשינקע…

איך בין גליקלעך געװען: אױף דעם אַנדערן טאָג האָט מען צוגענומען פֿאַר יאַשען אַ מיטאָג װאָס די מאַמע האָט פֿאַרטיק געמאַכט. נאָר דאָס גליק איז ניט לאַנג געװען. אַז יאַשע איז פֿאַרשפּאַרט, אַז איך קאָן אים ניט זען, האָט מיר כּסדר געעקבערט אין מוח… אױף דעם דריטן טאָג נאָך גאַנץ פֿרי, אַז איך האָב זיך געקליבן װידער אין פּאָליצײ־גאַס גײן, ערשט דאַמאָלסטיקער אומבאַקאַנטער יונגער־מאַן איז אַרײַן און האָט מיר אָנגעזאָגט, אַז יאַשע איז שױן באַפֿרײַט און איז שױן אין דער הײם אונטער באַרג און װאַרט אױף מיר. װאָס פֿאַר אַ פֿרײד, װאָס פֿאַר אַ געשרײ, װאָס פֿאַר אַ טומל בײַ דער מאַמען אין שטוב איז דאַמאָלסט געװען! אײנער האָט געשריִען איבער דעם אַנדערן און קײנער האָט ניט געהערט, װאָס. איך בין אומגעלאָפֿן צו אַלע טירן, געפֿאַלן איבער איטלעכן שטול און צו קײנע ניט געטראָפֿן; אַרױפֿגעשלעפּט דעם שטיפֿטאַטנס גרױסע פֿוטער און ניט געקאָנט אַרײַנקריכן אין איר. עמעצער האָט מיך אײַנגעװיקלט, אַרײַנגעזעצט אין אַ שליטל און צוזאַמען מיט דער מאַמען און דער מאַמעס אַ שטיפֿטאָכטער זײַנען מיר אַװעקגעפֿאָרן אונטער באַרג.

איך האָב דערװיסט יאַשען אַרומגערינגלט מיט אַ סך מענטשן פֿון אונטערבאַרג. מען האָט מיט אים גערעדט, פֿונאַנדערגעפֿרעגט זיך׃ דאָס, יענץ. ער איז געלעגן אױף דער סאָפֿקע אין מיטלסטן חדר. ער איז געװען זײער מאַט און זײער בלײך מיט רױטע אױגן. אַז איך האָב אים נאָר דערזען, בין איך צוריק מיט אײן מאָל װי לעבעדיק געװאָרן. איבערן גאַנצן לײַב האָט זיך מיר צעגאָסן אַ װאַרעמער שטראָם, און איך האָב זיך מיט אימפּעט אַ װאָרף געטאָן צו אים… איך האָב אױף קײנעם ניט געקוקט און געקושט אים און געהאַלדזט, און געװײנט און גערעדט: – צוריק מײַנער, צוריק דאָ… מײַן יאַשע… װעסט שױן איצט ניט אַװעקגײן, װעסט מיט מיר בלײַבן, – יאַשינקע מײַנער… ער האָט צו מיר אױך געשמײכלט, געפֿרעגט, װאָס מאַך איך אין געזונט, באַמערקט װאָס איך בין בלײך און אױפֿגערעגט. איך האָב געבעטן אַלעמען מען זאָל אַװעק, מען װעט בעסער אַן אַנדערש מאָל אַרײַנקומען, מען מוז אים לאָזן צו זיך קומען. און אַלײן בין איך אַרומגעלאָפֿן איבער דער שטוב זוכנדיק און טאַפּנדיק פֿאַר אים באַקװעמער צו מאַכן. איך האָב דעם אױװן געהײצט, געקאָכט און געבראָטן, געװאָלט אים מאַכן אַ בעסערן אָנבײַסן.

יאַשע איז לאַנג ניט אײַנגעלעגן. ער האָט זיך געזעצט צום טיש, געזוכט צװישן די פּאַפּירן; געזעצט זיך שרײַבן, לײענען. ער איז געװען זײער צעטראָגן. איך האָב זיך געמאַכט, איך באַמערק ניט. איך בין צופֿרידן געװען, װאָס ער איז דאָ און מער האָב איך שױן ניט באַדאַרפֿט… ער איז דעם טאָג נאָר אַרױס אױף אַ פּאָר שעה אין פֿאַבריק, געזען זיך מיט אַ פּאָר אַרבעטער, מיר האָבן צוזאַמען געגעסן, טײ געטרונקען… און דער אָװנט האָט זיך אָנגעהױבן. דער װײַזער פֿון זײגער האָט זיך גערוקט צו דער אַכטער שעה… מיר בײדע זײַנען אומרויִקער געװאָרן… ער – װי געװײנלעך, װי אַלע טאָג; איך אָבער האָב דאָ אָפּגעטאָן אַ שטיק און איך האָב ניט געװוּסט, װי װעט דאָס אײַנגײן׃ איך האָב די טיר צוגעשלאָסן און דעם שליסל װײַט באַהאַלטן. מיר איז געװען שװער צו זיצן און איך האָב זיך אין בעט געלײגט. איך האָב געװאָלט אַנטשלאָפֿן װערן, אין חלשות בלײַבן, אָפּשטאַרבן, נאָר אַריבערקומען די מינוט, װען ער װעט זיך כאַפּן, אַז ער איז פֿאַרשפּאַרט…

אַכט… אַכט אײנציקע קלעפּ פֿון זײגער… איך האָב געהערט, ער האָט זיך אָנגעקלײדט, גענומען עפּעס פֿון טיש און אַװעק צו דער טיר… איך האָב געהערט, װי ער האָט די טיר געקלאַפּט, געשטױסן. לאַנג זיך ניט געכאַפּט אױף מײַן המצאה… אָבער דערנאָך קענטיק איבערצײַגט זיך, אַז די טיר איז פֿאַרשלאָסן.
– חנה! – האָב איך דערהערט אַ מאָדנעם קול – אַ שטרענגן, אַ פֿרעמדן, אַ כּעסדיקן – חנה! דער שליסל װוּ איז? – איך האָב זיך אַ צאַפּל געטאָן און ניט געענטפֿערט.
– חנה, דער שליסל װוּ איז!… האָט זיך װידער דער קול אָפּגעגעבן איבער דעם גאַנצן שטיבל… נאָר איך האָב געשװיגן. איך האָב זיך באַהאַלטן אונטערן קישן.
– חנה, דער שליסל װוּ איז, װאָרום האָסטו פֿאַרשלאָסן? – ער האָט אַלײן גענומען זוכן. אומקריכן איבער אַלע װינקעלעך און טאַפּן, און זוכן, און אַקערן… ער האָט ניט געפֿונען, ער איז אַרײַנגעפֿאַלן צו מיר אין קאַמער… אַראָפּגעכאַפּט מיט כּעס די קישן פֿון מײַן קאָפּ, מיט אימפּעט מיך אַ שלעפּ געגעבן: – דער שליסל װוּ איז? דו הערסט?! – ער איז געװאָרן װי אַ װילדע חיה צערײצט, ער האָט זיך גענומען זידלען, איך האָב דאָס פֿון אים קײן מאָל ניט געהערט. – משוגענע, – האָט ער געשריִען – װוּ איז דער שליסל? דו האָסט קײן רעכט מיך פֿאַרשפּאַרן. אין דולהױז איז דײַן אָרט! איך קאָן פֿון דיר ניט לײַדן, איך בין ניט מחױבֿ… כאַ־כאַ־כאַ (מיר האָט זיך געדאַכט, ער האָט געלאַכט…) זי פֿאַרשפּאַרט מיך. דאָרטן פֿאַרשפּאַרט און דאָ פֿאַרשפּאַרט… אָט איז מיר אַ טורמע, אַן ערגערע װי דאָרטן…

נאָר איך האָב אױסגעהאַלטן און געשװיגן, דאָס האָט אים גערײצט, און ער האָט זיך אַ לאָז געטאָן צו מיר. אָט־אָט, האָב איך געקלערט, אָט־אָט הײבט זיך אָן – ער װעט מיך אָנשלאָגן. מיר האָט זיך אַזש דער קאָפּ פֿאַרדרײט, פּונקט װי איך זאָל אױסטרינקען אַ שטאַרקע משקה, אַזױ איז מיר הײס געװאָרן אױפֿן האַרץ. און פֿרײלעך. און איך האָב זיך אונטערגעשטעלט גרײט צו פֿאַרזוכן דעם מאַנס קלאַפּ. ער האָט מיך גענומען טרײסלען פֿאַרן אַקסל שרײַענדיק מיט קולות.

– װילדע באַשעפֿעניש – דעם שליסל גיב! – אין דער רגע האָט ער מער אױסגעזען װי משוגע: די האָר צעפּודלט, דאָס פּנים לײַװנט בלײך און די אױגן זײַנען אומגעלאָפֿן – אַזעלכע בלײַענע פֿאַרגאָסענע אױגן… מיר האָט זיך געװאָלט מיטן פֿױסט אַ זעץ געבן אים איבערן פּנים. דאָס פּנים זײַנס איז שרעקלעך געװען און איך האָב ניט געקאָנט איבערלײַדן. נאָר ער האָט מיך אײַנגעלאָזן, און מײַן האַנט איז אױך צוריק אַראָפּגעפֿאַלן. און בײדע זײַנען מיר געשטאַנען אײנער קעגן אַנדערן און געקוקט גלײַך אין די אױגן אַרײַן. איך האָב אױסגעהאַלטן: און ער האָט זײַן פּנים אָפּגעקערט מיט פֿאַראַכטונג און שׂינאה…

און לאַנג האָב איך געהערט, װי ער איז אַרומגעגאַנגען הין און צוריק איבערן שטוב. די טריט זײַנען געװען פֿיבערלעכע, שװערע. מײַן אױער האָט עס ניט געקאָנט פֿאַרלײַדן. איך האָב זיך װידער באַהאַלטן אונטערן קישן און פֿאַרמאַטערט פֿון מײַן נצחון בין איך אײַנגעדרעמלט שװער, װי אונטער פּרעסנדיקע שטײנער… אַז איך האָב זיך אױפֿגעכאַפּט האָט דער לאָמפּ אַלץ געברענט ליכטיק און גלײַכגילטיק; די זײגערס האָבן געשלאָגן פֿיר, און יאַשע איז געלעגן אין די קלײדער אױף דער סאָפֿקע. האָב איך טאַקע אױסגעפֿירט. ער איז טאַקע ניט געגאַנגען… און מאָדנע איז מיר געװען: אַ פֿרעמדע קעלט האָט דורכגענומען מײַן גאַנצן נפֿש… איך האָב דעם שליסל דערלאַנגט. ער איז בײַ מיר געלעגן פֿאַררוקט אין אַ שפּאַלט אין דריטן חדרל אונטער אַ קלײן קעסטל. איך האָב אָפּגעשלאָסן די טיר – איצט קאָן ער שױן פֿרײ זײַן, מײַן אײַנגעשלאָסענער…

יאַשע איז װי אַלע מאָל צו דער צײַט אין פֿאַבריק אַװעק. איך בין געבליבן… איך האָב פּלוצלונג דערפֿילט, אַז פֿאַר מײַן נעכטיקן נצחון האָב איך מיט דאָס לעצטע, װאָס איך האָב נאָך פֿאַרמאָגט אין לעבן באַצאָלט – ער װעט דאָס מיר ניט שענקען. דאָס װעט פֿונאַנדעררײַסן שױן אין גאַנצן, װאָס מיר האָבן נאָך געהאַט צװישן אַנאַנדער. הײסט עס – איך האָב פֿאַרשפּילט, אין גאַנצן פֿאַרלאָרן. און אין האַרצן האָט זיך דערפֿילט אַזאַ שרעק, אַזאַ לײדיקײט… לעבן מיר איז געװאָרן אַזױ טױט, אַזױ פֿרעמד… איך האָב גאָר נישט פֿאַרשטאַנען צוליב װאָס איך האָב נאָך נעכטן געלעבט… איך האָב געמוזט איצטער אױך עפּעס טאָן, װען ניט איז די גסיסה פֿון לעבן געװאָרן פֿאַר מיר זײער שװער. װען ניט האָב איך געפֿילט, װי איך גײ אַראָפּ פֿון זינען. די לײדיקײט אַרום מיר איז געװען אַזאַ שרעקלעכע, אַזאַ פֿינצטערע: דער צער, װאָס האָט באַהערשט מײַן גאַנצן נפֿש, איז געװען אַזױ גרױס, אַז איך האָב געמוזט עפּעס טאָן, כאָטש װאָס עס איז, נאָר די הענט זאָלן זיך באַװעגן, נאָר דער מוח זאָל כאָטש װי פֿיל עס איז טעמפּער װערן… איך האָב געקאָכט װי נעכטן, געעוסקט זיך מיטן מיטאָג, געגרײט דעם טיש, געשטעלט דאָס געפֿעס… און געפֿילט אַז דאָס איז אַלץ איבעריק. יאַשע איז אַרײַן און אַרױס, אױף מיר ניט אַ קוק טוענדיק, אַ װאָרט ניט אױסגערעדט און קײן זאַך באַמערקט. דאָס עסן איז געבליבן אַזױ שטײן. אין שטוב איז ניט נאָר געװען אַן אומעט, – עס האָט זיך געפֿילט אַזאַ פּרעסנדיקע מרה־שחורה, אַז איך האָב צום ערשטן מאָל מורא געקראָגן פֿאַר די װענט מיט די הימל בלױע אָבויעס. מיט די טױט־געלבע בלומען… עס האָט געדאַכט, אַז דאָרט, װײַט אין שטאָט, איז איצט אַ גרױסער תּענית, אַ גרױסער געװײן, מענטשן קלאָגן און זײַנען אין גרױס פֿאַרצװײפֿלונג…

פֿאַר זעקס האָב איך פֿאַרנומען זיך טײ פֿאַרטיק מאַכן. נאָר אַז ער איז געקומען, האָט ער זיך געהאַלטן װי בײַ טאָג. ער האָט ניט גערעדט, ניט געגעסן, ניט געטרונקען, און איבערקלײדנדיק זיך אין די קלײדער, אין װעלכע ער גײט אַלע מאָל אַװעק, איז ער געגאַנגען צו דער טיר… איך האָב פּלוצלונג פֿאַרגעסן אונדזער ברוגז׃

– גײ ניט – האָב איך אױסגעשריִען און איבערגעצאַמט אים דעם װעג. ער האָט ניט געהערט; ניט געקוקט אױף מיר; אױסמײַדנדיק מיך איז ער אַרױס. איך בין אױך נאָך אים אַרױסגעלאָפֿן… אַלײן בלײַבן די נאַכט האָב איך שױן ניט געקאָנט. איך האָב געהאַט אים װאָס צו זאָגן, רײדן, פֿרעגן בײַ אים, װאָס װיל ער פֿון מיר? נאָר ער האָט פֿאַר מיר אַפֿילו אײן מינוט צײַט ניט געהאַט… איך האָב זיך אים אָנגעהאַנגען אָן די אַרבל, גענומען אים, שלעפּן און רײַסן. ער האָט זיך געריסן צוריק. איך האָב אים פֿאַרן האַלדז אַרומגעכאַפּט און מיר האָבן זיך גענומען ראַנגלען אױפֿן שנײ אין דרױסן אונטער אַ שטערנדיקן טונקעלן הימל… ער איז געװען שטאַרקער פֿאַר מיר, ער האָט מיך אַ שטױס געגעבן, איך בין געפֿאַלן, און ער איז געשװינד אַװעקגעגאַנגען…

עס איז נאָך פֿרי געװען, אַ פֿריִענדיקער אָװנט. אין די אונטערבאַרג־שטיבלעך פֿון אונטער די פֿאָראַנקעלעך האָט זיך אַרױסגעזען פֿײַער. דאָרטן איז באַקװעם געװען, װאַרעם און הײמלעך, איטלעכער אַרבעטער איז געװיס איצט געזעסן מיט זײַן הױזגעזינד און האָט טײ געטרונקען. די שװאַרצע קױמענס פֿון פֿאַבריק זײַנען שטיל געשטאַנען, שטומע און צאָרנדיקע, און דערפֿאַר האָט זיך צעלײגט איבער אַלע הײַזלעך אַזאַ שטילער אָפּרו… פֿון מײַן שטיבל האָט זיך אױך אַרױסגעזען אַ ליכטיקער פֿײַער, נאָר דאָרטן האָט זיך קײן נפֿש ניט געפֿונען. דאָרטן איז שטיל געװען… נאָר ערגעץ װוּ איז געלעגן אַ באַהאַלטענער – שד… אַרײַנגײן אַהין איז שרעקלעך געװען. איך האָב געװוּסט: – קױם טרעט איך נאָר איבער דאָס שװעל, שפּרינגט גלײַך דער שד אַרױס, און דאָס שטיבל װעט פֿול װערן מיט אַלערלײ קולות און גװאַלדן… איך האָב געפֿילט װי דער שד פֿון אינעװײניק שפּאַרט זיך צו מיר אױך אין דרױסן. – און מיר האָט זיך געװאָלט שרײַען, טומלען, און טאָן אַזעלכע מעשׂים, װאָס מען טוט עס ניט… איך האָב געפֿילט וױ דער שד שפּרינגט מיר אױף מײַן קאָפּ, דרײט זיך אַרום מיר, טאַנצט מיר אַזש אין נשמה אַרײַן… איך האָב געמוזט טאָן הײסע זאַכן און טומלדיקע. און איך האָב זיך געװאָרפֿן אין שנײ, געקײַקלט, געשלײַדערט זיך, געװאַשן דאָס פּנים מיט דעם שנײ, געשלונגען און געגעסן עס… עס איז מיר גרינגער געװאָרן אַ ביסל. דער ניט־מענטשלעכער אומעט פֿון האַרץ איז אָפּגעגאַנגען, און דער צער מײַנער איז װי װײכער געװאָרן, און איך האָב שױן ניט מורא געהאַט אין שטוב אַרײַן…

אין שטוב איז געװען שטיל, געהאָרכזאַם רויִק… אַלץ געלאַסן צעשטעלט – מיט אַ שטאַט, מיט אַ סדר. אַ גוטער לאָמפּ – יאַשעס אַ מתּנה װאָס די אַרבעטער האָבן אים אַ מאָל געשענקט – האָט ליכטיק און שײן געברענט אױף דעם גרױסן טיש מיט דעם װײַסן אױסגעהאָפֿטן טישטעך – נאָך פֿון מײַן גאָב… צװײ זײגערס האָבן געקלאַפּט אײנער צום אַנדערן װי זײ װאָלטן זיך איבערגערעדט אױף זײער רויִקן זאָרגלאָזן לשון.

– װער װױנט דאָ? װער ? – האָב איך געפֿרעגט אַרומקוקנדיק זיך איבער אַלע זײַטן.

און מיר האָט זיך געװאָלט לאַכן און איך האָב געלאַכט, אַזױ לעכערלעך איז דאָס אַלץ אױסגעקומען… און מיר איז פּלוצלונג אַרײַן אַ גליקלעכער געדאַנק. פֿונעם געדאַנק איז מיר אַזש הײס געװאָרן – אַזױ קלוג איז ער געװען און אַזױ גוט: – איך װעל אַלע זײַנע ביכער צערײַסן, און זאָל ער װיסן. דערמיט װעל איך אַ גרױסע נקמה נעמען פֿון אים. יאָרן לאַנג אַז ער קלײַבט זײ, – איך װעל אין אײן שעה אַ תּל מאַכן פֿון אַלץ. ער האָט דאָ אַזעלכע פּאַפּירן – אַלע נייטיקע און טײַערע, װעלכע ער האָט קױם באַקומען… װעגן זיך האָב איך ניט װאָס צו קלערן, דערמיט װאָס איך װעל דאָס אָפּטאָן, האָב איך געװוּסט, גײ איך דאָ איבער אַ גרױסן גרענעץ, צוריקקומען איז שװער, נאָר איך האָב סײַ װי סײַ ניט צוליב װאָס, און דער שד פֿון ערגעץ אַ פֿאַרשטעלטער, אַ באַהאַלטענער, האָט זיך װי גערײצט מיט מיר, געװוּנקען און געהײסן, איך זאָל ניט קלערן, איך זאָל טאָן… אַ גאַנץ אַלמערל מיט ביכער, אַן אָנגעװאָרפֿענער טיש מיט בלעטער און זשורנאַלן, ביכער אַלערלײ פֿון אױסלאַנד, ניט דערלױבטע, קױם דערװאָרבענע… און דער שד האָט געהײסן, געלאַכט ערגעץ מיט משוגענע העװיות, משונהדיקע און װילדע, געשטופּט מיר אין די הענט…

– און גרינג און גיך האָבן זיך געריסן, גאָר אָן טומל, װײך און שטיל – די האַרטע פּאַפּיר מיט די טױזנטער פֿאַרשריבענע, געדרוקטע אותיותלעך, װערטער, געדאַנקען, איך האָב געריסן און געקװאָלן – איך האָב נקמה גענומען. איטלעכן אײנציקן שטיקל פּאַפּיר געריסן און איבערגעריסן, געטראָטן און פֿונאַנדערגעבלאָזן איבער דער שטוב. און דער שד האָט זיך שױן אויך ניט באַהאַלטן. ער איז שױן אין גאַנץ שטיבל געשטאַנען. װילד און שרעקלעך האָט אױסגעזען דאָס חדר – קופּעס אָנגעריסענע פּאַפּיר אומעטום, – און װילד און קרום איז דאָס טישטעך געהאַנגען אױפֿן טיש, די ברעגן האָבן זיך געשלעפּט… און אַ שטול אַ שװאַרצער איז געלעגן מיט די פֿיסלעך אַרױף… איבער מײַן גוף איז אַ מאָדנע קעלט אַריבער. – װאָס טו איך? – איז מיר דורכגעלאָפֿן אין קאָפּ. נאָר קלערן האָב איך ניט געקאָנט. איך האָב געמוזט ברעכן, רײַסן, װען ניט איז אוממעגלעך געװען צו אָטעמען אַפֿילו, איך האָב געמוזט שרײַען, װען ניט, איז דאָס אומגליק, מיט װעלכן עס איז פֿול געװען מײַן נפֿש, צו גרױס און צו טיף, און ניט מענטשלעך…

אַ ביטערע, פֿינצטערע לײדיקײט אַרום מיר. אַ װילדער משונהדיקער אומעט, אַ טיפֿער צער – און דער לאָמפּ אױפֿן טיש האָט עס אַלץ באַלױכטן מיט אַ שטײן רויִקן פֿײַער… איך האָב אים נאָר אײן שלײַדער געטאָן, און ער איז געפֿלױגן װײַט צו דער טיר און האָט זיך פֿונאַנדערגעשאָטן אױף טױזנטער שטיקלעך… דאָס גאַז האָט זיך אױסגעגאָסן, און פֿינצטער איז געװאָרן, אַ גראָבע, שװאַרצע פֿינצטערניש אין גאַנץ שטיבל… איך האָב שױן ניט מורא געהאַט. דעם שד האָב איך גובֿר געװען. איך בין שטאַרקער געװען פֿאַר אים. איך האָב אים געלאַכט אין זײַן העסלעכן לאַכנדיקן פּנים אַרײַן. איך האָב געלאַכט אין דער פֿינצטער. און די פֿינצטערניש האָט װי װידערגעקלונגען מיט הונדערטער קולות, שרעקלעכע און נאַרישע… די לופֿט אין חדר איז רייכערדיק שטיקנדיק געװאָרן פֿון פֿאַרגאָסענעם גאַז. איך האָב זיך אַראָפּגעלאָזן אױף דער ערד און געקוקט מיט אָפֿענע אױגן דער לאַנגער נאַכט אין די אױגן אַרײַן… מײַן ערגסטער שׂונא איז אַפֿילו ניט חושד, װאָס צעטוט זיך דאָ. אײן אײַנװױנער אַפֿילו פֿון גאַנצן אונטערבאַרג קאָן זיך איצט ניט פֿאָרשטעלן, אַװאָסער געשטאַלט מײַן דירה האָט. אַלע מענטשן אױף דער גרױסער װעלט לעבן אין זײער אַלטן נעכטיקן שטײגער, און איך האָב שױן מײַן סדר איבערגעריסן. איך בין אַרױס פֿון זײ און טו איצט װאָס איך װיל, און קאָן טאָן װאָס איך װיל, און װעל טאָן װאָס איך װיל… איך קאָן אַפֿילו איצט טאַנצן גײן. אומשפּרינגען אין דער פֿינצטער, אױסקלײדן זיך נאַקעט הויל און קוליען זיך, און דרײען זיך… קײנער טוט עס ניט, און איך טו… און דער שד האָט װידער געװוּנקען מיר און געלאַכט צו מיר, און גערײצט זיך מיט מיר: – הוליע, שפּרינג, זינג, שרײַ, פֿײַף און קער אַלץ איבער קאַפּױער!… און איך בין פֿון אָרט אױפֿגעשפּרונגען. האָב געטאַנצט און געדרײט זיך, געלאַכט און געקוליעט זיך, אַראָפּגעריסן פֿון זיך די קלײדער און געלאָפֿן אין דער פֿינצטער…

די נאַכט איז געװען אַ לאַנגע, נאָר איך האָב איר לענג פֿאַרגעסן. עס האָט געדאַכט, אַז פֿון אָװנט, זינט מײַן שׂונא איז אַװעק, איז אַ האַלבער דור אַװעק – װי װײַט יענע צײַט איז פֿון מיר – און װאָס איך האָב מער געקלערט װעגן אים, אַלץ פֿײַנטער האָב איך אים געקראָגן, אַלץ פֿרעמדער איז ער מיר געװאָרן. נקמה האָב איך געװאַרט פֿון אים נעמען, אַ בלוטיקע נקמה האָט מײַן נשמה געדאַרשט. – איך װעל אים קוילענען, – האָב איך אָפּגעקלערט… און באַשלאָסן… מיט זײַן בלוט קאָן איך זיך נאָר באַרויִקן. און דער נײַער געדאַנק האָט מיך װידער אױפֿגעהױבן און איך בין געקראָכן זוכן אין דער טאַפּנדיקער פֿינצטערניש. איבער אַלע װינקלען זוכן די פּאָליצע װוּ די מעסער ליגן. איך האָב געפֿונען. איך האָב זיך געזעצט בײַ דער טיר און געװאַרט ביז ער װעט קומען, ביז איך װעל קאָנען אַרױפֿפֿאַלן אױף אים…

איך װײס ניט װי לאַנג איך האָב אױף אים געװאַרט. די פֿינצטערניש האָט אָפּגעשטופּט פֿון מיר די לענג פֿון דער צײַט. פֿלינקע, באַקאַנטע טריט האָבן זיך אױפֿן גאַניקל דערהערט… איך האָב זיך אױפֿגעהױבן. מײַן האַרץ האָט זיך אױך אױפֿגעהױבן. אין שױס בײַ מיר איז געלעגן דאָס מעסער, מיט װעלכן איך האָב באַשלאָסן אים דערהרגענען. ער איז אַרײַן. ער האָט זיך אָפּגעשטעלט. ער האָט זיך קענטיק פֿאַרװוּנדערט אויף דער פֿינצטערניש. און אױף דער שטיקנדיק דומפּנדיקער לופֿט.

– װאָס איז דאָ!? – האָט ער אױסגערופֿן מיט שרעק. – און גלײַך געריבן די שװעבעלעך. נאָר אײדער עס איז ליכטיק געװאָרן, בין איך אױף אים אַרויפֿגעפֿאַלן. ער האָט אױסגעשריִען. אין דער רגע האָט אַ בליץ געטאָן אַ שװעבעלע, און – מיט אײן בליק קענטיק, האָט ער באַנומען דאָס גאַנצע בילד… ער האָט װידער אױסגעשריִען און האָט זיך אַ װאָרף געטאָן צו מיר. דאָס מעסער, קענטיק, האָט ער באַמערקט און געװאָלט עס אָפּנעמען. זײַנע הענט זײַנען געװען שטאַרקע, אײַזערנע, און װי נאָר איך האָב מײַן האַנט מיט דעם מעסער אױפֿגעהױבן, האָב איך צוריק באַקומען אַ שטופּ. ער האָט זיך באַמיט אין דער פֿינצטער כאַפּן מײַן האַנט. דאָס געװער בײַ מיר אָפּצונעמען. און לאַנג האָבן מיר זיך געראַנגלט… דאָס מעסער איז אַראָפּגעפֿאַלן, און מיר האָבן אײנער דעם אַנדערן אײַנגעלאָזן. ער האָט וױדער געריבן אַ שװעבעלע און געקרעכצט. מײַן מעסער האָט אים ניט פֿאַרװוּנדיקט נאָר גײענדיק איבער דער שטוב און זוכנדיק אַ לאָמפּ האָט ער זיך געשאָקלט און געבױגן װי פֿון אַ שװערן װײטיק.

עס איז ליכטיק געװאָרן. און איך האָב מײַן געװער װידער געפֿונען און װידער זיך אַרױפֿגעװאָרפֿן אױף אים און װידער האָבן מיר זיך לאַנג געראַנגלט און ער האָט מיך װידער גובֿר געװען. איך בין געװאָרן פּלוצלונג שלאַף און געטרײסלט זיך נאַקעטערהײט. ער האָט מיך כּמעט אױף די הענט אין קאַמער אַרײַנגעטראָגן און אין בעט אײַנגעדעקט. איך בין געװען אָן כּוח. מײַן אָטעם האָב איך ניט געקאָנט כאַפּן, דאָס האַרץ האָט געקלאַפּט און אין מוח האָט געזאָדן און קאַלט איז מיר געװען, אַן אינעװײניקסטע קעלט. ער האָט זיך אױך אַרײַנגעװאָרפֿן אין דער אַנדער בעט, אױך פֿאַרמאַטערט און מיד. בײַ אונדז איז שטיל געװען… איך האָב זיך דערמאָנט, אַז בײַ אונדז אונטער דער פּאָדלאָגע דראַפּען זיך מײַז… איטלעכע נאַכט הער איך אונטערן בעט אַ געלאַף פֿון פֿיל קלײנע געשוױנדע פֿיסלעך. די מײַז האָבן מיר זיך פֿאָרגעשטעלט – גרױסע, שװאַרצע, מיט לאַנגע, האַרטע עקן, און איך האָב לאַנג געקלערט װעגן זײ… עס איז טאָג געװאָרן. דער אױפֿגאַנג פֿון װינטערטאָג איז מיר שױן באַקאַנט געװען. עס האָט מיר שױן דערעסן – אַ ליכטיק גרױער נעפּל, אַ רויער און אַ קאַלטער, װאָס װעקט און שלעפֿערט אײַן. עס האָט מיר אױך דערעסן דער ליכטיקער אָפּשײַן און זונאױפֿגאַנג בײַ מיר אין קאַמער: – דער ברײטער, העלער פּאַס װי אַן אױפֿגעעפֿנטע טיר אין פֿינצטערן חדר… דאָס האָט מיך גערײצט. איך האָב פֿאַרמאַכט שטאַרק די אױגן, כּדי עס זאָל פֿינצטער זײַן.

דאָס פֿײַפֿערײַ האָט זיך דערהערט, נאָר יאַשע האָט זיך ניט גערירט פֿון אָרט. װאָס ער האָט געקלערט, האָב איך ניט געקאָנט װיסן, װי איך האָב ניט געװוּסט קײן מאָל, ער איז געװען פֿאַר מיר אַ פֿרעמדער מענטש, װאָס האָט מיר נאָר מיט זײַן פּנים דערמאָנט מײַנעם זײער אַ נאָענטן אײגענעם… די זײגערס האָבן געקלאַפּט, – דאָס איז אױך אױסגעקומען נאַריש און איבעריק. װאָס עס האָט זיך צעטאָן אין ערשטן חדר: די אָנגעשלײַדערטע שטיקלעך פּאַפּיר מיט די אָנגעבראָכענע גלאָז־שערבלעך, מיט מײַנע קלײדער אומעטום פֿונאַנדערגעװאָרפֿענע, – דאָס האָט שױן קײן פּנים ניט געהאַט פֿון שטענדיק. די זײגערס נאָר האָבן זיך כּלומרשט געמאַכט ניט װיסנדיק פֿון אַלץ…

עס האָט שױן געשלאָגן זיבן. עס איז שױן געװען נאָך זיבן. און מיר זײַנען נאָך אַלץ שטיל געלעגן. און אַז עס איז שטיל געװען, האָט מיך װידער גערײצט די אָנגעצױגענע שטילקײט, אַ שװערע, אַ משונהדיקע – װער קאָן דאָס איבערטראָגן… איך האָב געפֿילט, װי מיך הײבט פֿון אָרט און אָט־אָט שרײַ איך זיך פֿונאַנדער װײַל פֿון דער שטילקײט באַקומט מײַן מוח אַ מאָדנעם שטעכנדיקן װײטיק, װאָס עס װילט זיך װײנען און שרײַען און גװאַלדעװען און קערן די װעלט…

עמעצער איז אַרײַן… יאַשע האָט געמוזט אױפֿשטײן זען, װער איז דאָס, און די שטילקײט האָט זיך איבערגעריסן. איך האָב דערקענט נאָכן קול מיט װעמען יאַשע האָט גערעדט. דאָס איז געװען אַ קריסטלעכער אַרבעטער – אַדאַמאָװ. ער איז געקומען פֿרעגן בײַ יאַשען, װאָס גײט ער ניט, און נאָך זאַכן װאָס איז שײך צו דער פֿאַבריק. ער איז געװען אונטער יאַשעס האַנט בײַ די מאַשינען. יאַשע האָט אים געזאָגט, ער קאָן ניט אַװעקגײן – די װײַב איז קראַנק. אפֿשר, האָט ער געפֿרעגט בײַ אַדאַמאָװן, װײס ער, אָדער װער ניט איז אַ דינסט… אױב זי קאָן, זאָל זי כאָטש שױן קומען. איך האָב ניט געקאָנט אױסהאַלטן. – יאַשע! – האָב איך אַ געשרײ געגעבן, אַראָפּשפּרינגענדיק פֿון בעט. – יאַשע? דו זאָלסט זיך ניט דערװעגן צו ברענגען אַהער אַ פֿרעמדן מענטשן, דו װילסט, איך פֿאַרשטײ דיך, מיך אַרומשטעלן מיט שומרים, זײ זאָלן מיך היטן… דו מײנסט, איך װעל זיך שעמען פֿאַר פֿרעמדע מענטשן, איך װעל מורא האָבן. – זאָג איך דיר, אַז איך האָב פֿאַר קײנעם ניט קײן מורא… אָט לױף איך אַרױס אַ הויל נאַקעטע פֿאַר דער גאַנצער װעלט. דו הערסט, מיך אַרט ניט, דו הערסט יאַשקע, איך האָב אַלץ אָנגעװאָרן…

און איך האָב געשריִען, איך בין געלאָפֿן פֿון פֿאָראַנקע, נאָר יאַשע איז מיר אַנטקעגנגעקומען און מיר האָבן זיך אײַנגעקײטלט אײנער אין דעם אַנדערן…
– אױב דו װילסט מיך ברענגען דערצו, זיך אַ טױט אָנטאָן, – האָב איך געשריִען, – דאַרפֿסטו זיך ניט מאַכן אַזױ פֿרום און גײן הינטער אַרום מיט הינטערגעסלעך… פֿאַרצאַמען מיר מיט פֿרעמדע מענטשן. אױב דיר איז ליב דײַן לעבן, קאָנסטו זיך לעבן און טאַנצן פֿון גליק… איך – אָט זע: איך מאַך שױן פֿון זיך אַ סוף. איך האָב גאָרנישט און דאַרף גאָרנישט… – און איך האָב זיך געריסן פֿון זײַנע הענט און געשלאָגן זיך איבערן קאָפּ, און געריסן די האָר; אײדער איך פֿלעג טרעפֿן צו מײַן קאָפּ פֿלעג איך זיך אָפּשלאָגן אָן זײַן האַנט; און אַזױ האָבן מיר זיך געראַנגלט און געװאָרפֿן זיך פֿון אײן װינקל אין דעם אַנדערן… װעגן אַדאַמאָװן האָב איך ניט געקלערט, צי ער איז נאָך דאָ, צי ער קוקט אױף אַלץ, צי ער װוּנדערט זיך… װעגן אים האָב איך גאָר פֿאַרגעסן. איך האָב געװאָלט זיך אַלײן דערהרגענען. איך האָב מײַן אײגענע העמד אױף זיך צעריסן, איך האָב זיך געביסן דאָס לײַב, איך האָב זיך געשלײַדערט אױף דער ערד. איך האָב געװאָלט גיכער, גיכער דעם סוף… יאַשע האָט מיך ניט אײַנגעלאָזן; ער האָט זיך אין מיר אײַנגעבונדן, און איך האָב ניט געקאָנט פֿון אים לויז װערן… די הענט, מיט װעלכע איך האָב זיך אַלץ צו מײַן האַלדז געצילט האָט ער מיר אױף הינטן פֿאַרדרײט. איך האָב אַזױ הױך געשריִען אַז איך בין הײזעריק געװאָרן. נאָר איך בין מיט אײן מאָל שטיל געװאָרן… עס האָט זיך געטראָפֿן אַ מאָדנע זאַך: – יאַשע האָט זיך הױך אױפֿן קול פֿונאַנדערגעװײנט. איך האָב אים קײן מאָל ניט געזען װײנענדיק… אַזאַ געװײן איז שרעקלעך געװען. איך האָב נאָר אײן מאָל געהערט, װי מײַנער אַ קרובֿ, אַן אַלטער מאַן האָט מיט אַזאַ יאָמער באַװײנט זײַנעם אַ יונגן אײן־אײנציקן געשטאָרבענעם זון… איך האָב אין גאַנצן נפֿש דערפֿילט אַ טיפֿן רחמנות. – װי אַ קלײן רױט פּינטעלע אין אַ גראָבער גרױסער פֿינצטערניש, האָט פֿאַר מיר געבלאָנדזשעט אַ קלײן דרײַ־יאָריקע מײדעלע, מײַן ריוועלע. איך האָב זי גאָר װי פֿאַרגעסן, יאַשעס געװײן האָט מיר זי דערמאָנט… װוּ איז זי מײַן קלײן טעכטערל? און איך האָב אױך אָנגעהױבן װײנען, יאַשע האָט מײַן געװײן ניט געקענט הערן, װי איך זײַנעם. ער איז אױפֿגעשפּרונגען פֿון אָרט און אַרומגעלאָפֿן איבערן חדר. זײַנע טריט זײַנען געװען פֿלינקע און שװערע, איך האָב זײ ניט געקאָנט הערן און האָב געװײנט און געריסן זיך די האָר, און געקלאַפּט זיך אין ברוסט, און געביסן די פֿלײש, און געקריצט מיט די צײן…

– – – – – –

און דערנאָך זײַנען אַװעק נאָך פֿיל טעג. איך בין משוגע, האָבן אַלע באַשטימט. מען האָט מיך געװאָלט הײלן, נאָר איך האָב ניט דערלאָזן. דעם אונטערבאַרגיקן דאָקטער האָב איך צו זיך ניט צוגעלאָזן. איך האָב אים פֿון אַלע צײַטן פֿײַנט געהאַט. ער איז זײער דיק און זײער רויִק; און שטענדיק האָט מיר זײַן פּנים דערמאָנט אַ צײַטיקן קירבעס, װאָס איז גרױס ניט אױפֿצוהײבן און האָט אַ װערט פֿון דרײַ גראָשן. ער האָט מיר פֿאַרשריבן אַ רפֿואה, איך זאָל דאָס אױסנעמען עטלעכע מאָל אַ טאָג. נאָר איך פֿלעג דאָס אױסגיסן. דער גאַנצער אונטערבאַרג האָט געװוּסט פֿון מײַן קראַנקײט. אַנדערע פֿון זײ פֿלעגן זיך באַמיִען פֿאַרבײַגײן – אפֿשר װעלן זײ הערן מײַנע געשרײען. אַנדערע, צוליב יאַשען האָבן אױסגעמײַדט מיט אים זיך צו באַגעגענען, כּדי זײַן צער ניט אָנצוקוקן. די לײַט װאָס פֿלעגן קומען צו אונדז, האָבן מיך גערײצט און פֿון געדולד אַרױסגעבראַכט… די מאַמע מײַנע פֿלעגט קומען יעדן פֿרימאָרגן און אָפּזײַן בײַ מיר ביז שפּעט אין אָװנט. דאָס האָט מיר זײער דערעסן. איך האָב ניט איבערגעטראָגן אירע טרערן און אירע רײד. זי האָט באַקלאָגט אַ גרױסן אומגליק, אָבער אירן, ניט מײַנעם… – צרות מײַנע גרױסע, – פֿלעגט זי קלאָגן – געהאָדעװעט, געהאָדעװעט, געבליבן אַ קלײן יתומהלע פֿון טאַטן, געהאָדעװעט און אָפּגעהיט װי דאָס שװאַרצאַפּל, געלערנט און געפּוצט, און איצטער – אָט האָסטו זיך אַ נחת. אױף די עלטערע יאָרן… – זי האָט איר נחת פֿאַרלאָרן. צו איר נחת האָט זיך געפֿאָדערט, איך זאָל יעדן טאָג אָנקלײדן זיך אין שײנע קלײדער און זאָל צו איר אין געסט קומען, און װײַטער דאַרף זי ניט. װאָס מיט מיר צעטוט זיך, אױב בײַ מיר צעשפּרינגט מײַן האַרץ, ברענט מײַן מוח… צעגײט מײַן נשמה – צי דאָס דאַרף זי װיסן? צי דאָס האָט איר געאַרט?… איך פֿלעג אין כּעס זײַן און שרײַען אױף איר און טופּען מיט די פֿיס כּדי זי זאָל ניט רײדן… מײַנע שטיפֿשװעסטער פֿלעגן אױך קומען. כּלומרשט רײדן מיט מיר, װי מען רעדט מיט אַ נאַריש קינד, נאָכגעבן מיר און אָפּנאַרן. איך פֿלעג זײ אױסװײַכן און מיט זײ אַ װאָרט ניט װעלן רײדן. איטלעכע באַװעגונג מײַנע פֿלעגט מען באַמערקן און שושקען זיך װעגן דעם און בײַ זיך אַנדערש איבעררײדן. מײַנע אַ מומע באַשקע איז געקומען לכתּחילה צו פֿאָרן פֿון שטאָט און געטענהט, מען זאָל מיך הײלן, און אױב מען מוז מיך אין דולהױז אַװעקפֿירן, װאָרום זשע פֿירט מען ניט?… אױב דאָס דאַרף קאָסטן געלט, דאַרף מען ניט קאַרגן – ביז דאָס לעצטע. אױב בײַ מײַן מאַן קלעקט קײן הוצאָות ניט, דאַרף מען בעטן בײַ קרובֿים, בײַ גוטע לײַט. זי אַלײן גיט צו שטײַער… געקומען מײַן שטיפֿטאַטע און גאָר געהײסן, – אױב איך װעל נאָר מאַכן עסקים, מיט אַ גוטן רוט שמײַסן, דאָס איז די בעסטע רפֿואה פֿאַר די לײַט, האָט ער געזאָגט… דאָס איז געװען אָװנטצײַט, איך האָב געכאַפּט אַ ברענעדיקן לאָמפּ פֿון טיש און אים עס געװאָרפֿן אין פּנים. ער איז אָפּגעשפּרונגען ניט־געשאַטערהײט. איך האָב אים נאָך צוגעזאָגט אַן אַנדערש מאָל. אױב ער װעט דאָס שװעל אַריבער, אַ מעסער אין זײַן פֿעטן בױך אַרײַנשטעכן.

אַז איך בין משוגע, האָב איך געװוּסט ניט אַזױ פֿון זיך װי פֿון זײ אַלעמען. מען האָט גערעדט הױך װעגן דעם און עצות געגעבן װאָס צו טאָן מיט מיר, װען איך בין דערבײַ געזעסן. יאַשען האָט עס גערײצט… ער איז געװען דער אײנציקער, װעלכן איך האָב געקענט אײַנלײַדן. מיר איז פֿיל גרינגער געווען, װען ער האָט זיך נאָענט לעבן מיר געפֿונען, און איך האָב נאָך װי עס איז געקענט אַראָפּשלינגען אַ ביסן, װען ער האָט מיך געבעטן. נאָר װי ער איז נאָר אַרױס, האָט זיך מײַן אומעט פֿאַרגרעסערט און אַ שװערע מרה־שחורה האָט מיך אַרומגעװיקלט און איך האָב זיך קײן װינקל ניט געפֿונען. איך האָב זיך געפֿונען פֿאַרשפּאַרט, אַרומגעצאַמט, אַרומגעשטעלט מיט די ערגסטע װעכטער, װאָס קאָנען מיך שמײַסן, װען זײ װילן, װאָס וױלן מיך אין דולהױז אַװעקפֿירן.
יאַשע איז שױן אין פֿאַבריק ניט געגאַנגען. ער פֿלעגט לעבן מיר זײַן נאַכט אין נאַכט, זײַן אױפֿגעװאַכט צו מײַנע שטיק, צו מײַנע װילדע חלומות. ער האָט געקראָגן אַן אַנדער פּנים. ער איז געװאָרן בלײך, און זײער אָפּגעמאַטערט, אױסגעדאַרט, אַרומגעװאַקסן, און זײַנע אױגן האָבן פֿיבערלעך געזוכט אַרום… די מעסערס און די איבעריקע שאַרפֿע זאַכן האָט ער פֿאַרשלאָסן… רײדן מיט מיר פֿלעגט ער װײניק, נאָר שטענדיק, װאָס ער פֿלעגט מיר זאָגן איז געװען מיט גוטן און װײך. איך האָב דאַכט זיך, געקראָגן מער װערט פֿאַר אים זײַענדיק אַ קראַנקע װי אַ געזונטע, מיט משוגעת – מער װי מיט אַ קלאָרן זינען. איך האָב מיט אים אױך װײניק גערעדט. איך האָב שױן גאָר קײן רײד ניט געהאַט. דער מענטשלעכער גלאַטער לשון איז ערגעץ פֿאַרפֿאַלן געװאָרן. איך פֿלעג זיך װעלן אײַנהאַלטן, איך זאָל ניט רײדן נאָך אַנאַנד אײן װאָרט, נאָר איך האָב ניט געקאָנט. האָב איך נאָר אײן װאָרט אַרױסגערעדט, האָב איך דאָס ניט געקאָנט אָפּשטעלן… געדאַנקען האָב איך געהאַט סאַמע מאָדנע, סאַמע קינדערשע און נאַרישע. װען איך װאָלט זיך װעגן װיכטיקס פֿאַרקלערן, װעגן דער װירקלעכקײט, װאָלט איך דאָס ניט אױסגעהאַלטן. דאַמאָלסט האָב איך געמוזט אַ טױט איבער זיך אָנטאָן. דאָס לעבן האָט בײַ מיר אַלץ אָפּגענומען. איך האָב זיך געפֿונען בלאָנדזשענדיק אײנע אַלײן אין אַ װיסטעניש אַ צעברענטע פֿון אַ שרעקלעכן דאָרשט… אַ פֿאַרלאָזענע… – אױב איך האָב נאָר געמאַכט בײַ זיך אױף אַ װײַלע אַ הסכּם אױף מאַטערן זיך נאָך און לעבן, האָב איך געמוזט פֿאַרנעמען מײַנע געדאַנקען מיט אַלע קלײנע זאַכן, מיט אַלע קינדערשע. איך האָב געקלערט װעגן די שװאַרצע מײַז װאָס טאַנצן אום אונטער דער  פּאָדלאָגע. שעהען לאַנג פֿלעג איך אָפּקלערן װעגן אַ קלײן מײדעלע – איך אַלײן, – װעלכע פֿלעגט אַלערלײ קונצן אָפּמאַכן איבער אַ גרױסן שפּרינגרײף, אַ מתּנה פֿון מײַנער אַ מומען. אַ מײדעלע בין איך געװען אַ גליקלעכע און אַלע האָבן מיר אַ פֿולע גליק צוגעזאָגט…

אַז איך פֿלעג זיך פֿאַרטראַכטן, פֿלעגן די שטוביקע מײנען, גאָט װײס װאָס אין מײַן מוח קומט פֿאָר, און פֿלעגן זיך שרעקן און באַהאַלטן זיך אין די װינקעלעך, דערװאַרטנדיק פֿון מיר, איך װײס אַלײן ניט װאָס.

עטלעכע מאָל זײַנען געקומען פֿון שטאָט דאָקטױרים און צוזאַמען מיט דעם אונטערבאַרגיקן געװאָלט מיך באַטראַכטן, געפֿינען אין מיר ריכטיקע סימנים פֿון משוגעת. איך בין געװען דאַמאָלסט אױסער זיך און האָב זײ טאַקע אַלערלײ משוגענע שטיק באַװיזן. קײן רפֿואות האָב איך ניט גענומען. איטלעכן מאָל די רפֿואה אױסנעמען האָט מיך צו טרערן געבראַכט, און איך האָב דאָס אָן דער ערד געװאָרפֿן… און טעג זײַנען געגאַנגען, און װאָכן זײַנען אַװעק…

אױף יאַשעס אָרט אין פֿאַבריק איז שױן אױסגעשריבן געװען אַן אַנדער מאַשיניסט, אַ דײַטש… מיר האָבן נאָך געװױנט אין דירה, נאָר מיר האָבן געדאַרפֿט שױן פֿון איר אַרױס. יאַשע האָט אַפֿילו גאַנץ גוט פֿאַרדינט, נאָר ער איז געװען אַ גרױסער בעל־צדקה און דעריבער האָט זיך בײַ אים קײן גרױס געלט ניט געקענט קלײַבן. איצט, אַז אַלץ איז אָפּגעלאָזן געװען, קײנער האָט ניט געהיט און אַכטונג געגעבן, עס האָט זיך אומעטום געבראָכן און געשאָטן, – איז גיך אַװעק דאָס ביסל אָפּגעשפּאָרטע געלט. יאַשעס געדאַנקען זײַנען געװען, אַז צו פֿרילינג צו זאָלן מיר בײדע ערגעץ אַװעקפֿאָרן. װוּהין, האָט ער נאָך ניט אָפּגעקלערט. ער האָט געקלערט װעגן געלט. איך האָב שױן מײַן נײַ קינד דערפֿילט… איטלעכס צאַפּל זײַנס האָט בײַ מיר אױפֿגעװעקט שװערע געדאַנקען… דאָס קינד, װאָס איז אונטער דער ברוסט בײַ מיר געלעגן, איז אַלעמען געװען אַן איבעריקס… פֿאַר זײַן געבאָרן האָבן זיך אַלע צעשראָקן, און איך נאָך מער פֿאַר אַלעמען… איך האָב איטלעכן מאָל נאָכגעפֿרעגט זיך װעגן ריוועלען, נאָר מען האָט מיר געזאָגט, אַז זי האָט דאָרטן בײַ דער מאַמען אַ גוטע ניאַנקע און קימערט זיך װײניק װעגן איר מאַמען…

און אַזױ האָט זיך די צײַט גערוקט. אַ טאָג אַן ערגערער, אַ טאָג אַ גרינגערער; אַ טאָג מיט מער שטיק, אַ טאָג מיט װײניקער. אַ טאָג האָב איך גאָר אָפּגעשריִען און אָפּגעװײנט, אַן אַנדערן גאָר שטיל געזעסן און מיט קײנעם אַ װאָרט ניט אױסגערעדט. מײַנע קלײדער זײַנען שױן געװען אַלע צעריסן, צעשאָרן מיט דער שער; די בעסערע כּלי־בית צעבראָכן, פֿון אַלץ כּמעט אַ תּל געמאַכט… און אַזױ איז זיך געגאַנגען אַ טאָג פֿאַר אַ טאָג. דאָס האָט אַלעמען פֿאַרמאַטערט און פֿון געדולד געטריבן. עס האָט געדאַכט, עס װעט גאָר קײן סוף ניט נעמען, מיר אַלײן איז דאָס ערגער געװען װי אַלעמען. לעבן אַזױ – אַ לאַנגן לעבן איז אוממעגלעך געװען. עס האָט געמוזט נעמען אַ סוף. און איך האָב געקלערט װעגן סוף. איך האָב באַשלאָסן – אַ טױט זיך אָנטאָן. לאַנגע טעג פֿאַרצאָגטע און פֿינצטערע, אײנערלײיִקע, אָן אַ שטיקל פֿאַרענדערונג האָבן מיר מײַן בלוט געסמט. דעם טױט מײַנעם האָב איך אַנדערש ניט געקאָנט זען – אַ רױטן, אַ בלוטיקן, אַ פּלוצלעכן אױף דעם װײכן, װײַסן שנײ בײַ אונדז אונטערן פֿענצטער… בײַ נאַכט, האָב איך געקלערט, װען קײנער װעט זיך ניט כאַפּן, װעל איך זיך אַרױסגנבֿענען און איבערשנײַדן זיך דעם האַלדז… איך האָב געהאַט באַהאַלטן אַ שאַרפֿן גרױסן שפּיציקן קיכמעסער. די איבעריקע זײַנען פֿאַרשלאָסן געװען אין שרײַבטיש בײַ יאַשען און ער האָט קײנס אױף דער שטוב ניט אַרױסגעלאָזן, נאָר אײנער איז געלעגן בײַ מיר אין שלאָף־חדר אױפֿן טישל הינטער דעם װעקזײגערל אײַנגעװיקלט אין אַ בלױ סאַמעט־זעקעלע, מיט װעלכן איך פֿלעג אַ מאָל שפּאַצירן גײן… יאַשע האָט אָפֿט געקוקט אױפֿן סאַמעט־זעקעלע און ניט געטראָפֿן, װאָס דאָרט ליגט באַהאַלטן. איך האָב אױך געקוקט אױף דעם און געקלערט, אַז קײנער, קײנער װײס ניט, װוּ מײַן טױט איז, אַז ער שטײט מיר צוקאָפּן אַלע נאַכט און אַלע טאָג, און לױנט מיר נאָר די האַנט אױסציִען, דערלאַנגען דאָס מעסער, אַרױס דרױסן װען עס װערט טונקל, – און דאָס װײַסע שנײ באַגיסט זיך מיט מײַן רױטן צאַפּלדיקן הײסן בלוט…

– – – – – –

דער װינטער איז געגאַנגען צום סוף. די טעג זײַנען שױן לענגער געװאָרן און פֿרײלעכערע. אַ ליכטיקע, פֿרײלעכע זון פֿלעגט לאַנג איבער דער ערד שטײן. איך האָב דערפֿילט עפּעס אַנדערש אין זיך. מיך האָט מער געטריבן ערגעץ, ניט װיסנדיק װוּהין. דער שטאַרקער, גרױסער היזק, װעלכן מײַן נפֿש האָט באַדױערט, איז װי נאָך גרעסער געװאָרן און איך האָב געבענקט און געזאָרגט, געקרעכצט און געװײנט.

איך האָב צו ביסלעך שױן אָנגעהױבן שלאָפֿן, נאָר דער שלאָף האָט בײַ מיר מיט זײַנע משונהדיקע חלומות צוגענומען מער געזונט, װי צוגעגעבן…

דאָס איז געװען אײן מאָל… נאָך אַ שװערן טאָג אין װעלכן מײַן בענקעניש האָט זיך באַזונדערש שװער אַרױסגעגעבן, בין איך בײַ נאַכט אײַנגעשלאָפֿן. איך האָב געזען אַ שװערן חלום. פֿון אָנהײב איז שטיל געװען, – אַ געװײנטלעכע שטילקײט, דערנאָך איז װי טומלדיקער געװאָרן. דאָס פֿײַער פֿון הענגלאָמפּ איז װי גרעסער געװאָרן, װי מיט אײן מאָל אָנגעצונדן. און שדים אַלערלײ – פֿיל און פֿול האָבן זיך איבער דער גאַנצער שטוב צעלאָזן… איך בין געװען אין קאַמער בײַ זיך און פֿון דער עטװאָס אָפּגערוקטער פֿאָראַנקע האָב איך אַלץ צוגעקוקט. די שדים האָבן געהאַט מאָדנע געשטאַלטן: מיט בערד און אָן בערד, מיט פּנימער און אָן פּנימער; בײַ אַנדערע האָב איך נאָר קעפּ געזען, קײן קעפּ אױך ניט – אַרומגעזעגטע קלעצלעך… שדים… מאָדנע שדים… זײערע גופֿים כּסדר גרױע, אַרומגענײטע מיט געלבע און װײַסע קנעפּלעך… איבער מיר איז אַ משונה אימה אַריבער. שדים… זײ האָבן געטאַנצט, איבערן טיש געשפּרונגען, זײ האָבן מיט די פֿיס צוגעקלאַפּט און מיט אַ לעפֿל אין אַ טאַץ צוגעפּױקט… איך האָב זיך איבערן קאָפּ איבערגעדעקט, נאָר דאָס ליכטיקע פֿײַער, װאָס זײ האָבן געמאַכט, זײערע רײד – טומלדיקע און שושקענדיקע, האָבן מיר ניט געלאָזן אײַנליגן, און איך האָב זיך צוריק אָפּגעדעקט, און װידער געקוקט דורכן שפּאַלט פֿון פֿאָראַנקע. און פּלוצלונג, ניט װיסנדיק אַלײן, װאָס איך טו, בין איך פֿון בעט אַראָפּגעשפּרונגען און געלאָזן זיך לױפֿן דורך דער פֿאָראַנקע אין שטוב אַרײַן.

איך בין שטײן געבליבן. איך האָב געמוזט אױסשרײַען. אַלע שטולן האָבן זיך אָפּגערוקט, און פּנימער, פֿיל פּנימער, בערדיקע און געגאָלטע, אַלע שרעקלעכע און העסלעכע, האָבן זיך צו מיר אַ קער געטאָן. און צװישן זײ – יאַשע, װעלכער איז צו מיר צוגעלאָפֿן, און פֿאַרשטעלנדיק מיך, און שטופּנדיק מיך צוריק אין קאַמער, האָט ער מיך געבעטן: – חנה, חנהלע, איך בעט דיך, גײ לײג זיך, זײַ רויִק, שרעק זיך ניט… נאָר איך האָב אים פֿון זיך אָפּגעשטױסן, ער האָט מיך פֿאַרשטעלט. איך האָב פֿאַרגעסן, אַז איך שטײ הויל נאַקעט, נאָר אין אײן נאַכטהעמד, מיט צעלאָזענע האָר, אַ באָרוועסע, מיט הוילע אָרעמס, איך האָב געװאָלט זען, גוט זען, – װער זיצט דאָרטן צעזעצט בײַ אונדז אין גאַנצער שטוב. און איך האָב דערזען… אפֿשר אַ מאַן אַכט צי צען, אַלע אין גרױע קלײדער מיט זילבערנע קנעפּ, אַנדערע זײַנען אַזױ זיך געזעסן, אַנדערע האָבן איבערגעלײגט אַ גאַנצן אָנגעלײגטן טיש מיט פּאַפּירן. אײנער איז אױפֿגעשטאַנען, עפּעס געמורמלט צו מיר, איך האָב ניט פֿאַרשטאַנען, װאָס. יאַשע האָט מיך מיט געװאַלד אַרײַנגענומען אין קאַמער, מיך אײַנגעדעקט אין בעט און געבעטן רויִק זײַן. איך האָב געהערט זײַן שטילן שעפּטשען איבער מיר – מײַן נאָענטסטער מענטש אױף דער גאַנצער װעלט, מײַן טײַערער… אַ זיסקײט האָט זיך צעגאָסן איבער מײַן האַרץ יאַשע, יאַשינקע, ליבער מײַנער, – האָט זיך בײַ מיר אַרױסגעריסן גאָר װי געזונט, גאָר װי אַ מאָל, – יאַשינקע װאָס איז דאָס?…

– זײַ נאָר רויִק, חנהלע, איך בעט דיך… נאָר מען האָט אים אַרױסגערופֿן פֿון מיר, און איך בין געבליבן אַלײן… דער שפּאַלט פֿון פֿאָראַנקע איז נאָך זײַן אַרױסגאַנג גרעסער געװאָרן, און איך האָב אָנגעשטרענגט געקוקט אַהין… אַנטקעגן מיר פּונקט אױבן אָן איז געזעסן אָנגעבױגן איבער אַ קופּע פּאַפּיר אַן אַלטער, אַ גראָבער, מיט אַ קײַלעכדיקן אָפּגעשאָרענעם קאָפּ און מיט אַ רױטן פּנים. פֿלעגט ער נאָר אױפֿהײבן זײַן פּנים, פֿלעג איך דערפֿילן אַ מאָדנע שׂינאה צו אים. איך האָב דאָס פּנים ניט געקאָנט איבערטראָגן. דאָס איז ניט געװען קײן שד… אַ שד, דאַכט מיר, איז שטענדיק בײגיק און געשװינד, האָט אַ דינינקן פּישטשענדיקן קול, האָט פֿלינקע באַװעגונגען און שאַרט זיך אום געשװינד איבער אַלע װינקעלעך… דאָס איז געװען אפֿשר דער שׂטן אַלײן – אַ גראָבער, אַן אָנגעגאָסענער, אַ שװער באַװעגנדיקער… און זײַן קול איז געװען הײזעריק און אַלט, און זײַן פּנים העסלעך ניט אָנצוקוקן… ערגעץ װערעם דאַרפֿן זיך געפֿינען, ערגעץ אױף דער גרױסער װעלט, גרױסע, גרױסע װערעם, אָנגעזױגענע, אָנגעצופּטע מיט מענטשנבלוט. און אַ שרעק, און אַ שׂינאה, מיט עקל און פֿאַראַכטונג האָט זיך בײַ מיר צו אים דערװעקט… די בלוט זײַנע האָט מיר געדאַכט, איז ניט װי בײַ אַלעמען – רױטע און װײַן שײנע, בײַ אים דאַרף זײַן בלױ־שװאַרצע, געדיכטע, מיט שמאַלץ דורכגעװײקטע… איך װײס װאָס צו טאָן, האָב איך זיך דערמאָנט… אָט ליגט איבערגעבױגן זײַן גראָבער האַלדז, אַ נידעריקער און אַ פֿעטער, – איך שטעך נאָר אַרײַן מײַן שפּיציקן באַהאַלטענעם מעסער, און זײַן בלוט גיסט זיך אױס, די העסלעכע, מיאוסע בלוט…

דאָס איז ער דאָך! – האָב איך זיך דערמאָנט, – אָט דער איז דאָך דאָס, װעלכער האָט מיר מײַן גאַנצן לעבן מײַן רו צוגענומען. ער האָט מיר מײַן יוגנט אונטערגעהאַקט, ער האָט מיך משוגע געמאַכט… איך װײס, װער ער איז. װען איך האָב אים דערזען מיט זײַנע געזונטע טרעטנדיקע טריט, און זײַן גרױען מאַנטל מיט די בלישטשענדיקע קנעפּלעך, האָב איך, נאָך אַ קלײן קינד זײַענדיק, קײן אָרט ניט געפֿונען, װוּ פֿון אים צו באַהאַלטן זיך, מײַן גורל איז געװען אין זײַנע הענט… נאָך אַ קלײן מײדעלע זײַענדיק, האָב איך, אים דערזעענדיק, געפֿילט אין אים מײַן שטאַרקסטן שׂונא אין לעבן. ער איז מײַן אײביקער שׂונא… ער… ער… און די לאַנגע שלאָפֿלאָזע װינטערנעכט האָב איך נאָר אים געזען. ער האָט בײַ מיר איטלעכע רגע צוגעכאַפּט מײַן יאַשען… ער איז די שרעקלעכסטע בריאה צוליב װעלכער איך האָב זיך אײביק געצאַפּלט, געשראָקן און לעבן ניט געקענט… אָט־אָט זיצט ער זיך אַזױ רויִק קאַלט… אָנגעזעטיקט פֿון מײַן לעבן, אָנגעטרונקען פֿון מײַן בלוט… איך מוז מיט דעם מעסער פֿון אים נקמה נעמען…

און איך האָב זיך געגנבֿעט שטיל, אַז קײנער זאָל ניט הערן, איך האָב דעם שפּיציקן מעסער באַקומען. מײַנע פֿיס זײַנען באָרװעס געװען, און די טריט מײַנע האָבן זיך ניט דערהערט… מען האָט מיך נאָר באַמערקט, װען איך בין, הױך אױפֿגעהױבן דאָס מעסער, גלײַך צוגעלאָפֿן צום אױבנאָן… אַלע האָבן זיך אַ שאָט געטאָן נאָך מיר. אין חדר איז געװאָרן עפּעס שרעקלעכס… מען האָט מיך געשטױסן און געשטופּט, און געריסן. איך האָב געצילט זיך צו מײַן ציל – צו דעם גראָבן האַלדז… צו די כּלומרשט פֿאַרװוּנדערטע אױגן מיט דעם כּעסדיקן מיאוסן גלאַנץ אין זײ… איך האָב אים פֿײַנט… ער שרעקט מיך איצטער ניט, ער רופֿט בײַ מיר אַרױס אַ גאַלגעפֿיל. און װאָס גיכער װילט זיך מיר אין זײַן װײכע פֿלײש דאָס שאַרפֿע שפּיץ אַרײַנשטעכן… אַלע האָבן געשריִען. אַלע האָבן מיך געכאַפּט. עמעצער האָט מיר אַ קלאַפּ געטאָן איבערן פּלײצע… דער קלאַפּ איז געװען אַ שטאַרקער, און אין גאַנצן גוף האָט זיך מיר װי אַ גאָס געטאָן… יאַשע האָט אָנגעהױבן שרײַען. – זײַן קול האָב איך דײַטלעך געהערט. עמעצער האָט מיר אַ צװײטן זעץ געטאָן. איך האָב זיך געמוזט צובײגן, אַזױ שטאַרק איז װידער דער קלאַפּ געװען… נאָר פֿונדעסטװעגן האָט מײַן מעסער דערלאַנגט… איך האָב דערזען נאָענט פֿאַר מײַנע אױגן װי אַ גאַנצע פֿאַרגאָסענע טײַך בלוט… רױטע בלוט, װאַרעמע בלוט, מענטשלעכע בלוט… און קולות אַלערלײ משונה װילדע, אָנזינענדיקע. און שדים האָבן װידער געשפּרונגען, געטאַנצט, געקוליעט זיך… געשטופּט זיך איבער מיר… אײנער איז געפֿאַלן איבערן אַנדערן, אײנער האָט מיך געריסן פֿון צװײטן… און דײַטלעכער פֿון אַלץ האָב איך געהערט יאַשעס קול, אױך אַ װילדן און אַ שרעקלעכן׃ – שלאָגט זי ניט!… שלאָגט זי ניט!… װאַגט זיך ניט אָנרירן זי!… נאָר דער קול האָט זיך דערטרונקען אין שטאַרקן טומל. די שדים האָבן אים אײַנגעשלונגען מיט זײערע װילדע ברומענדיקע קולות… די בלוט האָט זיך געגאָסן און רױשנדיק געשפּריצט… איך האָב נאָר געזען פֿאַר די אױגן רױטע, רױט פֿאַרגאָסענע קאָלירן…

יידיש עברית

..איך האָב אים געזאָגט… איטלעכן טאָג געזאָגט, אַז אָן אים קאָן איך ניט לעבן, אַז ער גײט אַװעק פֿון מיר, איז מיר אַ פֿינצטערע נאַכט, אַן אַרומגעשפּאַרטע תּפֿיסה, אַ דולהױז… איטלעכן מאָל, אַז ער גײט מיט אַזאַ עקשנות אַװעק, בעט איך אים, לײג זיך פֿאַר דער טיר, ער זאָל רחמנות האָבן, זאָל ניט גײן צו די לײַט, אַהין, װוּ זײ קלײַבן זיך צונױף. איך קאָן ניט אױסהאַלטן איך גײ אַראָפּ פֿון זינען. ביז װאַנען ער קערט זיך צוריק, פֿאַלן בײַ מיר די האָר פֿון קאָפּ אַרױס… און ער הערט מיך ניט. אין מײַן געבעט זעט ער מער ניט װי אַ װילדע אײגן־ליבע, װי אַ ניט־אַנטװיקלטקייט. ער שעמט זיך, זאָגט ער, מיט מיר, ער האָט קײן צוזאַמענבינדונג מיט מיר ניט; מײַנע געדאַנקען זײַנען אַנדערע װי זײַנע; מיר װילן און װינטשן באַזונדערע זאַכן אין לעבן; מיר פֿאַרשטײען דעם לעבן איטלעכער פֿון אונדז אַנדערש, מיר זײַנען מערניט װי קערפּערלעך געבונדן, אַ קערפּערלעכער בונד איז אַ שאַנדע, זאָגט ער, פֿאַר אים… און נאָך, און נאָך אַזעלכע רײד… און מיט נצחון גײט ער זיך אַװעק און קוקט אױף מיר גאָר ניט… איך לױף צו דער טיר, איך לױף צום פֿענצטער… איך קוק װײַט אַרױס אױף דעם זילבערנעם װײַס פֿאַרשנײטן פֿעלד װוּ זײַן טונקעלע פֿיגור װערט װאָס װײַטער מער פֿאַרטרונקען אין דער װײַטקײט און אומבאַשטימטקײט… און מײַן דירה פֿלעגט טאַקע מיר אױסקומען װי אַ דולהױז. איך פֿלעג דאָרטן אַלײן זײַענדיק משוגע װערן. מיר פֿלעגט זיך װעלן נאָך זײַן אַװעקגײן רײַסן און ברעכן און קלאַפּן, און װײנען און שרײַען… און קאָפּ אָן װאַנט שלאָגן… איך פֿלעג װאַרפֿן זיך אין בעט, שלײַדערן די קישנס און קײַקלען זיך אױף זײ, און רײַסן זיך דאָס פּנים… מײַן קלײנע ריוועלע פֿלעגט עס צוזען און לאַכן. זי האָט געמײנט, אַז איך שפּיל זיך דאָס מיט איר… ער האָט געזאָגט, ער האָט צו מיר קײן געדולד ניט; ער קען ניט לײַדן מער און װיל ניט לײַדן, – דאָס איז איבעריקע לײדן. איך בין אַ מענטש ניט פֿון געזעלשאַפֿט, אַן אײן־אײנציקע, ער װיל זיך מיט מיר ניט אומטענטלען. בין איך משוגע, דאַרף איך גײן אין דולהױז, בין איך קראַנק, דאַרף איך גײן אין שפּיטאָל. געזונטע מענטשן טאָר איך צו לאַסט ניט פֿאַלן… איך בין אַזאַ װאָס גיב דער געזעלשאַפֿט גאָרניט… זײַנע רײד – קאַלטע רײד, האָבן מײַן בלוט גערײצט, האָבן מיר געמאַכט סמענדיקע װײטיקן… ער זאָגט: אַ גאַנצער אונטערבאַרג װױנט מיט מענטשן; פֿיל אַרבעטער מיט זײערע געזינדן, גאַנץ װוילע פֿרױען – הױזלעכע און בריות, און איך קען מיט זײ זיך ניט צונױפֿקומען, גײ צו זײ ניט און װיל זײ בײַ זיך ניט זען. װאָס איז ער מיר שולדיק? אָן, מאירזאָנס פֿרױ, עלטער פֿאַר מיר – גײט אַלײן אומעטום מיט דעם מאַן אױף אַלע פֿאַרזאַמלונגען, אַרבעט אין באַװעגונג, אַרבעט נאָך מער פֿאַר איר מאַן. אָן, ציפּקינס פֿרױ, אַ נײַער מענטש, ערשט ניט לאַנג געקומען פֿון ניט־הי און שױן מיט אַלע אַרבעטער אױסגעמישט זיך, שױן מיט אַלע אַרבעט אין באַװעגונג באַקאַנט און נעמט אױף זיך אַרבעט װאָס װעלכער עס איז מאַנצביל דערגרײכט עס ניט. װעגן יענטל דאָבקינס איז דאָך גאָר קײן רײד ניט… יענטל האָט צװײ קינדער און גײט צוזאַמען מיט דעם מאַן האַנט אין האַנט, רעדט רעדעס און אַרבעט ניט נאָך די כּוחות. און נאָך, און נאָך אַזױנע… און אַלע טאָג זאָגט ער מיר מוסר, און ער װיל שױן מער קײן מוסר אױך ניט זאָגן: אַרױסגעװאָרפֿענע רײד, אַלץ אײנס װי װאַסער געשטױסן, זאָגט ער… װער איז מיר שולדיק, ער פֿאַרדינט אין פֿאַבריק מער פֿאַר אַלעמען – זיבעציק־אַכציק רובל חודש אין חודש, אָן, אַלע אַרבעטער, פּראָסטע אַרבעטער פֿאַרדינען קײן העלפֿט ניט און האָבן זיך אײַנגעאָרדנט אין דער הײם אַ רויִק לעבן. און איך װיל אַפֿילו אַ ניאַנקע ניט נעמען צום קינד, װער איז מיר שולדיק? װער הײסט מיר אַלײן האָרעװען און אַלע שטוביקע אַרבעט טאָן און גאַנצע נעכט אַלײן בלײַבן אין שטוב זיצן. ער קען מיט מיר אין שטוב ניט בלײַבן און ער װיל ניט… איך װיל קײן דינסט ניט נעמען דערפֿאַר װאָס איך װיל ניט די דינסט זאָל יעדן טאָג הערן אונדזער קריגערײַ, זאָל זען מײַן דערנידערונג, זאָל זען װי איך בין משוגע, װי איך לױף אום איבערן פֿעלד ביז שפּעט אין דער נאַכט און זוך אים און װאַרט אױף אים… איך מוז לױפֿן אין דרױסן, װאָרעם איך קען אין שטוב ניט אײַנזײַן – איטלעכע רגע קומט מיר אױס װי די אײביקײט אַלײן. איך מײן, ער װעט שױן ניט קומען, מען האָט אים אַרעסטירט, פֿאַרזעצט… אָפּגעמישפּט, אױפֿגעהאַנגען, דערשאָסן… און ער איז שױן ניטאָ…

אונדזער דירה איז געװען אײנע פֿון די בעסטע אונטערבאַרג־דירות. דרײַ שײנינקע באַקװעמע חדרימלעך. די פֿענצטער פֿון מיטלסטן חדר זײַנען אַרױסגעקומען צום פֿעלד, צום װעג אין שטאָט אַרײַן. די פֿענצטער פֿון שלאָפֿקאַמער האָבן אַרױסגעקוקט צום גאַנצן אונטערבאַרג מיט די צענדליקער שטיבלעך פֿון די אַרבעטער, מיט די גרױסע הױכע קױמענס פֿון פֿאַבריק… אין שלאָף־חדר זײַנען בײַ אונדז געשטאַנען צװײ אױפֿגעפּוצטע בעטן און צװישן זײ אַ טישל, מיט אַ װעקזײגערל, װאָס האָט שטענדיק מיט אײן גאַנג געקלאַפּט און געקלאַפּט. איך האָב דאַמאָלסט אױך שלעכט געשלאָפֿן. לאַנגע, לאַנגע נעכט פֿלעגן זיך ציִען. ריוועלע איז געװען אַ רויִק, געזונט קינד און האָט מיר װײניק געשטערט. און דערצו פֿלעגט זי נעמען די מאַמע צו זיך אױף גאַנצע װאָכן.

עס פֿלעגט נאָך פֿינצטער זײַן, נאָך אַ גראָבער קאַלטער שטיק נאַכט, און עס פֿלעגט זיך שױן דערהערן דאָס פֿײַפֿערײַ – מען רופֿט אין פֿאַבריק. יאַשע פֿלעגט אױפֿשטײן. איך פֿלעג נאָך דאַרפֿן פֿריִער פֿון בעט אַרױס טײ פֿאַרטיק מאַכן. נאָר איך פֿלעג דאָס ברוגז מיט אים ניט איבערטראָגן. דער טאָג איז מיר געװען אַן איבעריקער, אַ שװערער און שװער איז מיר געװען פֿאַר דעם שװײַגנדיקן דערלאַנגען אָדער עפּעס צוגרײטן. און איך פֿלעג בלײַבן ליגן.
יאַשע פֿלעגט אַװעקגײן אַזױ אַ ניכטערער ביז צװעלף, ביז מיטאָג. מיר פֿלעגט װײ טאָן מײַן האַרץ, װײַל מײַן ליבע צו אים האָט קײן גרענעץ געהאַט, װײל איך האָב געמוזט װעגן אים אָפּקלערן איטלעכע רגע פֿון מײַן לעבן. און איך פֿלעג קױם דערװאַרטן ביז עס זאָל זיך ווידער דאָס פֿײַפֿערײַ דערהערן. איך האָב דאָס מיטאָג שטענדיק אויפֿגעפּאַסט װאָס בעסער און װאָס געשמאַקער. בײַ מיר איז שטענדיק געװען אַ האָפֿענונג, אַז מיר װעלן הײַנט, הײַנט גוט־פֿרײַנד װערן, און פֿלעג אים דערװאַרטן מיט אַ פֿאַרגאַנגענעם האַרץ… און אַז עס פֿלעגן זיך אױף דעם ווײַסן שנײ אױסשיטן װי שװאַרצע ראָבן צענדליקער פֿיגורן – טונקעלע און פֿאַררײכערטע – פֿון די אַרבעטער, פֿלעג איך פֿון פֿענצטער זוכן מײַנעם… נאָר קױם פֿלעג איך דערזען דאָס װינטערדיקע אַראָפּגערוקטע היטל, דאָס בלײכע פּנים מיט דעם פֿינצטערן בליק פֿון זײַנע גרױ־בלױ־שטאָלענע אױגן, פֿלעגט דאָס האַרץ בײַ מיר צוריק אָפּפֿאַלן און ס׳פֿלעגט אָנהײבן צו רײַסן און צו מאָנען, און צו בונטעװען… דאָס מיטאָג עסן פֿלעגט צוגײן בײַ אונדז שװער און אָנגעצױגן. ער האָט בשעת עסן אַרײַנגעקוקט אין אַ צײַטונג אָדער אַ ביכל, און איך שװײַגנדיק פֿלעג אים װינטשן, אַז ער זאָל אױסלײענען די שװערסטע און ערגסטע בשׂורה פֿאַר זיך… נאָכן עסן פֿלעגט ער צוריק אַװעק ביז װידער דאָס דריטע פֿײַפֿערײַ – ביז זעקס פֿאַר נאַכט, װען די פֿאַבריק מאַכט זיד צו. ער פֿלעגט אַרומװאַשן זיך, איבערבײַטן די קלײדער, ליכטיק מאַכן די לאָמפּן, אַ שפּיל טאָן אַ ביסל מיט ריוועלען, אױב זי איז נאָר אין דער הײם געװען – זי האָט אים אױך זײער ליב געהאַט – און דערנאָך אַרומגעלײגט זיך מיט בלעטער, זשורנאַלן, ביכער און – האָט זײ געלײענט און געלײענט ניט אָפּרײַסנדיק זיך אױף אײן רגע. דער סאַמאָװאַר האָט געזאָדן, אױפֿן טיש זײַנען געשטאַנען שײנע גלעזער און מיר זײַנען שטומערהײט געזעסן קעגן איבער ברוגזדיקע און װי פֿרעמדע… די ערשטע פֿלעג איך אָנהײבן רײדן. איך האָב געמוזט אַ קול דערהערן אין לײדיקן שטומען שטיבל. מײַן האַרץ איז מיר געװען פֿאַרלאָפֿן מיט בלוט, מיך האָט גערײצט און פֿון געדולד געטריבן… איך פֿלעג אים עפּעס זאָגן, ער פֿלעגט מיר טרוקן און קאַלט ענטפֿערן. מיר פֿלעגט דאַכטן, דערהער איך פֿון אים אַ גוט װאָרט, בין איך שױן גליקלעך און גרײט אַלץ פֿאַרגעסן – אַלע באַלײדיקונגען װאָס איך פֿאַרטראָג און מיט װעלכע מײַן האַרץ איז איבערגעפֿילט. און איך פֿלעג זיך באַמיִען פֿרײלעך זײַן, גוט־פֿרײַנד, גוט אױפֿגעלײגט, זעצן זיך לעבן אים נאָענט, מוחל זײַן װאָס ער לײענט, נאָר ער זאָל מיך באַמערקן. און דוכט זיך שױן נישקשה… ער װערט שױן אױך אַ ביסל װײכער, ענטפֿערט מיר שױן אָפֿטער, – שױן גוטע־פֿרײַנד װי מאַן און װײַב. – שלאָגט דער זײגער אַכט, הײבט ער זיך פֿון אָרט, נעמט צונױף די ביכלעך און קלײַבט זיך אַװעק…

– גײ ניט, יאַשע, – בעט איך זיך בײַ אים. – מיר װעט דאָ זײַן אומעטיק, – זאָג איך אַזױ זיך, װײַל ניט דאָס איז די סיבה װאָס איך װיל ניט, ער זאָל גײן.

– גײ – זאָגט ער – אַרײַן צו אַ שכנה. לײען עפּעס, עס איז דאָ פֿיל פֿאַראַן װאָס צו לײענען, דאָס װעט דיר נוצן ברענגען. אָדער קום מיט מיר אױך.

– יאַשינקע, – בעט איך זיך, – גײ ניט… אַלע טאָג גײסטו אַװעק, און איך װײס דאָ ניט װאָס איבערצוקלערן װעגן דיר, איך גײ דאָ פֿון זינען אַראָפּ.

– קלער – זאָגט ער – קײן נאַרישקײט ניט. מיט מיר װעט זיך גאָרניט טרעפֿן.

– יאַשינקע, טו מיר צו ליב, זיץ הײַנטיקן מאָל אין דער הײם.

– איך פֿאַרשטײ ניט – זאָגט ער – צוליב װאָס.

און ער גײט אַנטשלאָסן צום הענגער אָנציִען דאָס אײבערבגד. נאָר איך קען ניט אױסהאַלטן. מײַנע גוטע רײד צו אים װערן ערגעץ װוּ פֿאַרזונקען. פֿאַר מיר שטײט אַן עקשן, אַ שׂונא מײַנער. איך קריג אים פֿײַנט און װיל ניט ער זאָל אױספֿירן. איך נעם זיך פֿאַר דער טיר און װיל אים ניט אַרױסלאָזן… ער קוקט אױף מיר ניט. רײכערט אַ פּאַפּיראָס און מיט אַ טרײסלענדיקער האַנט שטופּט ער מיך אָפּ פֿון זיך און גײט זיך אַװעק. איך שרײַ אים נאָך, מײַן אױפֿרעגונג װערט ניט איבערצוגעבן. איך שיט אים נאָך זידלערײַ, און שילט זיך און לאַך פֿון אים, און לאַך אָפּ פֿון אַלע זײַנע פֿרײַנד, פֿון אַלע זײַנע רײד… איך רײד אַזױנס װאָס איך וויל גאָר ניט רײדן… ער גײט אַװעק. איך לױף צום פֿענצטער. איך קוק דורכן שױב. קױם־קױם װאָס איך זע אַרױס דאָס שװאַרץ פּינטעלע דאָרט װײַט־װײַט איבערן װײַסן פֿעלד… און װידער װי אַלע נאַכט הייב איך אָן אומלױפֿן איבער אַלע װינקלען פֿון װאַנט צו װאַנט, פֿון פֿענצטער צו דער טיר, פֿון אײן חדר אין דעם אַנדערן, וױ אַ פֿאַרסמטע, װי אַ ניט־דערקױלעטע. מיר ברענט אין מוח, איך רײַס זיך די האָר, איך װער משוגע פֿון כּעס, פֿון פֿאַרדראָס, פֿון טיפֿן אומגליק, פֿון אײנזאַמקײט און פֿאַרלאָזנקײט… די זײגערס קלאַפּן. עס איז שטיל, אומעטום אױפֿגעקליבן, אײַנגעפֿירט אַ סדר נאָך פֿון לאַנג אָן, אַלץ אױף אַן אָרט, איך נאָר װאַרף זיך אום, שלײַדער זיך, געפֿין פֿאַר זיך קײן װינקל ניט… און מיר װילט זיך פֿון אַלץ אַ תּל מאַכן… אַלץ זאָל באַקומען אַן אַנדער אױסזען, אַז ער זאָל קומען, זאָל אים כאָטש װאָס עס איז איבערגעבן, װאָס איך האָב דאָ איבערגעלעבט… צעברעכן אַלץ, איבערקערן, צערײַסן. זיך אַלײן אַ מעסער אין ברוסט אַרײַנשטעכן, אַ סוף מאַכן…

שפּעט ערשט נאָך מיטן נאַכט באַרויִק איך זיך אַ ביסל און לײג מיך אין בעט אַ צעמאַטערטע, אַ דערשלאָגענע, מיט פֿאַרשװאָלענע אױגן און מיט אַ צעגאָסענעם האַרץ.

און שפּעט אין נאַכט דערהער איך באַקאַנטע טריט אױפֿן גאַניקל… און דערזע אים צוריק. שטומערהײט קלײדט ער זיך אױס, לײגט זיך אין בעט קעגן איבער פֿון מײַנער, און שטומערהײט ציט ער זיך איבער מיט דער קאָלדרע ביזן האַלדז. איך װײס ניט, צי ער שלאָפֿט, צי ניט. איך שלאָף געװיס ניט… הײַנטיקער טאָג האָט זיך געענדיקט װי דער נעכטיקער. און נאָך אַ שעה, און נאָך אַ שעה הײבט זיך אָן דער מאָרגעדיקער פּונקט אױך אַזעלכער װי די נעכטיקע, און דאָס לעבן װערט מיר מיאוס און שװער. און איך קלער װי פּטור צו װערן פֿון אים…

איך קלער װעגן יאַשען. ער איז אַ גליקלעכער מענטש. ער איז זײער שטאַרק… יענטל זאָגט (די יענטל – װי פֿײַנט איך האָב זי!) ער האָט אַ שטאַרקן גלױבן אין זײַן זאַך, װאָס ער טוט. ער װעגט זיך ניט, װי אַנדערע, דאָס אַהין, דאָס צוריק. זײַן געדאַנק װאָס איז שטענדיק אױסגעװעבט אײנס – אַ גאַנצס מיט אַן אָנהײב און מיט אַ סוף. ער איז, זאָגט די יענטל – ניט נאָר אַ מאַשיניסט דאָ אױף דער פֿאַבריק, אַן אָנפֿירער פֿון מאַשינען בײַ װעלכע עס אַרבעטן צענדליקער אַרבעטער, – ער איז – זאָגט זי – אַן אָנפֿירער נאָך אַ גרעסערער פֿון אַ הײליקער גרױסער אַרבעט. יענטל זאָגט, ער איז געאַכט אומעטום. ער איז אַ שאַרפֿער רעדנער, זײַנע רײד באַגײַסטערן איטלעכן. זײַנע װערטער האָבן אַ װוּנדערלעכן כּוח. די קלײנע, שװאַרצע יענטל אַז זי רעדט װעגן אים, קאָכט זי זיך. זי פּאַסט אים בעסער װי איך. איך אָבער האָב אים ליב, איך קען אָן אים ניט לעבן, איך דאַרף אים פֿאַר זיך און װיל אים קײנעם ניט אַװעקגעבן… און ניטאָ פֿאַר מיר קײן הײליקע זאַך, װען די זאַך קען אים אָפּנעמען פֿון מיר… און איך קען ניט ציטערן איטלעכן טאָג, אַז מאָרגן װעל איך אים ניט האָבן. איך קאָן ניט, װען דער געראָטענער, דער קלוגער זאָל קלערן װעגן װאָס אַנדערש… איך בין אומגליקלעך װען זײַנע אױגן קוקן ניט אױף מיר, װען זײַנע רײד גלעטן און לאַסקען מיך ניט…
יענטל, די מיאוסע יענטל… זי װײס ניט, װאָס פֿאַר אַ שׂונא איך בין איר… אַז זי רעדט מיט מיר, האַלט זי מיך, קענטיק, נאָך פֿאַר װעלכן עס איז מענטשן… זי דערצײלט מיר אַנדערע זאַכן, װיל װיסן מײַן מײנונג. קוקט אױף מיר און לױבט מיך, זאָגט, איך בין אַ שײנע… האָט צו מיר אַ געװיסן כּבֿוד װי צו יאַשעס װײַב… איך האָב זײ אַלעמען פֿײַנט – זי און איר מאַן, און זײערע חבֿרים, – אַלע װעלכע רופֿן אים אַװעק פֿון מיר, װעלכע זײַנען מיט אים אײניק… געװען צײַטן פֿאַר דער חתונה און נאָך דער חתונה, װאָס ער האָט מיך אױך ליב געהאַט… ער האָט אין מיר געפֿונען װיפֿל גוטס!… אַז איך פֿלעג לײענען מיט אים אַ ביכל, פֿלעגט זיך אים דאַכטן, אַז איך פֿאַרשטײ אַנדערש – בעסער, טיפֿער װי אַלע. ער האָט אין מיר געזען אַ באַזונדער שׂכל, אַ באַזונדער איבערגעבנקײט צו עפּעס… ער האָט װעגן מיר פֿיל געדאַנקען און פֿיל פּלאַנען געהאַט. צי האָב איך זיך איבערגעביטן, צי ער האָט אין מיר אַ טעות געהאַט, – נאָר איצטער איז ער קאַלט צו מיר. און די קעלט פֿרירט מײַן בלוט און טייט איטלעכע רגע מײַן לעבן. צװישן מיר מיט אים האָט זיך אַװעקגעשטעלט – זײַן זאַך, צו װעלכער ער איז װאָס װײַטער, אַלץ מער און מער איבערגעגעבן… אין מײַן לעבן איז דאָס אַ שרעק… אַ סכּנה… אַ װילדע חיה, װאָס קאָן אים, איטלעכע רגע אָפּרײַסן פֿון מיר… און אָן אים איז מיר אַ פֿינצטערע נאַכט – אַן אײביקע און אָנזינענדיקע…

– – – – – –

איך האָב געקלערט׃ אַז איך װעל קראַנק װערן, װעט ער מוזן זיצן אין שטוב. ער װעט דאָך מיך ניט אַװעקװאַרפֿן אין מיטן פֿעלד אַלײן און אַװעקגײן. און איך האָב געטראַכט, װעלכע קראַנקײט איך זאָל זיך מאַכן. איך האָב זיך לאַנג געפּרוּווט און פֿלעג דרױסן נאַקעטערהײט אומגײן. איך פֿלעג מיט באָרװעסע פֿיס אין שנײ טרעטן. עס האָט מיך ניט גענומען – איך פֿלעג עסיק טרינקען, עס האָט מיך אַלץ צום בעט ניט אַװעקגעלײגט… נאָר אײן מאָל, גראָד אומגעריכטערהײט איז מיר ניט־גוט געװאָרן, און איך בין חלשות געבליבן. דאָס איז געװען אַרבעטצײַט. איך װײס אַלײן ניט, װער האָט עס דערזען און װער האָט עס געגעבן צו װיסן יאַשען. נאָר אַז מען האָט מיך דערמינטערט, האָב איך דערזען אַ פֿולע שטוב מיט מענטשן, דעם אונטערבאַרגיקן דאָקטער.

יאַשע האָט מיך געהאַלטן אױף די הענט און האָט אױף מיר אומעטיק געקוקט. און איך האָב זיך פּלוצלונג פֿאַרשעמט פֿאַר זײַן קוק און צוריק פֿאַרמאַכט די אױגן. דער דאָקטער האָט אַלעמען געהײסן פֿונאַנדערגײן זיך און מיר – איך זאָל רויִק בלײַבן. ער האָט געפֿונען, אַז איך בין גאַנץ ניט־געזונט, אָפּגעשװאַכט און דאָס האַרץ אָנגעגריפֿן. דערצו נאָך שװאַנגער פֿון פֿערטן חודש… אַז אַלע זײַנען זיך צעגאַנגען, איז מיר זײער גוט געװאָרן. די בעט מײַנע איז געװען אַ װײכע, אַ רײנע, ליכטיק אומעטום, און יאַשע איז האַלב געזעסן, האַלב געלעגן לעבן מײַן צוקאָפּן און געקוקט אױף מיר און געגלעט מיך איבערן קאָפּ… איך בין געװען זײער גליקלעך. זײַן האַנט װאָס האָט מיך געגלעט איז געװען זײער אַ גוטע און מיר איז גוט געװען. יאַשע האָט מיך דעם גאַנצן אָװנט צוגעזען, אַלץ דערלאַנגט מיר און געזעסן לעבן מיר, און מיר האָבן צװישן זיך גערעדט אַזױ הײס, אַזױ געטרײַ… און מיר האָט זיך געדאַכט, אַז יאַשע האָט מיך ליב און זײַן ליבע האָט מיך גליקלעך געמאַכט און געהײלט אַזעלכע פֿאַרלאָזענע אַלטע װוּנדן, מיט װעלכע מײַן גאַנצער נפֿש איז איבערגעפֿילט געװען. שפּעטער אַ ביסל איז יענטל אױך געקומען… זי האָט זיך געזעצט דערבײַ אױף אַ שטול און גערעדט מיט יאַשען. יאַשע איז נאָך אַלץ געזעסן, האַלב געלעגן אױף מײַן בעט און באַהאַלטן מײַנע הענט, און געגלעט מײַנע פֿינגער, און אָפֿט שטילערהײט צוגעלײגט זײ צו זײַנע ליפּן. איך בין גליקלעך געװען און פֿלעג רױט װערן װי אַ קלײן מײדעלע…

יאַשע איז ערגעץ ניט געגאַנגען. יאַשע האָט ניט געלײענט, יאַשע האָט געלאַכט זיצנדיק לעבן מיר, געזאָגט המצאָות, געװאָלט איך זאָל עסן, איך זאָל טרינקען… אױף מאָרגן איז יאַשע אַ האַלבן טאָג ניט געגאַנגען אין פֿאַבריק. דאָס פֿײַפֿערײַ איז אונדז געװען װי אַ פֿרעמדע זאַך, אַ װײַטע… איך בין געזונט געװאָרן. יאַשע האָט מיך געבעטן, איך זאָל נאָך ליגן אין בעט הײַנטיקן טאָג, נאָר איך האָב קײן צײַט ניט געהאַט… אין מײַן גליק האָב איך פֿיל אַרבעט געהאַט. מײַן לעבן האָט געדאַרפֿט פֿאַרריכט װערן…

מיר האָבן געטרונקען טײ צופֿרידענע און גליקלעכע, װי אױף מאָרגן נאָך דער חתונה… װי אַ מאָל…

נאָך האַלבן טאָג האָט מען יאַשען גערופֿן אין פֿאַבריק. ער איז אַװעק, אָנזאָגנדיק מיר, איך זאָל זיך היטן און אָנװינטשנדיק מיר אַלערלײ ברכות… איך האָב זיך נאָך זײַן אַװעקגאַנג װידער אין בעט געלײגט, איך בין שלאַף געװען. איך טראָג אין זיך אַ נײַ לעבן, אַ נײַ קינד. – איך האָב דאָס ערשט דערװוּסט זיך. – זאָל דאָס נײַע קינד מיר ברענגען צוריק מײַן פֿאַרלאָרן גליק… יאַשע איז צוריקגעקומען. און װידער הײס און האַרצלעך און געטרײַ צו מיר. ער האָט אָבער שטילערהײט געקוקט אױפֿן זײגער… זײַן פּנים פֿלעגט דערבײַ בלײכער װערן און איבער די אױגן פֿלעגט זיך װי אַ לײַכטער אומעט פֿאַרציִען. איך האָב אַלץ באַמערקט און שטיל צוגעקוקט. איך האָב אָנגעשטרענגט געקלערט, װער װעט דאָ גובֿר זײַן… ער האָט געקוקט אױפֿן זײגער. געװעגן זיך קענטיק און געװען צעטראָגן. אַז דער זײגער האָט געשלאָגן אַכט, האָט ער זיך געשטעלט, און צוריק געזעצט. צו איטלעכער זײַן באַװעגונג איז בײַ מיר אַראָפּגעפֿאַלן מײַן האַרץ, און איך האָב געװאַרט. פּלוצלונג האָט זיך די טיר מיט טומל געעפֿנט, עס זײַנען אַרײַן עטלעכע אַרבעטער פֿון פֿאַבריק. – נו, – האָבן זײ זיך געװענדט צו אים – איר גײט?… – שױן נאָך אַכט…

– יאַשינקע, – בין איך צוגעפֿאַלן צו אים, – יאַשינקע, דו גײסט אַװעק?…

פֿאַר פֿרעמדע מענטשן האָב איך מער ניט געקאָנט רײדן.

– איך מוז, – האָט ער זיך בײַ מיר געבעטן, – הײַנטיקן מאָל מוז איך, מען װאַרט אױף מיר… – אױף זײַן שטרענגן פּנים האָט זיך אױסגעדריקט אַ מאָדנע רחמנות. אים איז שװער געװען, ער האָט געליטן. – חנה, חנהלע… זײַ דאָ רויִק, איך װעל קומען הײַנט פֿרי צוריק. אין אַ שעה צװײ אַרום. איך מוז נאָר אַריבערגײן, װײַזן זיך.

איך האָב פֿאַרשטעלט מײַן פּנים פֿון אַלעמען און געשװיגן. איך האָב גאָר נישט געקאָנט רײדן, איך האָב זיך פּלוצלונג דערפֿילט קראַנק און שװאַך. יאַשע האָט זיך פֿאַרלאָרן.

– זי איז ניט געזונט. – האָט ער מיך פֿאַרענטפֿערט פֿאַר די לײַט, – איך קאָן זי אַלײן ניט לאָזן, – ער האָט זיך ניט געקאָנט באַשליסן װאָס צו טאָן. ער איז אומגעלאָפֿן, געזוכט עפּעס פֿון אײן אָרט צום אַנדערן און צום סוף אױסגעקליבן זיך און דערבײַ פֿאַרגעסן דאָס היטל אָנטאָן.

– חנה, לײג זיך בעסער אין בעט. חנה, איך קום באַלד אין אַ שעה צװײ אַרום, פּונקט צען בין איך צוריק.

איך האָב גאָרנישט געענטפֿערט. און די טיר האָט זיך מיט טומל נאָך זײ אַלעמען פֿאַרמאַכט… איך בין לאַנג אַזױ געזעסן. איך בין געװען קראַנק, און אַלע נעכטיקע שטיק האָב איך קײן כּוח ניט געהאַט אָפּטאָן. איך בין געװען אַ דערשלאָגענע, אַ בײַגעקומענע… ער איז פֿון מיר פֿאָרט אַװעק…

איך האָב אים געגלייבט, אַז ער װעט קומען פֿרי, װען ער האָט נאָר צוגעזאָגט. ער האָט קײן מאָל קײן ליגן געזאָגט. נאָר מײַן האַרץ האָט מיר געזאָגט, אַז ער װעט ניט קומען. פֿונדעסטװעגן האָב איך געװאַרט. דער זײגער האָט געשלאָגן צװײ, און ער איז נאָך ניט געװען. עס האָט געשלאָגן דרײַ, פֿיר… ניטאָ… איך בין געלעגן מיט אָפֿענע אױגן, געקוקט אין דער נאַכט־פֿינצטערניש… די נאַכט איז געװען ניט דורכקוקנדיק שװאַרץ… באַלד האָט זיך דערהערט דאָס פֿײַפֿערײַ, – ער איז ניט געװען. שױן טאָג. שױן דער מאָרגן געקומען. װאָס איז מיט אים?… אַכט אַ זײגער אין דער פֿרי האָבן זיך צו מיר געקלאַפּט עטלעכע װײַבער פֿון די אַרבעטער.

– װוּ זײַנען זײערע מאַנען? – האָבן זײ צו מיר געטענהט, נעכטן אַװעק מיט יאַשען און הײַנט ניט געקומען. װאָס האָט ער דער יאַשע צו זײערע קלײנע קינדער, װאָס נעמט ער אָפּ פֿון זײ זײער ברױטגעבער… איך האָב געשװיגן… לאַנג האָבן די װײַבער געקלאָגט איבער מיר. איך האָב זיך געקליבן אין שטאָט אַרײַן דערװיסן זיך עפּעס װאָס. אַז די װײַבער זײַנען אַװעק, האָב איך דורכן פֿענצטער דערזען קערנדיק זיך צו מײַן דירה אַן אומבאַקאַנטן יונגן מענטשן. איך בין אים אַרױס אַנטקעגן. און אין עטלעכע װערטער האָט ער מיר איבערגעגעבן, אַז נעכטן אָװנט האָט מען אױף אַ פֿאַרזאַמלונג אַרעסטירט יאַשען מיט נאָך אַרבעטער פֿון זײַן פֿאַבריק.

דאָס איז געװען גענוג! די חיה, פֿאַר װעלכער איך האָב זיך די גאַנצע צײַט געשראָקן, איז פֿאָרט געקומען. – איז שױן יאַשע ניטאָ… מיט אַן אמת ניטאָ?…

– מען האָט זײ דערװײַל אין פּאָליצײ אַװעקגעפֿירט. עס קאָן זײַן, אַז מען זאָל זײ אַרױסלאָזן. געפֿונען האָט מען פֿון פֿאַרדעכטיקע זאַכן גאָרניט. מערניט מען האָט אַנטדעקט אַ פֿאַרזאַמלונג פֿון פֿיל מענטשן, װוּ אײנער האָט געהאַלטן אַ רעדע. דעם רעדנער יאַשען קאָן זײַן מען זאָל אָפּהאַלטן אַ ביסל צײַט; די איבעריקע װעט מען, דאַכט זיך אױף גיך אַרױסלאָזן. – דער יונגער־מאַן איז אַװעק.

דער אונטערבאַרג מיט דער גרױסער פֿאַבריק מיט די פֿילע קױמענס, מיט אַלע געבײַען, מיט די אַלע לײַט האָבן צו מײַן לעבן קײן שײַכות ניט, װען נאָר יאַשע געפֿינט זיך דאָ ניט. איך בין געשװינד אין שטאָט אַװעק.

איך האָב געפּרוּווט מיט אַלע מיטלען – מיט געבעט און מיט געלט בײַ די היטער, זײ זאָלן מיר כאָטש דורכן פֿענצטער, כאָטש דורך אַ שפּאַלט לאָזן זען אים. זײ האָבן ניט געלאָזן.

מיר האָט זיך געדאַכט, אַז יאָרן לאַנג האָב איך אים ניט געזען, אַ גאַנצן טאָג בין איך אָפּגעשטאַנען בײַ דער פּאָליצײ. איך בין געשטאַנען װי אַ הונט, װעלכער װאַרט ניט אָפּטרעטנדיק אױף זײַן באַלעבאָס. ערשט שפּעט אין אָװנט בין איך אַװעק צו דער מאַמען אַהײם. מײַן מאַמע װי אױך מײַן שטיפֿטאַטע מיט דער גאַנצער געזינד זײַנען איבערראַשט געװאָרן פֿון דער בשׂורה. ריוועלע האָט זיך געשאַרט אַרום מיר און געפֿרײט זיך מיט מײַן קומען. איך האָב אָבער זי כּמעט װי ניט באַמערקט. איך האָב גאָרנישט באַמערקט. איך האָב קײנעם פֿאַר זיך ניט געזען און ניט געהערט, װאָס מען האָט צו מיר גערעדט.

איך בין געװען אױס מענטש. איך האָב געפֿילט אַ שװערע גסיסה, אַ לאַנגע גסיסה… עס איז ערשט אײן טאָג אַז איך האָב יאַשען ניט געזען, און װער װײס, װיפֿל טעג נאָך, װיפֿל נעכט? דאָס לעבן איז פֿון מיר אַראָפּגעפֿאַלן, איז איבער מיר געהאַנגען װי אַן איבעריקע זאַך, האָט זיך מיר געפּלאָנטערט אױף יעדן טראָט… לאַנגע שעהען, פֿילע טעג – און פֿאַר מיר האָט עס אַלץ קײן אינהאַלט ניט. די הײמיקע דער מאַמעס האָבן באַמערקט, אַז דאָס איז שױן משוגעת… װאָרעם װי קאָן אַ מענטש אױסטאָן זיך פֿון אַלץ, װאָרעם װי קאָן אַ מענטש חזרן נאָר אײן װאָרט נאָך אַנאַנד׃ יאַשע, יאַשע, יאַשינקע…

איך בין גליקלעך געװען: אױף דעם אַנדערן טאָג האָט מען צוגענומען פֿאַר יאַשען אַ מיטאָג װאָס די מאַמע האָט פֿאַרטיק געמאַכט. נאָר דאָס גליק איז ניט לאַנג געװען. אַז יאַשע איז פֿאַרשפּאַרט, אַז איך קאָן אים ניט זען, האָט מיר כּסדר געעקבערט אין מוח… אױף דעם דריטן טאָג נאָך גאַנץ פֿרי, אַז איך האָב זיך געקליבן װידער אין פּאָליצײ־גאַס גײן, ערשט דאַמאָלסטיקער אומבאַקאַנטער יונגער־מאַן איז אַרײַן און האָט מיר אָנגעזאָגט, אַז יאַשע איז שױן באַפֿרײַט און איז שױן אין דער הײם אונטער באַרג און װאַרט אױף מיר. װאָס פֿאַר אַ פֿרײד, װאָס פֿאַר אַ געשרײ, װאָס פֿאַר אַ טומל בײַ דער מאַמען אין שטוב איז דאַמאָלסט געװען! אײנער האָט געשריִען איבער דעם אַנדערן און קײנער האָט ניט געהערט, װאָס. איך בין אומגעלאָפֿן צו אַלע טירן, געפֿאַלן איבער איטלעכן שטול און צו קײנע ניט געטראָפֿן; אַרױפֿגעשלעפּט דעם שטיפֿטאַטנס גרױסע פֿוטער און ניט געקאָנט אַרײַנקריכן אין איר. עמעצער האָט מיך אײַנגעװיקלט, אַרײַנגעזעצט אין אַ שליטל און צוזאַמען מיט דער מאַמען און דער מאַמעס אַ שטיפֿטאָכטער זײַנען מיר אַװעקגעפֿאָרן אונטער באַרג.

איך האָב דערװיסט יאַשען אַרומגערינגלט מיט אַ סך מענטשן פֿון אונטערבאַרג. מען האָט מיט אים גערעדט, פֿונאַנדערגעפֿרעגט זיך׃ דאָס, יענץ. ער איז געלעגן אױף דער סאָפֿקע אין מיטלסטן חדר. ער איז געװען זײער מאַט און זײער בלײך מיט רױטע אױגן. אַז איך האָב אים נאָר דערזען, בין איך צוריק מיט אײן מאָל װי לעבעדיק געװאָרן. איבערן גאַנצן לײַב האָט זיך מיר צעגאָסן אַ װאַרעמער שטראָם, און איך האָב זיך מיט אימפּעט אַ װאָרף געטאָן צו אים… איך האָב אױף קײנעם ניט געקוקט און געקושט אים און געהאַלדזט, און געװײנט און גערעדט: – צוריק מײַנער, צוריק דאָ… מײַן יאַשע… װעסט שױן איצט ניט אַװעקגײן, װעסט מיט מיר בלײַבן, – יאַשינקע מײַנער… ער האָט צו מיר אױך געשמײכלט, געפֿרעגט, װאָס מאַך איך אין געזונט, באַמערקט װאָס איך בין בלײך און אױפֿגערעגט. איך האָב געבעטן אַלעמען מען זאָל אַװעק, מען װעט בעסער אַן אַנדערש מאָל אַרײַנקומען, מען מוז אים לאָזן צו זיך קומען. און אַלײן בין איך אַרומגעלאָפֿן איבער דער שטוב זוכנדיק און טאַפּנדיק פֿאַר אים באַקװעמער צו מאַכן. איך האָב דעם אױװן געהײצט, געקאָכט און געבראָטן, געװאָלט אים מאַכן אַ בעסערן אָנבײַסן.

יאַשע איז לאַנג ניט אײַנגעלעגן. ער האָט זיך געזעצט צום טיש, געזוכט צװישן די פּאַפּירן; געזעצט זיך שרײַבן, לײענען. ער איז געװען זײער צעטראָגן. איך האָב זיך געמאַכט, איך באַמערק ניט. איך בין צופֿרידן געװען, װאָס ער איז דאָ און מער האָב איך שױן ניט באַדאַרפֿט… ער איז דעם טאָג נאָר אַרױס אױף אַ פּאָר שעה אין פֿאַבריק, געזען זיך מיט אַ פּאָר אַרבעטער, מיר האָבן צוזאַמען געגעסן, טײ געטרונקען… און דער אָװנט האָט זיך אָנגעהױבן. דער װײַזער פֿון זײגער האָט זיך גערוקט צו דער אַכטער שעה… מיר בײדע זײַנען אומרויִקער געװאָרן… ער – װי געװײנלעך, װי אַלע טאָג; איך אָבער האָב דאָ אָפּגעטאָן אַ שטיק און איך האָב ניט געװוּסט, װי װעט דאָס אײַנגײן׃ איך האָב די טיר צוגעשלאָסן און דעם שליסל װײַט באַהאַלטן. מיר איז געװען שװער צו זיצן און איך האָב זיך אין בעט געלײגט. איך האָב געװאָלט אַנטשלאָפֿן װערן, אין חלשות בלײַבן, אָפּשטאַרבן, נאָר אַריבערקומען די מינוט, װען ער װעט זיך כאַפּן, אַז ער איז פֿאַרשפּאַרט…

אַכט… אַכט אײנציקע קלעפּ פֿון זײגער… איך האָב געהערט, ער האָט זיך אָנגעקלײדט, גענומען עפּעס פֿון טיש און אַװעק צו דער טיר… איך האָב געהערט, װי ער האָט די טיר געקלאַפּט, געשטױסן. לאַנג זיך ניט געכאַפּט אױף מײַן המצאה… אָבער דערנאָך קענטיק איבערצײַגט זיך, אַז די טיר איז פֿאַרשלאָסן.
– חנה! – האָב איך דערהערט אַ מאָדנעם קול – אַ שטרענגן, אַ פֿרעמדן, אַ כּעסדיקן – חנה! דער שליסל װוּ איז? – איך האָב זיך אַ צאַפּל געטאָן און ניט געענטפֿערט.
– חנה, דער שליסל װוּ איז!… האָט זיך װידער דער קול אָפּגעגעבן איבער דעם גאַנצן שטיבל… נאָר איך האָב געשװיגן. איך האָב זיך באַהאַלטן אונטערן קישן.
– חנה, דער שליסל װוּ איז, װאָרום האָסטו פֿאַרשלאָסן? – ער האָט אַלײן גענומען זוכן. אומקריכן איבער אַלע װינקעלעך און טאַפּן, און זוכן, און אַקערן… ער האָט ניט געפֿונען, ער איז אַרײַנגעפֿאַלן צו מיר אין קאַמער… אַראָפּגעכאַפּט מיט כּעס די קישן פֿון מײַן קאָפּ, מיט אימפּעט מיך אַ שלעפּ געגעבן: – דער שליסל װוּ איז? דו הערסט?! – ער איז געװאָרן װי אַ װילדע חיה צערײצט, ער האָט זיך גענומען זידלען, איך האָב דאָס פֿון אים קײן מאָל ניט געהערט. – משוגענע, – האָט ער געשריִען – װוּ איז דער שליסל? דו האָסט קײן רעכט מיך פֿאַרשפּאַרן. אין דולהױז איז דײַן אָרט! איך קאָן פֿון דיר ניט לײַדן, איך בין ניט מחױבֿ… כאַ־כאַ־כאַ (מיר האָט זיך געדאַכט, ער האָט געלאַכט…) זי פֿאַרשפּאַרט מיך. דאָרטן פֿאַרשפּאַרט און דאָ פֿאַרשפּאַרט… אָט איז מיר אַ טורמע, אַן ערגערע װי דאָרטן…

נאָר איך האָב אױסגעהאַלטן און געשװיגן, דאָס האָט אים גערײצט, און ער האָט זיך אַ לאָז געטאָן צו מיר. אָט־אָט, האָב איך געקלערט, אָט־אָט הײבט זיך אָן – ער װעט מיך אָנשלאָגן. מיר האָט זיך אַזש דער קאָפּ פֿאַרדרײט, פּונקט װי איך זאָל אױסטרינקען אַ שטאַרקע משקה, אַזױ איז מיר הײס געװאָרן אױפֿן האַרץ. און פֿרײלעך. און איך האָב זיך אונטערגעשטעלט גרײט צו פֿאַרזוכן דעם מאַנס קלאַפּ. ער האָט מיך גענומען טרײסלען פֿאַרן אַקסל שרײַענדיק מיט קולות.

– װילדע באַשעפֿעניש – דעם שליסל גיב! – אין דער רגע האָט ער מער אױסגעזען װי משוגע: די האָר צעפּודלט, דאָס פּנים לײַװנט בלײך און די אױגן זײַנען אומגעלאָפֿן – אַזעלכע בלײַענע פֿאַרגאָסענע אױגן… מיר האָט זיך געװאָלט מיטן פֿױסט אַ זעץ געבן אים איבערן פּנים. דאָס פּנים זײַנס איז שרעקלעך געװען און איך האָב ניט געקאָנט איבערלײַדן. נאָר ער האָט מיך אײַנגעלאָזן, און מײַן האַנט איז אױך צוריק אַראָפּגעפֿאַלן. און בײדע זײַנען מיר געשטאַנען אײנער קעגן אַנדערן און געקוקט גלײַך אין די אױגן אַרײַן. איך האָב אױסגעהאַלטן: און ער האָט זײַן פּנים אָפּגעקערט מיט פֿאַראַכטונג און שׂינאה…

און לאַנג האָב איך געהערט, װי ער איז אַרומגעגאַנגען הין און צוריק איבערן שטוב. די טריט זײַנען געװען פֿיבערלעכע, שװערע. מײַן אױער האָט עס ניט געקאָנט פֿאַרלײַדן. איך האָב זיך װידער באַהאַלטן אונטערן קישן און פֿאַרמאַטערט פֿון מײַן נצחון בין איך אײַנגעדרעמלט שװער, װי אונטער פּרעסנדיקע שטײנער… אַז איך האָב זיך אױפֿגעכאַפּט האָט דער לאָמפּ אַלץ געברענט ליכטיק און גלײַכגילטיק; די זײגערס האָבן געשלאָגן פֿיר, און יאַשע איז געלעגן אין די קלײדער אױף דער סאָפֿקע. האָב איך טאַקע אױסגעפֿירט. ער איז טאַקע ניט געגאַנגען… און מאָדנע איז מיר געװען: אַ פֿרעמדע קעלט האָט דורכגענומען מײַן גאַנצן נפֿש… איך האָב דעם שליסל דערלאַנגט. ער איז בײַ מיר געלעגן פֿאַררוקט אין אַ שפּאַלט אין דריטן חדרל אונטער אַ קלײן קעסטל. איך האָב אָפּגעשלאָסן די טיר – איצט קאָן ער שױן פֿרײ זײַן, מײַן אײַנגעשלאָסענער…

יאַשע איז װי אַלע מאָל צו דער צײַט אין פֿאַבריק אַװעק. איך בין געבליבן… איך האָב פּלוצלונג דערפֿילט, אַז פֿאַר מײַן נעכטיקן נצחון האָב איך מיט דאָס לעצטע, װאָס איך האָב נאָך פֿאַרמאָגט אין לעבן באַצאָלט – ער װעט דאָס מיר ניט שענקען. דאָס װעט פֿונאַנדעררײַסן שױן אין גאַנצן, װאָס מיר האָבן נאָך געהאַט צװישן אַנאַנדער. הײסט עס – איך האָב פֿאַרשפּילט, אין גאַנצן פֿאַרלאָרן. און אין האַרצן האָט זיך דערפֿילט אַזאַ שרעק, אַזאַ לײדיקײט… לעבן מיר איז געװאָרן אַזױ טױט, אַזױ פֿרעמד… איך האָב גאָר נישט פֿאַרשטאַנען צוליב װאָס איך האָב נאָך נעכטן געלעבט… איך האָב געמוזט איצטער אױך עפּעס טאָן, װען ניט איז די גסיסה פֿון לעבן געװאָרן פֿאַר מיר זײער שװער. װען ניט האָב איך געפֿילט, װי איך גײ אַראָפּ פֿון זינען. די לײדיקײט אַרום מיר איז געװען אַזאַ שרעקלעכע, אַזאַ פֿינצטערע: דער צער, װאָס האָט באַהערשט מײַן גאַנצן נפֿש, איז געװען אַזױ גרױס, אַז איך האָב געמוזט עפּעס טאָן, כאָטש װאָס עס איז, נאָר די הענט זאָלן זיך באַװעגן, נאָר דער מוח זאָל כאָטש װי פֿיל עס איז טעמפּער װערן… איך האָב געקאָכט װי נעכטן, געעוסקט זיך מיטן מיטאָג, געגרײט דעם טיש, געשטעלט דאָס געפֿעס… און געפֿילט אַז דאָס איז אַלץ איבעריק. יאַשע איז אַרײַן און אַרױס, אױף מיר ניט אַ קוק טוענדיק, אַ װאָרט ניט אױסגערעדט און קײן זאַך באַמערקט. דאָס עסן איז געבליבן אַזױ שטײן. אין שטוב איז ניט נאָר געװען אַן אומעט, – עס האָט זיך געפֿילט אַזאַ פּרעסנדיקע מרה־שחורה, אַז איך האָב צום ערשטן מאָל מורא געקראָגן פֿאַר די װענט מיט די הימל בלױע אָבויעס. מיט די טױט־געלבע בלומען… עס האָט געדאַכט, אַז דאָרט, װײַט אין שטאָט, איז איצט אַ גרױסער תּענית, אַ גרױסער געװײן, מענטשן קלאָגן און זײַנען אין גרױס פֿאַרצװײפֿלונג…

פֿאַר זעקס האָב איך פֿאַרנומען זיך טײ פֿאַרטיק מאַכן. נאָר אַז ער איז געקומען, האָט ער זיך געהאַלטן װי בײַ טאָג. ער האָט ניט גערעדט, ניט געגעסן, ניט געטרונקען, און איבערקלײדנדיק זיך אין די קלײדער, אין װעלכע ער גײט אַלע מאָל אַװעק, איז ער געגאַנגען צו דער טיר… איך האָב פּלוצלונג פֿאַרגעסן אונדזער ברוגז׃

– גײ ניט – האָב איך אױסגעשריִען און איבערגעצאַמט אים דעם װעג. ער האָט ניט געהערט; ניט געקוקט אױף מיר; אױסמײַדנדיק מיך איז ער אַרױס. איך בין אױך נאָך אים אַרױסגעלאָפֿן… אַלײן בלײַבן די נאַכט האָב איך שױן ניט געקאָנט. איך האָב געהאַט אים װאָס צו זאָגן, רײדן, פֿרעגן בײַ אים, װאָס װיל ער פֿון מיר? נאָר ער האָט פֿאַר מיר אַפֿילו אײן מינוט צײַט ניט געהאַט… איך האָב זיך אים אָנגעהאַנגען אָן די אַרבל, גענומען אים, שלעפּן און רײַסן. ער האָט זיך געריסן צוריק. איך האָב אים פֿאַרן האַלדז אַרומגעכאַפּט און מיר האָבן זיך גענומען ראַנגלען אױפֿן שנײ אין דרױסן אונטער אַ שטערנדיקן טונקעלן הימל… ער איז געװען שטאַרקער פֿאַר מיר, ער האָט מיך אַ שטױס געגעבן, איך בין געפֿאַלן, און ער איז געשװינד אַװעקגעגאַנגען…

עס איז נאָך פֿרי געװען, אַ פֿריִענדיקער אָװנט. אין די אונטערבאַרג־שטיבלעך פֿון אונטער די פֿאָראַנקעלעך האָט זיך אַרױסגעזען פֿײַער. דאָרטן איז באַקװעם געװען, װאַרעם און הײמלעך, איטלעכער אַרבעטער איז געװיס איצט געזעסן מיט זײַן הױזגעזינד און האָט טײ געטרונקען. די שװאַרצע קױמענס פֿון פֿאַבריק זײַנען שטיל געשטאַנען, שטומע און צאָרנדיקע, און דערפֿאַר האָט זיך צעלײגט איבער אַלע הײַזלעך אַזאַ שטילער אָפּרו… פֿון מײַן שטיבל האָט זיך אױך אַרױסגעזען אַ ליכטיקער פֿײַער, נאָר דאָרטן האָט זיך קײן נפֿש ניט געפֿונען. דאָרטן איז שטיל געװען… נאָר ערגעץ װוּ איז געלעגן אַ באַהאַלטענער – שד… אַרײַנגײן אַהין איז שרעקלעך געװען. איך האָב געװוּסט: – קױם טרעט איך נאָר איבער דאָס שװעל, שפּרינגט גלײַך דער שד אַרױס, און דאָס שטיבל װעט פֿול װערן מיט אַלערלײ קולות און גװאַלדן… איך האָב געפֿילט װי דער שד פֿון אינעװײניק שפּאַרט זיך צו מיר אױך אין דרױסן. – און מיר האָט זיך געװאָלט שרײַען, טומלען, און טאָן אַזעלכע מעשׂים, װאָס מען טוט עס ניט… איך האָב געפֿילט וױ דער שד שפּרינגט מיר אױף מײַן קאָפּ, דרײט זיך אַרום מיר, טאַנצט מיר אַזש אין נשמה אַרײַן… איך האָב געמוזט טאָן הײסע זאַכן און טומלדיקע. און איך האָב זיך געװאָרפֿן אין שנײ, געקײַקלט, געשלײַדערט זיך, געװאַשן דאָס פּנים מיט דעם שנײ, געשלונגען און געגעסן עס… עס איז מיר גרינגער געװאָרן אַ ביסל. דער ניט־מענטשלעכער אומעט פֿון האַרץ איז אָפּגעגאַנגען, און דער צער מײַנער איז װי װײכער געװאָרן, און איך האָב שױן ניט מורא געהאַט אין שטוב אַרײַן…

אין שטוב איז געװען שטיל, געהאָרכזאַם רויִק… אַלץ געלאַסן צעשטעלט – מיט אַ שטאַט, מיט אַ סדר. אַ גוטער לאָמפּ – יאַשעס אַ מתּנה װאָס די אַרבעטער האָבן אים אַ מאָל געשענקט – האָט ליכטיק און שײן געברענט אױף דעם גרױסן טיש מיט דעם װײַסן אױסגעהאָפֿטן טישטעך – נאָך פֿון מײַן גאָב… צװײ זײגערס האָבן געקלאַפּט אײנער צום אַנדערן װי זײ װאָלטן זיך איבערגערעדט אױף זײער רויִקן זאָרגלאָזן לשון.

– װער װױנט דאָ? װער ? – האָב איך געפֿרעגט אַרומקוקנדיק זיך איבער אַלע זײַטן.

און מיר האָט זיך געװאָלט לאַכן און איך האָב געלאַכט, אַזױ לעכערלעך איז דאָס אַלץ אױסגעקומען… און מיר איז פּלוצלונג אַרײַן אַ גליקלעכער געדאַנק. פֿונעם געדאַנק איז מיר אַזש הײס געװאָרן – אַזױ קלוג איז ער געװען און אַזױ גוט: – איך װעל אַלע זײַנע ביכער צערײַסן, און זאָל ער װיסן. דערמיט װעל איך אַ גרױסע נקמה נעמען פֿון אים. יאָרן לאַנג אַז ער קלײַבט זײ, – איך װעל אין אײן שעה אַ תּל מאַכן פֿון אַלץ. ער האָט דאָ אַזעלכע פּאַפּירן – אַלע נייטיקע און טײַערע, װעלכע ער האָט קױם באַקומען… װעגן זיך האָב איך ניט װאָס צו קלערן, דערמיט װאָס איך װעל דאָס אָפּטאָן, האָב איך געװוּסט, גײ איך דאָ איבער אַ גרױסן גרענעץ, צוריקקומען איז שװער, נאָר איך האָב סײַ װי סײַ ניט צוליב װאָס, און דער שד פֿון ערגעץ אַ פֿאַרשטעלטער, אַ באַהאַלטענער, האָט זיך װי גערײצט מיט מיר, געװוּנקען און געהײסן, איך זאָל ניט קלערן, איך זאָל טאָן… אַ גאַנץ אַלמערל מיט ביכער, אַן אָנגעװאָרפֿענער טיש מיט בלעטער און זשורנאַלן, ביכער אַלערלײ פֿון אױסלאַנד, ניט דערלױבטע, קױם דערװאָרבענע… און דער שד האָט געהײסן, געלאַכט ערגעץ מיט משוגענע העװיות, משונהדיקע און װילדע, געשטופּט מיר אין די הענט…

– און גרינג און גיך האָבן זיך געריסן, גאָר אָן טומל, װײך און שטיל – די האַרטע פּאַפּיר מיט די טױזנטער פֿאַרשריבענע, געדרוקטע אותיותלעך, װערטער, געדאַנקען, איך האָב געריסן און געקװאָלן – איך האָב נקמה גענומען. איטלעכן אײנציקן שטיקל פּאַפּיר געריסן און איבערגעריסן, געטראָטן און פֿונאַנדערגעבלאָזן איבער דער שטוב. און דער שד האָט זיך שױן אויך ניט באַהאַלטן. ער איז שױן אין גאַנץ שטיבל געשטאַנען. װילד און שרעקלעך האָט אױסגעזען דאָס חדר – קופּעס אָנגעריסענע פּאַפּיר אומעטום, – און װילד און קרום איז דאָס טישטעך געהאַנגען אױפֿן טיש, די ברעגן האָבן זיך געשלעפּט… און אַ שטול אַ שװאַרצער איז געלעגן מיט די פֿיסלעך אַרױף… איבער מײַן גוף איז אַ מאָדנע קעלט אַריבער. – װאָס טו איך? – איז מיר דורכגעלאָפֿן אין קאָפּ. נאָר קלערן האָב איך ניט געקאָנט. איך האָב געמוזט ברעכן, רײַסן, װען ניט איז אוממעגלעך געװען צו אָטעמען אַפֿילו, איך האָב געמוזט שרײַען, װען ניט, איז דאָס אומגליק, מיט װעלכן עס איז פֿול געװען מײַן נפֿש, צו גרױס און צו טיף, און ניט מענטשלעך…

אַ ביטערע, פֿינצטערע לײדיקײט אַרום מיר. אַ װילדער משונהדיקער אומעט, אַ טיפֿער צער – און דער לאָמפּ אױפֿן טיש האָט עס אַלץ באַלױכטן מיט אַ שטײן רויִקן פֿײַער… איך האָב אים נאָר אײן שלײַדער געטאָן, און ער איז געפֿלױגן װײַט צו דער טיר און האָט זיך פֿונאַנדערגעשאָטן אױף טױזנטער שטיקלעך… דאָס גאַז האָט זיך אױסגעגאָסן, און פֿינצטער איז געװאָרן, אַ גראָבע, שװאַרצע פֿינצטערניש אין גאַנץ שטיבל… איך האָב שױן ניט מורא געהאַט. דעם שד האָב איך גובֿר געװען. איך בין שטאַרקער געװען פֿאַר אים. איך האָב אים געלאַכט אין זײַן העסלעכן לאַכנדיקן פּנים אַרײַן. איך האָב געלאַכט אין דער פֿינצטער. און די פֿינצטערניש האָט װי װידערגעקלונגען מיט הונדערטער קולות, שרעקלעכע און נאַרישע… די לופֿט אין חדר איז רייכערדיק שטיקנדיק געװאָרן פֿון פֿאַרגאָסענעם גאַז. איך האָב זיך אַראָפּגעלאָזן אױף דער ערד און געקוקט מיט אָפֿענע אױגן דער לאַנגער נאַכט אין די אױגן אַרײַן… מײַן ערגסטער שׂונא איז אַפֿילו ניט חושד, װאָס צעטוט זיך דאָ. אײן אײַנװױנער אַפֿילו פֿון גאַנצן אונטערבאַרג קאָן זיך איצט ניט פֿאָרשטעלן, אַװאָסער געשטאַלט מײַן דירה האָט. אַלע מענטשן אױף דער גרױסער װעלט לעבן אין זײער אַלטן נעכטיקן שטײגער, און איך האָב שױן מײַן סדר איבערגעריסן. איך בין אַרױס פֿון זײ און טו איצט װאָס איך װיל, און קאָן טאָן װאָס איך װיל, און װעל טאָן װאָס איך װיל… איך קאָן אַפֿילו איצט טאַנצן גײן. אומשפּרינגען אין דער פֿינצטער, אױסקלײדן זיך נאַקעט הויל און קוליען זיך, און דרײען זיך… קײנער טוט עס ניט, און איך טו… און דער שד האָט װידער געװוּנקען מיר און געלאַכט צו מיר, און גערײצט זיך מיט מיר: – הוליע, שפּרינג, זינג, שרײַ, פֿײַף און קער אַלץ איבער קאַפּױער!… און איך בין פֿון אָרט אױפֿגעשפּרונגען. האָב געטאַנצט און געדרײט זיך, געלאַכט און געקוליעט זיך, אַראָפּגעריסן פֿון זיך די קלײדער און געלאָפֿן אין דער פֿינצטער…

די נאַכט איז געװען אַ לאַנגע, נאָר איך האָב איר לענג פֿאַרגעסן. עס האָט געדאַכט, אַז פֿון אָװנט, זינט מײַן שׂונא איז אַװעק, איז אַ האַלבער דור אַװעק – װי װײַט יענע צײַט איז פֿון מיר – און װאָס איך האָב מער געקלערט װעגן אים, אַלץ פֿײַנטער האָב איך אים געקראָגן, אַלץ פֿרעמדער איז ער מיר געװאָרן. נקמה האָב איך געװאַרט פֿון אים נעמען, אַ בלוטיקע נקמה האָט מײַן נשמה געדאַרשט. – איך װעל אים קוילענען, – האָב איך אָפּגעקלערט… און באַשלאָסן… מיט זײַן בלוט קאָן איך זיך נאָר באַרויִקן. און דער נײַער געדאַנק האָט מיך װידער אױפֿגעהױבן און איך בין געקראָכן זוכן אין דער טאַפּנדיקער פֿינצטערניש. איבער אַלע װינקלען זוכן די פּאָליצע װוּ די מעסער ליגן. איך האָב געפֿונען. איך האָב זיך געזעצט בײַ דער טיר און געװאַרט ביז ער װעט קומען, ביז איך װעל קאָנען אַרױפֿפֿאַלן אױף אים…

איך װײס ניט װי לאַנג איך האָב אױף אים געװאַרט. די פֿינצטערניש האָט אָפּגעשטופּט פֿון מיר די לענג פֿון דער צײַט. פֿלינקע, באַקאַנטע טריט האָבן זיך אױפֿן גאַניקל דערהערט… איך האָב זיך אױפֿגעהױבן. מײַן האַרץ האָט זיך אױך אױפֿגעהױבן. אין שױס בײַ מיר איז געלעגן דאָס מעסער, מיט װעלכן איך האָב באַשלאָסן אים דערהרגענען. ער איז אַרײַן. ער האָט זיך אָפּגעשטעלט. ער האָט זיך קענטיק פֿאַרװוּנדערט אויף דער פֿינצטערניש. און אױף דער שטיקנדיק דומפּנדיקער לופֿט.

– װאָס איז דאָ!? – האָט ער אױסגערופֿן מיט שרעק. – און גלײַך געריבן די שװעבעלעך. נאָר אײדער עס איז ליכטיק געװאָרן, בין איך אױף אים אַרויפֿגעפֿאַלן. ער האָט אױסגעשריִען. אין דער רגע האָט אַ בליץ געטאָן אַ שװעבעלע, און – מיט אײן בליק קענטיק, האָט ער באַנומען דאָס גאַנצע בילד… ער האָט װידער אױסגעשריִען און האָט זיך אַ װאָרף געטאָן צו מיר. דאָס מעסער, קענטיק, האָט ער באַמערקט און געװאָלט עס אָפּנעמען. זײַנע הענט זײַנען געװען שטאַרקע, אײַזערנע, און װי נאָר איך האָב מײַן האַנט מיט דעם מעסער אױפֿגעהױבן, האָב איך צוריק באַקומען אַ שטופּ. ער האָט זיך באַמיט אין דער פֿינצטער כאַפּן מײַן האַנט. דאָס געװער בײַ מיר אָפּצונעמען. און לאַנג האָבן מיר זיך געראַנגלט… דאָס מעסער איז אַראָפּגעפֿאַלן, און מיר האָבן אײנער דעם אַנדערן אײַנגעלאָזן. ער האָט וױדער געריבן אַ שװעבעלע און געקרעכצט. מײַן מעסער האָט אים ניט פֿאַרװוּנדיקט נאָר גײענדיק איבער דער שטוב און זוכנדיק אַ לאָמפּ האָט ער זיך געשאָקלט און געבױגן װי פֿון אַ שװערן װײטיק.

עס איז ליכטיק געװאָרן. און איך האָב מײַן געװער װידער געפֿונען און װידער זיך אַרױפֿגעװאָרפֿן אױף אים און װידער האָבן מיר זיך לאַנג געראַנגלט און ער האָט מיך װידער גובֿר געװען. איך בין געװאָרן פּלוצלונג שלאַף און געטרײסלט זיך נאַקעטערהײט. ער האָט מיך כּמעט אױף די הענט אין קאַמער אַרײַנגעטראָגן און אין בעט אײַנגעדעקט. איך בין געװען אָן כּוח. מײַן אָטעם האָב איך ניט געקאָנט כאַפּן, דאָס האַרץ האָט געקלאַפּט און אין מוח האָט געזאָדן און קאַלט איז מיר געװען, אַן אינעװײניקסטע קעלט. ער האָט זיך אױך אַרײַנגעװאָרפֿן אין דער אַנדער בעט, אױך פֿאַרמאַטערט און מיד. בײַ אונדז איז שטיל געװען… איך האָב זיך דערמאָנט, אַז בײַ אונדז אונטער דער פּאָדלאָגע דראַפּען זיך מײַז… איטלעכע נאַכט הער איך אונטערן בעט אַ געלאַף פֿון פֿיל קלײנע געשוױנדע פֿיסלעך. די מײַז האָבן מיר זיך פֿאָרגעשטעלט – גרױסע, שװאַרצע, מיט לאַנגע, האַרטע עקן, און איך האָב לאַנג געקלערט װעגן זײ… עס איז טאָג געװאָרן. דער אױפֿגאַנג פֿון װינטערטאָג איז מיר שױן באַקאַנט געװען. עס האָט מיר שױן דערעסן – אַ ליכטיק גרױער נעפּל, אַ רויער און אַ קאַלטער, װאָס װעקט און שלעפֿערט אײַן. עס האָט מיר אױך דערעסן דער ליכטיקער אָפּשײַן און זונאױפֿגאַנג בײַ מיר אין קאַמער: – דער ברײטער, העלער פּאַס װי אַן אױפֿגעעפֿנטע טיר אין פֿינצטערן חדר… דאָס האָט מיך גערײצט. איך האָב פֿאַרמאַכט שטאַרק די אױגן, כּדי עס זאָל פֿינצטער זײַן.

דאָס פֿײַפֿערײַ האָט זיך דערהערט, נאָר יאַשע האָט זיך ניט גערירט פֿון אָרט. װאָס ער האָט געקלערט, האָב איך ניט געקאָנט װיסן, װי איך האָב ניט געװוּסט קײן מאָל, ער איז געװען פֿאַר מיר אַ פֿרעמדער מענטש, װאָס האָט מיר נאָר מיט זײַן פּנים דערמאָנט מײַנעם זײער אַ נאָענטן אײגענעם… די זײגערס האָבן געקלאַפּט, – דאָס איז אױך אױסגעקומען נאַריש און איבעריק. װאָס עס האָט זיך צעטאָן אין ערשטן חדר: די אָנגעשלײַדערטע שטיקלעך פּאַפּיר מיט די אָנגעבראָכענע גלאָז־שערבלעך, מיט מײַנע קלײדער אומעטום פֿונאַנדערגעװאָרפֿענע, – דאָס האָט שױן קײן פּנים ניט געהאַט פֿון שטענדיק. די זײגערס נאָר האָבן זיך כּלומרשט געמאַכט ניט װיסנדיק פֿון אַלץ…

עס האָט שױן געשלאָגן זיבן. עס איז שױן געװען נאָך זיבן. און מיר זײַנען נאָך אַלץ שטיל געלעגן. און אַז עס איז שטיל געװען, האָט מיך װידער גערײצט די אָנגעצױגענע שטילקײט, אַ שװערע, אַ משונהדיקע – װער קאָן דאָס איבערטראָגן… איך האָב געפֿילט, װי מיך הײבט פֿון אָרט און אָט־אָט שרײַ איך זיך פֿונאַנדער װײַל פֿון דער שטילקײט באַקומט מײַן מוח אַ מאָדנעם שטעכנדיקן װײטיק, װאָס עס װילט זיך װײנען און שרײַען און גװאַלדעװען און קערן די װעלט…

עמעצער איז אַרײַן… יאַשע האָט געמוזט אױפֿשטײן זען, װער איז דאָס, און די שטילקײט האָט זיך איבערגעריסן. איך האָב דערקענט נאָכן קול מיט װעמען יאַשע האָט גערעדט. דאָס איז געװען אַ קריסטלעכער אַרבעטער – אַדאַמאָװ. ער איז געקומען פֿרעגן בײַ יאַשען, װאָס גײט ער ניט, און נאָך זאַכן װאָס איז שײך צו דער פֿאַבריק. ער איז געװען אונטער יאַשעס האַנט בײַ די מאַשינען. יאַשע האָט אים געזאָגט, ער קאָן ניט אַװעקגײן – די װײַב איז קראַנק. אפֿשר, האָט ער געפֿרעגט בײַ אַדאַמאָװן, װײס ער, אָדער װער ניט איז אַ דינסט… אױב זי קאָן, זאָל זי כאָטש שױן קומען. איך האָב ניט געקאָנט אױסהאַלטן. – יאַשע! – האָב איך אַ געשרײ געגעבן, אַראָפּשפּרינגענדיק פֿון בעט. – יאַשע? דו זאָלסט זיך ניט דערװעגן צו ברענגען אַהער אַ פֿרעמדן מענטשן, דו װילסט, איך פֿאַרשטײ דיך, מיך אַרומשטעלן מיט שומרים, זײ זאָלן מיך היטן… דו מײנסט, איך װעל זיך שעמען פֿאַר פֿרעמדע מענטשן, איך װעל מורא האָבן. – זאָג איך דיר, אַז איך האָב פֿאַר קײנעם ניט קײן מורא… אָט לױף איך אַרױס אַ הויל נאַקעטע פֿאַר דער גאַנצער װעלט. דו הערסט, מיך אַרט ניט, דו הערסט יאַשקע, איך האָב אַלץ אָנגעװאָרן…

און איך האָב געשריִען, איך בין געלאָפֿן פֿון פֿאָראַנקע, נאָר יאַשע איז מיר אַנטקעגנגעקומען און מיר האָבן זיך אײַנגעקײטלט אײנער אין דעם אַנדערן…
– אױב דו װילסט מיך ברענגען דערצו, זיך אַ טױט אָנטאָן, – האָב איך געשריִען, – דאַרפֿסטו זיך ניט מאַכן אַזױ פֿרום און גײן הינטער אַרום מיט הינטערגעסלעך… פֿאַרצאַמען מיר מיט פֿרעמדע מענטשן. אױב דיר איז ליב דײַן לעבן, קאָנסטו זיך לעבן און טאַנצן פֿון גליק… איך – אָט זע: איך מאַך שױן פֿון זיך אַ סוף. איך האָב גאָרנישט און דאַרף גאָרנישט… – און איך האָב זיך געריסן פֿון זײַנע הענט און געשלאָגן זיך איבערן קאָפּ, און געריסן די האָר; אײדער איך פֿלעג טרעפֿן צו מײַן קאָפּ פֿלעג איך זיך אָפּשלאָגן אָן זײַן האַנט; און אַזױ האָבן מיר זיך געראַנגלט און געװאָרפֿן זיך פֿון אײן װינקל אין דעם אַנדערן… װעגן אַדאַמאָװן האָב איך ניט געקלערט, צי ער איז נאָך דאָ, צי ער קוקט אױף אַלץ, צי ער װוּנדערט זיך… װעגן אים האָב איך גאָר פֿאַרגעסן. איך האָב געװאָלט זיך אַלײן דערהרגענען. איך האָב מײַן אײגענע העמד אױף זיך צעריסן, איך האָב זיך געביסן דאָס לײַב, איך האָב זיך געשלײַדערט אױף דער ערד. איך האָב געװאָלט גיכער, גיכער דעם סוף… יאַשע האָט מיך ניט אײַנגעלאָזן; ער האָט זיך אין מיר אײַנגעבונדן, און איך האָב ניט געקאָנט פֿון אים לויז װערן… די הענט, מיט װעלכע איך האָב זיך אַלץ צו מײַן האַלדז געצילט האָט ער מיר אױף הינטן פֿאַרדרײט. איך האָב אַזױ הױך געשריִען אַז איך בין הײזעריק געװאָרן. נאָר איך בין מיט אײן מאָל שטיל געװאָרן… עס האָט זיך געטראָפֿן אַ מאָדנע זאַך: – יאַשע האָט זיך הױך אױפֿן קול פֿונאַנדערגעװײנט. איך האָב אים קײן מאָל ניט געזען װײנענדיק… אַזאַ געװײן איז שרעקלעך געװען. איך האָב נאָר אײן מאָל געהערט, װי מײַנער אַ קרובֿ, אַן אַלטער מאַן האָט מיט אַזאַ יאָמער באַװײנט זײַנעם אַ יונגן אײן־אײנציקן געשטאָרבענעם זון… איך האָב אין גאַנצן נפֿש דערפֿילט אַ טיפֿן רחמנות. – װי אַ קלײן רױט פּינטעלע אין אַ גראָבער גרױסער פֿינצטערניש, האָט פֿאַר מיר געבלאָנדזשעט אַ קלײן דרײַ־יאָריקע מײדעלע, מײַן ריוועלע. איך האָב זי גאָר װי פֿאַרגעסן, יאַשעס געװײן האָט מיר זי דערמאָנט… װוּ איז זי מײַן קלײן טעכטערל? און איך האָב אױך אָנגעהױבן װײנען, יאַשע האָט מײַן געװײן ניט געקענט הערן, װי איך זײַנעם. ער איז אױפֿגעשפּרונגען פֿון אָרט און אַרומגעלאָפֿן איבערן חדר. זײַנע טריט זײַנען געװען פֿלינקע און שװערע, איך האָב זײ ניט געקאָנט הערן און האָב געװײנט און געריסן זיך די האָר, און געקלאַפּט זיך אין ברוסט, און געביסן די פֿלײש, און געקריצט מיט די צײן…

– – – – – –

און דערנאָך זײַנען אַװעק נאָך פֿיל טעג. איך בין משוגע, האָבן אַלע באַשטימט. מען האָט מיך געװאָלט הײלן, נאָר איך האָב ניט דערלאָזן. דעם אונטערבאַרגיקן דאָקטער האָב איך צו זיך ניט צוגעלאָזן. איך האָב אים פֿון אַלע צײַטן פֿײַנט געהאַט. ער איז זײער דיק און זײער רויִק; און שטענדיק האָט מיר זײַן פּנים דערמאָנט אַ צײַטיקן קירבעס, װאָס איז גרױס ניט אױפֿצוהײבן און האָט אַ װערט פֿון דרײַ גראָשן. ער האָט מיר פֿאַרשריבן אַ רפֿואה, איך זאָל דאָס אױסנעמען עטלעכע מאָל אַ טאָג. נאָר איך פֿלעג דאָס אױסגיסן. דער גאַנצער אונטערבאַרג האָט געװוּסט פֿון מײַן קראַנקײט. אַנדערע פֿון זײ פֿלעגן זיך באַמיִען פֿאַרבײַגײן – אפֿשר װעלן זײ הערן מײַנע געשרײען. אַנדערע, צוליב יאַשען האָבן אױסגעמײַדט מיט אים זיך צו באַגעגענען, כּדי זײַן צער ניט אָנצוקוקן. די לײַט װאָס פֿלעגן קומען צו אונדז, האָבן מיך גערײצט און פֿון געדולד אַרױסגעבראַכט… די מאַמע מײַנע פֿלעגט קומען יעדן פֿרימאָרגן און אָפּזײַן בײַ מיר ביז שפּעט אין אָװנט. דאָס האָט מיר זײער דערעסן. איך האָב ניט איבערגעטראָגן אירע טרערן און אירע רײד. זי האָט באַקלאָגט אַ גרױסן אומגליק, אָבער אירן, ניט מײַנעם… – צרות מײַנע גרױסע, – פֿלעגט זי קלאָגן – געהאָדעװעט, געהאָדעװעט, געבליבן אַ קלײן יתומהלע פֿון טאַטן, געהאָדעװעט און אָפּגעהיט װי דאָס שװאַרצאַפּל, געלערנט און געפּוצט, און איצטער – אָט האָסטו זיך אַ נחת. אױף די עלטערע יאָרן… – זי האָט איר נחת פֿאַרלאָרן. צו איר נחת האָט זיך געפֿאָדערט, איך זאָל יעדן טאָג אָנקלײדן זיך אין שײנע קלײדער און זאָל צו איר אין געסט קומען, און װײַטער דאַרף זי ניט. װאָס מיט מיר צעטוט זיך, אױב בײַ מיר צעשפּרינגט מײַן האַרץ, ברענט מײַן מוח… צעגײט מײַן נשמה – צי דאָס דאַרף זי װיסן? צי דאָס האָט איר געאַרט?… איך פֿלעג אין כּעס זײַן און שרײַען אױף איר און טופּען מיט די פֿיס כּדי זי זאָל ניט רײדן… מײַנע שטיפֿשװעסטער פֿלעגן אױך קומען. כּלומרשט רײדן מיט מיר, װי מען רעדט מיט אַ נאַריש קינד, נאָכגעבן מיר און אָפּנאַרן. איך פֿלעג זײ אױסװײַכן און מיט זײ אַ װאָרט ניט װעלן רײדן. איטלעכע באַװעגונג מײַנע פֿלעגט מען באַמערקן און שושקען זיך װעגן דעם און בײַ זיך אַנדערש איבעררײדן. מײַנע אַ מומע באַשקע איז געקומען לכתּחילה צו פֿאָרן פֿון שטאָט און געטענהט, מען זאָל מיך הײלן, און אױב מען מוז מיך אין דולהױז אַװעקפֿירן, װאָרום זשע פֿירט מען ניט?… אױב דאָס דאַרף קאָסטן געלט, דאַרף מען ניט קאַרגן – ביז דאָס לעצטע. אױב בײַ מײַן מאַן קלעקט קײן הוצאָות ניט, דאַרף מען בעטן בײַ קרובֿים, בײַ גוטע לײַט. זי אַלײן גיט צו שטײַער… געקומען מײַן שטיפֿטאַטע און גאָר געהײסן, – אױב איך װעל נאָר מאַכן עסקים, מיט אַ גוטן רוט שמײַסן, דאָס איז די בעסטע רפֿואה פֿאַר די לײַט, האָט ער געזאָגט… דאָס איז געװען אָװנטצײַט, איך האָב געכאַפּט אַ ברענעדיקן לאָמפּ פֿון טיש און אים עס געװאָרפֿן אין פּנים. ער איז אָפּגעשפּרונגען ניט־געשאַטערהײט. איך האָב אים נאָך צוגעזאָגט אַן אַנדערש מאָל. אױב ער װעט דאָס שװעל אַריבער, אַ מעסער אין זײַן פֿעטן בױך אַרײַנשטעכן.

אַז איך בין משוגע, האָב איך געװוּסט ניט אַזױ פֿון זיך װי פֿון זײ אַלעמען. מען האָט גערעדט הױך װעגן דעם און עצות געגעבן װאָס צו טאָן מיט מיר, װען איך בין דערבײַ געזעסן. יאַשען האָט עס גערײצט… ער איז געװען דער אײנציקער, װעלכן איך האָב געקענט אײַנלײַדן. מיר איז פֿיל גרינגער געווען, װען ער האָט זיך נאָענט לעבן מיר געפֿונען, און איך האָב נאָך װי עס איז געקענט אַראָפּשלינגען אַ ביסן, װען ער האָט מיך געבעטן. נאָר װי ער איז נאָר אַרױס, האָט זיך מײַן אומעט פֿאַרגרעסערט און אַ שװערע מרה־שחורה האָט מיך אַרומגעװיקלט און איך האָב זיך קײן װינקל ניט געפֿונען. איך האָב זיך געפֿונען פֿאַרשפּאַרט, אַרומגעצאַמט, אַרומגעשטעלט מיט די ערגסטע װעכטער, װאָס קאָנען מיך שמײַסן, װען זײ װילן, װאָס וױלן מיך אין דולהױז אַװעקפֿירן.
יאַשע איז שױן אין פֿאַבריק ניט געגאַנגען. ער פֿלעגט לעבן מיר זײַן נאַכט אין נאַכט, זײַן אױפֿגעװאַכט צו מײַנע שטיק, צו מײַנע װילדע חלומות. ער האָט געקראָגן אַן אַנדער פּנים. ער איז געװאָרן בלײך, און זײער אָפּגעמאַטערט, אױסגעדאַרט, אַרומגעװאַקסן, און זײַנע אױגן האָבן פֿיבערלעך געזוכט אַרום… די מעסערס און די איבעריקע שאַרפֿע זאַכן האָט ער פֿאַרשלאָסן… רײדן מיט מיר פֿלעגט ער װײניק, נאָר שטענדיק, װאָס ער פֿלעגט מיר זאָגן איז געװען מיט גוטן און װײך. איך האָב דאַכט זיך, געקראָגן מער װערט פֿאַר אים זײַענדיק אַ קראַנקע װי אַ געזונטע, מיט משוגעת – מער װי מיט אַ קלאָרן זינען. איך האָב מיט אים אױך װײניק גערעדט. איך האָב שױן גאָר קײן רײד ניט געהאַט. דער מענטשלעכער גלאַטער לשון איז ערגעץ פֿאַרפֿאַלן געװאָרן. איך פֿלעג זיך װעלן אײַנהאַלטן, איך זאָל ניט רײדן נאָך אַנאַנד אײן װאָרט, נאָר איך האָב ניט געקאָנט. האָב איך נאָר אײן װאָרט אַרױסגערעדט, האָב איך דאָס ניט געקאָנט אָפּשטעלן… געדאַנקען האָב איך געהאַט סאַמע מאָדנע, סאַמע קינדערשע און נאַרישע. װען איך װאָלט זיך װעגן װיכטיקס פֿאַרקלערן, װעגן דער װירקלעכקײט, װאָלט איך דאָס ניט אױסגעהאַלטן. דאַמאָלסט האָב איך געמוזט אַ טױט איבער זיך אָנטאָן. דאָס לעבן האָט בײַ מיר אַלץ אָפּגענומען. איך האָב זיך געפֿונען בלאָנדזשענדיק אײנע אַלײן אין אַ װיסטעניש אַ צעברענטע פֿון אַ שרעקלעכן דאָרשט… אַ פֿאַרלאָזענע… – אױב איך האָב נאָר געמאַכט בײַ זיך אױף אַ װײַלע אַ הסכּם אױף מאַטערן זיך נאָך און לעבן, האָב איך געמוזט פֿאַרנעמען מײַנע געדאַנקען מיט אַלע קלײנע זאַכן, מיט אַלע קינדערשע. איך האָב געקלערט װעגן די שװאַרצע מײַז װאָס טאַנצן אום אונטער דער  פּאָדלאָגע. שעהען לאַנג פֿלעג איך אָפּקלערן װעגן אַ קלײן מײדעלע – איך אַלײן, – װעלכע פֿלעגט אַלערלײ קונצן אָפּמאַכן איבער אַ גרױסן שפּרינגרײף, אַ מתּנה פֿון מײַנער אַ מומען. אַ מײדעלע בין איך געװען אַ גליקלעכע און אַלע האָבן מיר אַ פֿולע גליק צוגעזאָגט…

אַז איך פֿלעג זיך פֿאַרטראַכטן, פֿלעגן די שטוביקע מײנען, גאָט װײס װאָס אין מײַן מוח קומט פֿאָר, און פֿלעגן זיך שרעקן און באַהאַלטן זיך אין די װינקעלעך, דערװאַרטנדיק פֿון מיר, איך װײס אַלײן ניט װאָס.

עטלעכע מאָל זײַנען געקומען פֿון שטאָט דאָקטױרים און צוזאַמען מיט דעם אונטערבאַרגיקן געװאָלט מיך באַטראַכטן, געפֿינען אין מיר ריכטיקע סימנים פֿון משוגעת. איך בין געװען דאַמאָלסט אױסער זיך און האָב זײ טאַקע אַלערלײ משוגענע שטיק באַװיזן. קײן רפֿואות האָב איך ניט גענומען. איטלעכן מאָל די רפֿואה אױסנעמען האָט מיך צו טרערן געבראַכט, און איך האָב דאָס אָן דער ערד געװאָרפֿן… און טעג זײַנען געגאַנגען, און װאָכן זײַנען אַװעק…

אױף יאַשעס אָרט אין פֿאַבריק איז שױן אױסגעשריבן געװען אַן אַנדער מאַשיניסט, אַ דײַטש… מיר האָבן נאָך געװױנט אין דירה, נאָר מיר האָבן געדאַרפֿט שױן פֿון איר אַרױס. יאַשע האָט אַפֿילו גאַנץ גוט פֿאַרדינט, נאָר ער איז געװען אַ גרױסער בעל־צדקה און דעריבער האָט זיך בײַ אים קײן גרױס געלט ניט געקענט קלײַבן. איצט, אַז אַלץ איז אָפּגעלאָזן געװען, קײנער האָט ניט געהיט און אַכטונג געגעבן, עס האָט זיך אומעטום געבראָכן און געשאָטן, – איז גיך אַװעק דאָס ביסל אָפּגעשפּאָרטע געלט. יאַשעס געדאַנקען זײַנען געװען, אַז צו פֿרילינג צו זאָלן מיר בײדע ערגעץ אַװעקפֿאָרן. װוּהין, האָט ער נאָך ניט אָפּגעקלערט. ער האָט געקלערט װעגן געלט. איך האָב שױן מײַן נײַ קינד דערפֿילט… איטלעכס צאַפּל זײַנס האָט בײַ מיר אױפֿגעװעקט שװערע געדאַנקען… דאָס קינד, װאָס איז אונטער דער ברוסט בײַ מיר געלעגן, איז אַלעמען געװען אַן איבעריקס… פֿאַר זײַן געבאָרן האָבן זיך אַלע צעשראָקן, און איך נאָך מער פֿאַר אַלעמען… איך האָב איטלעכן מאָל נאָכגעפֿרעגט זיך װעגן ריוועלען, נאָר מען האָט מיר געזאָגט, אַז זי האָט דאָרטן בײַ דער מאַמען אַ גוטע ניאַנקע און קימערט זיך װײניק װעגן איר מאַמען…

און אַזױ האָט זיך די צײַט גערוקט. אַ טאָג אַן ערגערער, אַ טאָג אַ גרינגערער; אַ טאָג מיט מער שטיק, אַ טאָג מיט װײניקער. אַ טאָג האָב איך גאָר אָפּגעשריִען און אָפּגעװײנט, אַן אַנדערן גאָר שטיל געזעסן און מיט קײנעם אַ װאָרט ניט אױסגערעדט. מײַנע קלײדער זײַנען שױן געװען אַלע צעריסן, צעשאָרן מיט דער שער; די בעסערע כּלי־בית צעבראָכן, פֿון אַלץ כּמעט אַ תּל געמאַכט… און אַזױ איז זיך געגאַנגען אַ טאָג פֿאַר אַ טאָג. דאָס האָט אַלעמען פֿאַרמאַטערט און פֿון געדולד געטריבן. עס האָט געדאַכט, עס װעט גאָר קײן סוף ניט נעמען, מיר אַלײן איז דאָס ערגער געװען װי אַלעמען. לעבן אַזױ – אַ לאַנגן לעבן איז אוממעגלעך געװען. עס האָט געמוזט נעמען אַ סוף. און איך האָב געקלערט װעגן סוף. איך האָב באַשלאָסן – אַ טױט זיך אָנטאָן. לאַנגע טעג פֿאַרצאָגטע און פֿינצטערע, אײנערלײיִקע, אָן אַ שטיקל פֿאַרענדערונג האָבן מיר מײַן בלוט געסמט. דעם טױט מײַנעם האָב איך אַנדערש ניט געקאָנט זען – אַ רױטן, אַ בלוטיקן, אַ פּלוצלעכן אױף דעם װײכן, װײַסן שנײ בײַ אונדז אונטערן פֿענצטער… בײַ נאַכט, האָב איך געקלערט, װען קײנער װעט זיך ניט כאַפּן, װעל איך זיך אַרױסגנבֿענען און איבערשנײַדן זיך דעם האַלדז… איך האָב געהאַט באַהאַלטן אַ שאַרפֿן גרױסן שפּיציקן קיכמעסער. די איבעריקע זײַנען פֿאַרשלאָסן געװען אין שרײַבטיש בײַ יאַשען און ער האָט קײנס אױף דער שטוב ניט אַרױסגעלאָזן, נאָר אײנער איז געלעגן בײַ מיר אין שלאָף־חדר אױפֿן טישל הינטער דעם װעקזײגערל אײַנגעװיקלט אין אַ בלױ סאַמעט־זעקעלע, מיט װעלכן איך פֿלעג אַ מאָל שפּאַצירן גײן… יאַשע האָט אָפֿט געקוקט אױפֿן סאַמעט־זעקעלע און ניט געטראָפֿן, װאָס דאָרט ליגט באַהאַלטן. איך האָב אױך געקוקט אױף דעם און געקלערט, אַז קײנער, קײנער װײס ניט, װוּ מײַן טױט איז, אַז ער שטײט מיר צוקאָפּן אַלע נאַכט און אַלע טאָג, און לױנט מיר נאָר די האַנט אױסציִען, דערלאַנגען דאָס מעסער, אַרױס דרױסן װען עס װערט טונקל, – און דאָס װײַסע שנײ באַגיסט זיך מיט מײַן רױטן צאַפּלדיקן הײסן בלוט…

– – – – – –

דער װינטער איז געגאַנגען צום סוף. די טעג זײַנען שױן לענגער געװאָרן און פֿרײלעכערע. אַ ליכטיקע, פֿרײלעכע זון פֿלעגט לאַנג איבער דער ערד שטײן. איך האָב דערפֿילט עפּעס אַנדערש אין זיך. מיך האָט מער געטריבן ערגעץ, ניט װיסנדיק װוּהין. דער שטאַרקער, גרױסער היזק, װעלכן מײַן נפֿש האָט באַדױערט, איז װי נאָך גרעסער געװאָרן און איך האָב געבענקט און געזאָרגט, געקרעכצט און געװײנט.

איך האָב צו ביסלעך שױן אָנגעהױבן שלאָפֿן, נאָר דער שלאָף האָט בײַ מיר מיט זײַנע משונהדיקע חלומות צוגענומען מער געזונט, װי צוגעגעבן…

דאָס איז געװען אײן מאָל… נאָך אַ שװערן טאָג אין װעלכן מײַן בענקעניש האָט זיך באַזונדערש שװער אַרױסגעגעבן, בין איך בײַ נאַכט אײַנגעשלאָפֿן. איך האָב געזען אַ שװערן חלום. פֿון אָנהײב איז שטיל געװען, – אַ געװײנטלעכע שטילקײט, דערנאָך איז װי טומלדיקער געװאָרן. דאָס פֿײַער פֿון הענגלאָמפּ איז װי גרעסער געװאָרן, װי מיט אײן מאָל אָנגעצונדן. און שדים אַלערלײ – פֿיל און פֿול האָבן זיך איבער דער גאַנצער שטוב צעלאָזן… איך בין געװען אין קאַמער בײַ זיך און פֿון דער עטװאָס אָפּגערוקטער פֿאָראַנקע האָב איך אַלץ צוגעקוקט. די שדים האָבן געהאַט מאָדנע געשטאַלטן: מיט בערד און אָן בערד, מיט פּנימער און אָן פּנימער; בײַ אַנדערע האָב איך נאָר קעפּ געזען, קײן קעפּ אױך ניט – אַרומגעזעגטע קלעצלעך… שדים… מאָדנע שדים… זײערע גופֿים כּסדר גרױע, אַרומגענײטע מיט געלבע און װײַסע קנעפּלעך… איבער מיר איז אַ משונה אימה אַריבער. שדים… זײ האָבן געטאַנצט, איבערן טיש געשפּרונגען, זײ האָבן מיט די פֿיס צוגעקלאַפּט און מיט אַ לעפֿל אין אַ טאַץ צוגעפּױקט… איך האָב זיך איבערן קאָפּ איבערגעדעקט, נאָר דאָס ליכטיקע פֿײַער, װאָס זײ האָבן געמאַכט, זײערע רײד – טומלדיקע און שושקענדיקע, האָבן מיר ניט געלאָזן אײַנליגן, און איך האָב זיך צוריק אָפּגעדעקט, און װידער געקוקט דורכן שפּאַלט פֿון פֿאָראַנקע. און פּלוצלונג, ניט װיסנדיק אַלײן, װאָס איך טו, בין איך פֿון בעט אַראָפּגעשפּרונגען און געלאָזן זיך לױפֿן דורך דער פֿאָראַנקע אין שטוב אַרײַן.

איך בין שטײן געבליבן. איך האָב געמוזט אױסשרײַען. אַלע שטולן האָבן זיך אָפּגערוקט, און פּנימער, פֿיל פּנימער, בערדיקע און געגאָלטע, אַלע שרעקלעכע און העסלעכע, האָבן זיך צו מיר אַ קער געטאָן. און צװישן זײ – יאַשע, װעלכער איז צו מיר צוגעלאָפֿן, און פֿאַרשטעלנדיק מיך, און שטופּנדיק מיך צוריק אין קאַמער, האָט ער מיך געבעטן: – חנה, חנהלע, איך בעט דיך, גײ לײג זיך, זײַ רויִק, שרעק זיך ניט… נאָר איך האָב אים פֿון זיך אָפּגעשטױסן, ער האָט מיך פֿאַרשטעלט. איך האָב פֿאַרגעסן, אַז איך שטײ הויל נאַקעט, נאָר אין אײן נאַכטהעמד, מיט צעלאָזענע האָר, אַ באָרוועסע, מיט הוילע אָרעמס, איך האָב געװאָלט זען, גוט זען, – װער זיצט דאָרטן צעזעצט בײַ אונדז אין גאַנצער שטוב. און איך האָב דערזען… אפֿשר אַ מאַן אַכט צי צען, אַלע אין גרױע קלײדער מיט זילבערנע קנעפּ, אַנדערע זײַנען אַזױ זיך געזעסן, אַנדערע האָבן איבערגעלײגט אַ גאַנצן אָנגעלײגטן טיש מיט פּאַפּירן. אײנער איז אױפֿגעשטאַנען, עפּעס געמורמלט צו מיר, איך האָב ניט פֿאַרשטאַנען, װאָס. יאַשע האָט מיך מיט געװאַלד אַרײַנגענומען אין קאַמער, מיך אײַנגעדעקט אין בעט און געבעטן רויִק זײַן. איך האָב געהערט זײַן שטילן שעפּטשען איבער מיר – מײַן נאָענטסטער מענטש אױף דער גאַנצער װעלט, מײַן טײַערער… אַ זיסקײט האָט זיך צעגאָסן איבער מײַן האַרץ יאַשע, יאַשינקע, ליבער מײַנער, – האָט זיך בײַ מיר אַרױסגעריסן גאָר װי געזונט, גאָר װי אַ מאָל, – יאַשינקע װאָס איז דאָס?…

– זײַ נאָר רויִק, חנהלע, איך בעט דיך… נאָר מען האָט אים אַרױסגערופֿן פֿון מיר, און איך בין געבליבן אַלײן… דער שפּאַלט פֿון פֿאָראַנקע איז נאָך זײַן אַרױסגאַנג גרעסער געװאָרן, און איך האָב אָנגעשטרענגט געקוקט אַהין… אַנטקעגן מיר פּונקט אױבן אָן איז געזעסן אָנגעבױגן איבער אַ קופּע פּאַפּיר אַן אַלטער, אַ גראָבער, מיט אַ קײַלעכדיקן אָפּגעשאָרענעם קאָפּ און מיט אַ רױטן פּנים. פֿלעגט ער נאָר אױפֿהײבן זײַן פּנים, פֿלעג איך דערפֿילן אַ מאָדנע שׂינאה צו אים. איך האָב דאָס פּנים ניט געקאָנט איבערטראָגן. דאָס איז ניט געװען קײן שד… אַ שד, דאַכט מיר, איז שטענדיק בײגיק און געשװינד, האָט אַ דינינקן פּישטשענדיקן קול, האָט פֿלינקע באַװעגונגען און שאַרט זיך אום געשװינד איבער אַלע װינקעלעך… דאָס איז געװען אפֿשר דער שׂטן אַלײן – אַ גראָבער, אַן אָנגעגאָסענער, אַ שװער באַװעגנדיקער… און זײַן קול איז געװען הײזעריק און אַלט, און זײַן פּנים העסלעך ניט אָנצוקוקן… ערגעץ װערעם דאַרפֿן זיך געפֿינען, ערגעץ אױף דער גרױסער װעלט, גרױסע, גרױסע װערעם, אָנגעזױגענע, אָנגעצופּטע מיט מענטשנבלוט. און אַ שרעק, און אַ שׂינאה, מיט עקל און פֿאַראַכטונג האָט זיך בײַ מיר צו אים דערװעקט… די בלוט זײַנע האָט מיר געדאַכט, איז ניט װי בײַ אַלעמען – רױטע און װײַן שײנע, בײַ אים דאַרף זײַן בלױ־שװאַרצע, געדיכטע, מיט שמאַלץ דורכגעװײקטע… איך װײס װאָס צו טאָן, האָב איך זיך דערמאָנט… אָט ליגט איבערגעבױגן זײַן גראָבער האַלדז, אַ נידעריקער און אַ פֿעטער, – איך שטעך נאָר אַרײַן מײַן שפּיציקן באַהאַלטענעם מעסער, און זײַן בלוט גיסט זיך אױס, די העסלעכע, מיאוסע בלוט…

דאָס איז ער דאָך! – האָב איך זיך דערמאָנט, – אָט דער איז דאָך דאָס, װעלכער האָט מיר מײַן גאַנצן לעבן מײַן רו צוגענומען. ער האָט מיר מײַן יוגנט אונטערגעהאַקט, ער האָט מיך משוגע געמאַכט… איך װײס, װער ער איז. װען איך האָב אים דערזען מיט זײַנע געזונטע טרעטנדיקע טריט, און זײַן גרױען מאַנטל מיט די בלישטשענדיקע קנעפּלעך, האָב איך, נאָך אַ קלײן קינד זײַענדיק, קײן אָרט ניט געפֿונען, װוּ פֿון אים צו באַהאַלטן זיך, מײַן גורל איז געװען אין זײַנע הענט… נאָך אַ קלײן מײדעלע זײַענדיק, האָב איך, אים דערזעענדיק, געפֿילט אין אים מײַן שטאַרקסטן שׂונא אין לעבן. ער איז מײַן אײביקער שׂונא… ער… ער… און די לאַנגע שלאָפֿלאָזע װינטערנעכט האָב איך נאָר אים געזען. ער האָט בײַ מיר איטלעכע רגע צוגעכאַפּט מײַן יאַשען… ער איז די שרעקלעכסטע בריאה צוליב װעלכער איך האָב זיך אײביק געצאַפּלט, געשראָקן און לעבן ניט געקענט… אָט־אָט זיצט ער זיך אַזױ רויִק קאַלט… אָנגעזעטיקט פֿון מײַן לעבן, אָנגעטרונקען פֿון מײַן בלוט… איך מוז מיט דעם מעסער פֿון אים נקמה נעמען…

און איך האָב זיך געגנבֿעט שטיל, אַז קײנער זאָל ניט הערן, איך האָב דעם שפּיציקן מעסער באַקומען. מײַנע פֿיס זײַנען באָרװעס געװען, און די טריט מײַנע האָבן זיך ניט דערהערט… מען האָט מיך נאָר באַמערקט, װען איך בין, הױך אױפֿגעהױבן דאָס מעסער, גלײַך צוגעלאָפֿן צום אױבנאָן… אַלע האָבן זיך אַ שאָט געטאָן נאָך מיר. אין חדר איז געװאָרן עפּעס שרעקלעכס… מען האָט מיך געשטױסן און געשטופּט, און געריסן. איך האָב געצילט זיך צו מײַן ציל – צו דעם גראָבן האַלדז… צו די כּלומרשט פֿאַרװוּנדערטע אױגן מיט דעם כּעסדיקן מיאוסן גלאַנץ אין זײ… איך האָב אים פֿײַנט… ער שרעקט מיך איצטער ניט, ער רופֿט בײַ מיר אַרױס אַ גאַלגעפֿיל. און װאָס גיכער װילט זיך מיר אין זײַן װײכע פֿלײש דאָס שאַרפֿע שפּיץ אַרײַנשטעכן… אַלע האָבן געשריִען. אַלע האָבן מיך געכאַפּט. עמעצער האָט מיר אַ קלאַפּ געטאָן איבערן פּלײצע… דער קלאַפּ איז געװען אַ שטאַרקער, און אין גאַנצן גוף האָט זיך מיר װי אַ גאָס געטאָן… יאַשע האָט אָנגעהױבן שרײַען. – זײַן קול האָב איך דײַטלעך געהערט. עמעצער האָט מיר אַ צװײטן זעץ געטאָן. איך האָב זיך געמוזט צובײגן, אַזױ שטאַרק איז װידער דער קלאַפּ געװען… נאָר פֿונדעסטװעגן האָט מײַן מעסער דערלאַנגט… איך האָב דערזען נאָענט פֿאַר מײַנע אױגן װי אַ גאַנצע פֿאַרגאָסענע טײַך בלוט… רױטע בלוט, װאַרעמע בלוט, מענטשלעכע בלוט… און קולות אַלערלײ משונה װילדע, אָנזינענדיקע. און שדים האָבן װידער געשפּרונגען, געטאַנצט, געקוליעט זיך… געשטופּט זיך איבער מיר… אײנער איז געפֿאַלן איבערן אַנדערן, אײנער האָט מיך געריסן פֿון צװײטן… און דײַטלעכער פֿון אַלץ האָב איך געהערט יאַשעס קול, אױך אַ װילדן און אַ שרעקלעכן׃ – שלאָגט זי ניט!… שלאָגט זי ניט!… װאַגט זיך ניט אָנרירן זי!… נאָר דער קול האָט זיך דערטרונקען אין שטאַרקן טומל. די שדים האָבן אים אײַנגעשלונגען מיט זײערע װילדע ברומענדיקע קולות… די בלוט האָט זיך געגאָסן און רױשנדיק געשפּריצט… איך האָב נאָר געזען פֿאַר די אױגן רױטע, רױט פֿאַרגאָסענע קאָלירן…

אמרתי לו… כבר כמה ימים שאני אומרת לו, שבלעדיו אינני יכולה לחיות, שכשהוא הולך ממני יורדת עלי חשכת לילה, כלא אטום , בית משוגעים… לפעמים, כשהוא הולך  בנחישות כזו, אני נשכבת לפני הדלת, מתחננת אליו שירחם, שלא ילך לשם, אל האנשים, למקום שבו שהם מתכנסים יחד. אינני יכולה לשאת זאת, אני יוצאת מדעתי. עד שהוא חוזר נושר השיער מראשי … והוא אינו שומע אותי. בתחנונייי אינו רואה אלא אהבה עצמית פראית ותסבוכת. הוא מתבייש בי, הוא אומר; אין כבר שום דבר הקושר אותו אלי, הוא אומר. המחשבות שלי שונות משלו; אנחנו רוצים ושואפים לדברים שונים  בחיים. כל אחד מאתנו מבין את החיים  אחרת. אנחנו גופים קשורים ולא יותר, וקשר גופני בלבד, הוא אומר, הוא בשבילו חרפה… ועוד, ועוד דיבורים כאלה… הוא מסתלק כמנצח ואינו מעיף בי מבט… אני רצה לדלת, רצה לחלון… אני מסתכלת החוצה, למרחק, על השדה המושלג הכסוף, שעליו הולכת ומיטשטשת דמותו הכהה ונבלעת בלובן… ודירתי נעשית עבורי באמת כבית משוגעים. כשהייתי לבד נעשיתי משוגעת. אחרי לכתו  רציתי לקרוע ולשבור, להלום ולבכות, לצעוק… להטיח את הראש בקיר… זרקתי את עצמי על המיטה, משליכה את הכרים ומתגלגלת עליהם, ושורטת את הפנים… הקטנה שלי, ריבהלה, הייתה רואה את זה וצוחקת. היא חשבה שאני משחקת אתה… הוא אמר  שאין לו שום סבלנות אלי. הוא לא יכול לסבול יותר וגם לא רוצה לסבול – זהו סבל מיותר. אני אינני יצור חברתי, אני מופנמת, והוא אינו רוצה להכפיש אותי. אם אני משוגעת- עלי ללכת לבית משוגעים, אם אני חולה עלי ללכת לבית חולים. אסור לי ליפול לנטל על אנשים בריאים… אני אחת שלא תורמת דבר לחברה… מילותיו הקרות  הרתיחו את דמי, גרמו לכאבים מרעילים … הוא אומר: כל איזור "מרגלות ההר" מאוכלס באנשים; הרבה פועלים עם בני ביתם, נשים טובות, עקרות בית טובות וראויות, ואני אינני יכולה להתחבר אתן  ̶  לא רוצה  ללכת אליהן ולא לראות אותן אצלי. והוא ממשיך הלאה,   במה זו אשמתו?  אשתו של מאירזון מבוגרת ממני ─ היא הולכת עם בעלה לכל האסיפות, פעילה בתנועה, עובדת עוד יותר למען בעלה. והוא ממשיך-  אשתו של ציפקין, איש חדש, רק זמן קצר באו מאי שם וכבר התחברה עם כל הפועלים, כבר פעילה ומכירה את העבודה בתנועה,  ולוקחת על עצמה עבודה שגברים לא מוכנים לעשות. על ינטל דובקין אין בכלל מה לדבר… לינטל יש שני ילדים והיא הולכת עם בעלה יד ביד , מדברת ונושאת דברים ועובדת עד כלות הכוחות. ועוד כהנה וכהנה… וכל הימים הוא מטיף לי מוסר וגם להטיף מוסר הוא כבר לא רוצה . דיבורים לבטלה, הכול כמו מים שנשפכו הוא אומר …. מה זאת אשמתו, הוא משתכר בבית החרושת יותר מכולם – שבעים –שמונים רובל מדי חודש בחודשו; ועוד  ̶  כל הפועלים, פועלים פשוטים שלא מרוויחים אפילו חצי הסתדרו, ומנהלים בביתם חיים שלווים. ואני אפילו לא רוצָה לקחת מטפלת לילדה; מה זו אשמתו?  מי ביקש ממני לטרוח ולעשות את כל עבודות הבית בעצמי וכל הלילות להישאר בבית ולשבת לבד בבית. הוא אינו יכול להישאר אתי בבית וגם אינו רוצה… אני לא רוצָה לקחת שום משרתת מפני שאינני רוצה שהיא תשמע כל יום את המריבות שלנו, תהיה עדה להשפלתי, תראה כמה אני משוגעת, איך אני רצה  על-פני השדה עד שעת לילה מאוחרת ומחפשת אותו ומחכה לו… אני מוכרחה לרוץ החוצה מפני שבבית אינני יכולה להיות לבדי– כל רגע נראה לי כמו נצח. אני חושבת שהוא כבר לא יבוא, אסרו אותו, הושיבו…שפטו, תלו, ירו… והוא כבר איננו…

הדירה שלנו הייתה אחת מהטובות ביותר ב"מרגלות-ההר". שלושה חדרים יפים ונוחים. חלונות החדר האמצעי פנו אל השדה, לדרך המובילה אל העיר. חלונות חדר השינה פנו אל "מרגלות  ההר" על עשרות בתי הפועלים שלה ועל ארובות בית החרושת הגדולות והגבוהות. בחדר השינה עמדו אצלנו שתי מיטות מקושטות וביניהן שולחן קטן ועליו שעון מעורר שתמיד תיקתק ותיקתק. כבר אז לא ישנתי טוב. הלילות נמשכו ארוכים, ארוכים. ריבהלה הייתה ילדה רגועה ובריאה והפריעה לי רק מעט. ונוסף לכך אימא הייתה לוקחת אותה אליה לשבועות שלמים.

היה עדיין חושך לאחר לילה כבד וקר, וכבר שמעתי את הצפירה – קוראים לעבודה בבית החרושת. יאשה היה קם. אני הצטרכתי לקום מהמיטה עוד קודם לכן כדי להכין תה. אלא שמבחינתי  ה'ברוגז' איתו עוד לא הסתיים  . היום תמיד היה בשבילי מיותר, קשה, ובגלל השתיקה בינינו קשה היה לי להכין או להגיש משהו והמשכתי לשכב.
יאשה היה הולך כך על קיבה  ריקה עד ארוחת הצהרים.לבי כאב כי לאהבתי אליו לא היה גבול וכי הייתי חייבת לחשוב עליו בכל רגע בחיי. בקושי חיכיתי עד ששוב תישמע הצפירה. הקפדתי שארוחת הצהרים תהיה תמיד, עד כמה שאפשר, הכי טובה וטעימה. תמיד הייתה לי תקווה שהיום, היום, נהיה חברים טובים וחיכיתי לו בלב חרד … וכשעל השלג הלבן היו צצות לפתע, כמו עשרות עורבים שחורים, עשרות דמויות כהות ואפופות עשן של הפועלים, חיפשתי את זו שלי מהחלון… אבל כשהבחנתי בקושי בפניו החיוורות בתוך הכובע החורפי ההדוק ובמבט הכבוי בעיניו האפורות-כחולות, היה לבי שוב נופל ומתחיל להיקרע, לדרוש ולהתמרד… ארוחת הצהרים הייתה מתנהלת אצלנו בקושי ובמתיחות.  בזמן האוכל הוא היה מעיין בעיתון או ספר ואיחלתי לו בשתיקה שיקרא את הבשורה הקשה והגרועה ביותר עבורו… אחרי הארוחה היה חוזר לבית החרושת עד שנשמעה הצפירה השלישית…עד שש בערב,  כשבית החרושת היה נסגר. הוא היה מתרחץ, מחליף בגדים, מדליק את המנורות, משחק מעט עם ריבהלה – אם היא הייתה בבית – גם היא אהבה אותו מאוד – ואחר כך הקיף עצמו בעיתונים, כתבי עת, ספרים וקרא בהם מבלי להפסיק אפילו לרגע אחד. הסמובר רתח, על השולחן עמדו כוסות נאות ואנחנו ישבנו זה מול זה,  בשתיקה, כעוסים וכמו זרים… הייתי הראשונה לדבר. הייתי מוכרחה לשמוע קול בבית הריק והדומם. לבי הוצף דם מכעס.  והוא התגרה בי וסבלנותי פקעה… אמרתי לו משהו והוא השיב לי בקרירות וביובש. חשבתי שאילו שמעתי  ממנו מילה טובה, הייתי כבר מאושרת ומוכנה לשכוח הכול – את כל העלבונות שנשאתי ושגדשו את לבי, והשתדלתי להיות שמחה, חברה טובה, שמחה, יושבת קרוב  אליו, סולחת על כך שהוא קורא, רק שישים לב אלי. וכבר חשבתי שלא נורא… גם הוא יתרכך מעט, יענה לי לעתים קרובות יותר… ונהיה שוב חברים טובים כמו בעל ואישה. – כשהשעון מצלצל שמונה, הוא קם ממקומו, אוסף את הספרים והולך…

 







 

 

 

 

 

 

 

 

אל תלך, יאשה, אני מתחננת אליו… יהיה לי עצוב כאן, אני אומרת כמו לעצמי,כי לא זאת  הסיבה שבגללה אינני רוצה שילך.

תיכנסי  לשכנה הוא אומר, תקראי משהו, יש כאן הרבה מה לקרוא, זה יועיל לך. או שתבואי אתי.

יאשינקה − אני מתחננת – אל תלך… כל יום אתה הולך,  ואני פה  ואינני  יודעת מה לחשוב, אני כאן יוצאת מדעתי.

אל תחשבי שום שטויות – הוא אומר. שום דבר לא יקרה לי.

אז עשה זאת בשבילי. שב רק היום בבית… .

אני לא מבין – הוא אומר − לשם מה.

והוא ניגש בנחישות אל הקולב להוריד את המעיל. אבל אני לא יכולה לעמוד בזה. דברי הטובים אליו כמו שקעו אי שם. לפני עומד עקשן, אויב שלי. אני נאבקת עמו באיבה ואינני רוצה שהוא יגבר.. אני הולכת אל הדלת ואינני רוצה להניח לו לצאת… הוא אינו מסתכל עלי, מעשן סיגריה ובהינף יד מנער אותי מעליו  והולך. אני צועקת אחריו וחמתי איננה שוככת. אני מטיחה בו  קללות, ומקללת ולועגת  לכל חבריו, לכל דיבוריו… אני אומרת דברים שבכלל לא רציתי לומר…… הוא מתרחק… אני רצה לחלון. אני מסתכלת מבעד לזגוגית. מה שאני רואה אך בקושי הוא נקודה שחורה אי-שם רחוק על השדה הלבן… ושוב, כמו בכל הלילות, אני מתחילה להתרוצץ כמסוממת בכל הפינות, מקיר לקיר, מהחלון לדלת, מחדר אחד למשנהו ממש כמו תרנגולת שחוטה. המוח שלי בוער, אני מורטת את שערי; אני מטורפת מכעס, מרוגז, מאומללות עמוקה, מבדידות ומנטישה… השעות נוקפות. שקט, מסביב הכול מסודר מזמן, הכול במקומו. רק אני זרוקה וממוטטת ואינני מוצאת פינה לעצמי… ומתחשק לי להרוס הכול… שהכול יקבל מראה אחר, שכשהוא ישוב  הוא לפחות יראה מה קרה כאן, מה עבר עלי פה…. לשבור הכול, להפוך, לקרוע, לנעוץ סכין בחזי, לגמור עם זה…



לבסוף, מאוחר בלילה, אני נרגעת מעט ונשכבת במיטה מיוסרת ומובסת, בעיניים נפוחות ובלב שפוך.

ומאוחר בלילה אני שומעת צעדים מוכרים על המרפסת הקטנה… ורואה אותו חוזר. בשתיקה הוא מתפשט, נשכב במיטה שממול למיטתי, ובשתיקה מתכסה בשמיכה עד הצוואר. אני לא יודעת אם הוא ישן או לא. אני, כמובן אינני ישנה…. היום הזה הסתיים כמו אתמול. ובעוד שעה, בעוד שעה, מתחיל הבוקר בדיוק כמו יום אתמול, והחיים  נעשים לי מכוערים וקשים. ואני חושבת איך להיפטר מהם…. 

אני חושבת על יאשה. הוא אדם מאושר. הוא חזק מאוד… ינטל אומרת (אותה ינטל – כמה אני שונאת אותה!) שבמה שהוא עושה, בעניינים שלו, יש לו אמונה חזקה.  הוא לא "מתנדנד" כמו אחרים, פעם לכאן ופעם לשם. דעתו סדורה היטב עד תומה – עם התחלה ועם סוף. הוא, אומרת אותה  ינטל , אינו רק מכונאי כאן בבית חרושת, אחראי על מכונות שעליהן עובדים עשרות פועלים, הוא, כך היא אומרת, מנהיג של עבודה גדולה וקדושה יותר. ינטל אומרת שמעריכים אותו בכל מקום.  הוא נואם חריף, הנאומים שלו מלהיבים את כולם. למילים שלו יש כוח מופלא. ינטל הקטנה, השחורה, כשהיא מדברת עליו היא מתרגשת. היא מתאימה לו יותר ממני. אבל אני אוהבת אותו. אינני יכולה לחיות בלעדיו. אני זקוקה לו לעצמי ואינני רוצה לתת אותו לאף אחד…  ושום דבר אינו קדוש עבורי אם הוא יכול לקחת אותו ממני… ואינני יכולה לפחד בכל יום שמחר אאבד אותו. איני מוכנה שהאיש המוצלח, החכם הזה יחשוב על משהו אחר…אני אומללה כשעיניו אינן מביטות בי וכשמילותיו אינן מלטפות ועוטפות אותי.

ינטל, ינטל המכוערת… היא אינה יודעת כמה אני שונאת אותה… כשהיא מדברת אתי, היא חושבת שאני משכילה, אישה שאיכפת לה מאנשים…  היא מספרת לי דברים שונים ורוצה לדעת מה דעתי. מביטה בי ומהללת אותי, אומרת שאני יפה. יש לה כבוד מסויים כלפי כאשתו של יאשה… אני שונאת את כולם – אותה ואת בעלה ואת חבריהם – את כל אלה שמרחיקים אותו ממני, שהם בדעה אחת אתו… היו זמנים, לפני ואחרי החתונה, שגם הוא אהב אותי… כמה טוב הוא מצא בי!… כשהייתי קוראת ספר ביחד אתו הוא היה מאמין שאני מבינה אחרת – טוב יותר ועמוק יותר מכולם. הוא ראה אצלי תבונה מיוחדת, ושותפות מיוחדת למשהו…היו לו רעיונות ותוכניות רבות לגבי. האם השתניתי, האם טעה בי? – אלא שעכשיו הוא קר כלפי. והקור מקפיא את דמי וממית כל רגע מחיי. ביני לבינו התייצב העניין שלו, שאליו הוא מסור יותר ויותר… לחיים שלי זה אִיום… סכנה… חיה פראית, היכולה לקרוע אותו ממני בכל רגע…ובלעדיו יורד עלי לילה חשוך – אינסופי ומטורף… 






______

 חשבתי לעצמי: אם אהיה חולה, הוא יהיה מוכרח לשבת בבית. הן הוא לא ישליך אותי לבד באמצע השדה וילך. וחשבתי לעצמי באיזו מחלה אתחלה. ניסיתי זמן רב למדי והסתובבתי בחוץ עירומה. נהגתי לפסוע יחפה בשלג. זה לא צלח. שתיתי חומצה, וכל זה לא השכיב אותי במיטה… רק פעם אחת, בלי כוונה, נעשה לי לא טוב והתעלפתי.  זה היה בזמן העבודה. אינני יודעת מי ראה את זה ואמר לסאשה. כשהעירו אותי ראיתי חדר מלא אנשים ואת הרופא של "מרְגְלות ההר".

יאשה החזיק אותי בידיים והביט בי בעצב. ואני לפתע התביישתי ממבטו ושבתי ועצמתי את עיני. הרופא ציווה על כולם ללכת ולי אמר שאשאר רגועה. הוא מצא שאינני בקו הבריאות, חלשה ויש לי התקף-לב. נוסף לכך אני בהריון בחודש הרביעי… כשכולם הסתלקו נעשה לי טוב מאוד. המיטה שלי הייתה רכה, נקיה, אור סביב, ויאשה חצי ישב חצי שכב למראשותיי הביט בי וליטף את ראשי. הייתי מאושרת מאוד. ידו  שליטפה אותי הייתה טובה מאוד ולי  היה טוב. יאשה טיפל בי כל הערב, הגיש לי הכול וישב לידי ואנחנו דיברנו בינינו כל כך בחום, באמון כזה,… ועלה  בדעתי שיאשה אוהב אותי ואהבתו גרמה לי אושר וריפאה פצעים ישנים ומוזנחים שמילאו את נפשי. קצת יותר מאוחר באה גם ינטל… היא התיישבה קרוב, על כסא, ודיברה עם יאשה. ולמרות כל זאת, יאשה  ישב חצי-שכב על מטתי והחזיק את ידיי, וליטף את אצבעותיי, ולעתים תכופות קירב אותן בשקט אל שפתיו. אני הייתי מאושרת והסמקתי כמו ילדה קטנה…








יאשה לא הלך לשום מקום. יאשה לא קרא, יאשה צחק בשעה שישב לידי, התלוצץ, רצה שאוכל, שאשתה… למחרת יאשה לא הלך לבית חרושת במשך חצי יום. הצפירה נשמעה לנו כמשהו זר, מרוחק… החלמתי. יאשה ביקש ממני שהיום עוד אשאר במיטה, אך לי לא היה זמן… לאשרי הייתה לי עבודה רבה. חיי דרשו תיקון…

שתינו תה מרוצים ומאושרים כמו בבוקר שלמחרת החתונה… כמו פעם…

לאחר חצי יום נקרא יאשה לבית החרושת. הוא הלך בהזהירו אותי שאשמר ואיחל לי כל מיני איחולים…לאחר שהלך נשכבתי שוב במיטה ונרדמתי. – –אני נושאת בחובי חיים חדשים, ילד חדש, עכשיו קלטתי זאת לראשונה. הלוואי שהילד החדש יחזיר לי את אשרי האבוד… יאשה חזר. שוב היה חם ולבבי ומסור כלפי אבל הוא הציץ בחשאי בשעון… פניו נעשו חוורים יותר ודוק של עצב קל כיסה את עיניו. שמתי לב לכל זה והתבוננתי בשקט. חשבתי לעצמי: מי כאן ינצח… הוא הביט בשעון. שקל בדעתו ונראה  מוטרד. כשהשעון צלצל שמונה הוא התרומם והתישב שוב. למראה תנועתו לבי נפל, חיכיתי. לפתע נפתחה הדלת ברעש ונכנסו כמה פועלים מבית החרושת. – נו, הם פנו אליו – אתה הולך?… כבר שמונה…










– יאשינקה − התנפלתי עליו – יאשינקה, אתה הולך?…

יותר מזה לא יכולתי לומר בגלל האנשים הזרים.

אני מוכרח, הוא ביקש ממני, בפעם הזאת אני חייב, מחכים לי… – על פניו המתוחות היתה נסוכה הבעת רחמים מוזרה. היה לו קשה. הוא סבל. חנה, חנהלה… הירגעי. היום אחזור מוקדם, בתוך שעה, שעתיים. אני חייב ללכת לשם, להופיע.

העמדתי פנים לפני כולם ושתקתי. לא יכולתי לומר דבר. לפתע הרגשתי חלשה וחולה. יאשה היה אובד עצות.


– היא לא בריאה  – הוא הצטדק בפני האנשים, אני לא יכול להשאיר אותה לבד. ובעצמו לא יכול היה להחליט מה לעשות. הוא התרוצץ אנה ואנה, חיפש משהו פה ושם ולבסוף החליט אבל שכח לחבוש את כובעו.

חנה, מוטב שתשכבי במיטה; חנה, אחזור מיד. בתוך שעה, שעתיים, בדיוק בעשר אשוב. לא עניתי דבר והדלת נטרקה אחרי כולם…. ישבתי כך זמן רב. הייתי חולה ולא היה לי כוח לעשות את כל הסצינות של אתמול.  הוכנעתי והובסתי… הוא נטש אותי…

הייתי מאמינה לו שישוב מוקדם אילו רק הבטיח. הוא מעולם לא שיקר. אלא שלבי אמר לי שלא יבוא ולכן חיכיתי. השעון צלצל שתיים והוא עדיין לא שב. צלצל שלוש וארבע… איננו… שכבתי בעיניים פקוחות והבטתי באפלת הלילה. הלילה היה חשוך ולא ניתן היה לראות מבעד לעלטה… תיכף תישמע הצפירה  − והוא איננו. כבר יום. כבר בא הבוקר. מה אתו?… בשעה שמונה בבוקר דפקו על דלתי כמה מנשות הפועלים.

− היכן בעליהן? טענו כלפי, אתמול יצאו עם יאשה ועדיין לא שבו. מה יש לו ליאשה נגד ילדיהן הקטנים, מדוע לקח מהן את המפרנס… אני שתקתי… שעה ארוכה התלוננו הנשים בפני. החלטתי ללכת העירה ולהיוודע מה קורה. כשהנשים הלכו ראיתי דרך החלון צעיר לא מוכר הפונה לדירתי. יצאתי לקראתו והוא תאר לי במלים ספורות שאתמול בערב, באסיפה, אסרו את יאשה ועוד כמה פועלים מבית החרושת שלו.









זה הספיק! החיה שממנה פחדתי כל הזמן הגיעה! האם יאשה איננו… באמת איננו?…

בינתיים, הובילו אותם למשטרה. יכול להיות שישחררו אותם. לא מצאו שום דבר חשוד מלבד כינוס אסיפה עם הרבה אנשים שבה מישהו נשא נאום. ייתכן שאת הנואם, יאשה, יחזיקו זמן מה. את האחרים כנראה ישחררו מהר. והאיש הצעיר הלך. ל"מרגלות ההר" עם בית החרושת הגדול שלה, עם הארובות הרבות, עם כל בנייניה, עם כל אנשיה, לא הייתה כל משמעות לחיי אם יאשה אינו נמצא כאן. נסעתי מיד העירה.

ניסיתי בכל האמצעים: בתחינה ובכסף לידי השומרים, שיתנו לי לראות אותו, לפחות מבעד לחלון, לפחות דרך סדק שיתנו לראות אותו. הם לא נתנו.

נדמה היה לי שלא ראיתי אותו שנים. יום שלם עמדתי ליד המשטרה. עמדתי כמו כלב שמחכה לבעליו מבלי לזוז. מאוחר בערב הלכתי לבית אמי. אמי כמו גם  אבי החורג עם כל בני הבית, נרעשו מהבשורה. ריבהלה חיבקה אותי ושמחה בבואי. אבל אני כמעט לא שמתי לב אליה. לא שמתי לב לכלום. לא שמעתי ולא ראיתי מי דיבר אלי ומה נאמר לי.

הייתי בן-אדם "גמור". הרגשתי שאני גוססת גסיסה קשה, ארוכה…זה רק יום אחד שיאשה איננו ומי יודע כמה עוד ימים, כמה לילות? החיים אזלו ממני, התייתרו והמשיכו להיסתבך על כל צעד ושעל… שעות ארוכות, ימים רבים – ובשבילי לא הייתה להם כל משמעות. בני הבית העירו שאני כבר משוגעת… כי איך יכול בן אדם לזרוק את הכול, ואיך זה ייתכן שבן אדם יחזור רק על מילה אחת כל הזמן: "יאשה, יאשה, יאשינקה"…





שמחתי מאוד כשלמחרת לקחו ליאשה ארוחת צהרים שאימא הכינה. אלא שהשמחה לא ארכה זמן רב. המחשבה שיאשה כלוא, שאני אינני יכולה לראותו, ניקרה במוחי ללא הרף… ביום השלישי מוקדם מאוד, כשהחלטתי ללכת שוב למשטרה, נכנס שוב הצעיר הלא מוכר מאז ובישר לי שיאשה כבר שוחרר והוא כבר בבית ב"מרגלות ההר" ומחכה לי. איזו שמחה, איזו צעקה, איזו מהומה הייתה אצל אימא בבית! צעקתו של האחד גברה על זו של השני ואיש לא שמע. אני רצתי סביב מדלת לדלת, צנחתי על כסאות אחדים, ולא מצאתי מוצא; משכתי עלי את הפרווה הגדולה של אבי החורג ולא הצלחתי להיכנס לתוכה. מישהו עטף אותי והושיב אותי  במזחלת ויחד עם אימא ואחותי החורגת נסענו ל"מרגלות ההר".

נוכחתי שיאשה מוקף אנשים רבים מ"מרגלות ההר". דיברו אתו, חקרו אותו על דא ועל הא. הוא שכב על הספה באמצע החדר. הוא היה כבוי וחיוור מאוד ועם עיניים אדומות. כשראיתי אותו התמלאתי  חיים בבת-אחת. זרם חום שטף את גופי, ובדחף בלתי נשלט  הטלתי עצמי לעברו… לא הסתכלתי על אף-אחד; נישקתי אותו ובכיתי ואמרתי: חזרת…אתה שוב כאן…. יאשה שלי…עכשיו כבר לא תלך, תישאר אתי, יאשינקה שלי… גם הוא חייך לקראתי, שאל אם אני בריאה וחשה בטוב, שם לב שאני חיוורת ונרגשת. ביקשתי מכולם שילכו, שיבואו בפעם אחרת. צריך לתת לו להתאושש,. ובעצמי התרוצצתי בחדר ממששת ומחפשת דברים שינעמו לו. הדלקתי את התנור, בישלתי וטיגנתי, רציתי שארוחת הבוקר שלו תהיה הכי טובה.







יאשה לא שכב זמן רב. הוא התיישב ליד השולחן, חיפש בין הניירות, התיישב לכתוב, לקרוא. הוא היה טרוד מאוד. העמדתי פנים שאינני שמה לב. הייתי מרוצה שהוא כאן ויותר מזה לא הייתי צריכה…. באותו יום הוא יצא רק לשעתיים לבית החרושת, נפגש עם כמה פועלים. ישבנו יחד ואכלנו,  שתינו תה… והערב התחיל. מחוג השעון הראה על השעה שמונה. שנינו נעשינו חסרי מנוחה… הוא כרגיל, כמו בכל הימים. אבל אני עשיתי כאן תרגיל  ולא ידעתי לאן זה יוביל: נעלתי את הדלת והיסתרתי את המפתח הרחק. היה לי קשה לשבת ונשכבתי במיטה. רציתי להירדם, להתעלף, למות, אבל לקום ברגע שהוא ישים לב שהוא כלוא….

השעון תיקתק שמונה פעמים… שמעתי שהוא התלבש, לקח משהו מהשולחן והלך אל הדלת… שמעתי איך הוא דחף ודפק בדלת. במשך זמן רב לא תפס מה עשיתי… אבל אחר כך הבין שהדלת נעולה.







− חנה! – שמעתי קול מוזר חמוּר, זר, כועס – חנה! המפתח, היכן הוא? זזתי באי נוחות ולא עניתי.

חנה, היכן המפתח!…  נשמע שוב הקול בכל הבית… אבל אני שתקתי. התחבאתי  מתחת לכרים. 

חנה, המפתח, היכן הוא, מדוע נעלת? הוא התחיל לחפש בעצמו. זוחל בכל הפינות וממשש, מחפש ביסודיות  בכל הפינות… הוא לא מצא. הוא פרץ לחדרי… הסיר בכעס את הכרים מראשי, בכוח משך אותי – היכן המפתח: את שומעת?! הוא כמו הפך לחיית פרא נרגזת. הוא קילל – את זה מעולם לא שמעתי ממנו – משוגעת – הוא צעק – היכן המפתח. אין לך שום זכות לסגור אותי. מקומך בבית משוגעים! אינני יכול לסבול אותך, אני לא חייב…חא, חא, חא (נדמה היה לי שהוא צחק)… היא אוסרת אותי.  שם כלא ופה כלא…כאן יש לי כלא גרוע משם…

אבל אני החזקתי מעמדי ושתקתי. זה הרגיז אותו והוא צעד לעברי, הנה, הנה, חשבתי, הנה הנה זה מתחיל – הוא יכה אותי. ראשי הסתובב כאילו שתיתי משקה חריף, נעשה לי שמח וחם כל-כך על הלב. התכופפתי מוכנה לספוג את מכת בעלי. הוא טילטל את כתפי תוך שהוא צועק בקולי קולות.

יצור פרא – תני את המפתח! באותו הרגע הוא נראה משוגע יותר: השיער מדובלל , הפנים בהירים כבד-פשתן והעיניים שלו התרוצצו – עיניים כמו עופרת [מותכת]…. לי התחשק לתת לו מכת אגרוף בפנים. הפנים שלו היו איומים ואני לא יכולתי לסבול יותר. אבל הוא עזב אותי וגם ידי צנחה. ושנינו עמדנו  זו מול זה והסתכלנו הישר לתוך העיניים. אני החזקתי מעמד והוא הסב את פניו בבוז ובשנאה…

זמן רב עוד שמעתי איך הוא הולך אנה ואנה בבית. צעדיו היו מסורבלים וכבדים. אזני לא יכלו לשאת זאת. שוב הסתתרתי תחת הכרים, וסחוטה  מנצחוני נרדמתי בכבדות כמו מתחת לאבנים לוחצות…כשהתעוררתי המנורה דלקה והאירה באדישות. השעון צלצל ארבע ויאשה שכב בבגדיו על הספה. אכן הצלחתי. הוא באמת לא הלך.. והיה לי מוזר. קור משונה חלף בכל כולי… הגשתי  את המפתח, הוא היה מונח אצלי, טמון בתוך סדק בחדרון השלישי מתחת לארגז קטן. פתחתי את הדלת… עכשיו הוא כבר יכול להיות חפשי האסיר שלי…







יאשה, הלך כמו תמיד,  בזמן, לבית החרושת. אני נשארתי…לפתע קלטתי שעל נצחוני מאמש אשלם כל חיי, הוא לא ייסלח לי  על זה… זה היה הקרע האחרון של מה שעוד נשאר בינינו. משמע, אני הפסדתי,  אבדתי הכול. ובלב הרגשתי פחד נורא, ריקנות איומה…הרגשתי כמו מתה-חיה כל-כך זרה…לא הבנתי בכלל איך אחיה אחרי אתמול…עכשיו עלי לעשות משהו, שאם לא כן- הגסיסה תהיה לי קשה מאוד. אם לא כן, אני יוצאת מדעתי. הריקנות סביבי הייתה כל כך אפלה ואיומה. הצער שהשתלט על נפשי היה כה גדול שהייתי חייבת לעשות משהו, לא משנה מה,  העיקר שהידיים יזוזו, והמוח, למרות אטימותו יתעורר…בישלתי כמו אתמול, העסקתי את עצמי בארוחת צהרים, ערכתי את השולחן  עם כלי האוכל… והרגשתי שכל זה לריק…יאשה נכנס ויצא מבלי להעיף בי מבט, לא אמר מילה ולא שם לב לדבר. האוכל נשאר מונח כשהיה. לא רק עצבות שררה בבית; אלא היתה גם תחושה כזו של  מרה שחורה. בפעם הראשונה התמלאתי  פחד מהקירות המכוסים בצבע כחול-שמים, והפרחים הצהובים המתים…נראה ששם, הרחק בעיר, יש עכשיו תענית, בכי גדול, אנשים מקוננים ומיואשים….








לפני שש החלטתי להכין תה. אלא שכשהוא הגיע הוא נהג כמו במשך היום. הוא לא דיבר, לא אכל, לא שתה ולבש את הבגדים שבהם הוא יוצא תמיד, הוא ניגש אל הדלת… אני שכחתי לפתע את ה"ברוגז" שלנו:

 – אל תלך! – צעקתי  וחסמתי את דרכו. הוא לא הקשיב; מבלי להסתכל עלי, מבלי להתחשב בי, הוא יצא.  אני רצתי אחריו… להישאר ולעבור לבד את הלילה כבר לא יכולתי. היה לי מה לומר לו, לדבר, לשאול אותו מה הוא רוצה ממני., אפילו רגע לא היה לו בשבילי… אני נתלייתי על השרוולים, משכתי וקרעתי. הוא שוב קרע את עצמו ממני. תפסתי אותו בצוואר ושנינו התגלגלנו על השלג בחוץ תחת השמיים הכהים, מלאי הכוכבים… הוא היה חזק ממני, הוא נתן לי דחיפה,  נפלתי והוא מיהר להסתלק…

עדיין היה מוקדם, מוקדם בערב. בבתי "מרגלות ההר" הקטנים,  מאחורי הווילונות- נראתה להבה.. שם היה נעים, חמים וביתי. כל פועל  ישב מן הסתם עם בני ביתו ושתו תה. הארובות השחורות של בית החרושת עמדו דומם, אילמות וזועמות ולכן השתררה על כל הבתים מנוחה שקטה כל כך… גם בביתי נראה אור בהיר אבל שם לא היתה נפש חיה. שם היה שקט… אבל במקום כלשהו שכב שד חבוי…להיכנס לשם היה מפחיד. אני ידעתי: ברגע שרגליי דורכות על הסף  מיד יקפוץ החוצה השד והבית יתמלא בכל מיני קולות וצעקות… הרגשתי כאילו השד מבפנים דוחק בי גם בחוץ. רציתי לצעוק, לעורר מהומה ולעשות דברים כאלה שלא עושים… הרגשתי שהשד קופץ על ראשי, חג סביבי, כאילו רוקד לי בתוך הנשמה…הייתי מוכרחה לעשות דברים סוערים ומעוררי מהומה. ואני זרקתי את עצמי על השלג, התגלגלתי, התטלטלתי, רחצתי את הפנים בשלג, בלעתי ואכלתי אותו…הוקל לי מעט, העצב הלא אנושי שבלבי שכך, וצערי כאילו נרגע, ושוב לא פחדתי להיכנס לבית…

בבית היה שקט, שלווה דרוכה… הכול עמד על מקומו בשלווה, מכובד, מסודר. מנורה טובה, מתנה שפעם העניקו ליאשה הפועלים, בערה היטב והפיצה אור על השולחן הגדול עם המפה הלבנה הרקומה, עוד מתנה שלי… שני שעונים תקתקו זה לזה כאילו דיברו בלשונם השלווה חסרת הדאגה.








– מי גר כאן? מי? – שאלתי כשאני מביטה לכל עבר.

התחשק לי לצחוק וצחקתי, כל כך מגוחך היה הכול סביבי… ורעיון שמח יותר עלה לפתע בראשי. מהרעיון נעשה לי חמים… כל כך חכם וטוב הוא היה!  אקרע את כל הספרים שלו, ושידע. בכך אנקום בו נקמה גדולה. שנים רבות אסף אותם. ואני בשעה אחת אהרוס את כולם. יש לו כאן ניירות כאלה, כולם חשובים ויקרים שאותם השיג בקושי… על עצמי לא היה לי צורך לחשוב. ידעתי שעם ביצוע המעשה אני חוצה גבול גורלי שממנו קשה לחזור. בין כה וכה אין לי בשביל מה, והשד מאנשהו, הסמוי, המתחפש, כאילו התגרה בי, קרץ וציווה עלי שלא לחשוב, שאבצע… כוננית ספרים שלמה, שולחן עם עיתונים וז'ורנלים מושלכים עליו וכל מיני ספרים מחוץ לארץ, אסורים, שבקושי רכש אותם…והשד ציווה וצחק אי-שם בהעוויות משוגעות, משונות ופראיות, ודחף אותי בידיים… 


בקלות ובמהירות הם נקרעו. ברכּות ובשקט קרעתי את הניירות הקשים עם אלפי האותיות הכתובות ומודפסות, מלים, מחשבות ונהניתי– נקמתי. כל הניירות קרועים לחתיכות ומושחתים, רמוסים, מפוזרים על פני הבית. והשד גם הוא כבר לא הסתתר. הוא כבר עמד בכל הבית. החדר נראה פרוע ואיום. ערמות נייר קרוע בכל מקום והמפה תלויה עקומה על השולחן, קצותיה משתרכים… כסא שחור היה מוטל ורגליו כלפי מעלה… קור מוזר חלף בגופי. – מה אני עושה? עבר בראשי. אבל לחשוב לא יכולתי. הייתי חייבת לשבור, לקרוע, שאם לא כן אי אפשר היה אפילו לנשום. הייתי חייבת לצעוק שאם לא כן היה האסון שמילא את נפשי, גדול ועמוק מדי ובלתי אנושי…







סביבי ריקנות מרה וקודרת. עצב פרוע ומשונה , צער עמוק. והמנורה על השולחן מאירה את כל זה בלהבת-אבן שקטה…רק פעם אחת השלכתי אותה, והיא עפה  הרחק אל הדלת והתנפצה לאלפי חתיכות … הנפט נשפך והשתרר חושך, חושך סמיך, שחור, בכל הבית…כבר לא פחדתי. ניצחתי את השד. הייתי חזקה ממנו. צחקתי לו בפניו המכוערות המלגלגות. צחקתי בחושך והעלטה כמו  הדהדה אלי במאות קולות אוויליים ואיומים…האוויר בחדר הסריח מאדי הנפט השפוך. נשכבתי על האדמה והבטתי בעיניים פקוחות לתוך עיניו של  הלילה  הארוך…  

האויב הגרוע ביותר שלי אינו חושד אפילו מה מתרחש כאן. אפילו איש אחד בכל "מרגלות ההר"  אינו יכול לשער עכשיו איזו מין צורה יש לדירה שלי. כל האנשים בעולם הגדול חיים עם מנהגיהם הישנים מאתמול ואני הפרתי את הסדר הזה. נטשתי אותם  ועכשיו אני עושה כרצוני, ויכולה לעשות כרצוני, ואעשה כרצוני.. אני יכולה עכשיו אפילו ללכת לרקוד. לקפץ סביב בחושך, להתפשט לגמרי להסתובב  ולהתגלגל. איש לא עושה זאת מלבדי… והשד שוב קורץ לי וצוחק אלי ומתגרה בי: השתוללי, קפצי, שירי, תצעקי, תשרקי והפכי הכול על פניו! ואני קפצתי ממקומי. רקדתי והסתובבתי, צחקתי…דידיתי, קרעתי את הבגדים מעלי ורצתי אל החושך…








הלילה היה ארוך, אבל אני שכחתי מאורכו. נראה היה שמאז הערב, מאז לכתו של אויבי, חצי דור חלף. כמה רחוק ממני הזמן ההוא! וככול שחשבתי עליו יותר, גברה שנאתי, הוא נעשה זר לגמרי עבורי. חיכיתי לנקום בו, נפשי צמאה לנקמת דם. אשחט אותו חשבתי… והחלטתי… עם  הדם שלו אני יכולה להירגע. והמחשבה החדשה שוב  עודדה אותי ואני הזדחלתי לחפש ולגשש בחושך. לחפש בכל הפינות, על כל האצטבאות, היכן מונחים הסכינים. מצאתי. התיישבתי ליד הדלת וחיכיתי עד שיבוא, עד שאוכל להתנפל עליו…


אינני יודעת כמה זמן חיכיתי לו. החשכה סילקה ממני את תחושת הזמן. צעדים מהירים מוכרים נשמעו מהמרפסת הקטנה…  התרוממתי. ליבי אף הוא התרומם. הסכין הייתה מונחת בחיקי, הסכין שבה החלטתי להרגו. הוא נכנס. הוא נעצר. הוא התפלא מאוד על  החושך ועל האוויר הלח והמחניק.


מה קרה כאן? הוא קרא בפחד. ומיד ניסה להצית את הגפרור, אבל התנפלתי עליו לפני שעלה האור. הוא צעק. באותו רגע ניצת גפרור ובמבט אחד הוא הבין את התמונה כולה… הוא צעק שוב  וזרק את עצמו לעברי. הוא הבחין בסכין ורצה לקחת אותה מידי. ידיו היו חזקות,  כמו ברזל, וברגע שהרמתי את היד עם הסכין נהדפתי בחזרה. הוא התאמץ לתפוס את ידי בחשכה, לקחת ממני את הנשק ונאבקנו זמן רב… הסכין נפלה ואנחנו הרפינו זה מזו. הוא שוב הצית גפרור ונאנח. הסכין שלי לא פצעה אותו אולם בהולכו על פני החדר לחפש מנורה הוא התנועע והתכופף כמו מכאב חזק.

השחר עלה ואני מצאתי שוב את הנשק שלי ושוב השלכתי את עצמי עליו ושוב נאבקנו זמן מה ושוב הוא גבר עלי. לפתע נחלשתי והתחלתי לרעוד במערומיי. הוא כמעט נשא אותי על הידיים אל תוך החדר השכיב אותי במיטה וכיסה אותי. כוחי אזל ובקושי יכולתי לנשום. הלב דפק, המוח רתח ונעשה לי קר. קור פנימי. גם הוא צנח מיוגע ועייף על המיטה השניה. השתרר אצלנו שקט… נזכרתי שאצלנו מתחת לריצפה שורצים עכברים… כבר כמה לילות אני שומעת מתחת למיטה התרוצצות מהירה של הרבה רגליים זעירות. דימיינתי את העכברים גדולים, שחורים עם זנבות  ארוכים ונוקשים. חשבתי עליהם זמן ארוך… האיר היום. הזריחה של ימי החורף היתה  כבר מוכרת לי. הציק לי כבר אורו של הערפל האפור, מאיר בקרני אור קר המעורר ומתפשט פנימה. הציק לי גם הזוהר ואור השמש אצלי בחדר. רצועת האור הרחבה כדלת פתוחה בחדר החשוך… זה הטריד אותי. עצמתי את עיני בחוזקה כדי שיהיה חושך.

הצפירה נשמעה אבל יאשה לא זז ממקומו. לא יכולתי לדעת מה הוא חשב כפי שגם אף פעם לא ידעתי. הוא היה בשבילי אדם זר שפניו הזכירו לי מישהו קרוב לי … השעונים תקתקו וגם זה היה מיותר ומטופש. איזה קשר יש לזה עם מה שמתרחש בחדר הראשון. קרעי הנייר המפוזרים, השברים של כד הזכוכית, ובגדי הזרוקים בכל מקום, זה בכלל לא נראה כמו תמיד. רק השעונים המשיכו, אינם יודעים דבר…

כבר צלצל שבע. כבר אחרי שבע  ואנחנו עדיין שכבנו שקטים. וכיוון שהכול היה שקט שוב הציק לי השקט השונה, הכבד, המוזר. מי יכול לשאת זאת… הרגשתי כאילו מרימים אותי ממקומי ותיכף אצעק. בגלל השקט נכנס למוחי כאב דוקר הרוצה לבכות, לצעוק ולזעוק ולהפוך את העולם על פיו…






















מישהו נכנס… יאשה היא חייב לקום ולראות מי זה והשקט הופר. היכרתי לפי הקול עם מי יאשה דיבר. זה היה פועל נוצרי, אדאמוב. הוא בא לשאול את יאשה למה אינו הולך ועוד דברים הקשורים לבית החרושת. הוא היה כפוף ליאשה בעבודה ליד המכונות. יאשה אמר לו שאינו יכול ללכת, אשתו חולה. אולי, הוא שאל את אדאמוב, הוא מכיר מישהי משרתת… אם היא יכולה, שתבוא מיד. לא יכולתי לעצור את עצמי. יאשה! צעקתי וקפצתי מהמיטה…. יאשה! שלא תעיז להביא הנה אנשים זרים. אני מבינה אותך, אתה רוצה להקיף אותי בשומרים שישגיחו עלי… אתה חושב שאני אתבייש בפני אנשים זרים ואפחד. אני אומרת לך שאינני מפחדת מאיש… תיכף אני רצה החוצה עירומה קבל כל העולם. אתה שומע, לא איכפת לי, אתה שומע יאשה, לי כבר אין מה להפסיד…

וצעקתי, יצאתי בריצה מאחורי  הוילון, אולם יאשה בא לקראתי ושנינו נכרכנו זה בזו… אם אתה רוצה שאהרוג את עצמי, צעקתי, אינך צריך ללכת בדרכים עקלקלות … הקף אותי באנשים זרים. אם חייך חביבים עליך, תוכל לחיות ולרקוד משמחה.  ואשר לי, הבט, אני כבר שמה סוף לחיי. אין לי כלום ואינני זקוקה לכלום… ואני ניתקתי מידיו והיכיתי על ראשי ומרטתי את השיער. לפני שהכיתי על ראשי הרבצתי על ידו. וכך נאבקנו וזרקנו את עצמנו מפינה אחת של החדר לשניה… על אדאמוב בכלל לא חשבתי. האם הוא עדיין כאן, האם הוא מסתכל על הכול, האם הוא מתפלא… שכחתי ממנו בכלל. רציתי להרוג את עצמי. קרעתי מעלי את כותנתי, נשכתי את הבשר והשתרעתי על האדמה. רציתי להאיץ את הסוף… יאשה לא הניח לי. הוא קשר אותי ולא יכולתי להשתחרר ממנו… את ידיי,  שכיוונתי אל צווארי, הוא סובב. צעקתי כל כך חזק עד שהצטרדתי. ובבת אחת השתתקתי… קרה דבר מוזר. יאשה בכה בקול רם. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה… בכי כזה, איום… רק פעם אחת שמעתי קרוב שלי, איש זקן, בוכה ביללה כזו על מות בנו יחידו הצעיר… ריחמתי עליו מעומק נפשי. 

כמו נקודה אדומה קטנה באפלה הגדולה  והסמיכה, תעתה לעברי ילדה קטנה בת שלוש, ריבהלה שלי. אני כאילו שכחתי אותה לגמרי. בכיו של יאשה הזכיר לי… היכן היא בתי הקטנה? וגם אני פרצתי בבכי. יאשה לא יכול היה לשמוע את בכיי כמו שאני לא יכולתי לשמוע את שלו. הוא קפץ ממקומו ורץ על פני החדר. צעדיו היו מהירים וכבדים. לא יכולתי לשמוע אותם ובכיתי ומרטתי את השיער, הכיתי על חזי, נשכתי את גופי וחרקתי בשינים…








______

ואחרי כן עברו עוד ימים רבים. כולם החליטו שאני משוגעת. רצו לרפא אותי אבל אני לא הרשיתי . לרופא של "מרגלות ההר" לא נתתי להיתקרב אלי. מאז ומתמיד שנאתי אותו. הוא שמן מאוד ורגוע מאוד. פניו הזכירו לי תמיד דלעת בשלה השווה שלוש פרוטות. הוא רשם לי תרופה שעלי לקחת כמה פעמים ביום. אבל אני שפכתי אותה. כל "מרגלות ההר" ידעה על מחלתי. כמה מהם השתדלו לעבור לידנו – אולי ישמעו את צעקותיי. אחרים, נמנעו מלפגוש ביאשה כדי לא לראות בצערו. האנשים שנהגו לבוא אלינו הרגיזו אותי  ואיבדתי את סבלנותי… אמי הייתה באה כל יום מוקדם בבוקר והשגיחה עלי עד מאוחר בערב. זה הרגיז אותי מאוד. לא יכולתי לשאת את דיבורה ואת דמעותיה. היא קוננה על האסון הגדול שלה, לא שלי… הצרות שלי גדולות, היא קָבלה, גידלתי וגידלתי אותה, כשהייתה קטנה התיתמה מאביה, גידלתי אותה ושמרתי עליה כבבת עיני, לימדתי וטיפחתי ועכשיו – הרי לך נחת. בשנות זיקנתי…  את השמחה שלה היא איבדה… למענה הייתי צריכה להתלבש כל יום בשמלות יפות ולבוא להתארח אצלה, שום דבר נוסף אינה צריכה. מה קורה אתי, ואם אצלי הלב נשבר, ואם מוחי מתפוצץ… ואם נשמתי יוצאת זה עניינה? האם זה איכפת לה? אני כעסתי  וצעקתי עליה ורקעתי ברגליי כדי שלא תדבר… אחיותיי החורגות באו גם הן, כאילו כדי לדבר אתי… לדבר כמו שמדברים עם ילד טיפש, מוותרות לי ומרכלות. אני התחמקתי מבלי להחליף אתן ולו מילה אחת. הן שמו לב לכל תנועה מתנועותיי התלחשו עליה וריכלו ביניהן. הדודה שלי באשקה באה מהעיר ומלכתחילה טענה שיש לרפא אותי ואם צריך להכניס אותי לבית משוגעים מדוע לא עושים זאת?… אם זה צריך לעלות כסף אין להתקמצן עד הסוף.  אם לבעלי אין מספיק להוצאות צריך לבקש מהקרובים ומאנשים טובים. היא עצמה תתן את חלקה… בא אבי החורג וציווה שאם רק אעשה עניינים, הוא אמר, יש להכות אותי כהלכה בשוט. זוהי הרפואה הטובה ביותר לאנשים. היה ערב, חטפתי מנורה בוערת מהשולחן וזרקתי לו בפנים. הוא קפץ ולא נפגע.. אמרתי לו והבטחתי לו שאם עוד פעם יעבור שוב את הסף,  תיתקע סכין בבטנו השמנה.

זה שאני משוגעת ידעתי לא כל כך מעצמי אלא  מכל האחרים. דיברו  על כך בקול ונתנו עצות מה לעשות אתי בשעה שאני ישבתי לידם. את יאשה זה הרגיז…הוא היה היחידי שיכולתי לסבול. היה לי קל הרבה יותר כאשר הוא נמצא קרוב אלי. לבלוע את האוכל יכולתי רק כשהוא ביקש ממני. אולם כשרק יצא התעצם דכאוני ומרה שחורה כבדה עטפה אותי ולא מצאתי פינה לעצמי. מצאתי את עצמי כלואה, מוקפת גדר, כשסביבי הגרועים שבשומרים, היכולים לחבוט בי אם רק ירצו, המבקשים לשלוח אותי לבית משוגעים.

  יאשה כבר לא הלך לבית החרושת. הוא היה לידי מדי לילה והתעורר לכל גחמה שלי ולחלומותיי הפרועים. הוא קיבל פנים אחרות. הוא החוויר, פניו נעשו רזות, מיוסרות וכחושות, צימחו סביבן שיער ועיניו הקודחות חיפשו סביב…את הסכינים ושאר החפצים החדים הוא נעל…הוא המעיט לדבר אתי, אבל כאשר כן דיבר, עשה זאת תמיד בטוב וברכות. דומה היה לי שעכשיו כשאני חולה אני חשובה בעיניו יותר מבימים שהייתי בריאה ושפויה. גם אני המעטתי לדבר אתו. כבר לא היו לי שום דבר להגיד. הלשון האנושית הישירה הלכה לאיבוד אי-שם. רציתי לעצור את עצמי כדי שלא אוציא מילה אבל לא יכולתי. אז אמרתי רק מילה אחת שאותה לא יכולתי לבלום… מחשבותי היו בעיקר משונות. בעיקר ילדותיות ומטופשות. לא יכולתי לשאת כל מחשבה מציאותית. אילו הייתה כזו הייתי צריכה למות. החיים סחטו אותי. מצאתי את עצמי תועה לבדי בריקנות, בוערת מצמא נורא, עזובה… הייתי מוכרחה לעשות עם עצמי הסכם ולזמן מה להפסיק להתענות  ולחיות, הייתי חייבת להעסיק את מחשבותיי בכל הדברים הקטנים הילדותיים. חשבתי על העכברים השחורים הרוקדים סביב מתחת לריצפה. שעות הרהרתי  בילדה הקטנה – בי עצמי– שעשתה חזור ועשה כל מיני להטוטים על חישוק, מתנה מדודתי. הייתי ילדה שמחה וכולם ניבאו לי אושר רב…
















כשהרהרתי, בני ביתי תהו מה מתרחש במוחי ונבהלו והתחבאו בפינות, מחכים  שאעשה משהו, בעצמי איני יודעת מה.

פעמים מספר באו רופאים מהעיר ויחד עם רופא "מרגלות ההר" ביקשו לבדוק אותי, למצוא אצלי סימנים ממשיים של שיגעון. יצאתי אז מהכלים ובאמת הראיתי לכולם הוכחות לשיגעון. שום תרופה לא לקחתי. בכל פעם שלקחתי את התרופה היא  גרמה לי לבכות ואני זרקתי אותה לרצפה… ימים ושבועות חלפו…


במקום יאשה, בבית החרושת, החתימו מכונאי אחר… גרמני. עדיין גרנו בדירה אבל היינו צריכים לפנות אותה. יאשה אמנם הרוויח טוב אבל הוא היה נדיב מאוד ולכן לא חסך כסף רב. עכשיו, כשהכול היה הרוס איש לא שמר והשגיח ובכל מקום היה נזק והרס. הכסף שנחסך אזל מהר. יאשה תכנן שעם בוא האביב ניסע שנינו למקום אחר. לאן עדיין לא חשב. הוא חשב על כסף. אני כבר הרגשתי את הילד החדש… כמה תנודות שלו העירו בי מחשבות קשות… הילד הזה שהיה מונח בקרבי היה מיותר לכולם… לפני הולדתו כולם פחדו ואני עוד יותר מכולם… כל פעם שאלתי שוב על ריבהלה אבל אמרו לי ששם אצל אימא יש לה אומנת טובה והיא מתגעגעת אך מעט לאימא שלה…

וכך עבר לו הזמן. יום קשה יותר ויום קל יותר. יום עם יותר התקפות ויום עם פחות. יום שבו רק בכיתי וצעקתי ויום אחר שבו רק ישבתי בשקט ולא דיברתי עם איש. כל בגדיי היו כבר קרועים, נגזרו במספריים, כלי הבית הטובים ביותר שבורים, כמעט את הכול החרבתי… וכך עבר יום אחרי יום. זה הטריד את כולם והוציא אותם משלוותם  נראה היה שלא יהיה לזה סוף, ועבורי זה היה גרוע יותר מכולם. לחיות כך לאורך זמן לא היה אפשרי. היה צריך לשים לזה סוף. אני חשבתי על סוף. החלטתי להתאבד. ימים ארוכים, קודרים ואפלים, בבדידות, ללא שינוי, הרעילו את דמי. את מותי לא יכולתי לראות אחרת מאשר אדום, רווי דם, פתאומי על השלג הרך הלבן מתחת לחלוננו… בלילה, חשבתי, כשאף אחד לא יתעורר, אתגנב החוצה ואשסף את גרוני… הייתה לי חתיכת סכין מטבח חדה שהיסתרתי. כל השאר היו נעולים בשולחן הכתיבה של יאשה והוא לא השאיר אף סכין בחדר. רק חתיכה אחת שאתה נהגתי פעם לטייל, היתה מונחת אצלי על השולחן הקטן בחדר השינה מאחורי השעון המעורר, עטופה בשקית קטיפה כחולה…יאשה הביט לעתים קרובות בשקית הקטיפה ולא עלה בדעתו מה מונח ומוסתר שם. גם אני הבטתי בה וחשבתי שאף אחד, אף אחד אינו יודע היכן המוות שלי, שהוא עומד למראשותיי כל יום וכל לילה ואני רק צריכה למתוח את ידי, להגיע אל הסכין, לצאת החוצה עם חשכה  ולהגיר את דמי האדום, הטרי, החם, על השלג הצחור…









——-
החורף הגיע אל קיצו. הימים כבר נעשו ארוכים ושמחים יותר. אור השמש השמחה האיר זמן רב יותר את פני האדמה. אני הרגשתי קצת אחרת. משהו דחף אותי למקום אחר מבלי לדעת לאן. האובדן הכבד והצער שיסרו את נפשי  כאילו התעצמו ואני התגעגעתי, ודאגתי, נאנחתי ובכיתי.

לאט, לאט התחלתי כבר לישון אבל השינה שלי עם חלומותיה המשונים גזלו ממני  בריאות יותר משהוסיפו.

פעם אחת זה קרה… לאחר יום קשה שבו הגעגוע שלי סרב במיוחד להיעלם, נרדמתי בלילה. ראיתי חלום נורא. בהתחלה היה שקט, שקט רגיל, אחרי כן התחוללה מעין המולה, האש מהמנורה התלוייה כאילו גדלה, כאילו הוצתה בבת אחת. וכל מיני שדים השתוללו על פני כל החדר… הייתי לבד בחדר ובגלל תזוזה כלשהי בווילון התבוננתי בכל זה. לשדים היו צורות מוזרות. עם זקן ובלי זקן, עם פנים ובלי פנים, אצל אחרים ראיתי רק ראש וגם כאלו בלי ראש סביב בולי עץ גדועים…שדים… שדים משונים, גופיהם היו בדרך כלל אפורים ונתפרו עליהם כפתורים לבנים וצהובים… נפלה עלי אימה. שדים… הם רקדו, קפצו על השולחן, רקעו ברגליהם ותופפו בכף על מגש… כיסיתי את ראשי אבל האש המאירה, הדיבורים שלהם, הצווחות  והלחישות לא נתנו לי לשכב במנוחה ואני שוב הסרתי את השמיכה והתבוננתי דרך סדק בוילון. ופתאום, מבלי לדעת בעצמי מה אני עושה, קפצתי מהמיטה ורצתי דרך הוילון אל תוך החדר.

נעצרתי. הייתי מוכרחה לצעוק. כל הכיסאות התנועעו ופנים, המון פנים, מזוקנים ומגולחים, כולם מכוערים ומפחידים, פנו אלי. וביניהם יאשה, רץ אלי וחוסם אותי ודוחף אותי בחזרה אל החדר, מתחנן אלי: חנה, חנהלה, אני מבקש ממך לכי ושכבי, תרגעי, אל תפחדי… אבל אני הדפתי אותו ממני, הוא חסם אותי. שכחתי שאני עומדת חשופה, רק בכותונת לילה, שער מפוזר, יחפה, זרועות חשופות, רציתי לראות, לראות היטב, מי יושב שם, אצלנו בכל הבית… וראיתי… אולי שמונה או עשרה גברים, כולם בבגדים אפורים עם כפתורים מוכספים, אחדים התישבו, אחרים ישבו והניחו ערמות של נייר על כל השולחן. אחד קם, לחש לי משהו שלא הבנתי. יאשה לקח אותי בכוח אל החדר, כיסה אותי במיטה וביקש שארגע. שמעתי את לחישותיו מעלי. האדם הכי קרוב אלי בעולם, יקירי…תחושה מתוקה מילאה את לבי… יאשה, יאשינקה, אהובי – והרגשתי כאילו לגמרי  בריאה, לגמרי כמו פעם. יאשינקה מה זה?…

רק תרגעי, חנהלה, אני מבקש ממך…אבל קראו לו ואני נשארתי לבד…; החריץ בוילון התרחב ואני התאמצתי להביט לשם…מולי, בדיוק בראש השולחן, ישב כפוף מעל ערמת הנייר, זקן שמן עם ראש עגול גזוז ועם פנים אדומות. מיד כשהרים את פניו חשתי שינאה איומה כלפיו. לא יכולתי לשאת את פניו. הוא לא היה שד… נדמה לי ששד תמיד זריז וכפוף, יש לו קול דק וצווחני, יש לו תנועות תזזיתיות והוא מטופף ברגליו במהירות בכל הפינות… זה היה אולי השטן עצמו, שמן, נפוח וכבד-תנועה…קולו היה צרוד וזקן ופניו מכוערות עד שלא ניתן להביט בהם… במקום כלשהו בעולם הגדול צריכה להימצא תולעת גדולה, תולעת גדולה, המוצצת ויונקת דם-אדם. והוא עורר בי פחד ושנאה מהולים בחילה וגועל. נראה היה לי שדמו איננו דם כמו אצל כולם, אדום ומבריק כמו יין. אצלו הוא לבטח כחול-שחור, סמיך, מהול בשומן… אני יודעת מה לעשות, נזכרתי …הנה מונח פה מעוקם  צווארו  הקצר, העבה והשמן – אני דוקרת אותו בחוד הסכין המוסתרת שלי ודמו נשפך, הדם הדוחה והבזוי…














הן זה הוא! נזכרתי, הנה הוא זה שגזל את שלוותי לאורך כל חיי. הוא שגדע את נעורי ועשה אותי משוגעת… אני יודעת מיהו. כשראיתי אותו בצעדיו הבריאים הדורסים, ומעילו האפור עם הכפתורים המבריקים, הייתי עדיין ילדה קטנה ולא מצאתי מקום להיסתתר מפניו. גורלי היה נתון בידיו… עוד בהיותי ילדה קטנה, כשראיתי אותו, חשתי שהוא האויב החזק ביותר בחיי. הוא האויב הנצחי שלי… הוא… הוא… ובלילות החורף הארוכים, חסרי השינה, ראיתי רק אותו. הוא זה שבכל רגע חטף ממני את יאשה שלי… הוא היצור האיום שבגללו תמיד רעדתי, פחדתי, ושבגללו לא יכולתי לחיות. הנה הוא יושב  כל-כך קר-רוח… שבע מחיי, רווי מדמי… אני מוכרחה לנקום בו בסכיני…

התגנבתי בשקט כדי שאיש לא ישמע ולקחתי את הסכין החדה. רגלי היו יחפות וצעדי לא נשמעו… הבחינו בי רק כשהרמתי גבוה את הסכין ורצתי הישר לראש השולחן. כולם פנו לעברי, בחדר השתררה  בהלה איומה… הדפו, דחפו ומשכו אותי. אני כיוונתי אל מטרתי – אל הצוואר השמן… לעיניים התמהות המתרוצצות ובורקות בכעס ובגועל שבתוכן, … אני שונאת אותו… הוא אינו מפחיד אותי עכשיו. הוא מעורר בי דחף אמיץ. אני רוצה כמה שיותר מהר לתקוע כבר את הסכין החדה בבשרו הרך… כולם צעקו. כולם התנפלו עלי. מישהו היכה אותי בגבי… המכה הייתה חזקה וחלפה בכל גופי… יאשה התחיל לצעוק. – את קולו שמעתי בבירור. מישהו  חבט בי שוב. הייתי מוכרחה להתכופף, כל כך חזקה הייתה  המכה… למרות זאת הסכין שלי חדרה… ראיתי לנגד עיני כאילו נהר של דם נשפך… דם אדום, דם חם, דם אדם…וכל מיני קולות פראיים משונים, מטורפים. ושדים שוב קפצו, רקדו והתפרעו… נדחפו  כלפי…  נפלו זה על זה, אחד משך אותי מחברו… ואת קולו של יאשה שמעתי ברור  מהכל, גם הוא פרוע ואיום − אל  תכו אותה!… אל תכו  אותה!…שלא תעזו להזיז  אותה! אולם הקול טבע במהומה הרבה.  נבלע  בקולות הנהמה  של השדים… הדם נשפך והשפריץ באיוושה … אני ראיתי לפני העינים רק אדום, הצפה של צבעים אדומים….

עברית

אמרתי לו… כבר כמה ימים שאני אומרת לו, שבלעדיו אינני יכולה לחיות, שכשהוא הולך ממני יורדת עלי חשכת לילה, כלא אטום , בית משוגעים… לפעמים, כשהוא הולך  בנחישות כזו, אני נשכבת לפני הדלת, מתחננת אליו שירחם, שלא ילך לשם, אל האנשים, למקום שבו שהם מתכנסים יחד. אינני יכולה לשאת זאת, אני יוצאת מדעתי. עד שהוא חוזר נושר השיער מראשי … והוא אינו שומע אותי. בתחנונייי אינו רואה אלא אהבה עצמית פראית ותסבוכת. הוא מתבייש בי, הוא אומר; אין כבר שום דבר הקושר אותו אלי, הוא אומר. המחשבות שלי שונות משלו; אנחנו רוצים ושואפים לדברים שונים  בחיים. כל אחד מאתנו מבין את החיים  אחרת. אנחנו גופים קשורים ולא יותר, וקשר גופני בלבד, הוא אומר, הוא בשבילו חרפה… ועוד, ועוד דיבורים כאלה… הוא מסתלק כמנצח ואינו מעיף בי מבט… אני רצה לדלת, רצה לחלון… אני מסתכלת החוצה, למרחק, על השדה המושלג הכסוף, שעליו הולכת ומיטשטשת דמותו הכהה ונבלעת בלובן… ודירתי נעשית עבורי באמת כבית משוגעים. כשהייתי לבד נעשיתי משוגעת. אחרי לכתו  רציתי לקרוע ולשבור, להלום ולבכות, לצעוק… להטיח את הראש בקיר… זרקתי את עצמי על המיטה, משליכה את הכרים ומתגלגלת עליהם, ושורטת את הפנים… הקטנה שלי, ריבהלה, הייתה רואה את זה וצוחקת. היא חשבה שאני משחקת אתה… הוא אמר  שאין לו שום סבלנות אלי. הוא לא יכול לסבול יותר וגם לא רוצה לסבול – זהו סבל מיותר. אני אינני יצור חברתי, אני מופנמת, והוא אינו רוצה להכפיש אותי. אם אני משוגעת- עלי ללכת לבית משוגעים, אם אני חולה עלי ללכת לבית חולים. אסור לי ליפול לנטל על אנשים בריאים… אני אחת שלא תורמת דבר לחברה… מילותיו הקרות  הרתיחו את דמי, גרמו לכאבים מרעילים … הוא אומר: כל איזור "מרגלות ההר" מאוכלס באנשים; הרבה פועלים עם בני ביתם, נשים טובות, עקרות בית טובות וראויות, ואני אינני יכולה להתחבר אתן  ̶  לא רוצה  ללכת אליהן ולא לראות אותן אצלי. והוא ממשיך הלאה,   במה זו אשמתו?  אשתו של מאירזון מבוגרת ממני ─ היא הולכת עם בעלה לכל האסיפות, פעילה בתנועה, עובדת עוד יותר למען בעלה. והוא ממשיך-  אשתו של ציפקין, איש חדש, רק זמן קצר באו מאי שם וכבר התחברה עם כל הפועלים, כבר פעילה ומכירה את העבודה בתנועה,  ולוקחת על עצמה עבודה שגברים לא מוכנים לעשות. על ינטל דובקין אין בכלל מה לדבר… לינטל יש שני ילדים והיא הולכת עם בעלה יד ביד , מדברת ונושאת דברים ועובדת עד כלות הכוחות. ועוד כהנה וכהנה… וכל הימים הוא מטיף לי מוסר וגם להטיף מוסר הוא כבר לא רוצה . דיבורים לבטלה, הכול כמו מים שנשפכו הוא אומר …. מה זאת אשמתו, הוא משתכר בבית החרושת יותר מכולם – שבעים –שמונים רובל מדי חודש בחודשו; ועוד  ̶  כל הפועלים, פועלים פשוטים שלא מרוויחים אפילו חצי הסתדרו, ומנהלים בביתם חיים שלווים. ואני אפילו לא רוצָה לקחת מטפלת לילדה; מה זו אשמתו?  מי ביקש ממני לטרוח ולעשות את כל עבודות הבית בעצמי וכל הלילות להישאר בבית ולשבת לבד בבית. הוא אינו יכול להישאר אתי בבית וגם אינו רוצה… אני לא רוצָה לקחת שום משרתת מפני שאינני רוצה שהיא תשמע כל יום את המריבות שלנו, תהיה עדה להשפלתי, תראה כמה אני משוגעת, איך אני רצה  על-פני השדה עד שעת לילה מאוחרת ומחפשת אותו ומחכה לו… אני מוכרחה לרוץ החוצה מפני שבבית אינני יכולה להיות לבדי– כל רגע נראה לי כמו נצח. אני חושבת שהוא כבר לא יבוא, אסרו אותו, הושיבו…שפטו, תלו, ירו… והוא כבר איננו…

הדירה שלנו הייתה אחת מהטובות ביותר ב"מרגלות-ההר". שלושה חדרים יפים ונוחים. חלונות החדר האמצעי פנו אל השדה, לדרך המובילה אל העיר. חלונות חדר השינה פנו אל "מרגלות  ההר" על עשרות בתי הפועלים שלה ועל ארובות בית החרושת הגדולות והגבוהות. בחדר השינה עמדו אצלנו שתי מיטות מקושטות וביניהן שולחן קטן ועליו שעון מעורר שתמיד תיקתק ותיקתק. כבר אז לא ישנתי טוב. הלילות נמשכו ארוכים, ארוכים. ריבהלה הייתה ילדה רגועה ובריאה והפריעה לי רק מעט. ונוסף לכך אימא הייתה לוקחת אותה אליה לשבועות שלמים.

היה עדיין חושך לאחר לילה כבד וקר, וכבר שמעתי את הצפירה – קוראים לעבודה בבית החרושת. יאשה היה קם. אני הצטרכתי לקום מהמיטה עוד קודם לכן כדי להכין תה. אלא שמבחינתי  ה'ברוגז' איתו עוד לא הסתיים  . היום תמיד היה בשבילי מיותר, קשה, ובגלל השתיקה בינינו קשה היה לי להכין או להגיש משהו והמשכתי לשכב.
יאשה היה הולך כך על קיבה  ריקה עד ארוחת הצהרים.לבי כאב כי לאהבתי אליו לא היה גבול וכי הייתי חייבת לחשוב עליו בכל רגע בחיי. בקושי חיכיתי עד ששוב תישמע הצפירה. הקפדתי שארוחת הצהרים תהיה תמיד, עד כמה שאפשר, הכי טובה וטעימה. תמיד הייתה לי תקווה שהיום, היום, נהיה חברים טובים וחיכיתי לו בלב חרד … וכשעל השלג הלבן היו צצות לפתע, כמו עשרות עורבים שחורים, עשרות דמויות כהות ואפופות עשן של הפועלים, חיפשתי את זו שלי מהחלון… אבל כשהבחנתי בקושי בפניו החיוורות בתוך הכובע החורפי ההדוק ובמבט הכבוי בעיניו האפורות-כחולות, היה לבי שוב נופל ומתחיל להיקרע, לדרוש ולהתמרד… ארוחת הצהרים הייתה מתנהלת אצלנו בקושי ובמתיחות.  בזמן האוכל הוא היה מעיין בעיתון או ספר ואיחלתי לו בשתיקה שיקרא את הבשורה הקשה והגרועה ביותר עבורו… אחרי הארוחה היה חוזר לבית החרושת עד שנשמעה הצפירה השלישית…עד שש בערב,  כשבית החרושת היה נסגר. הוא היה מתרחץ, מחליף בגדים, מדליק את המנורות, משחק מעט עם ריבהלה – אם היא הייתה בבית – גם היא אהבה אותו מאוד – ואחר כך הקיף עצמו בעיתונים, כתבי עת, ספרים וקרא בהם מבלי להפסיק אפילו לרגע אחד. הסמובר רתח, על השולחן עמדו כוסות נאות ואנחנו ישבנו זה מול זה,  בשתיקה, כעוסים וכמו זרים… הייתי הראשונה לדבר. הייתי מוכרחה לשמוע קול בבית הריק והדומם. לבי הוצף דם מכעס.  והוא התגרה בי וסבלנותי פקעה… אמרתי לו משהו והוא השיב לי בקרירות וביובש. חשבתי שאילו שמעתי  ממנו מילה טובה, הייתי כבר מאושרת ומוכנה לשכוח הכול – את כל העלבונות שנשאתי ושגדשו את לבי, והשתדלתי להיות שמחה, חברה טובה, שמחה, יושבת קרוב  אליו, סולחת על כך שהוא קורא, רק שישים לב אלי. וכבר חשבתי שלא נורא… גם הוא יתרכך מעט, יענה לי לעתים קרובות יותר… ונהיה שוב חברים טובים כמו בעל ואישה. – כשהשעון מצלצל שמונה, הוא קם ממקומו, אוסף את הספרים והולך…

אל תלך, יאשה, אני מתחננת אליו… יהיה לי עצוב כאן, אני אומרת כמו לעצמי,כי לא זאת  הסיבה שבגללה אינני רוצה שילך.

תיכנסי  לשכנה הוא אומר, תקראי משהו, יש כאן הרבה מה לקרוא, זה יועיל לך. או שתבואי אתי.

יאשינקה − אני מתחננת – אל תלך… כל יום אתה הולך,  ואני פה  ואינני  יודעת מה לחשוב, אני כאן יוצאת מדעתי.

אל תחשבי שום שטויות – הוא אומר. שום דבר לא יקרה לי.

אז עשה זאת בשבילי. שב רק היום בבית… .

אני לא מבין – הוא אומר − לשם מה.

והוא ניגש בנחישות אל הקולב להוריד את המעיל. אבל אני לא יכולה לעמוד בזה. דברי הטובים אליו כמו שקעו אי שם. לפני עומד עקשן, אויב שלי. אני נאבקת עמו באיבה ואינני רוצה שהוא יגבר.. אני הולכת אל הדלת ואינני רוצה להניח לו לצאת… הוא אינו מסתכל עלי, מעשן סיגריה ובהינף יד מנער אותי מעליו  והולך. אני צועקת אחריו וחמתי איננה שוככת. אני מטיחה בו  קללות, ומקללת ולועגת  לכל חבריו, לכל דיבוריו… אני אומרת דברים שבכלל לא רציתי לומר…… הוא מתרחק… אני רצה לחלון. אני מסתכלת מבעד לזגוגית. מה שאני רואה אך בקושי הוא נקודה שחורה אי-שם רחוק על השדה הלבן… ושוב, כמו בכל הלילות, אני מתחילה להתרוצץ כמסוממת בכל הפינות, מקיר לקיר, מהחלון לדלת, מחדר אחד למשנהו ממש כמו תרנגולת שחוטה. המוח שלי בוער, אני מורטת את שערי; אני מטורפת מכעס, מרוגז, מאומללות עמוקה, מבדידות ומנטישה… השעות נוקפות. שקט, מסביב הכול מסודר מזמן, הכול במקומו. רק אני זרוקה וממוטטת ואינני מוצאת פינה לעצמי… ומתחשק לי להרוס הכול… שהכול יקבל מראה אחר, שכשהוא ישוב  הוא לפחות יראה מה קרה כאן, מה עבר עלי פה…. לשבור הכול, להפוך, לקרוע, לנעוץ סכין בחזי, לגמור עם זה…

לבסוף, מאוחר בלילה, אני נרגעת מעט ונשכבת במיטה מיוסרת ומובסת, בעיניים נפוחות ובלב שפוך.

ומאוחר בלילה אני שומעת צעדים מוכרים על המרפסת הקטנה… ורואה אותו חוזר. בשתיקה הוא מתפשט, נשכב במיטה שממול למיטתי, ובשתיקה מתכסה בשמיכה עד הצוואר. אני לא יודעת אם הוא ישן או לא. אני, כמובן אינני ישנה…. היום הזה הסתיים כמו אתמול. ובעוד שעה, בעוד שעה, מתחיל הבוקר בדיוק כמו יום אתמול, והחיים  נעשים לי מכוערים וקשים. ואני חושבת איך להיפטר מהם…. 

אני חושבת על יאשה. הוא אדם מאושר. הוא חזק מאוד… ינטל אומרת (אותה ינטל – כמה אני שונאת אותה!) שבמה שהוא עושה, בעניינים שלו, יש לו אמונה חזקה.  הוא לא "מתנדנד" כמו אחרים, פעם לכאן ופעם לשם. דעתו סדורה היטב עד תומה – עם התחלה ועם סוף. הוא, אומרת אותה  ינטל , אינו רק מכונאי כאן בבית חרושת, אחראי על מכונות שעליהן עובדים עשרות פועלים, הוא, כך היא אומרת, מנהיג של עבודה גדולה וקדושה יותר. ינטל אומרת שמעריכים אותו בכל מקום.  הוא נואם חריף, הנאומים שלו מלהיבים את כולם. למילים שלו יש כוח מופלא. ינטל הקטנה, השחורה, כשהיא מדברת עליו היא מתרגשת. היא מתאימה לו יותר ממני. אבל אני אוהבת אותו. אינני יכולה לחיות בלעדיו. אני זקוקה לו לעצמי ואינני רוצה לתת אותו לאף אחד…  ושום דבר אינו קדוש עבורי אם הוא יכול לקחת אותו ממני… ואינני יכולה לפחד בכל יום שמחר אאבד אותו. איני מוכנה שהאיש המוצלח, החכם הזה יחשוב על משהו אחר…אני אומללה כשעיניו אינן מביטות בי וכשמילותיו אינן מלטפות ועוטפות אותי.

ינטל, ינטל המכוערת… היא אינה יודעת כמה אני שונאת אותה… כשהיא מדברת אתי, היא חושבת שאני משכילה, אישה שאיכפת לה מאנשים…  היא מספרת לי דברים שונים ורוצה לדעת מה דעתי. מביטה בי ומהללת אותי, אומרת שאני יפה. יש לה כבוד מסויים כלפי כאשתו של יאשה… אני שונאת את כולם – אותה ואת בעלה ואת חבריהם – את כל אלה שמרחיקים אותו ממני, שהם בדעה אחת אתו… היו זמנים, לפני ואחרי החתונה, שגם הוא אהב אותי… כמה טוב הוא מצא בי!… כשהייתי קוראת ספר ביחד אתו הוא היה מאמין שאני מבינה אחרת – טוב יותר ועמוק יותר מכולם. הוא ראה אצלי תבונה מיוחדת, ושותפות מיוחדת למשהו…היו לו רעיונות ותוכניות רבות לגבי. האם השתניתי, האם טעה בי? – אלא שעכשיו הוא קר כלפי. והקור מקפיא את דמי וממית כל רגע מחיי. ביני לבינו התייצב העניין שלו, שאליו הוא מסור יותר ויותר… לחיים שלי זה אִיום… סכנה… חיה פראית, היכולה לקרוע אותו ממני בכל רגע…ובלעדיו יורד עלי לילה חשוך – אינסופי ומטורף… 

______

 חשבתי לעצמי: אם אהיה חולה, הוא יהיה מוכרח לשבת בבית. הן הוא לא ישליך אותי לבד באמצע השדה וילך. וחשבתי לעצמי באיזו מחלה אתחלה. ניסיתי זמן רב למדי והסתובבתי בחוץ עירומה. נהגתי לפסוע יחפה בשלג. זה לא צלח. שתיתי חומצה, וכל זה לא השכיב אותי במיטה… רק פעם אחת, בלי כוונה, נעשה לי לא טוב והתעלפתי.  זה היה בזמן העבודה. אינני יודעת מי ראה את זה ואמר לסאשה. כשהעירו אותי ראיתי חדר מלא אנשים ואת הרופא של "מרְגְלות ההר".

יאשה החזיק אותי בידיים והביט בי בעצב. ואני לפתע התביישתי ממבטו ושבתי ועצמתי את עיני. הרופא ציווה על כולם ללכת ולי אמר שאשאר רגועה. הוא מצא שאינני בקו הבריאות, חלשה ויש לי התקף-לב. נוסף לכך אני בהריון בחודש הרביעי… כשכולם הסתלקו נעשה לי טוב מאוד. המיטה שלי הייתה רכה, נקיה, אור סביב, ויאשה חצי ישב חצי שכב למראשותיי הביט בי וליטף את ראשי. הייתי מאושרת מאוד. ידו  שליטפה אותי הייתה טובה מאוד ולי  היה טוב. יאשה טיפל בי כל הערב, הגיש לי הכול וישב לידי ואנחנו דיברנו בינינו כל כך בחום, באמון כזה,… ועלה  בדעתי שיאשה אוהב אותי ואהבתו גרמה לי אושר וריפאה פצעים ישנים ומוזנחים שמילאו את נפשי. קצת יותר מאוחר באה גם ינטל… היא התיישבה קרוב, על כסא, ודיברה עם יאשה. ולמרות כל זאת, יאשה  ישב חצי-שכב על מטתי והחזיק את ידיי, וליטף את אצבעותיי, ולעתים תכופות קירב אותן בשקט אל שפתיו. אני הייתי מאושרת והסמקתי כמו ילדה קטנה…

יאשה לא הלך לשום מקום. יאשה לא קרא, יאשה צחק בשעה שישב לידי, התלוצץ, רצה שאוכל, שאשתה… למחרת יאשה לא הלך לבית חרושת במשך חצי יום. הצפירה נשמעה לנו כמשהו זר, מרוחק… החלמתי. יאשה ביקש ממני שהיום עוד אשאר במיטה, אך לי לא היה זמן… לאשרי הייתה לי עבודה רבה. חיי דרשו תיקון…

שתינו תה מרוצים ומאושרים כמו בבוקר שלמחרת החתונה… כמו פעם…

לאחר חצי יום נקרא יאשה לבית החרושת. הוא הלך בהזהירו אותי שאשמר ואיחל לי כל מיני איחולים…לאחר שהלך נשכבתי שוב במיטה ונרדמתי. – –אני נושאת בחובי חיים חדשים, ילד חדש, עכשיו קלטתי זאת לראשונה. הלוואי שהילד החדש יחזיר לי את אשרי האבוד… יאשה חזר. שוב היה חם ולבבי ומסור כלפי אבל הוא הציץ בחשאי בשעון… פניו נעשו חוורים יותר ודוק של עצב קל כיסה את עיניו. שמתי לב לכל זה והתבוננתי בשקט. חשבתי לעצמי: מי כאן ינצח… הוא הביט בשעון. שקל בדעתו ונראה  מוטרד. כשהשעון צלצל שמונה הוא התרומם והתישב שוב. למראה תנועתו לבי נפל, חיכיתי. לפתע נפתחה הדלת ברעש ונכנסו כמה פועלים מבית החרושת. – נו, הם פנו אליו – אתה הולך?… כבר שמונה…

– יאשינקה − התנפלתי עליו – יאשינקה, אתה הולך?…

יותר מזה לא יכולתי לומר בגלל האנשים הזרים.

אני מוכרח, הוא ביקש ממני, בפעם הזאת אני חייב, מחכים לי… – על פניו המתוחות היתה נסוכה הבעת רחמים מוזרה. היה לו קשה. הוא סבל. חנה, חנהלה… הירגעי. היום אחזור מוקדם, בתוך שעה, שעתיים. אני חייב ללכת לשם, להופיע.

העמדתי פנים לפני כולם ושתקתי. לא יכולתי לומר דבר. לפתע הרגשתי חלשה וחולה. יאשה היה אובד עצות.

– היא לא בריאה  – הוא הצטדק בפני האנשים, אני לא יכול להשאיר אותה לבד. ובעצמו לא יכול היה להחליט מה לעשות. הוא התרוצץ אנה ואנה, חיפש משהו פה ושם ולבסוף החליט אבל שכח לחבוש את כובעו.

חנה, מוטב שתשכבי במיטה; חנה, אחזור מיד. בתוך שעה, שעתיים, בדיוק בעשר אשוב. לא עניתי דבר והדלת נטרקה אחרי כולם…. ישבתי כך זמן רב. הייתי חולה ולא היה לי כוח לעשות את כל הסצינות של אתמול.  הוכנעתי והובסתי… הוא נטש אותי…

הייתי מאמינה לו שישוב מוקדם אילו רק הבטיח. הוא מעולם לא שיקר. אלא שלבי אמר לי שלא יבוא ולכן חיכיתי. השעון צלצל שתיים והוא עדיין לא שב. צלצל שלוש וארבע… איננו… שכבתי בעיניים פקוחות והבטתי באפלת הלילה. הלילה היה חשוך ולא ניתן היה לראות מבעד לעלטה… תיכף תישמע הצפירה  − והוא איננו. כבר יום. כבר בא הבוקר. מה אתו?… בשעה שמונה בבוקר דפקו על דלתי כמה מנשות הפועלים.

− היכן בעליהן? טענו כלפי, אתמול יצאו עם יאשה ועדיין לא שבו. מה יש לו ליאשה נגד ילדיהן הקטנים, מדוע לקח מהן את המפרנס… אני שתקתי… שעה ארוכה התלוננו הנשים בפני. החלטתי ללכת העירה ולהיוודע מה קורה. כשהנשים הלכו ראיתי דרך החלון צעיר לא מוכר הפונה לדירתי. יצאתי לקראתו והוא תאר לי במלים ספורות שאתמול בערב, באסיפה, אסרו את יאשה ועוד כמה פועלים מבית החרושת שלו.

זה הספיק! החיה שממנה פחדתי כל הזמן הגיעה! האם יאשה איננו… באמת איננו?…

בינתיים, הובילו אותם למשטרה. יכול להיות שישחררו אותם. לא מצאו שום דבר חשוד מלבד כינוס אסיפה עם הרבה אנשים שבה מישהו נשא נאום. ייתכן שאת הנואם, יאשה, יחזיקו זמן מה. את האחרים כנראה ישחררו מהר. והאיש הצעיר הלך. ל"מרגלות ההר" עם בית החרושת הגדול שלה, עם הארובות הרבות, עם כל בנייניה, עם כל אנשיה, לא הייתה כל משמעות לחיי אם יאשה אינו נמצא כאן. נסעתי מיד העירה.

ניסיתי בכל האמצעים: בתחינה ובכסף לידי השומרים, שיתנו לי לראות אותו, לפחות מבעד לחלון, לפחות דרך סדק שיתנו לראות אותו. הם לא נתנו.

נדמה היה לי שלא ראיתי אותו שנים. יום שלם עמדתי ליד המשטרה. עמדתי כמו כלב שמחכה לבעליו מבלי לזוז. מאוחר בערב הלכתי לבית אמי. אמי כמו גם  אבי החורג עם כל בני הבית, נרעשו מהבשורה. ריבהלה חיבקה אותי ושמחה בבואי. אבל אני כמעט לא שמתי לב אליה. לא שמתי לב לכלום. לא שמעתי ולא ראיתי מי דיבר אלי ומה נאמר לי.

הייתי בן-אדם "גמור". הרגשתי שאני גוססת גסיסה קשה, ארוכה…זה רק יום אחד שיאשה איננו ומי יודע כמה עוד ימים, כמה לילות? החיים אזלו ממני, התייתרו והמשיכו להיסתבך על כל צעד ושעל… שעות ארוכות, ימים רבים – ובשבילי לא הייתה להם כל משמעות. בני הבית העירו שאני כבר משוגעת… כי איך יכול בן אדם לזרוק את הכול, ואיך זה ייתכן שבן אדם יחזור רק על מילה אחת כל הזמן: "יאשה, יאשה, יאשינקה"…

שמחתי מאוד כשלמחרת לקחו ליאשה ארוחת צהרים שאימא הכינה. אלא שהשמחה לא ארכה זמן רב. המחשבה שיאשה כלוא, שאני אינני יכולה לראותו, ניקרה במוחי ללא הרף… ביום השלישי מוקדם מאוד, כשהחלטתי ללכת שוב למשטרה, נכנס שוב הצעיר הלא מוכר מאז ובישר לי שיאשה כבר שוחרר והוא כבר בבית ב"מרגלות ההר" ומחכה לי. איזו שמחה, איזו צעקה, איזו מהומה הייתה אצל אימא בבית! צעקתו של האחד גברה על זו של השני ואיש לא שמע. אני רצתי סביב מדלת לדלת, צנחתי על כסאות אחדים, ולא מצאתי מוצא; משכתי עלי את הפרווה הגדולה של אבי החורג ולא הצלחתי להיכנס לתוכה. מישהו עטף אותי והושיב אותי  במזחלת ויחד עם אימא ואחותי החורגת נסענו ל"מרגלות ההר".

נוכחתי שיאשה מוקף אנשים רבים מ"מרגלות ההר". דיברו אתו, חקרו אותו על דא ועל הא. הוא שכב על הספה באמצע החדר. הוא היה כבוי וחיוור מאוד ועם עיניים אדומות. כשראיתי אותו התמלאתי  חיים בבת-אחת. זרם חום שטף את גופי, ובדחף בלתי נשלט  הטלתי עצמי לעברו… לא הסתכלתי על אף-אחד; נישקתי אותו ובכיתי ואמרתי: חזרת…אתה שוב כאן…. יאשה שלי…עכשיו כבר לא תלך, תישאר אתי, יאשינקה שלי… גם הוא חייך לקראתי, שאל אם אני בריאה וחשה בטוב, שם לב שאני חיוורת ונרגשת. ביקשתי מכולם שילכו, שיבואו בפעם אחרת. צריך לתת לו להתאושש,. ובעצמי התרוצצתי בחדר ממששת ומחפשת דברים שינעמו לו. הדלקתי את התנור, בישלתי וטיגנתי, רציתי שארוחת הבוקר שלו תהיה הכי טובה.

יאשה לא שכב זמן רב. הוא התיישב ליד השולחן, חיפש בין הניירות, התיישב לכתוב, לקרוא. הוא היה טרוד מאוד. העמדתי פנים שאינני שמה לב. הייתי מרוצה שהוא כאן ויותר מזה לא הייתי צריכה…. באותו יום הוא יצא רק לשעתיים לבית החרושת, נפגש עם כמה פועלים. ישבנו יחד ואכלנו,  שתינו תה… והערב התחיל. מחוג השעון הראה על השעה שמונה. שנינו נעשינו חסרי מנוחה… הוא כרגיל, כמו בכל הימים. אבל אני עשיתי כאן תרגיל  ולא ידעתי לאן זה יוביל: נעלתי את הדלת והיסתרתי את המפתח הרחק. היה לי קשה לשבת ונשכבתי במיטה. רציתי להירדם, להתעלף, למות, אבל לקום ברגע שהוא ישים לב שהוא כלוא….

השעון תיקתק שמונה פעמים… שמעתי שהוא התלבש, לקח משהו מהשולחן והלך אל הדלת… שמעתי איך הוא דחף ודפק בדלת. במשך זמן רב לא תפס מה עשיתי… אבל אחר כך הבין שהדלת נעולה.

− חנה! – שמעתי קול מוזר חמוּר, זר, כועס – חנה! המפתח, היכן הוא? זזתי באי נוחות ולא עניתי.

חנה, היכן המפתח!…  נשמע שוב הקול בכל הבית… אבל אני שתקתי. התחבאתי  מתחת לכרים. 

חנה, המפתח, היכן הוא, מדוע נעלת? הוא התחיל לחפש בעצמו. זוחל בכל הפינות וממשש, מחפש ביסודיות  בכל הפינות… הוא לא מצא. הוא פרץ לחדרי… הסיר בכעס את הכרים מראשי, בכוח משך אותי – היכן המפתח: את שומעת?! הוא כמו הפך לחיית פרא נרגזת. הוא קילל – את זה מעולם לא שמעתי ממנו – משוגעת – הוא צעק – היכן המפתח. אין לך שום זכות לסגור אותי. מקומך בבית משוגעים! אינני יכול לסבול אותך, אני לא חייב…חא, חא, חא (נדמה היה לי שהוא צחק)… היא אוסרת אותי.  שם כלא ופה כלא…כאן יש לי כלא גרוע משם…

אבל אני החזקתי מעמדי ושתקתי. זה הרגיז אותו והוא צעד לעברי, הנה, הנה, חשבתי, הנה הנה זה מתחיל – הוא יכה אותי. ראשי הסתובב כאילו שתיתי משקה חריף, נעשה לי שמח וחם כל-כך על הלב. התכופפתי מוכנה לספוג את מכת בעלי. הוא טילטל את כתפי תוך שהוא צועק בקולי קולות.

יצור פרא – תני את המפתח! באותו הרגע הוא נראה משוגע יותר: השיער מדובלל , הפנים בהירים כבד-פשתן והעיניים שלו התרוצצו – עיניים כמו עופרת [מותכת]…. לי התחשק לתת לו מכת אגרוף בפנים. הפנים שלו היו איומים ואני לא יכולתי לסבול יותר. אבל הוא עזב אותי וגם ידי צנחה. ושנינו עמדנו  זו מול זה והסתכלנו הישר לתוך העיניים. אני החזקתי מעמד והוא הסב את פניו בבוז ובשנאה…

זמן רב עוד שמעתי איך הוא הולך אנה ואנה בבית. צעדיו היו מסורבלים וכבדים. אזני לא יכלו לשאת זאת. שוב הסתתרתי תחת הכרים, וסחוטה  מנצחוני נרדמתי בכבדות כמו מתחת לאבנים לוחצות…כשהתעוררתי המנורה דלקה והאירה באדישות. השעון צלצל ארבע ויאשה שכב בבגדיו על הספה. אכן הצלחתי. הוא באמת לא הלך.. והיה לי מוזר. קור משונה חלף בכל כולי… הגשתי  את המפתח, הוא היה מונח אצלי, טמון בתוך סדק בחדרון השלישי מתחת לארגז קטן. פתחתי את הדלת… עכשיו הוא כבר יכול להיות חפשי האסיר שלי…

יאשה, הלך כמו תמיד,  בזמן, לבית החרושת. אני נשארתי…לפתע קלטתי שעל נצחוני מאמש אשלם כל חיי, הוא לא ייסלח לי  על זה… זה היה הקרע האחרון של מה שעוד נשאר בינינו. משמע, אני הפסדתי,  אבדתי הכול. ובלב הרגשתי פחד נורא, ריקנות איומה…הרגשתי כמו מתה-חיה כל-כך זרה…לא הבנתי בכלל איך אחיה אחרי אתמול…עכשיו עלי לעשות משהו, שאם לא כן- הגסיסה תהיה לי קשה מאוד. אם לא כן, אני יוצאת מדעתי. הריקנות סביבי הייתה כל כך אפלה ואיומה. הצער שהשתלט על נפשי היה כה גדול שהייתי חייבת לעשות משהו, לא משנה מה,  העיקר שהידיים יזוזו, והמוח, למרות אטימותו יתעורר…בישלתי כמו אתמול, העסקתי את עצמי בארוחת צהרים, ערכתי את השולחן  עם כלי האוכל… והרגשתי שכל זה לריק…יאשה נכנס ויצא מבלי להעיף בי מבט, לא אמר מילה ולא שם לב לדבר. האוכל נשאר מונח כשהיה. לא רק עצבות שררה בבית; אלא היתה גם תחושה כזו של  מרה שחורה. בפעם הראשונה התמלאתי  פחד מהקירות המכוסים בצבע כחול-שמים, והפרחים הצהובים המתים…נראה ששם, הרחק בעיר, יש עכשיו תענית, בכי גדול, אנשים מקוננים ומיואשים….

לפני שש החלטתי להכין תה. אלא שכשהוא הגיע הוא נהג כמו במשך היום. הוא לא דיבר, לא אכל, לא שתה ולבש את הבגדים שבהם הוא יוצא תמיד, הוא ניגש אל הדלת… אני שכחתי לפתע את ה"ברוגז" שלנו:

 – אל תלך! – צעקתי  וחסמתי את דרכו. הוא לא הקשיב; מבלי להסתכל עלי, מבלי להתחשב בי, הוא יצא.  אני רצתי אחריו… להישאר ולעבור לבד את הלילה כבר לא יכולתי. היה לי מה לומר לו, לדבר, לשאול אותו מה הוא רוצה ממני., אפילו רגע לא היה לו בשבילי… אני נתלייתי על השרוולים, משכתי וקרעתי. הוא שוב קרע את עצמו ממני. תפסתי אותו בצוואר ושנינו התגלגלנו על השלג בחוץ תחת השמיים הכהים, מלאי הכוכבים… הוא היה חזק ממני, הוא נתן לי דחיפה,  נפלתי והוא מיהר להסתלק…

עדיין היה מוקדם, מוקדם בערב. בבתי "מרגלות ההר" הקטנים,  מאחורי הווילונות- נראתה להבה.. שם היה נעים, חמים וביתי. כל פועל  ישב מן הסתם עם בני ביתו ושתו תה. הארובות השחורות של בית החרושת עמדו דומם, אילמות וזועמות ולכן השתררה על כל הבתים מנוחה שקטה כל כך… גם בביתי נראה אור בהיר אבל שם לא היתה נפש חיה. שם היה שקט… אבל במקום כלשהו שכב שד חבוי…להיכנס לשם היה מפחיד. אני ידעתי: ברגע שרגליי דורכות על הסף  מיד יקפוץ החוצה השד והבית יתמלא בכל מיני קולות וצעקות… הרגשתי כאילו השד מבפנים דוחק בי גם בחוץ. רציתי לצעוק, לעורר מהומה ולעשות דברים כאלה שלא עושים… הרגשתי שהשד קופץ על ראשי, חג סביבי, כאילו רוקד לי בתוך הנשמה…הייתי מוכרחה לעשות דברים סוערים ומעוררי מהומה. ואני זרקתי את עצמי על השלג, התגלגלתי, התטלטלתי, רחצתי את הפנים בשלג, בלעתי ואכלתי אותו…הוקל לי מעט, העצב הלא אנושי שבלבי שכך, וצערי כאילו נרגע, ושוב לא פחדתי להיכנס לבית…

בבית היה שקט, שלווה דרוכה… הכול עמד על מקומו בשלווה, מכובד, מסודר. מנורה טובה, מתנה שפעם העניקו ליאשה הפועלים, בערה היטב והפיצה אור על השולחן הגדול עם המפה הלבנה הרקומה, עוד מתנה שלי… שני שעונים תקתקו זה לזה כאילו דיברו בלשונם השלווה חסרת הדאגה.

– מי גר כאן? מי? – שאלתי כשאני מביטה לכל עבר.

התחשק לי לצחוק וצחקתי, כל כך מגוחך היה הכול סביבי… ורעיון שמח יותר עלה לפתע בראשי. מהרעיון נעשה לי חמים… כל כך חכם וטוב הוא היה!  אקרע את כל הספרים שלו, ושידע. בכך אנקום בו נקמה גדולה. שנים רבות אסף אותם. ואני בשעה אחת אהרוס את כולם. יש לו כאן ניירות כאלה, כולם חשובים ויקרים שאותם השיג בקושי… על עצמי לא היה לי צורך לחשוב. ידעתי שעם ביצוע המעשה אני חוצה גבול גורלי שממנו קשה לחזור. בין כה וכה אין לי בשביל מה, והשד מאנשהו, הסמוי, המתחפש, כאילו התגרה בי, קרץ וציווה עלי שלא לחשוב, שאבצע… כוננית ספרים שלמה, שולחן עם עיתונים וז'ורנלים מושלכים עליו וכל מיני ספרים מחוץ לארץ, אסורים, שבקושי רכש אותם…והשד ציווה וצחק אי-שם בהעוויות משוגעות, משונות ופראיות, ודחף אותי בידיים… 

בקלות ובמהירות הם נקרעו. ברכּות ובשקט קרעתי את הניירות הקשים עם אלפי האותיות הכתובות ומודפסות, מלים, מחשבות ונהניתי– נקמתי. כל הניירות קרועים לחתיכות ומושחתים, רמוסים, מפוזרים על פני הבית. והשד גם הוא כבר לא הסתתר. הוא כבר עמד בכל הבית. החדר נראה פרוע ואיום. ערמות נייר קרוע בכל מקום והמפה תלויה עקומה על השולחן, קצותיה משתרכים… כסא שחור היה מוטל ורגליו כלפי מעלה… קור מוזר חלף בגופי. – מה אני עושה? עבר בראשי. אבל לחשוב לא יכולתי. הייתי חייבת לשבור, לקרוע, שאם לא כן אי אפשר היה אפילו לנשום. הייתי חייבת לצעוק שאם לא כן היה האסון שמילא את נפשי, גדול ועמוק מדי ובלתי אנושי…

סביבי ריקנות מרה וקודרת. עצב פרוע ומשונה , צער עמוק. והמנורה על השולחן מאירה את כל זה בלהבת-אבן שקטה…רק פעם אחת השלכתי אותה, והיא עפה  הרחק אל הדלת והתנפצה לאלפי חתיכות … הנפט נשפך והשתרר חושך, חושך סמיך, שחור, בכל הבית…כבר לא פחדתי. ניצחתי את השד. הייתי חזקה ממנו. צחקתי לו בפניו המכוערות המלגלגות. צחקתי בחושך והעלטה כמו  הדהדה אלי במאות קולות אוויליים ואיומים…האוויר בחדר הסריח מאדי הנפט השפוך. נשכבתי על האדמה והבטתי בעיניים פקוחות לתוך עיניו של  הלילה  הארוך…  

האויב הגרוע ביותר שלי אינו חושד אפילו מה מתרחש כאן. אפילו איש אחד בכל "מרגלות ההר"  אינו יכול לשער עכשיו איזו מין צורה יש לדירה שלי. כל האנשים בעולם הגדול חיים עם מנהגיהם הישנים מאתמול ואני הפרתי את הסדר הזה. נטשתי אותם  ועכשיו אני עושה כרצוני, ויכולה לעשות כרצוני, ואעשה כרצוני.. אני יכולה עכשיו אפילו ללכת לרקוד. לקפץ סביב בחושך, להתפשט לגמרי להסתובב  ולהתגלגל. איש לא עושה זאת מלבדי… והשד שוב קורץ לי וצוחק אלי ומתגרה בי: השתוללי, קפצי, שירי, תצעקי, תשרקי והפכי הכול על פניו! ואני קפצתי ממקומי. רקדתי והסתובבתי, צחקתי…דידיתי, קרעתי את הבגדים מעלי ורצתי אל החושך…

הלילה היה ארוך, אבל אני שכחתי מאורכו. נראה היה שמאז הערב, מאז לכתו של אויבי, חצי דור חלף. כמה רחוק ממני הזמן ההוא! וככול שחשבתי עליו יותר, גברה שנאתי, הוא נעשה זר לגמרי עבורי. חיכיתי לנקום בו, נפשי צמאה לנקמת דם. אשחט אותו חשבתי… והחלטתי… עם  הדם שלו אני יכולה להירגע. והמחשבה החדשה שוב  עודדה אותי ואני הזדחלתי לחפש ולגשש בחושך. לחפש בכל הפינות, על כל האצטבאות, היכן מונחים הסכינים. מצאתי. התיישבתי ליד הדלת וחיכיתי עד שיבוא, עד שאוכל להתנפל עליו…

אינני יודעת כמה זמן חיכיתי לו. החשכה סילקה ממני את תחושת הזמן. צעדים מהירים מוכרים נשמעו מהמרפסת הקטנה…  התרוממתי. ליבי אף הוא התרומם. הסכין הייתה מונחת בחיקי, הסכין שבה החלטתי להרגו. הוא נכנס. הוא נעצר. הוא התפלא מאוד על  החושך ועל האוויר הלח והמחניק.

מה קרה כאן? הוא קרא בפחד. ומיד ניסה להצית את הגפרור, אבל התנפלתי עליו לפני שעלה האור. הוא צעק. באותו רגע ניצת גפרור ובמבט אחד הוא הבין את התמונה כולה… הוא צעק שוב  וזרק את עצמו לעברי. הוא הבחין בסכין ורצה לקחת אותה מידי. ידיו היו חזקות,  כמו ברזל, וברגע שהרמתי את היד עם הסכין נהדפתי בחזרה. הוא התאמץ לתפוס את ידי בחשכה, לקחת ממני את הנשק ונאבקנו זמן רב… הסכין נפלה ואנחנו הרפינו זה מזו. הוא שוב הצית גפרור ונאנח. הסכין שלי לא פצעה אותו אולם בהולכו על פני החדר לחפש מנורה הוא התנועע והתכופף כמו מכאב חזק.

השחר עלה ואני מצאתי שוב את הנשק שלי ושוב השלכתי את עצמי עליו ושוב נאבקנו זמן מה ושוב הוא גבר עלי. לפתע נחלשתי והתחלתי לרעוד במערומיי. הוא כמעט נשא אותי על הידיים אל תוך החדר השכיב אותי במיטה וכיסה אותי. כוחי אזל ובקושי יכולתי לנשום. הלב דפק, המוח רתח ונעשה לי קר. קור פנימי. גם הוא צנח מיוגע ועייף על המיטה השניה. השתרר אצלנו שקט… נזכרתי שאצלנו מתחת לריצפה שורצים עכברים… כבר כמה לילות אני שומעת מתחת למיטה התרוצצות מהירה של הרבה רגליים זעירות. דימיינתי את העכברים גדולים, שחורים עם זנבות  ארוכים ונוקשים. חשבתי עליהם זמן ארוך… האיר היום. הזריחה של ימי החורף היתה  כבר מוכרת לי. הציק לי כבר אורו של הערפל האפור, מאיר בקרני אור קר המעורר ומתפשט פנימה. הציק לי גם הזוהר ואור השמש אצלי בחדר. רצועת האור הרחבה כדלת פתוחה בחדר החשוך… זה הטריד אותי. עצמתי את עיני בחוזקה כדי שיהיה חושך.

הצפירה נשמעה אבל יאשה לא זז ממקומו. לא יכולתי לדעת מה הוא חשב כפי שגם אף פעם לא ידעתי. הוא היה בשבילי אדם זר שפניו הזכירו לי מישהו קרוב לי … השעונים תקתקו וגם זה היה מיותר ומטופש. איזה קשר יש לזה עם מה שמתרחש בחדר הראשון. קרעי הנייר המפוזרים, השברים של כד הזכוכית, ובגדי הזרוקים בכל מקום, זה בכלל לא נראה כמו תמיד. רק השעונים המשיכו, אינם יודעים דבר…

כבר צלצל שבע. כבר אחרי שבע  ואנחנו עדיין שכבנו שקטים. וכיוון שהכול היה שקט שוב הציק לי השקט השונה, הכבד, המוזר. מי יכול לשאת זאת… הרגשתי כאילו מרימים אותי ממקומי ותיכף אצעק. בגלל השקט נכנס למוחי כאב דוקר הרוצה לבכות, לצעוק ולזעוק ולהפוך את העולם על פיו…

מישהו נכנס… יאשה היא חייב לקום ולראות מי זה והשקט הופר. היכרתי לפי הקול עם מי יאשה דיבר. זה היה פועל נוצרי, אדאמוב. הוא בא לשאול את יאשה למה אינו הולך ועוד דברים הקשורים לבית החרושת. הוא היה כפוף ליאשה בעבודה ליד המכונות. יאשה אמר לו שאינו יכול ללכת, אשתו חולה. אולי, הוא שאל את אדאמוב, הוא מכיר מישהי משרתת… אם היא יכולה, שתבוא מיד. לא יכולתי לעצור את עצמי. יאשה! צעקתי וקפצתי מהמיטה…. יאשה! שלא תעיז להביא הנה אנשים זרים. אני מבינה אותך, אתה רוצה להקיף אותי בשומרים שישגיחו עלי… אתה חושב שאני אתבייש בפני אנשים זרים ואפחד. אני אומרת לך שאינני מפחדת מאיש… תיכף אני רצה החוצה עירומה קבל כל העולם. אתה שומע, לא איכפת לי, אתה שומע יאשה, לי כבר אין מה להפסיד…

וצעקתי, יצאתי בריצה מאחורי  הוילון, אולם יאשה בא לקראתי ושנינו נכרכנו זה בזו… אם אתה רוצה שאהרוג את עצמי, צעקתי, אינך צריך ללכת בדרכים עקלקלות … הקף אותי באנשים זרים. אם חייך חביבים עליך, תוכל לחיות ולרקוד משמחה.  ואשר לי, הבט, אני כבר שמה סוף לחיי. אין לי כלום ואינני זקוקה לכלום… ואני ניתקתי מידיו והיכיתי על ראשי ומרטתי את השיער. לפני שהכיתי על ראשי הרבצתי על ידו. וכך נאבקנו וזרקנו את עצמנו מפינה אחת של החדר לשניה… על אדאמוב בכלל לא חשבתי. האם הוא עדיין כאן, האם הוא מסתכל על הכול, האם הוא מתפלא… שכחתי ממנו בכלל. רציתי להרוג את עצמי. קרעתי מעלי את כותנתי, נשכתי את הבשר והשתרעתי על האדמה. רציתי להאיץ את הסוף… יאשה לא הניח לי. הוא קשר אותי ולא יכולתי להשתחרר ממנו… את ידיי,  שכיוונתי אל צווארי, הוא סובב. צעקתי כל כך חזק עד שהצטרדתי. ובבת אחת השתתקתי… קרה דבר מוזר. יאשה בכה בקול רם. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה… בכי כזה, איום… רק פעם אחת שמעתי קרוב שלי, איש זקן, בוכה ביללה כזו על מות בנו יחידו הצעיר… ריחמתי עליו מעומק נפשי. 

כמו נקודה אדומה קטנה באפלה הגדולה  והסמיכה, תעתה לעברי ילדה קטנה בת שלוש, ריבהלה שלי. אני כאילו שכחתי אותה לגמרי. בכיו של יאשה הזכיר לי… היכן היא בתי הקטנה? וגם אני פרצתי בבכי. יאשה לא יכול היה לשמוע את בכיי כמו שאני לא יכולתי לשמוע את שלו. הוא קפץ ממקומו ורץ על פני החדר. צעדיו היו מהירים וכבדים. לא יכולתי לשמוע אותם ובכיתי ומרטתי את השיער, הכיתי על חזי, נשכתי את גופי וחרקתי בשינים…

______

ואחרי כן עברו עוד ימים רבים. כולם החליטו שאני משוגעת. רצו לרפא אותי אבל אני לא הרשיתי . לרופא של "מרגלות ההר" לא נתתי להיתקרב אלי. מאז ומתמיד שנאתי אותו. הוא שמן מאוד ורגוע מאוד. פניו הזכירו לי תמיד דלעת בשלה השווה שלוש פרוטות. הוא רשם לי תרופה שעלי לקחת כמה פעמים ביום. אבל אני שפכתי אותה. כל "מרגלות ההר" ידעה על מחלתי. כמה מהם השתדלו לעבור לידנו – אולי ישמעו את צעקותיי. אחרים, נמנעו מלפגוש ביאשה כדי לא לראות בצערו. האנשים שנהגו לבוא אלינו הרגיזו אותי  ואיבדתי את סבלנותי… אמי הייתה באה כל יום מוקדם בבוקר והשגיחה עלי עד מאוחר בערב. זה הרגיז אותי מאוד. לא יכולתי לשאת את דיבורה ואת דמעותיה. היא קוננה על האסון הגדול שלה, לא שלי… הצרות שלי גדולות, היא קָבלה, גידלתי וגידלתי אותה, כשהייתה קטנה התיתמה מאביה, גידלתי אותה ושמרתי עליה כבבת עיני, לימדתי וטיפחתי ועכשיו – הרי לך נחת. בשנות זיקנתי…  את השמחה שלה היא איבדה… למענה הייתי צריכה להתלבש כל יום בשמלות יפות ולבוא להתארח אצלה, שום דבר נוסף אינה צריכה. מה קורה אתי, ואם אצלי הלב נשבר, ואם מוחי מתפוצץ… ואם נשמתי יוצאת זה עניינה? האם זה איכפת לה? אני כעסתי  וצעקתי עליה ורקעתי ברגליי כדי שלא תדבר… אחיותיי החורגות באו גם הן, כאילו כדי לדבר אתי… לדבר כמו שמדברים עם ילד טיפש, מוותרות לי ומרכלות. אני התחמקתי מבלי להחליף אתן ולו מילה אחת. הן שמו לב לכל תנועה מתנועותיי התלחשו עליה וריכלו ביניהן. הדודה שלי באשקה באה מהעיר ומלכתחילה טענה שיש לרפא אותי ואם צריך להכניס אותי לבית משוגעים מדוע לא עושים זאת?… אם זה צריך לעלות כסף אין להתקמצן עד הסוף.  אם לבעלי אין מספיק להוצאות צריך לבקש מהקרובים ומאנשים טובים. היא עצמה תתן את חלקה… בא אבי החורג וציווה שאם רק אעשה עניינים, הוא אמר, יש להכות אותי כהלכה בשוט. זוהי הרפואה הטובה ביותר לאנשים. היה ערב, חטפתי מנורה בוערת מהשולחן וזרקתי לו בפנים. הוא קפץ ולא נפגע.. אמרתי לו והבטחתי לו שאם עוד פעם יעבור שוב את הסף,  תיתקע סכין בבטנו השמנה.

זה שאני משוגעת ידעתי לא כל כך מעצמי אלא  מכל האחרים. דיברו  על כך בקול ונתנו עצות מה לעשות אתי בשעה שאני ישבתי לידם. את יאשה זה הרגיז…הוא היה היחידי שיכולתי לסבול. היה לי קל הרבה יותר כאשר הוא נמצא קרוב אלי. לבלוע את האוכל יכולתי רק כשהוא ביקש ממני. אולם כשרק יצא התעצם דכאוני ומרה שחורה כבדה עטפה אותי ולא מצאתי פינה לעצמי. מצאתי את עצמי כלואה, מוקפת גדר, כשסביבי הגרועים שבשומרים, היכולים לחבוט בי אם רק ירצו, המבקשים לשלוח אותי לבית משוגעים.

  יאשה כבר לא הלך לבית החרושת. הוא היה לידי מדי לילה והתעורר לכל גחמה שלי ולחלומותיי הפרועים. הוא קיבל פנים אחרות. הוא החוויר, פניו נעשו רזות, מיוסרות וכחושות, צימחו סביבן שיער ועיניו הקודחות חיפשו סביב…את הסכינים ושאר החפצים החדים הוא נעל…הוא המעיט לדבר אתי, אבל כאשר כן דיבר, עשה זאת תמיד בטוב וברכות. דומה היה לי שעכשיו כשאני חולה אני חשובה בעיניו יותר מבימים שהייתי בריאה ושפויה. גם אני המעטתי לדבר אתו. כבר לא היו לי שום דבר להגיד. הלשון האנושית הישירה הלכה לאיבוד אי-שם. רציתי לעצור את עצמי כדי שלא אוציא מילה אבל לא יכולתי. אז אמרתי רק מילה אחת שאותה לא יכולתי לבלום… מחשבותי היו בעיקר משונות. בעיקר ילדותיות ומטופשות. לא יכולתי לשאת כל מחשבה מציאותית. אילו הייתה כזו הייתי צריכה למות. החיים סחטו אותי. מצאתי את עצמי תועה לבדי בריקנות, בוערת מצמא נורא, עזובה… הייתי מוכרחה לעשות עם עצמי הסכם ולזמן מה להפסיק להתענות  ולחיות, הייתי חייבת להעסיק את מחשבותיי בכל הדברים הקטנים הילדותיים. חשבתי על העכברים השחורים הרוקדים סביב מתחת לריצפה. שעות הרהרתי  בילדה הקטנה – בי עצמי– שעשתה חזור ועשה כל מיני להטוטים על חישוק, מתנה מדודתי. הייתי ילדה שמחה וכולם ניבאו לי אושר רב…

כשהרהרתי, בני ביתי תהו מה מתרחש במוחי ונבהלו והתחבאו בפינות, מחכים  שאעשה משהו, בעצמי איני יודעת מה.

פעמים מספר באו רופאים מהעיר ויחד עם רופא "מרגלות ההר" ביקשו לבדוק אותי, למצוא אצלי סימנים ממשיים של שיגעון. יצאתי אז מהכלים ובאמת הראיתי לכולם הוכחות לשיגעון. שום תרופה לא לקחתי. בכל פעם שלקחתי את התרופה היא  גרמה לי לבכות ואני זרקתי אותה לרצפה… ימים ושבועות חלפו…

במקום יאשה, בבית החרושת, החתימו מכונאי אחר… גרמני. עדיין גרנו בדירה אבל היינו צריכים לפנות אותה. יאשה אמנם הרוויח טוב אבל הוא היה נדיב מאוד ולכן לא חסך כסף רב. עכשיו, כשהכול היה הרוס איש לא שמר והשגיח ובכל מקום היה נזק והרס. הכסף שנחסך אזל מהר. יאשה תכנן שעם בוא האביב ניסע שנינו למקום אחר. לאן עדיין לא חשב. הוא חשב על כסף. אני כבר הרגשתי את הילד החדש… כמה תנודות שלו העירו בי מחשבות קשות… הילד הזה שהיה מונח בקרבי היה מיותר לכולם… לפני הולדתו כולם פחדו ואני עוד יותר מכולם… כל פעם שאלתי שוב על ריבהלה אבל אמרו לי ששם אצל אימא יש לה אומנת טובה והיא מתגעגעת אך מעט לאימא שלה…

וכך עבר לו הזמן. יום קשה יותר ויום קל יותר. יום עם יותר התקפות ויום עם פחות. יום שבו רק בכיתי וצעקתי ויום אחר שבו רק ישבתי בשקט ולא דיברתי עם איש. כל בגדיי היו כבר קרועים, נגזרו במספריים, כלי הבית הטובים ביותר שבורים, כמעט את הכול החרבתי… וכך עבר יום אחרי יום. זה הטריד את כולם והוציא אותם משלוותם  נראה היה שלא יהיה לזה סוף, ועבורי זה היה גרוע יותר מכולם. לחיות כך לאורך זמן לא היה אפשרי. היה צריך לשים לזה סוף. אני חשבתי על סוף. החלטתי להתאבד. ימים ארוכים, קודרים ואפלים, בבדידות, ללא שינוי, הרעילו את דמי. את מותי לא יכולתי לראות אחרת מאשר אדום, רווי דם, פתאומי על השלג הרך הלבן מתחת לחלוננו… בלילה, חשבתי, כשאף אחד לא יתעורר, אתגנב החוצה ואשסף את גרוני… הייתה לי חתיכת סכין מטבח חדה שהיסתרתי. כל השאר היו נעולים בשולחן הכתיבה של יאשה והוא לא השאיר אף סכין בחדר. רק חתיכה אחת שאתה נהגתי פעם לטייל, היתה מונחת אצלי על השולחן הקטן בחדר השינה מאחורי השעון המעורר, עטופה בשקית קטיפה כחולה…יאשה הביט לעתים קרובות בשקית הקטיפה ולא עלה בדעתו מה מונח ומוסתר שם. גם אני הבטתי בה וחשבתי שאף אחד, אף אחד אינו יודע היכן המוות שלי, שהוא עומד למראשותיי כל יום וכל לילה ואני רק צריכה למתוח את ידי, להגיע אל הסכין, לצאת החוצה עם חשכה  ולהגיר את דמי האדום, הטרי, החם, על השלג הצחור…

——-
החורף הגיע אל קיצו. הימים כבר נעשו ארוכים ושמחים יותר. אור השמש השמחה האיר זמן רב יותר את פני האדמה. אני הרגשתי קצת אחרת. משהו דחף אותי למקום אחר מבלי לדעת לאן. האובדן הכבד והצער שיסרו את נפשי  כאילו התעצמו ואני התגעגעתי, ודאגתי, נאנחתי ובכיתי.

לאט, לאט התחלתי כבר לישון אבל השינה שלי עם חלומותיה המשונים גזלו ממני  בריאות יותר משהוסיפו.

פעם אחת זה קרה… לאחר יום קשה שבו הגעגוע שלי סרב במיוחד להיעלם, נרדמתי בלילה. ראיתי חלום נורא. בהתחלה היה שקט, שקט רגיל, אחרי כן התחוללה מעין המולה, האש מהמנורה התלוייה כאילו גדלה, כאילו הוצתה בבת אחת. וכל מיני שדים השתוללו על פני כל החדר… הייתי לבד בחדר ובגלל תזוזה כלשהי בווילון התבוננתי בכל זה. לשדים היו צורות מוזרות. עם זקן ובלי זקן, עם פנים ובלי פנים, אצל אחרים ראיתי רק ראש וגם כאלו בלי ראש סביב בולי עץ גדועים…שדים… שדים משונים, גופיהם היו בדרך כלל אפורים ונתפרו עליהם כפתורים לבנים וצהובים… נפלה עלי אימה. שדים… הם רקדו, קפצו על השולחן, רקעו ברגליהם ותופפו בכף על מגש… כיסיתי את ראשי אבל האש המאירה, הדיבורים שלהם, הצווחות  והלחישות לא נתנו לי לשכב במנוחה ואני שוב הסרתי את השמיכה והתבוננתי דרך סדק בוילון. ופתאום, מבלי לדעת בעצמי מה אני עושה, קפצתי מהמיטה ורצתי דרך הוילון אל תוך החדר.

נעצרתי. הייתי מוכרחה לצעוק. כל הכיסאות התנועעו ופנים, המון פנים, מזוקנים ומגולחים, כולם מכוערים ומפחידים, פנו אלי. וביניהם יאשה, רץ אלי וחוסם אותי ודוחף אותי בחזרה אל החדר, מתחנן אלי: חנה, חנהלה, אני מבקש ממך לכי ושכבי, תרגעי, אל תפחדי… אבל אני הדפתי אותו ממני, הוא חסם אותי. שכחתי שאני עומדת חשופה, רק בכותונת לילה, שער מפוזר, יחפה, זרועות חשופות, רציתי לראות, לראות היטב, מי יושב שם, אצלנו בכל הבית… וראיתי… אולי שמונה או עשרה גברים, כולם בבגדים אפורים עם כפתורים מוכספים, אחדים התישבו, אחרים ישבו והניחו ערמות של נייר על כל השולחן. אחד קם, לחש לי משהו שלא הבנתי. יאשה לקח אותי בכוח אל החדר, כיסה אותי במיטה וביקש שארגע. שמעתי את לחישותיו מעלי. האדם הכי קרוב אלי בעולם, יקירי…תחושה מתוקה מילאה את לבי… יאשה, יאשינקה, אהובי – והרגשתי כאילו לגמרי  בריאה, לגמרי כמו פעם. יאשינקה מה זה?…

רק תרגעי, חנהלה, אני מבקש ממך…אבל קראו לו ואני נשארתי לבד…; החריץ בוילון התרחב ואני התאמצתי להביט לשם…מולי, בדיוק בראש השולחן, ישב כפוף מעל ערמת הנייר, זקן שמן עם ראש עגול גזוז ועם פנים אדומות. מיד כשהרים את פניו חשתי שינאה איומה כלפיו. לא יכולתי לשאת את פניו. הוא לא היה שד… נדמה לי ששד תמיד זריז וכפוף, יש לו קול דק וצווחני, יש לו תנועות תזזיתיות והוא מטופף ברגליו במהירות בכל הפינות… זה היה אולי השטן עצמו, שמן, נפוח וכבד-תנועה…קולו היה צרוד וזקן ופניו מכוערות עד שלא ניתן להביט בהם… במקום כלשהו בעולם הגדול צריכה להימצא תולעת גדולה, תולעת גדולה, המוצצת ויונקת דם-אדם. והוא עורר בי פחד ושנאה מהולים בחילה וגועל. נראה היה לי שדמו איננו דם כמו אצל כולם, אדום ומבריק כמו יין. אצלו הוא לבטח כחול-שחור, סמיך, מהול בשומן… אני יודעת מה לעשות, נזכרתי …הנה מונח פה מעוקם  צווארו  הקצר, העבה והשמן – אני דוקרת אותו בחוד הסכין המוסתרת שלי ודמו נשפך, הדם הדוחה והבזוי…

הן זה הוא! נזכרתי, הנה הוא זה שגזל את שלוותי לאורך כל חיי. הוא שגדע את נעורי ועשה אותי משוגעת… אני יודעת מיהו. כשראיתי אותו בצעדיו הבריאים הדורסים, ומעילו האפור עם הכפתורים המבריקים, הייתי עדיין ילדה קטנה ולא מצאתי מקום להיסתתר מפניו. גורלי היה נתון בידיו… עוד בהיותי ילדה קטנה, כשראיתי אותו, חשתי שהוא האויב החזק ביותר בחיי. הוא האויב הנצחי שלי… הוא… הוא… ובלילות החורף הארוכים, חסרי השינה, ראיתי רק אותו. הוא זה שבכל רגע חטף ממני את יאשה שלי… הוא היצור האיום שבגללו תמיד רעדתי, פחדתי, ושבגללו לא יכולתי לחיות. הנה הוא יושב  כל-כך קר-רוח… שבע מחיי, רווי מדמי… אני מוכרחה לנקום בו בסכיני…

התגנבתי בשקט כדי שאיש לא ישמע ולקחתי את הסכין החדה. רגלי היו יחפות וצעדי לא נשמעו… הבחינו בי רק כשהרמתי גבוה את הסכין ורצתי הישר לראש השולחן. כולם פנו לעברי, בחדר השתררה  בהלה איומה… הדפו, דחפו ומשכו אותי. אני כיוונתי אל מטרתי – אל הצוואר השמן… לעיניים התמהות המתרוצצות ובורקות בכעס ובגועל שבתוכן, … אני שונאת אותו… הוא אינו מפחיד אותי עכשיו. הוא מעורר בי דחף אמיץ. אני רוצה כמה שיותר מהר לתקוע כבר את הסכין החדה בבשרו הרך… כולם צעקו. כולם התנפלו עלי. מישהו היכה אותי בגבי… המכה הייתה חזקה וחלפה בכל גופי… יאשה התחיל לצעוק. – את קולו שמעתי בבירור. מישהו  חבט בי שוב. הייתי מוכרחה להתכופף, כל כך חזקה הייתה  המכה… למרות זאת הסכין שלי חדרה… ראיתי לנגד עיני כאילו נהר של דם נשפך… דם אדום, דם חם, דם אדם…וכל מיני קולות פראיים משונים, מטורפים. ושדים שוב קפצו, רקדו והתפרעו… נדחפו  כלפי…  נפלו זה על זה, אחד משך אותי מחברו… ואת קולו של יאשה שמעתי ברור  מהכל, גם הוא פרוע ואיום − אל  תכו אותה!… אל תכו  אותה!…שלא תעזו להזיז  אותה! אולם הקול טבע במהומה הרבה.  נבלע  בקולות הנהמה  של השדים… הדם נשפך והשפריץ באיוושה … אני ראיתי לפני העינים רק אדום, הצפה של צבעים אדומים….

ד"ר נורית אורחן נולדה בקיבוץ עין החורש וחיה היום בירושלים. למדה יידיש באוניברסיטה העברית. את חיבורה לדוקטורט שקיבלה בשנת 2008 כתבה בהדרכת פרופ' חוה טורניאנסקי. בשנת 2013 התפרסם ספרה "יוצאות מארבע אמות" העוסק בכתיבת נשים בעיתונות ביידיש ברוסיה הצארית. בשנת 2021 התפרסם הספר "עומדות בניסיון", מבחר מתורגם ראשון של סיפורים שכתבו נשים בעיתונות ביידיש במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים. את הסיפורים ליקטה נורית אורחן ועזרו לה בתרגומים יהודית לוין, שסיימה זה עתה את החיבור לדוקטורט שלה על רחל פייגנברג, וד"ר חוה פרסטיי שכתבה את הדוקטורט במחלקה לבלשנות באוניברסיטה העברית.

לתרגומים נוספים

איציק מאנגרמנחם פרי

צום בראַצלעווערס „זיבעטן בעטלער“

לקבצן השביעי של הברצלבים

ריקודה פוטשבצלאל דב

ים־לידער

שירי-ים

יעקב פאטמיה ויינשטוק

רײזעלע

רייזלה