די נײַע וועלט

העולם החדש
תרגום:
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
הקדמה
השדים של אסתר קרייטמן 

היא היתה האחות הבכורה והלא-ידועה של הסופרים יצחק בשביס זינגר וישראל יהושע זינגר, זו שנותרה בצל, חרף כשרונה הספרותי הכביר והשכלתה העצומה, שאותה נאלצה לרכוש  בעצמה — ובסתר. בספרו "עולם אבותינו" כותב מבקר הספרות אירווינג האו, "היו לספרות היידיש שני זינגרים", ומתעלם לחלוטין מן הזינגרית (כשם שבכותרת ספרו הוא מתעלם מ"אימותינו"). בשביס אמר כי חיי אחותו אסתר היו ההשראה לסיפורו "ינטל בחור הישיבה", על הנערה שמתחפשת לגבר ונעשית לתלמיד חכם. הוא גם כינה אותה, אחרי מותה, "סופרת היידיש הגדולה ביותר" — אך בחייה התייחס אליה באופן מחפיר ומשפיל.  "מי יכול לחיות ליד הר געש?" אמר עליה.

הינדה אסתר קרייטמן נולדה בבילגוריי שבפולין הצארית, ב-1891, בתם של הרב פנחס מנחם זינגר, החסיד רך הלב, ואשתו בת-שבע, המלומדת, הידענית ובעלת הדעה, אשר, לא כמו בעלה, "קורצה מן החומר ממנו עשוי רב ראשי, כזה שלא היה מהסס לכהן בוורשה או אפילו לעלות לירושלים", כפי שכתב בנה של אסתר, מוריס קאר; או, במילותיו של בשביס זינגר: "הורי היו זוג מושלם אילו רק אמי היתה אבי ואבי היה אמי."  האכזבה על הולדתה של בת בכורה היתה מרה, ובשלוש שנותיה הראשונות מסרה אותה אמה למינקת ענייה, ששיכנה אותה (כפי שהיא עצמה מתארת בסיפורה "העולם החדש") בעריסה מתחת לשולחן מאובק ועכור; פעם בשבוע היתה בת-שבע מבקרת אותה — אך לא נוגעת בה. "בגיל שלוש", כתב בנה מוריס, " מעוּורת מקורי העכביש והאבק שמצדו התחתון של השולחן, נלקחת הינדלה הביתה, ובברכת הרב מבילגוריי שבה לה חלקית ראייתה. אבל כל שארית חייה עפעפיה ימצמצו תמיד, כמו בכדי להיפטר מן הזיגוג שמערפל את אישוניה המואדמים, או יפרפרו בפראות, כאילו היא רואה איזה חזיון תעתועים שאינו גלוי לאיש  מלבדה."

בבית ההורים גדלה לצד שני אחיה, ישראל-יהושע ויצחק (לימים יצחק בשביס, דהיינו "של בת-שבע") ונאלצה לראות אותם רוכשים השכלה, בעוד שהיא חייבת לעסוק רק במטלות הבית. "אבי", כתב בשביס זינגר, "לא התעניין בה שכן היתה בת, ואמי לא הבינה אותה." חלקים נרחבים ברומן הראשון שלה, "מחול השדים", מתארים את כמיהתה של הנערה להשכלה, את ציפייתה למוכר הספרים הנודד שיגיע העירה, את חלומותיה להיות מלומדת, ואת  השעות שבילתה עם ספר הלימוד הרוסי שאותו הסתירה מן המשפחה, פן יגלו חלילה שהיא צוברת ידע ותרבות. היא האזינה בסתר לשיחות המבוגרים ולדיונים בסוגיות הגמרא והמשנה, בבתי-הדין המאולתרים שניהל אביה בביתם, בתחילה בקהילות של עיירות הקטנות, ובהמשך — בוורשה, ברחוב קרוכמאלנה, שם הוא שימש כמין רב לא רשמי ואביון, מאשר גירושין ומיישב סכסוכים.

בני משפחתה התרחקו ופחדו ממנה. היא נחשבה "היסטרית", נתונה להתמוטטויות עצבים; "אשה חולה, אחוזת דיבוק", כתב עליה בשביס זינגר; אם כי בזכרונותיו הוא מתאר גם את המכתבים השנונים, מלאי ההומור המפתיע, שהגיעו ממנה  בהמשך. היא עצמה האמינה כי רודפים אותה שדים, ויצירתה שופעת בדמויות מיוסרות, החוששות מ"עין הרע".

כשהיתה בת 18, סידרו לה שידוך עם אברום קרייטמן, מלטש יהלומים מאנטוורפן, בלגיה. "ברכבת אל הגלות", כותב בנה, ששמע זאת מפיה, "הינדלה נושאת בארנקה את חצי-תריסר המחברות שמילאה בסיפורים קצרים והראתה קודם לכן לאמה, שקראה אותם בהרמת גבה מעל עיניה האדומות וללא תגובה כלשהיא. כעת האם, בת-שבע, ממלמלת את פחדה שחוטמי פקידי הגבול הצאריים יריחו הסתה למראה כתבי-יד ביידיש. אז הינדלה עושה למחברות מה שהיתה רוצה לעשות לעצמה — היא קורעת אותן לגזרים ומשליכה את הפיסות הקרועות מן החלון החוצה אל שדות המרעה הירוקים בהם מלחכות הפרות."

טקס החתונה נערך במלון כשר בברלין. לפני שתפסה את מקומה תחת לחופה, לחש לה אביה ר' פנחס מנחם: : "אל תהיי ביישנית עם בעלך. מה שאת והוא תעשו מצוּוה על ידי התורה, מעשה קודש, שאמך לא יודעת ממנו שובעה; היא מתישה את כוחותי לילה אחר לילה."

באנטוורפן נולד בנה, משה, שלימים שינה את שמו למוריס, ("אני ההוכחה שהנישואים מומשו", הוא כותב). עם הגעתה לאנטוורפן היא זרקה את ה"שייטל" (הפאה הנוכרית), והכריחה את בעלה לגלח את זקנו. כששמע על כך חותנה האדוק — והמבוסס — גדליה, הפסיק בבת אחת את תמיכתו הכספית בזוג, ודן אותם לעתיד של עוני ומצוקה כספית לאורך כל חייהם.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה הקטנה ללונדון. בשלושים-ותשע השנים הבאות הם נדדו מחדר שכור, טחוב וקר אחד למשנהו, בשכונות היהודיות של לונדון. הנישואים היו קשים ולא מאושרים. שני בני הזוג עבדו בכל עבודה שהזדמנה. אסתר עבדה כתופרת בבית, עד שראייתה החלשה הכריעה אותה. מאז התמסרה רק לכתיבה. "על שולחן המטבח", (כותב יעקב וייז במאמרו "היהודיה הפמיניסטית הראשונה?") "בראה מחדש על הנייר את העיירה על גיבוריה ומנווליה." הסיפורים התפרסמו במגזין הספרותי  היידי "לשון און לעבן" ("לשון וחיים"). היא גם היתה פעילה בישיבות "חוג ידידי היידיש" באיסט-אנד הלונדוני, שם זכתה לכבוד רב מצד עמיתיה הגברים.

להשלמת הפרנסה תרגמה קרייטמן יצירות מאנגלית ליידיש: את "מזמור חג המולד" של דיקנס, ו"המדריך לאשה האינטליגנטית לסוציאליזם וקפיטליזם" של ברנרד שו — שתי בחירות המעידות על השקפת עולמה הרדיקלית.

הרומן הראשון שלה, "מחול השדים" ראה אור ב-1936. היא התחילה לכתוב אותו ב-1929, עם שובה מביקורה השני (והאחרון) בוורשה אחרי שעזבה. בביקור הראשון, (1926), כשפגשה שם מחדש את אמה אחרי ארבע-עשרה שנות פרידה, התמצה המפגש בחיבוק פושר של השתיים, לצאת ידי חובה, ואז אמרה האם לבתה: "נו הינדלה, את בכלל לא מכוערת כמו שחשבתי!" אגב, בשובה ללונדון מן הביקור הזה, דיווחה לה בעלת-הבית, בהנאה זדונית, שאברום בעלה הרבה להתראות בהיעדרה עם שכנה אחת. תשובתה המיידית של קריטמן היתה: "אני מצטערת לראות שזה כואב לך כל כך, גברת רוזנצווייג. כיוון שטעם של גבר הוא עניין לא ברור, את באמת לא צריכה לקנא כל כך."

מילותיה הראשונות של דבורה, גיבורת הרומן "מחול השדים", הן:

"ומה אני אצמח להיות, אבא?" שאלה  דבורה'לה את אביה, ספק בצחוק ספק ברצינות, כיוון שמעולם עוד לא שמעה שמישהו יגיד עליה מלה של שבח."

על פי רוב נהג ר' אברהם בר לא לענות דבר, או אולי לומר שנערה לא צריכה לצמוח לכלום. זה חרה לדבורה'לה.

אבל דבורה לא נכנעת לאיסור, היא לומדת ומחנכת את עצמה. כשנכפים עליה הנישואים המסורתיים והמגבילים, היא מתעבת הן את עצמה, על שאינה נאבקת להשתחרר מהם, והן את הסובבים אותה.

הרומן השני של אסתר קרייטמן, "יהלומים", (שהתפרסם בלונדון ב–1944) המתרחש חלקו בבלגיה וחלקו בלונדון, כתוב בסגנון צונן ומרוחק יותר, כמעט  פלוברי, ובמרכזו — מסחר היהלומים והטיפוסים העוסקים בו. הגיבור הראשי הוא הסוחר גדליה ברמן, שרדיפת הממון והכבוד שלו מפוררת עם הזמן את משפחתו, שבורחת, כמו משפחתה של הסופרת, ללונדון, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

ספרה השלישי והאחרון (1950) הוא אוסף סיפורים קצרים, שביידיש פורסם תחת השם "יחוס", ובאנגלית בשם "בליץ וסיפורים אחרים". הסיפורים שבחלקו הראשון של הספר מתרחשים בעיירה יהודית בפולין, ואלה שבחלקו השני — ברבעים היהודיים של לונדון  בתקופת הבליץ. בספורים הלונדוניים היא מתארת, בסגנונה הצלול והלא-סנטימנטלי, דמויות של יהודים תלושים, שנפרדו מאורח חייהם היהודי אך לא מצליחים להיטמע באמת בחברה האנגלית. בחתונתו של ג'ים, גיבור אחד הסיפורים, עם בחורה לא-יהודיה, הוא שומע כל הזמן קול בתוך ראשו שאומר "ג'וּ, גוי, ג'ו, גוי…" גם קרייטמן עצמה אינה ניתנת לקיטלוג: לא דתיה, לא ציונית, לא סוציאליסטית, אבל כן יהודיה מאד, חברתית מאד, ובעיקר — ייחודית מאד. כפי שהיא כותבת על דבורה, גיבורת הרומן הראשון שלה, היא היתה "אידיאליסטית בלי אידיאל מוגדר."

אחרי מלחמת העולם השניה הגיעו אליה שלוש גלויות מאמה ואחיה השלישי, הרב משה, שברחו לברית המועצות. באחת הגלויות מזכירה האם את בעלה פנחס "זכרונו לברכה", אך מתי וכיצד מת אינה מספרת. אף גלויה נוספת לא הגיעה. בת-שבע ומשה מתו ככל הנראה ברעב  ב-1943, בקזחסטן הסובייטית.

יחסיה של אסתר עם שני אחיה הסופרים, יצחק בשביס וישראל יהושע, היו סבוכים וקשים. בביקורה האחרון בוורשה היא חשה דחויה על ידיהם, ומעולם לא דברה עליהם יותר. תחושת הדחיה גברה כשבשביס, שכבר עשה לו שם באמריקה, ענה בשלילה לבקשתה מ–1944 שיעזור לה בהלוואה כספית, שכן בעלה כבר אינו עובד שנתיים רצופות; הוא גם סירב לעזור לה להגר לארה"ב אחרי 1947.

שני האחים לא עודדו את כתיבתה: ספריה לא זכו להתייחסות או לביקורת בעיתון היידי הנפוץ והחשוב ביותר בארה"ב, ה"פארווואטס", שבו היו לשניהם מהלכים. האם היה  יצחק בשביס זינגר אותו "י.ב.ז."  אלמוני החתום על אחת הביקורות הראשונות — והפושרות — על ספרה "מחול השדים" עם צאתו? ברור כי לאישיותה הדומיננטית היו הדים ביצירות שני האחים לבית זינגר, אם ב"יושה עגל" של ישראל יהושע או ב"השטן מגוריי" של יצחק בשביס, שם ניתן למצוא דמות של נערה שהנסיבות מכריעות אותה ותיאורה זהה לתווי פניה וסממני התנהגותה של קרייטמן, שסבלה מאפילפיסה וגם מסוג של פאראנויה. אחד הספורים בספרו האוטוביוגרפי של בשביס "בבית הדין של אבי" נקרא "אחותי", והוא משרטט בו תמונה של הינדה-אסתר הצעירה, הנתונה למצבי רוח סוערים ומתחלפים תדיר. הוא גם מודה שם שבהשפעתה חדרו אליו "רעיונות מודרניים", ובעקבותיהם — גם החשק לכתוב סיפורים.

הינדה אסתר קרייטמן מתה מהתקף לב, בעוני ובאלמוניות, בביתה בלונדון, ביוני 1954. כשתפשה שהיא גוססת, נשכבה על המטה בכיוון ההפוך, כשרגליה על הכר, "לבלבל את השדים". היא הורתה שישרפו את גופתה, כדי ש"לשדים שרדפו אותי בחיי לא יהיה קבר לבוא ולהטרידני בו."

מאז מותה, תורגמו יצירותיה לאנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, הולנדית פולנית ודנית (אך לא לעברית). סיפור חייה ויצירתה היווה השראה למחזה שהוצג לפני כשנתיים בלובלין, בשם "הינדלה אחותו של הקוסם". הקוסם עצמו, חתן פרס נובל, יצחק, כתב עליה עם מותה, באחד העיתונים הידיים, שהיא היתה "מחברת מוכשרת למדי וכתבה כמה ספרים לא רעים בכלל." ובפגישתו היחידה עם בנה של אסתר לאחר מותה, הוא ישב, חשב ושתק, ולבסוף אמר: "אמא שלך היתה משוגעת". הוא אמנם הקדיש את אחד מספריו "לזכר אחותי האהובה", אך בהקדשה, עקב טעות דפוס, נכתב שמה "מינדה-אסתר" במקום הינדה-אסתר. אין זאת, אמר בשביס, אלא שהשדים שלה התערבו ובלבלו את האותיות.

דורי פרנס

Hazel Karr, Lola Maurice Hazel
יידיש

ליגנדיק נאָך אין מײַן מאַמעס בויך איז מיר דעמאָלט שוין עפּעס נישט געפֿעלן געוואָרן. נאָר זעסטו, פּטור! וואַרעם איז געווען, האָב איך מיך אײַנגעדרייט, אײַנגעקנוילט און בין מיר געלעגן ווי קיין מאָל גאָרנישט…
    נאָר, אַז ס'זענען פֿאָריבער פֿינף חדשים און איך האָב דערפֿילט לעבן, בין איך געוואָרן אויף אַן אמת שטאַרק נישט צופֿרידן. ס'איז מיר נימאס געוואָרן דער גאַנצער ענין. נאָר מער פֿון אַלץ איז מיר איבערדריסיק געוואָרן דאָס כּסדרדיקע ליגן אין דער פֿינצטער און כ'האָב פּראָטעסטירט. אָבער ווער האָט מיך געהערט? אַז שרײַען האָב איך נישט געקאָנט. האָב איך מיך איין טאָג מישבֿ געווען, אַז לא זו הדרך, און כ'האָב אָנגעהויבן זוכן אופֿנים, ווי אַזוי זיך צו באַפֿרײַען.
    איך האָב גאָר פּשוט געוואָלט אַרויס.
    נאָך לאַנגע טראַכטענישן איז מיר אײַנגעפֿאַלן, אַז די בעסטע עצה וואָלט סוף־כּל־סוף געווען אָנצוהייבן אַ קאַמף מיט דער מאַמען. האָב איך מיך גענומען וואַרפֿן, קאָלערן, אָפֿט מאָל געגעבן איר אַ שטורך אין דער זײַט: איך האָב מיך פֿאַר גאָרנישט נישט אָפּגעשטעלט, אָבער ס'האָט נישט געהאָלפֿן. כ'האָב מיר נאָר געמאַכט אַ שלעכטן נאָמען אַזוי, אַז טאָמער, למשל, בין איך מיד געוואָרן צו ליגן אויף איין זײַט און איך האָב געפּרוּווט איבערדרייען זיך, פּשוט געוואָלט באַקוועמער מאַכן זיך אַ ביסל, האָבן זיי שוין אויך געבורטשעט. אַ כּלל, וואָס וועל איך אײַך דאָ לאַנג ברײַען, עס האָט גאָרנישט געהאָלפֿן — איך האָב געמוזט אויסליגן די גאַנצע נײַן חדשים — איר פֿאַרשטייט? — דעם גאַנצן טערמין!
    נו, האָב איך (נישט האָבנדיק קיין אַנדער ברירה!) זיך געטרייסט: איך וועל מיר שוין אָפּנעמען שפּעטער! זאָלן זיי מיך נאָר אַרויסלאָזן אויף גאָטס וועלטל, וועל איך שוין וויסן וואָס כ'האָב צו טון… געוווּסט, אַז כ'וועל זײַן אַ חשובֿער גאַסט, האָב איך צוליב אַ סך טעמים. קודם־כּל דערפֿון, וואָס כ'פֿלעג זייער אָפֿט הערן די מאַמע רעדן צו עפּעס אַ פֿרוי, וואָס איז (ווי איך האָב מיך שפּעטער דערוווּסט) געווען מײַן באָבע:
    — ס'טוט אַפֿילו אַ ביסל וויי, אָבער איך פֿיל עס כּמעט נישט — פֿלעגט די מאַמע זאָגן. — כ'בין גליקלעך. אוי, ווי איך פֿלעג דאָס ציטערן אַ ביסל פֿאַר דעם נאָמען עקרה. עפּעס אַ קלייניקייט? צוויי יאָר שוין נאָך דער חתונה און מען הערט נישט און מ'זעט נישט… מינקע די עקרה האָט אויך געמיינט זי'ט נאָך האָבן קינדער. און מיט וואָס בין איך דאָס זיכערער געווען?
    — נו, געלויבט איז דער אייבערשטער. זאָל נאָר גאָט העלפֿן, ס'זאָל זײַן אין אַ מזלדיקער שעה; ס'זאָל חלילה קיין עין־הרע נישט שולט זײַן — פֿלעגט די באָבע כּמעט תּמיד ענטפֿערן.
    פֿון אָט אַזעלכע און ענלעכע שמועסן האָב איך געדרונגען, אַז איך וועל זײַן אַן אָנגעלייגטער גאַסט.
    געוווּסט האָב איך, אַז בײַ אונדז אויף יענער וועלט, וווּ איך האָב געלעבט בשעת איך בין נאָך געווען אַ נשמה, אַז עס פֿלעגט דאַרפֿן אַריבערקומען עפּעס אַ חשובֿער מענטש, פֿלעגט מען זיך גרייטן אויפֿצונעמען אים מיט גרויס פּאַראַד. קודם־כּל פֿלעגט זיך פֿאַרשפּרייטן אַ גוואַלדיקע ליכטיקייט איבערן גאַנצן הימלרוים. מלאָכים פֿלעגן אַרומפֿליִען (אָפּצוּוואַרטן אים) פֿריילעכע, שײַנענדיקע, אין גאַנצן אײַנגעהילט אין העלער זון. ס'האָבן אים אַרומגערינגלט פֿײַערדיקע כּרובֿים, וואָס האָבן פֿון זיך אָפּגעשלאָגן אַזוי פֿיל הייליקע פֿרייד, אַז דער מענטש פֿלעגט נאָר באַדויערן וואָס ר'איז נישט פֿריִער… געשטאָרבן. איז עפּעס אַ חידוש, וואָס איך, אַ חשובֿער, לאַנג אויסגעקוקטער גאַסט, האָב מיך געריכט געבוירן צו ווערן אין אַ גרויסער, ליכטיקער שטוב מיט אָפֿענע פֿענצטער, וווּ אַהין די זון וועט אַרײַנלײַכטן מיט אַ גרויס ליכט.
    כ'האָב דערוואַרט אַז יעדן פֿרימאָרגן זאָלן קומען שאַרן פֿייגעלעך מיך באַגריסן, זינגען שירה. דערצו בין איך נאָך געבוירן געוואָרן אין ראָש־חודש אָדר — אַ חודש פֿון פֿרייד. „משנכנס אָדר מרבין בשׂימחה“.
    נאָר דאָ קומט „זי“ — די ערשטע אַנטוישונג.
    די מאַמע איז געלעגן אין אַ קליינטשיק שטיבעלע, אַן „אַלקער“. דאָס בעט איז געווען פֿאַרהאָנגען מיט טונקעלע פֿאָרהאַנגען, וואָס האָבן גוט פֿאַרשטעלט דאָס ליכט. דאָס פֿענצטערל איז געווען פֿעסט פֿאַרמאַכט, כּדי ס'זאָל זיך, חלילה, נישט אַרײַנרײַסן קיין ביסעלע לופֿט; מ'זאָל זיך נישט פֿאַרקילן. די פֿייגעלעך האָבן, ווײַזט אויס, נישט ליב געהאַט קיין פֿאַרשטעלט ליכט מיט קיין פֿאַרמאַכטע פֿענצטער, האָבן זיי זיך אָפּגעזוכט אַ בעסער, אַ פֿרײַער אָרט צום זינגען. די שׂימחה האָט זיך דערווײַל אויך נישט אַרויסגעזען, מחמת איך בין אַ מיידל, זענען אַלע אין שטוב, אַפֿילו די מאַמע, אַנטוישט.
    אַ כּלל, עס איז גאָר נישט פֿריילעך! איך בין שוין באַלד אַ האַלבע שעה אַלט, אָבער אַחוץ עטלעכע קלעפּ פֿון עפּעס אַ ייִדענע, בשעת איך בין געקומען אויף דער וועלט, קוקט זיך אויף מיר קיינער נישט אַרום. עס איז אַזוי אומעטיק!
    די באָבע קומט אַרײַן, זי שמייכלט צו דער מאַמען. זי זעט אויס מלא־שׂימחה — מסתּמא, וואָס איר טאָכטער איז שוין בשלום איבערגעקומען. אויף מיר קוקט זי זיך אַפֿילו נישט אום.
    — מזל־טובֿ דיר, טאָכטער־לעבן!
    — מזל־טובֿ, מיט מזל זאָל מען לעבן!
    די מאַמע שמייכלט אויך, נאָר נישט צו מיר.
    — כ'וואָלט אַוודאי געווען צופֿרידענער ווען ס'איז אַ ייִנגל — מאַכט די מאַמע. די באָבע טוט אַ שעלמישן וווּנק מיט אַ האַלב פֿאַרמאַכט אייגל און טרייסט:
    — נישקשה, ס'וועלן נאָך ייִנגלעך אויך קומען…
    איך הער דאָס אַלץ צו און ס'איז מיר שווער משׂיג צו זײַן. נאָך וואָס בין איך געבוירן געוואָרן, אַז די גאַנצע שׂימחה איז גאָר נישט צוליב מיר? כ'בין שוין באַלד פֿאַרנודיעט פֿון לאַנגווײַליקייט. אוי, ווי ס'ווילט זיך מיר צוריק אויף יענער וועלט!
    פּלוצלינג דערפֿיל עפּעס אַ מאָדנע קעלט איבערן לײַב: איך כאַפּ מיך אויף פֿון מײַנע רעיונות: איך דערפֿיל מיך אײַנגעקלעמט אין צוויי גרויסע, פֿליישיקע הענט, וואָס טראָגן מיך אין דער הייך. איך ציטער אין גאַנצן. אפֿשר — פֿאַלט מיר אײַן אַ מוראדיקע מחשבֿה — גייען זיי מיך צוריק אַרײַנפּאַקן אויף נאָך נײַן חדשים? בר־ר־ר! עס גרוילט מיך פֿון דער בלויזער מחשבֿה.
    נאָר עפּעס פֿאַרדרייט זיך מיר מיט אַ מאָל דער קאָפּ, עס שווינדלט מיר פֿאַר די אויגן, איך פֿיל מיך דורכגענעצט אין גאַנצן, ווי גרויס איך בין! בין איך אין אַ טײַך? אָבער אַ טײַך איז דאָך קיל, מחיהדיק, און מיך בריט גאָר אַ ביסל. נאָר דאָס אַרט מיך נישט אַזוי שטאַרק, ווי דער געדאַנק, וואָס וועלן די צוויי גרויסע, אומגעלומפּערטע הענט מיט מיר טון? איך בין דאָך אין גאַנצן אין זייער רשות.   

יידיש עברית

ליגנדיק נאָך אין מײַן מאַמעס בויך איז מיר דעמאָלט שוין עפּעס נישט געפֿעלן געוואָרן. נאָר זעסטו, פּטור! וואַרעם איז געווען, האָב איך מיך אײַנגעדרייט, אײַנגעקנוילט און בין מיר געלעגן ווי קיין מאָל גאָרנישט…
    נאָר, אַז ס'זענען פֿאָריבער פֿינף חדשים און איך האָב דערפֿילט לעבן, בין איך געוואָרן אויף אַן אמת שטאַרק נישט צופֿרידן. ס'איז מיר נימאס געוואָרן דער גאַנצער ענין. נאָר מער פֿון אַלץ איז מיר איבערדריסיק געוואָרן דאָס כּסדרדיקע ליגן אין דער פֿינצטער און כ'האָב פּראָטעסטירט. אָבער ווער האָט מיך געהערט? אַז שרײַען האָב איך נישט געקאָנט. האָב איך מיך איין טאָג מישבֿ געווען, אַז לא זו הדרך, און כ'האָב אָנגעהויבן זוכן אופֿנים, ווי אַזוי זיך צו באַפֿרײַען.
    איך האָב גאָר פּשוט געוואָלט אַרויס.
    נאָך לאַנגע טראַכטענישן איז מיר אײַנגעפֿאַלן, אַז די בעסטע עצה וואָלט סוף־כּל־סוף געווען אָנצוהייבן אַ קאַמף מיט דער מאַמען. האָב איך מיך גענומען וואַרפֿן, קאָלערן, אָפֿט מאָל געגעבן איר אַ שטורך אין דער זײַט: איך האָב מיך פֿאַר גאָרנישט נישט אָפּגעשטעלט, אָבער ס'האָט נישט געהאָלפֿן. כ'האָב מיר נאָר געמאַכט אַ שלעכטן נאָמען אַזוי, אַז טאָמער, למשל, בין איך מיד געוואָרן צו ליגן אויף איין זײַט און איך האָב געפּרוּווט איבערדרייען זיך, פּשוט געוואָלט באַקוועמער מאַכן זיך אַ ביסל, האָבן זיי שוין אויך געבורטשעט. אַ כּלל, וואָס וועל איך אײַך דאָ לאַנג ברײַען, עס האָט גאָרנישט געהאָלפֿן — איך האָב געמוזט אויסליגן די גאַנצע נײַן חדשים — איר פֿאַרשטייט? — דעם גאַנצן טערמין!
    נו, האָב איך (נישט האָבנדיק קיין אַנדער ברירה!) זיך געטרייסט: איך וועל מיר שוין אָפּנעמען שפּעטער! זאָלן זיי מיך נאָר אַרויסלאָזן אויף גאָטס וועלטל, וועל איך שוין וויסן וואָס כ'האָב צו טון… געוווּסט, אַז כ'וועל זײַן אַ חשובֿער גאַסט, האָב איך צוליב אַ סך טעמים. קודם־כּל דערפֿון, וואָס כ'פֿלעג זייער אָפֿט הערן די מאַמע רעדן צו עפּעס אַ פֿרוי, וואָס איז (ווי איך האָב מיך שפּעטער דערוווּסט) געווען מײַן באָבע:
    — ס'טוט אַפֿילו אַ ביסל וויי, אָבער איך פֿיל עס כּמעט נישט — פֿלעגט די מאַמע זאָגן. — כ'בין גליקלעך. אוי, ווי איך פֿלעג דאָס ציטערן אַ ביסל פֿאַר דעם נאָמען עקרה. עפּעס אַ קלייניקייט? צוויי יאָר שוין נאָך דער חתונה און מען הערט נישט און מ'זעט נישט… מינקע די עקרה האָט אויך געמיינט זי'ט נאָך האָבן קינדער. און מיט וואָס בין איך דאָס זיכערער געווען?
    — נו, געלויבט איז דער אייבערשטער. זאָל נאָר גאָט העלפֿן, ס'זאָל זײַן אין אַ מזלדיקער שעה; ס'זאָל חלילה קיין עין־הרע נישט שולט זײַן — פֿלעגט די באָבע כּמעט תּמיד ענטפֿערן.
    פֿון אָט אַזעלכע און ענלעכע שמועסן האָב איך געדרונגען, אַז איך וועל זײַן אַן אָנגעלייגטער גאַסט.
    געוווּסט האָב איך, אַז בײַ אונדז אויף יענער וועלט, וווּ איך האָב געלעבט בשעת איך בין נאָך געווען אַ נשמה, אַז עס פֿלעגט דאַרפֿן אַריבערקומען עפּעס אַ חשובֿער מענטש, פֿלעגט מען זיך גרייטן אויפֿצונעמען אים מיט גרויס פּאַראַד. קודם־כּל פֿלעגט זיך פֿאַרשפּרייטן אַ גוואַלדיקע ליכטיקייט איבערן גאַנצן הימלרוים. מלאָכים פֿלעגן אַרומפֿליִען (אָפּצוּוואַרטן אים) פֿריילעכע, שײַנענדיקע, אין גאַנצן אײַנגעהילט אין העלער זון. ס'האָבן אים אַרומגערינגלט פֿײַערדיקע כּרובֿים, וואָס האָבן פֿון זיך אָפּגעשלאָגן אַזוי פֿיל הייליקע פֿרייד, אַז דער מענטש פֿלעגט נאָר באַדויערן וואָס ר'איז נישט פֿריִער… געשטאָרבן. איז עפּעס אַ חידוש, וואָס איך, אַ חשובֿער, לאַנג אויסגעקוקטער גאַסט, האָב מיך געריכט געבוירן צו ווערן אין אַ גרויסער, ליכטיקער שטוב מיט אָפֿענע פֿענצטער, וווּ אַהין די זון וועט אַרײַנלײַכטן מיט אַ גרויס ליכט.
    כ'האָב דערוואַרט אַז יעדן פֿרימאָרגן זאָלן קומען שאַרן פֿייגעלעך מיך באַגריסן, זינגען שירה. דערצו בין איך נאָך געבוירן געוואָרן אין ראָש־חודש אָדר — אַ חודש פֿון פֿרייד. „משנכנס אָדר מרבין בשׂימחה“.
    נאָר דאָ קומט „זי“ — די ערשטע אַנטוישונג.
    די מאַמע איז געלעגן אין אַ קליינטשיק שטיבעלע, אַן „אַלקער“. דאָס בעט איז געווען פֿאַרהאָנגען מיט טונקעלע פֿאָרהאַנגען, וואָס האָבן גוט פֿאַרשטעלט דאָס ליכט. דאָס פֿענצטערל איז געווען פֿעסט פֿאַרמאַכט, כּדי ס'זאָל זיך, חלילה, נישט אַרײַנרײַסן קיין ביסעלע לופֿט; מ'זאָל זיך נישט פֿאַרקילן. די פֿייגעלעך האָבן, ווײַזט אויס, נישט ליב געהאַט קיין פֿאַרשטעלט ליכט מיט קיין פֿאַרמאַכטע פֿענצטער, האָבן זיי זיך אָפּגעזוכט אַ בעסער, אַ פֿרײַער אָרט צום זינגען. די שׂימחה האָט זיך דערווײַל אויך נישט אַרויסגעזען, מחמת איך בין אַ מיידל, זענען אַלע אין שטוב, אַפֿילו די מאַמע, אַנטוישט.
    אַ כּלל, עס איז גאָר נישט פֿריילעך! איך בין שוין באַלד אַ האַלבע שעה אַלט, אָבער אַחוץ עטלעכע קלעפּ פֿון עפּעס אַ ייִדענע, בשעת איך בין געקומען אויף דער וועלט, קוקט זיך אויף מיר קיינער נישט אַרום. עס איז אַזוי אומעטיק!
    די באָבע קומט אַרײַן, זי שמייכלט צו דער מאַמען. זי זעט אויס מלא־שׂימחה — מסתּמא, וואָס איר טאָכטער איז שוין בשלום איבערגעקומען. אויף מיר קוקט זי זיך אַפֿילו נישט אום.
    — מזל־טובֿ דיר, טאָכטער־לעבן!
    — מזל־טובֿ, מיט מזל זאָל מען לעבן!
    די מאַמע שמייכלט אויך, נאָר נישט צו מיר.
    — כ'וואָלט אַוודאי געווען צופֿרידענער ווען ס'איז אַ ייִנגל — מאַכט די מאַמע. די באָבע טוט אַ שעלמישן וווּנק מיט אַ האַלב פֿאַרמאַכט אייגל און טרייסט:
    — נישקשה, ס'וועלן נאָך ייִנגלעך אויך קומען…
    איך הער דאָס אַלץ צו און ס'איז מיר שווער משׂיג צו זײַן. נאָך וואָס בין איך געבוירן געוואָרן, אַז די גאַנצע שׂימחה איז גאָר נישט צוליב מיר? כ'בין שוין באַלד פֿאַרנודיעט פֿון לאַנגווײַליקייט. אוי, ווי ס'ווילט זיך מיר צוריק אויף יענער וועלט!
    פּלוצלינג דערפֿיל עפּעס אַ מאָדנע קעלט איבערן לײַב: איך כאַפּ מיך אויף פֿון מײַנע רעיונות: איך דערפֿיל מיך אײַנגעקלעמט אין צוויי גרויסע, פֿליישיקע הענט, וואָס טראָגן מיך אין דער הייך. איך ציטער אין גאַנצן. אפֿשר — פֿאַלט מיר אײַן אַ מוראדיקע מחשבֿה — גייען זיי מיך צוריק אַרײַנפּאַקן אויף נאָך נײַן חדשים? בר־ר־ר! עס גרוילט מיך פֿון דער בלויזער מחשבֿה.
    נאָר עפּעס פֿאַרדרייט זיך מיר מיט אַ מאָל דער קאָפּ, עס שווינדלט מיר פֿאַר די אויגן, איך פֿיל מיך דורכגענעצט אין גאַנצן, ווי גרויס איך בין! בין איך אין אַ טײַך? אָבער אַ טײַך איז דאָך קיל, מחיהדיק, און מיך בריט גאָר אַ ביסל. נאָר דאָס אַרט מיך נישט אַזוי שטאַרק, ווי דער געדאַנק, וואָס וועלן די צוויי גרויסע, אומגעלומפּערטע הענט מיט מיר טון? איך בין דאָך אין גאַנצן אין זייער רשות.
   

כבר כששכבתי בבטן אמי, משהו לא מצא חן בעיני. אבל מה לעשות! היה חמים, התהפכתי לי, הצטנפתי ושכבתי לי כאילו כלום…
    אבל, כשחלפו חמישה חודשים והרגשתי חיים, נעשיתי בהחלט לא מרוצה. נמאס עלי כל העניין! יותר מכל העיקה עלי השכיבה בחושך כל הזמן, והתקוממתי. אבל מי שמע אותי? שהרי לצעוק לא יכולתי. יום אחד גמרתי בדעתי שזו לא הדרך, והתחלתי לחפש אופנִים איך להשתחרר.
    פשוט רציתי החוצה!
    לאחר מחשבה ארוכה עלה בדעתי שהעצה הטובה ביותר תהיה סוף כל סוף לפתוח במלחמה עם אמא. התחלתי להטיל את עצמי לכל עבר, להתגלגל, לדחוק אותה לא פעם בצלעות. רק הוצאתי לעצמי שם רע, כך שאם למשל התייגעתי מלשכב על צד אחד ונסיתי להתהפך, פשוט כדי שיהיה לי קצת יותר נוח, כבר התחילו לרטון. בקיצור, מה לי להלאות אתכם,  כלום לא עזר – הייתי חייבת להוציא בשכיבה את כל תשעת החודשים. הבנתם? את כל התקופה!
    נו, כיוון שלא היתה לי ברירה, ניחמתי את עצמי: אתנקם כבר אחר כך! רק יניחו לי לצאת לעולמו של הקדוש-ברוך-הוא, כבר אדע מה לעשות… לדעת שאהיה אורחת חשובה ידעתי מכמה טעמים. קודם כל משום ששמעתי לא פעם את אמא מדברת עם איזו אשה, שהיתה (כפי שהסתבר לי אחר כך) סבתא שלי:
    "אפילו כואב קצת, אבל אני כמעט לא מרגישה את זה", היתה אמא אומרת, "אני מאושרת! אוי, איך פחדתי מהשם 'עקרה'. זה צחוק? שנתיים אחרי החתונה, ולא שומעים ולא רואים כלום… גם מִינְקֶה העקרה חשבה שעוד יהיו לה ילדים. ואיך יכולתי להיות בטוחה יותר ממנה?"
    "נו, יתברך שמו. שרק יהיה בשעה טובה בעזרת השם; שלא ישלוט חלילה שום עין הרע", היתה סבתא כמעט תמיד משיבה.
    מתוך שיחות כאלה ודומות להן הנחתי שאהיה אורחת רצויה.
    ידעתי שאצלנו בעולם ההוא, שבו חייתי כשעוד הייתי נשמה, כאשר מגיעה איזו אישיות חשובה, עושים הכנות לקבל את פניה בטקס גדול. קודם כל פורשֹים אור יקרות לאורך כיפת השמיים כולה. מלאכים מרחפים ללוותה, שמחים, בוהקים, עטופים כליל בזוהר שמש. מקיפים אותה סביב כרובים חוגגים שנודפת מהם כל כך הרבה שמחה קדושה, שהאורח רק יכול להצטער על שלא… מת קודם. לא פלא שאני, אורחת חשובה אשר ציפו לה מכבר,  שיערתי שאוולד בחדר גדול, מואר, עם חלונות פתוחים שמבעדם תחדור השמש באור גדול.
    ציפיתי שכל בוקר תבואנה להקות ציפורים לברכני לשלום בזמר ושיר. ובנוסף לכך נקבע יום לידתי לראש-חודש אדר, חודש של עליצות. "משנכנס אדר מרבין בשמחה."
    אבל הנה באה "היא" – האכזבה הראשונה.
    אמא שכבה בחדרון קטנטן, ממש גומחה. המיטה היתה מחופה בווילונות כהים, שחסמו לחלוטין את האור. החלון הקטן היה סגור ומוגף כדי שלא תחדור חלילה אפילו טיפת אוויר; שלא יתקררו. נראה שהציפורים לא אהבו אור חסום וחלונות מוגפים, והן חיפשו להן מקום טוב וחופשי יותר לזמר בו. גם השמחה בינתיים לא הראתה את פניה, כיוון שאני בת, וכולם בחדר, אפילו אמא, היו מאוכזבים.
    בקיצור, שמח לא היה! הייתי כבר בת חצי-שעה, אבל חוץ מכמה חבטות מאיזו פלונית ברגע שיצאתי לעולם, אף אחד לא מסתכל עלי. כל כך עצוב!
    סבתא נכנסת, היא מחייכת אל אמא. היא נראית מאושרת – מן הסתם על שבתה שרדה  בשלום. עלי היא אפילו אינה מציצה.
    "מזל טוב לך, בת שלי שתחיי!"
    "מזל טוב, שנחיה במזל!"
    גם אמא מחייכת, אבל לא אלי.
    "הייתי כמובן מרוצה יותר לו זה היה בן", אומרת אמא. סבתא קורצת זדונית בעין חצי עצומה ומנחמת:
    "לא נורא, עוד יבואו גם בנים…"
    אני שומעת הכל וקשה לי לתפוש. לשם מה נולדתי אם כל השמחה אינה לכבודי! אני כבר מתה משעמום. אוי, כמה אני רוצה לחזור לעולם ההוא.
    פתאום אני מרגישה איזה קור משונה על הגוף: אני ננערת באחת ממחשבותי. אני מרגישה את עצמי נלפתת בשתי ידיים גדולות, בשרניות, שנושאות אותי למעלה. אני רועדת כולי. אפשר – עולה בי מחשבה מבעיתה – שהם הולכים לדחוס אותי בפנים עוד תשעה חודשים? בררר! עצם המחשבה מצמררת אותי.
    אבל משהו מסובב לי בבת אחת את הראש, הכל מסתחרר מול עיני, אני מרגישה שאני רטובה כולי, קטנה כשם שאני! הושלכתי לנחל? אבל נחל הוא קריר, מחיה, ואני מרגישה נצרבת משהו. אבל זה מציק לי פחות מן המחשבה: מה הולכות שתי הידיים הגדולות, המגושמות לעשות בי? אני הרי לחלוטין ברשותן.
   

עברית

כבר כששכבתי בבטן אמי, משהו לא מצא חן בעיני. אבל מה לעשות! היה חמים, התהפכתי לי, הצטנפתי ושכבתי לי כאילו כלום…
    אבל, כשחלפו חמישה חודשים והרגשתי חיים, נעשיתי בהחלט לא מרוצה. נמאס עלי כל העניין! יותר מכל העיקה עלי השכיבה בחושך כל הזמן, והתקוממתי. אבל מי שמע אותי? שהרי לצעוק לא יכולתי. יום אחד גמרתי בדעתי שזו לא הדרך, והתחלתי לחפש אופנִים איך להשתחרר.
    פשוט רציתי החוצה!
    לאחר מחשבה ארוכה עלה בדעתי שהעצה הטובה ביותר תהיה סוף כל סוף לפתוח במלחמה עם אמא. התחלתי להטיל את עצמי לכל עבר, להתגלגל, לדחוק אותה לא פעם בצלעות. רק הוצאתי לעצמי שם רע, כך שאם למשל התייגעתי מלשכב על צד אחד ונסיתי להתהפך, פשוט כדי שיהיה לי קצת יותר נוח, כבר התחילו לרטון. בקיצור, מה לי להלאות אתכם,  כלום לא עזר – הייתי חייבת להוציא בשכיבה את כל תשעת החודשים. הבנתם? את כל התקופה!
    נו, כיוון שלא היתה לי ברירה, ניחמתי את עצמי: אתנקם כבר אחר כך! רק יניחו לי לצאת לעולמו של הקדוש-ברוך-הוא, כבר אדע מה לעשות… לדעת שאהיה אורחת חשובה ידעתי מכמה טעמים. קודם כל משום ששמעתי לא פעם את אמא מדברת עם איזו אשה, שהיתה (כפי שהסתבר לי אחר כך) סבתא שלי:
    "אפילו כואב קצת, אבל אני כמעט לא מרגישה את זה", היתה אמא אומרת, "אני מאושרת! אוי, איך פחדתי מהשם 'עקרה'. זה צחוק? שנתיים אחרי החתונה, ולא שומעים ולא רואים כלום… גם מִינְקֶה העקרה חשבה שעוד יהיו לה ילדים. ואיך יכולתי להיות בטוחה יותר ממנה?"
    "נו, יתברך שמו. שרק יהיה בשעה טובה בעזרת השם; שלא ישלוט חלילה שום עין הרע", היתה סבתא כמעט תמיד משיבה.
    מתוך שיחות כאלה ודומות להן הנחתי שאהיה אורחת רצויה.
    ידעתי שאצלנו בעולם ההוא, שבו חייתי כשעוד הייתי נשמה, כאשר מגיעה איזו אישיות חשובה, עושים הכנות לקבל את פניה בטקס גדול. קודם כל פורשֹים אור יקרות לאורך כיפת השמיים כולה. מלאכים מרחפים ללוותה, שמחים, בוהקים, עטופים כליל בזוהר שמש. מקיפים אותה סביב כרובים חוגגים שנודפת מהם כל כך הרבה שמחה קדושה, שהאורח רק יכול להצטער על שלא… מת קודם. לא פלא שאני, אורחת חשובה אשר ציפו לה מכבר,  שיערתי שאוולד בחדר גדול, מואר, עם חלונות פתוחים שמבעדם תחדור השמש באור גדול.
    ציפיתי שכל בוקר תבואנה להקות ציפורים לברכני לשלום בזמר ושיר. ובנוסף לכך נקבע יום לידתי לראש-חודש אדר, חודש של עליצות. "משנכנס אדר מרבין בשמחה."
    אבל הנה באה "היא" – האכזבה הראשונה.
    אמא שכבה בחדרון קטנטן, ממש גומחה. המיטה היתה מחופה בווילונות כהים, שחסמו לחלוטין את האור. החלון הקטן היה סגור ומוגף כדי שלא תחדור חלילה אפילו טיפת אוויר; שלא יתקררו. נראה שהציפורים לא אהבו אור חסום וחלונות מוגפים, והן חיפשו להן מקום טוב וחופשי יותר לזמר בו. גם השמחה בינתיים לא הראתה את פניה, כיוון שאני בת, וכולם בחדר, אפילו אמא, היו מאוכזבים.
    בקיצור, שמח לא היה! הייתי כבר בת חצי-שעה, אבל חוץ מכמה חבטות מאיזו פלונית ברגע שיצאתי לעולם, אף אחד לא מסתכל עלי. כל כך עצוב!
    סבתא נכנסת, היא מחייכת אל אמא. היא נראית מאושרת – מן הסתם על שבתה שרדה  בשלום. עלי היא אפילו אינה מציצה.
    "מזל טוב לך, בת שלי שתחיי!"
    "מזל טוב, שנחיה במזל!"
    גם אמא מחייכת, אבל לא אלי.
    "הייתי כמובן מרוצה יותר לו זה היה בן", אומרת אמא. סבתא קורצת זדונית בעין חצי עצומה ומנחמת:
    "לא נורא, עוד יבואו גם בנים…"
    אני שומעת הכל וקשה לי לתפוש. לשם מה נולדתי אם כל השמחה אינה לכבודי! אני כבר מתה משעמום. אוי, כמה אני רוצה לחזור לעולם ההוא.
    פתאום אני מרגישה איזה קור משונה על הגוף: אני ננערת באחת ממחשבותי. אני מרגישה את עצמי נלפתת בשתי ידיים גדולות, בשרניות, שנושאות אותי למעלה. אני רועדת כולי. אפשר – עולה בי מחשבה מבעיתה – שהם הולכים לדחוס אותי בפנים עוד תשעה חודשים? בררר! עצם המחשבה מצמררת אותי.
    אבל משהו מסובב לי בבת אחת את הראש, הכל מסתחרר מול עיני, אני מרגישה שאני רטובה כולי, קטנה כשם שאני! הושלכתי לנחל? אבל נחל הוא קריר, מחיה, ואני מרגישה נצרבת משהו. אבל זה מציק לי פחות מן המחשבה: מה הולכות שתי הידיים הגדולות, המגושמות לעשות בי? אני הרי לחלוטין ברשותן.   

Tsirl Waletzky, New World, Spring 1991, Courtesy of Lilith; vectorized by Raphael Halff
יידיש

    נאָר גאָט צו דאַנק, מ'נעמט מיך שוין אַרויס פֿון דער נעץ. מ'טראָגט מיך צוריק אין אַלקער אַרײַן, אַן אָנגעטוענע שוין, אַ טרוקענע. מ'טראָגט מיך אַרום איבערן אַלקער: יעדער קוקט אויף מיר, זאָגט עפּעס. לסוף לייגט מען מיך צוריק אַרײַן אין בעט. די מאַמע גיט מיר עפּעס אַ זיסע, פֿליסיקע זאַך אין מויל אַרײַן: איך בין רעכט הונגעריק, צי איך אויף וואָס די וועלט שטייט.
    די מאַמע קוקט אויף מיר מיט אירע גוטע, ווייכע אויגן, אַזש ס'ווערט מיר וואַרעם אויפֿן האַרצן. אַ זיסע מידקייט שלעפֿערט מיך אײַן און ס'חלומען זיך מיר עפּעס גליקן…
    אָבער דאָס גליק מײַנס האָט לאַנג נישט געדויערט, אַ גרויליק געשריי האָט מיך אויפֿגעוועקט. איך כאַפּ מיך אויף. כ'קוק זיך אַרום. פֿון וואַנען נעמט זיך עס? ווער שרײַט? ערשט ס'איז די מאַמע!
    ס'לויפֿן זיך צונויף מענטשן.
    — וואָס איז געשען? פֿון וואַנען נעמט זיך דאָס געשריי?
    די מאַמע מאַכט מיט די הענט, פּרוּווט עפּעס ווײַזן, ציטערט מיט די ליפּן, וויל עפּעס זאָגן און קאָן נישט. זי פֿאַלט צוריק אויפֿן געלעגער, אַ פֿאַרחלשטע כּמעט.
    געזען, אַז פֿון דער מאַמען וועלן זיי גאָרנישט אַרויסקריגן, נעמען זיי זיך אַליין אַ זוך טון די סיבה אין שאַנק, אונטערן בעט, אין בעט.
    פּלוצלינג דערהערט זיך אַ געשריי פֿון דער וועכטערין: ווי נישט מיט איר קול שרײַט זי און האַלט אין איין איבערחזרן:
    — קעץ, גוואַלד, קעץ!
    די מענטשן קוקן זיך איבער, קאָנען נישט פֿאַרשטיין. וואָס מיינט זי? אָבער מער ווי דאָס וואָרט „קעץ“ קאָן מען פֿון איר נישט אַרויסקריגן — אַזוי צעטומלט איז זי.
    די באָבע איז אויך שטאַרק צעטומלט. זי מאַכט זיך אָבער אַ האַרץ, טוט אַליין אַ רעכטן זוך אין בעט און, לאַכנדיק מכּלומרשט, כּדי צו פֿאַרבאָרגן די שרעק, רופֿט זי אויס:
    — מזל־טובֿ, די קאַץ האָט געבוירן קעצעלעך, אַ גוטער סימן!
    אָבער קיין גוטער סימן איז דאָס אַ פּנים נישט געווען. די מענטשן זענען אומרויִק:
    — אין איין טאָג און אין איין בעט, מיט קעץ? המ־מ־ם, אַזוי ווערט געבוירן אַ מענטש אַ קאַץ, — זאָגט עמעץ.
    דער מאַמען האָט מען ווי עס איז באַרויִקט. אויף מיר האָט זיך ווידער קיינער נישט אומגעקוקט. די מאַמע איז אײַנגעשלאָפֿן. דערמיט האָט זיך געענדיקט דער ערשטער טאָג. כ'בין שוין, ברוך־השם, אַ גאַנצן טאָג אַלט, און איך האָב שוין נישט ווייניק איבערגעלעבט.   


    דער דריטער טאָג פֿון מײַן געבוירן ווערן איז געווען שבת. עפּעס אַ גרויסע, רויטע גויע האָט מיך דאָס מאָל געפֿירט אין באָד אַרײַן. כ'האָב מיך שוין נישט אַזוי געשראָקן, געוווּסט שוין מיט וואָס עס שמעקט.
    כ'ליג שוין ווידער אַ מאָל בײַ דער מאַמען אין בעט. די מאַמע קוקט אויף מיר מיט מער צערטלעכקייט נאָך ווי נעכטן. איך צעעפֿן די אויגן, כ'וויל זיך אַ ביסל אַרומקוקן אויף דער נײַער וועלט. מיט דער פֿינצטערקייט בין איך שוין געוווינט. מיט אַ מאָל — ס'ווערט מיר נאָך פֿינצטערער ווי פֿריִער.
    עפּעס אַ כאָפּטע ווײַבער האָבן זיך אַרײַנגעריסן אין אַלקער אַרײַן. איך קוק זיי אָן. עפּעס רעדן זיי, מאַכן מיט די הענט, נעמען מיך אויף די הענט, גיבן מיך איבער פֿון איינער צו דער אַנדערער, ווי אַ טײַערן חפֿץ. קוקן אויף מיר, קוקן אויף דער מאַמען, שמייכלען.
    דערווײַל קומט אַרײַן די באָבע מיט אַ טאַץ גוטע זאַכן.
    די ווײַבער לאָזן זיך בעטן, מאַכן אַן אָנשטעל, ווילן נישט פֿאַרזוכן, נישט פֿונעם לעקעך און בראָנפֿן, נישט פֿונעם אײַנגעמאַכטס, ווישניק, יאַגדעזאַפֿט און מעד, נאָר, אַז די באָבע גיט נישט נאָך, מאַכן זיי שנאָבעלעך, ווערן לסוף מרוצה און טוען אַ טובֿה.
    מאַנצביל האָבן אויך אַרײַנגעשטעקט די קעפּ אינעם ווײַבערשן אַלקער. עפּעס האָבן זיי גערעדט מיט מאָדנע העוויות, געמאַכט מיט די הענט, געשאָקלט מיט בערד, פֿאַרגאַנגען זיך.
    אַ כּלל, דער טאַטע האָט דאָס מאָל אויסגעפֿירט, נישט די באָבע. און איך הייס שוין נאָך זײַנס אַ קרובֿה, שׂרה־רבֿקה.
    איצט דאַרף מען האָבן אַן אַם. די מאַמע איז אַ שוואַכע, אַ בלייכע, מיט אַזעלכע דורכזיכטיקע, בלאָ־אָדערדיקע, שמאָלע הענט, זי קאָן מיך קוים אויפֿהייבן. אַ באַלעבאַטיש ווײַבל, קאָן זי מיך נישט זייגן. איך בין דער היפּוך: אַ געזונטע, אַן אײַזערנע מויד, אַ פֿרעסערין, האַלט איך אין איין שרײַען; רק כ'וויל עסן.
    — צו קיין גוייִשקער אַם, — זאָגט די באָבע, וועט זי מיך נישט געבן, ווען מ'זאָל זי אָפּגילטן. און קיין ייִדישע קאָן זי נישט געפֿינען. דער אַפּטייקער זאָגט אַפֿילו אַז איך וועל מיך צוגעוווינען צום קינדערמעל, וועט עס זײַן בעסער פֿון דער מאַמעס מילך. איך אָבער זאָג, אַז איך וויל מיך נישט צוגעוווינען, און איך ברעך עס כּסדר אויס.
    ס'איז ביטער! די באָבע איז צערודערט. די מאַמע נאָך מער. נאָר דער טאַטע טרייסט — אַז מסתּמא וועט השם־יתברך העלפֿן. און ער האָט טאַקע געהאָלפֿן.
    אונדזערס אַ שכנטע האָט זיך דערמאָנט, און האָט געבראַכט צו פֿירן אַן אַם. רייזל האָט זי געהייסן. אַ קול האָט זי געהאַט פֿון אַ סאָלדאַט, מיט אַ פּאָר רויטע אויגן, וואָס האָבן מיך געשראָקן. אַהיימקומען צו אונדז האָט זי נישט געקאָנט. זי האָט געהאַט זעקס אייגענע קינדער, אָבער מ'האָט נישט געהאַט קיין ברירה.
    אָפּגערעדט וועגן אַלצדינג, געגעבן איר האַנטגעלט און זאָל זײַן אין אַ גוטער שעה.
    רייזל האָט מיך אַרויסגענומען פֿון וויגל. זי האָט אַרויסגענומען אַ גרויסע, ווײַסע ברוסט, וואָס האָט ווי אַ שטיק צעיוירן טייג אויסגעזען, און מיר געגעבן צו זויגן אויף פּראָבע. מילא, וואָס זאָל איך אײַך זאָגן? איך בין שיִער נישט דערטרונקען געוואָרן, אַפֿילו די אויגן מײַנע האָבן דערפֿילט דעם טעם פֿון אַ גוטער אַם…
    רייזל האָט אַ באַגליקטע געקוקט פֿון איינעם אויפֿן אַנדערן:
    — האַ, וואָס וועט איר עפּעס זאָגן דערצו?
    די מאַמע מיט דער באָבען האָבן זיך צוגעוואָרפֿן באַהאַלטענע בליקן און געשוויגן…
    בין איך שוין מיט מזל אַן אײַנוווינערין בײַ רייזלען! און זי האָט זיך טאַקע גענייטיקט אין נאָך אַן אײַנוווינערין. מחמת זי האָט געוווינט אין אַ שטיבל, נישט קיין סך גרעסער פֿון אַ גרויסן קאַסטן. ווען רייזל האָט מיך אַהיימגעברענגט, איז דער מאַן אירער, מיטן קלענסטן אויף דער האַנט, און די איבעריקע פֿינף יורשים אַרום, אַקעגנגעקומען מיך מקבל־פּנים זײַן. ער האָט אויסגעזען גאָר שטאַרק צופֿרידן מיט מײַן קומען.
    — נו, וואָס ‘עסטו עפּעס זאָגן דערצו, האַ? צען גילדן אַ וואָך, ווי כ'בין אַ ייִדישע טאָכטער! אַחוץ אַלטע קליידער און שיך. אַחוץ דעם וועלן זיי פֿון הײַנט אָן געבן אַלע פּאָפּראַווקעס נאָר דיר! דו הערסט, בעריש?
    בעריש האָט געשוויגן. ער האָט זיך אָפּגעקערט, כּדי די פּרנסה־געבערין זײַנע זאָל נישט זען די שׂימחה.
    — ז'איז מער מענטש פֿון מיר, כלעבן. קען גיכער פֿאַרדינען אַ גילדן… — האָט ער בײַ זיך געטראַכט. אָבער באַלד איז ער ערנסט געוואָרן. וווּ וועט מען שטעלן ס'וויגל? מ'האָט זיך לאַנג געייִשובֿט.
    נאָר רייזלס מאַן, וואָס איז געווען אַ קינסטלער אויף אויסשטעלן זאַכן אין זײַן קליינטשיק שטיבעלע, האָט זיך אַ פּאַטש געטון מיט דער האַרטער האַנט אין גערונצלטן, נידעריקן שטערן אַרײַן און האָט מיט שׂימחה אויסגערופֿן:
    — רייזל, כ'האָב עס! אונטערן טיש!
    אַ קיצור, מ'האָט מיך אַרונטערגערוקט, מיטן קליינטשיקן וויגעלע, אונטערן טיש.
    איך האָב געקוקט מיט אָפֿענע פֿאַרחידושטע אייגעלעך אויף דעם ברודיקן ברעט פֿונעם טיש, וואָס איז געווען באַדעקט מיט אַ סך שפּינוועבס און האָב טרויעריק געטראַכט:
    — אָט דאָס איז דאָס די נײַע וועלט, וווּהין איך בין אַראָפּגעקומען? און דאָס איז איר הימל?
    און איך האָב מיך ביטער צעוויינט.   

יידיש עברית

    נאָר גאָט צו דאַנק, מ'נעמט מיך שוין אַרויס פֿון דער נעץ. מ'טראָגט מיך צוריק אין אַלקער אַרײַן, אַן אָנגעטוענע שוין, אַ טרוקענע. מ'טראָגט מיך אַרום איבערן אַלקער: יעדער קוקט אויף מיר, זאָגט עפּעס. לסוף לייגט מען מיך צוריק אַרײַן אין בעט. די מאַמע גיט מיר עפּעס אַ זיסע, פֿליסיקע זאַך אין מויל אַרײַן: איך בין רעכט הונגעריק, צי איך אויף וואָס די וועלט שטייט.
    די מאַמע קוקט אויף מיר מיט אירע גוטע, ווייכע אויגן, אַזש ס'ווערט מיר וואַרעם אויפֿן האַרצן. אַ זיסע מידקייט שלעפֿערט מיך אײַן און ס'חלומען זיך מיר עפּעס גליקן…
    אָבער דאָס גליק מײַנס האָט לאַנג נישט געדויערט, אַ גרויליק געשריי האָט מיך אויפֿגעוועקט. איך כאַפּ מיך אויף. כ'קוק זיך אַרום. פֿון וואַנען נעמט זיך עס? ווער שרײַט? ערשט ס'איז די מאַמע!
    ס'לויפֿן זיך צונויף מענטשן.
    — וואָס איז געשען? פֿון וואַנען נעמט זיך דאָס געשריי?
    די מאַמע מאַכט מיט די הענט, פּרוּווט עפּעס ווײַזן, ציטערט מיט די ליפּן, וויל עפּעס זאָגן און קאָן נישט. זי פֿאַלט צוריק אויפֿן געלעגער, אַ פֿאַרחלשטע כּמעט.
    געזען, אַז פֿון דער מאַמען וועלן זיי גאָרנישט אַרויסקריגן, נעמען זיי זיך אַליין אַ זוך טון די סיבה אין שאַנק, אונטערן בעט, אין בעט.
    פּלוצלינג דערהערט זיך אַ געשריי פֿון דער וועכטערין: ווי נישט מיט איר קול שרײַט זי און האַלט אין איין איבערחזרן:
    — קעץ, גוואַלד, קעץ!
    די מענטשן קוקן זיך איבער, קאָנען נישט פֿאַרשטיין. וואָס מיינט זי? אָבער מער ווי דאָס וואָרט „קעץ“ קאָן מען פֿון איר נישט אַרויסקריגן — אַזוי צעטומלט איז זי.
    די באָבע איז אויך שטאַרק צעטומלט. זי מאַכט זיך אָבער אַ האַרץ, טוט אַליין אַ רעכטן זוך אין בעט און, לאַכנדיק מכּלומרשט, כּדי צו פֿאַרבאָרגן די שרעק, רופֿט זי אויס:
    — מזל־טובֿ, די קאַץ האָט געבוירן קעצעלעך, אַ גוטער סימן!
    אָבער קיין גוטער סימן איז דאָס אַ פּנים נישט געווען. די מענטשן זענען אומרויִק:
    — אין איין טאָג און אין איין בעט, מיט קעץ? המ־מ־ם, אַזוי ווערט געבוירן אַ מענטש אַ קאַץ, — זאָגט עמעץ.
    דער מאַמען האָט מען ווי עס איז באַרויִקט. אויף מיר האָט זיך ווידער קיינער נישט אומגעקוקט. די מאַמע איז אײַנגעשלאָפֿן. דערמיט האָט זיך געענדיקט דער ערשטער טאָג. כ'בין שוין, ברוך־השם, אַ גאַנצן טאָג אַלט, און איך האָב שוין נישט ווייניק איבערגעלעבט.
   



    דער דריטער טאָג פֿון מײַן געבוירן ווערן איז געווען שבת. עפּעס אַ גרויסע, רויטע גויע האָט מיך דאָס מאָל געפֿירט אין באָד אַרײַן. כ'האָב מיך שוין נישט אַזוי געשראָקן, געוווּסט שוין מיט וואָס עס שמעקט.
    כ'ליג שוין ווידער אַ מאָל בײַ דער מאַמען אין בעט. די מאַמע קוקט אויף מיר מיט מער צערטלעכקייט נאָך ווי נעכטן. איך צעעפֿן די אויגן, כ'וויל זיך אַ ביסל אַרומקוקן אויף דער נײַער וועלט. מיט דער פֿינצטערקייט בין איך שוין געוווינט. מיט אַ מאָל — ס'ווערט מיר נאָך פֿינצטערער ווי פֿריִער.
    עפּעס אַ כאָפּטע ווײַבער האָבן זיך אַרײַנגעריסן אין אַלקער אַרײַן. איך קוק זיי אָן. עפּעס רעדן זיי, מאַכן מיט די הענט, נעמען מיך אויף די הענט, גיבן מיך איבער פֿון איינער צו דער אַנדערער, ווי אַ טײַערן חפֿץ. קוקן אויף מיר, קוקן אויף דער מאַמען, שמייכלען.
    דערווײַל קומט אַרײַן די באָבע מיט אַ טאַץ גוטע זאַכן.
    די ווײַבער לאָזן זיך בעטן, מאַכן אַן אָנשטעל, ווילן נישט פֿאַרזוכן, נישט פֿונעם לעקעך און בראָנפֿן, נישט פֿונעם אײַנגעמאַכטס, ווישניק, יאַגדעזאַפֿט און מעד, נאָר, אַז די באָבע גיט נישט נאָך, מאַכן זיי שנאָבעלעך, ווערן לסוף מרוצה און טוען אַ טובֿה.
    מאַנצביל האָבן אויך אַרײַנגעשטעקט די קעפּ אינעם ווײַבערשן אַלקער. עפּעס האָבן זיי גערעדט מיט מאָדנע העוויות, געמאַכט מיט די הענט, געשאָקלט מיט בערד, פֿאַרגאַנגען זיך.
    אַ כּלל, דער טאַטע האָט דאָס מאָל אויסגעפֿירט, נישט די באָבע. און איך הייס שוין נאָך זײַנס אַ קרובֿה, שׂרה־רבֿקה.
    איצט דאַרף מען האָבן אַן אַם. די מאַמע איז אַ שוואַכע, אַ בלייכע, מיט אַזעלכע דורכזיכטיקע, בלאָ־אָדערדיקע, שמאָלע הענט, זי קאָן מיך קוים אויפֿהייבן. אַ באַלעבאַטיש ווײַבל, קאָן זי מיך נישט זייגן. איך בין דער היפּוך: אַ געזונטע, אַן אײַזערנע מויד, אַ פֿרעסערין, האַלט איך אין איין שרײַען; רק כ'וויל עסן.
    — צו קיין גוייִשקער אַם, — זאָגט די באָבע, וועט זי מיך נישט געבן, ווען מ'זאָל זי אָפּגילטן. און קיין ייִדישע קאָן זי נישט געפֿינען. דער אַפּטייקער זאָגט אַפֿילו אַז איך וועל מיך צוגעוווינען צום קינדערמעל, וועט עס זײַן בעסער פֿון דער מאַמעס מילך. איך אָבער זאָג, אַז איך וויל מיך נישט צוגעוווינען, און איך ברעך עס כּסדר אויס.
    ס'איז ביטער! די באָבע איז צערודערט. די מאַמע נאָך מער. נאָר דער טאַטע טרייסט — אַז מסתּמא וועט השם־יתברך העלפֿן. און ער האָט טאַקע געהאָלפֿן.
    אונדזערס אַ שכנטע האָט זיך דערמאָנט, און האָט געבראַכט צו פֿירן אַן אַם. רייזל האָט זי געהייסן. אַ קול האָט זי געהאַט פֿון אַ סאָלדאַט, מיט אַ פּאָר רויטע אויגן, וואָס האָבן מיך געשראָקן. אַהיימקומען צו אונדז האָט זי נישט געקאָנט. זי האָט געהאַט זעקס אייגענע קינדער, אָבער מ'האָט נישט געהאַט קיין ברירה.
    אָפּגערעדט וועגן אַלצדינג, געגעבן איר האַנטגעלט און זאָל זײַן אין אַ גוטער שעה.
    רייזל האָט מיך אַרויסגענומען פֿון וויגל. זי האָט אַרויסגענומען אַ גרויסע, ווײַסע ברוסט, וואָס האָט ווי אַ שטיק צעיוירן טייג אויסגעזען, און מיר געגעבן צו זויגן אויף פּראָבע. מילא, וואָס זאָל איך אײַך זאָגן? איך בין שיִער נישט דערטרונקען געוואָרן, אַפֿילו די אויגן מײַנע האָבן דערפֿילט דעם טעם פֿון אַ גוטער אַם…
    רייזל האָט אַ באַגליקטע געקוקט פֿון איינעם אויפֿן אַנדערן:
    — האַ, וואָס וועט איר עפּעס זאָגן דערצו?
    די מאַמע מיט דער באָבען האָבן זיך צוגעוואָרפֿן באַהאַלטענע בליקן און געשוויגן…
    בין איך שוין מיט מזל אַן אײַנוווינערין בײַ רייזלען! און זי האָט זיך טאַקע גענייטיקט אין נאָך אַן אײַנוווינערין. מחמת זי האָט געוווינט אין אַ שטיבל, נישט קיין סך גרעסער פֿון אַ גרויסן קאַסטן. ווען רייזל האָט מיך אַהיימגעברענגט, איז דער מאַן אירער, מיטן קלענסטן אויף דער האַנט, און די איבעריקע פֿינף יורשים אַרום, אַקעגנגעקומען מיך מקבל־פּנים זײַן. ער האָט אויסגעזען גאָר שטאַרק צופֿרידן מיט מײַן קומען.
    — נו, וואָס ‘עסטו עפּעס זאָגן דערצו, האַ? צען גילדן אַ וואָך, ווי כ'בין אַ ייִדישע טאָכטער! אַחוץ אַלטע קליידער און שיך. אַחוץ דעם וועלן זיי פֿון הײַנט אָן געבן אַלע פּאָפּראַווקעס נאָר דיר! דו הערסט, בעריש?
    בעריש האָט געשוויגן. ער האָט זיך אָפּגעקערט, כּדי די פּרנסה־געבערין זײַנע זאָל נישט זען די שׂימחה.
    — ז'איז מער מענטש פֿון מיר, כלעבן. קען גיכער פֿאַרדינען אַ גילדן… — האָט ער בײַ זיך געטראַכט. אָבער באַלד איז ער ערנסט געוואָרן. וווּ וועט מען שטעלן ס'וויגל? מ'האָט זיך לאַנג געייִשובֿט.
    נאָר רייזלס מאַן, וואָס איז געווען אַ קינסטלער אויף אויסשטעלן זאַכן אין זײַן קליינטשיק שטיבעלע, האָט זיך אַ פּאַטש געטון מיט דער האַרטער האַנט אין גערונצלטן, נידעריקן שטערן אַרײַן און האָט מיט שׂימחה אויסגערופֿן:
    — רייזל, כ'האָב עס! אונטערן טיש!
    אַ קיצור, מ'האָט מיך אַרונטערגערוקט, מיטן קליינטשיקן וויגעלע, אונטערן טיש.
    איך האָב געקוקט מיט אָפֿענע פֿאַרחידושטע אייגעלעך אויף דעם ברודיקן ברעט פֿונעם טיש, וואָס איז געווען באַדעקט מיט אַ סך שפּינוועבס און האָב טרויעריק געטראַכט:
    — אָט דאָס איז דאָס די נײַע וועלט, וווּהין איך בין אַראָפּגעקומען? און דאָס איז איר הימל?
    און איך האָב מיך ביטער צעוויינט.
   

    אבל תודה לאל, הנה מוציאים אותי מן הרטיבות. נושאים אותי בחזרה לגומחה, לבושה, יבשה. מעבירים אותי סביב בחדרון: כל אחד מציץ בי, אומר משהו. לבסוף מניחים אותי בחזרה במיטה. אמא מכניסה לי לפה משהו מתוק, נוזלי. אני באמת רעבה כהוגן, מושכת בכל הכוח שבעולם.
    אמא מביטה בי בעיניה הטובות, הלחות, עד שנעשה לי חמים בלב. לאות מתוקה יורדת עלי ואני שוקעת בחלום מאושר…
    אבל אושרי לא נמשך זמן רב, צעקה מצמררת מעירה אותי. אני מקיצה בחטף. מביטה סביב. מניין זה מגיע? מי צועק? זו אמא!
    אנשים מתקהלים בריצה.
    "מה קרה? מה הצעקה?"
    אמא מחווה בידיה, מנסה להצביע על משהו, שפתיה מרעידות, היא רוצה להגיד משהו ואינה יכולה. היא צונחת שוב אחורה על משכבה, כמעט מעולפת.
    בראותם שמאמא לא יוציאו כלום, הם נוטלים על עצמם לחפש את הסיבה בארון, מתחת למיטה, בתוך המיטה.
    פתאום נשמעת צעקה מפי האחות; כמו לא בקולה שלה היא צועקת ושבה וחוזרת: "חתולים, או ואבוי לנו, חתולים!"
    האנשים מביטים סביב, לא מבינים. מה היא מתכוונת? אבל יותר מן המלה "חתולים" אי אפשר להוציא ממנה דבר – כל כך היא נסערת.
    סבתא גם היא נסערת. אבל היא אוזרת אומץ, עורכת חיפוש כמו שצריך במיטה, וכשהיא צוחקת, כאילו לכסות על הפחד, היא קוראת:
    "מזל טוב, החתולה המליטה גורים, סימן טוב!"
    אבל לא היה זה כנראה סימן טוב. האנשים היו חסרי שקט:
    "באותו יום ובאותה מיטה עם חתולים? המממ, ככה נולד בן-אדם – חתול", אומר מישהו.
    את אמא הרגיעו איכשהו. עלי שוב איש לא העיף מבט. אמא ישנה. ובזאת נסתיים היום הראשון.  הייתי,  ברוך השם, כבר בת יום אחד תמים, וכבר עברתי לא מעט.
    היום השלישי להולדתי היה שבת. איזו גויה גדולה, אדומה, הובילה אותי לתוך האמבט. כבר לא פחדתי כל כך, כי ידעתי במה דברים אמורים.
    שוב אני שוכבת ליד אמא במיטה. אמא מסתכלת עלי ביתר חיבה מאשר אמש. אני פוקחת את עיני, רוצה להציץ קצת בעולם החדש. לחושך אני כבר רגילה. בבת אחת – נעשה חשוך יותר מאשר קודם.
    איזו להקת נשים פורצת לחדרון. אני מתבוננת בהן. הן מדברות משהו, מחוות בידיהן, לוקחות אותי על הידיים, מעבירות אותי מן האחת לשניה, כמו חפץ יקר. מסתכלות עלי, מסתכלות על אמא, מחייכות.
    בתוך כך נכנסת סבתא עם מגש עמוס כל טוב.  
    הנשים נותנות לה להפציר, עושות הצגות, לא מוכנות לטעום מעוגות הדבש והוודקה, ולא מן הפירות המסוכרים, היי"ש, עסיס האוכמניות ומי הדבש, אבל כיוון שסבתא לא מוותרת, הן פוערות את המקור, מתרצות ועושות טובה.
    גם גברים שרבבו את ראשם פנימה לחדרון הנשי. אמרו משהו בתוספת העוויות משונות, החוו בידיים, נענעו בזקנים, התנשפו וכחכחו.
    בסופו של דבר, הפעם אבא היטה את הכף, לא סבתא. ואני נקראתי על שם קרובתו, שרה רבקה.
    כעת יש למצוא מינקת. אמא היא חלושה, חיוורת, ידיה שקופות כאלה, כחולות-וורידים, צרות, היא בקושי יכולה להרים אותי. היא, אשת בית בורגנית, לא יכולה להיניק אותי.  אני ההיפך: בריאה, ילדה מברזל, זללנית, לא מפסיקה לצרוח: רק לאכול אני רוצה.
    למינקת גויה, אומרת סבתא, היא לא תמסור אותי, עד כמה שזה תלוי בה.  ויהודיה היא אינה מוצאת. הרוקח אומר דווקא שאילו אתרגל לאבקת תינוקות, זה יהיה טוב יותר מחלב אם. אבל אני אומרת שלא אתרגל, ואני מקיאה את זה כל הזמן.
    רע ומר! סבתא עצבנית. אמא עוד יותר. רק אבא מנחם – שמן הסתם השם יתברך יעזור. והוא אכן עזר.
    שכנה שלנו נזכרה במינקת והביאה אותה. רייזל קראו לה. קול היה לה של חייל, עם זוג עיניים אדומות שהפחידו אותי. לבוא אלינו לא יכלה. היו לה ששה ילדים משלה, אבל לא היתה לה ברירה.
    סיכמו על הכל, נתנו לה מקדמה ושיהיה בשעה טובה.
    רייזל לקחה אותי מן העריסה. היא שלפה חזה גדול, לבן, שנראה כמו חתיכת בצק תופח, ונתנה לי לינוק לנסיון. נו, מה אגיד לכם? כמעט טבעתי. אפילו העיניים שלי התמלאו בטעם של מינקת טובה…
    רייזל הפנתה בשמחה מבט מאחד לשני:
    "הה, מה תגידו על זה?"
    אמא וסבתא החליפו מבטים חשאיים ושתקו…
    נהייתי במזל דיירת אצל רייזל! כל מה שהיה חסר לה זה דייר נוסף. היא התגוררה בחדר לא גדול הרבה יותר מתיבה גדולה. כשרייזל הביאה אותי הביתה, בא לקראתי בעלה, כשהקטן על ידיו, וחמשת היורשים האחרים סביבו, כדי לקבל את פני. הוא נראה שבע רצון מאד מבואי.  
    "נו, מה תגיד על זה, אה? עשרה רובל לשבוע, כמו שאני יהודיה! חוץ מבגדים ישנים ונעליים. חוץ מזה הם יתנו מהיום והלאה כל עבודת תיקונים רק לך! אתה שומע, בֶּריש?"
    בריש שתק. הוא פנה הצידה כדי שהמפרנסת שלו לא תראה את השמחה.
    "היא יותר בן-אדם ממני, בחיי. יכולה יותר בקלות להרוויח רובל…" חשב בלבו. אבל מיד הרצין. " איפה נעמיד את העריסה?"  זמן רב חככו בדעתם.
    אבל בעלה של רייזל, שהיה אמן בסידור דברים בחדרם הקטנטן, היכה בידו הקשה על מצחו חרוש הקמטים, הנמוך, וקרא בשמחה:
    "רייזל, יש לי! מתחת לשולחן!"
    הקיצור, דחפו אותי, עם העריסה הקטנטנה, למטה, מתחת לשולחן.
    הצצתי בעיניים פעורות, תמהות, על הקרש המלוכלך של השולחן, שהיה מכוסה בקורי עכביש, וחשבתי בעצב:
    "אז זהו העולם החדש שאליו הגעתי? ואלה השמיים שלו?"
    ובכיתי מרה.
   

עברית

    אבל תודה לאל, הנה מוציאים אותי מן הרטיבות. נושאים אותי בחזרה לגומחה, לבושה, יבשה. מעבירים אותי סביב בחדרון: כל אחד מציץ בי, אומר משהו. לבסוף מניחים אותי בחזרה במיטה. אמא מכניסה לי לפה משהו מתוק, נוזלי. אני באמת רעבה כהוגן, מושכת בכל הכוח שבעולם.
    אמא מביטה בי בעיניה הטובות, הלחות, עד שנעשה לי חמים בלב. לאות מתוקה יורדת עלי ואני שוקעת בחלום מאושר…
    אבל אושרי לא נמשך זמן רב, צעקה מצמררת מעירה אותי. אני מקיצה בחטף. מביטה סביב. מניין זה מגיע? מי צועק? זו אמא!
    אנשים מתקהלים בריצה.
    "מה קרה? מה הצעקה?"
    אמא מחווה בידיה, מנסה להצביע על משהו, שפתיה מרעידות, היא רוצה להגיד משהו ואינה יכולה. היא צונחת שוב אחורה על משכבה, כמעט מעולפת.
    בראותם שמאמא לא יוציאו כלום, הם נוטלים על עצמם לחפש את הסיבה בארון, מתחת למיטה, בתוך המיטה.
    פתאום נשמעת צעקה מפי האחות; כמו לא בקולה שלה היא צועקת ושבה וחוזרת: "חתולים, או ואבוי לנו, חתולים!"
    האנשים מביטים סביב, לא מבינים. מה היא מתכוונת? אבל יותר מן המלה "חתולים" אי אפשר להוציא ממנה דבר – כל כך היא נסערת.
    סבתא גם היא נסערת. אבל היא אוזרת אומץ, עורכת חיפוש כמו שצריך במיטה, וכשהיא צוחקת, כאילו לכסות על הפחד, היא קוראת:
    "מזל טוב, החתולה המליטה גורים, סימן טוב!"
    אבל לא היה זה כנראה סימן טוב. האנשים היו חסרי שקט:
    "באותו יום ובאותה מיטה עם חתולים? המממ, ככה נולד בן-אדם – חתול", אומר מישהו.
    את אמא הרגיעו איכשהו. עלי שוב איש לא העיף מבט. אמא ישנה. ובזאת נסתיים היום הראשון.  הייתי,  ברוך השם, כבר בת יום אחד תמים, וכבר עברתי לא מעט.
    היום השלישי להולדתי היה שבת. איזו גויה גדולה, אדומה, הובילה אותי לתוך האמבט. כבר לא פחדתי כל כך, כי ידעתי במה דברים אמורים.
    שוב אני שוכבת ליד אמא במיטה. אמא מסתכלת עלי ביתר חיבה מאשר אמש. אני פוקחת את עיני, רוצה להציץ קצת בעולם החדש. לחושך אני כבר רגילה. בבת אחת – נעשה חשוך יותר מאשר קודם.
    איזו להקת נשים פורצת לחדרון. אני מתבוננת בהן. הן מדברות משהו, מחוות בידיהן, לוקחות אותי על הידיים, מעבירות אותי מן האחת לשניה, כמו חפץ יקר. מסתכלות עלי, מסתכלות על אמא, מחייכות.
    בתוך כך נכנסת סבתא עם מגש עמוס כל טוב.  
    הנשים נותנות לה להפציר, עושות הצגות, לא מוכנות לטעום מעוגות הדבש והוודקה, ולא מן הפירות המסוכרים, היי"ש, עסיס האוכמניות ומי הדבש, אבל כיוון שסבתא לא מוותרת, הן פוערות את המקור, מתרצות ועושות טובה.
    גם גברים שרבבו את ראשם פנימה לחדרון הנשי. אמרו משהו בתוספת העוויות משונות, החוו בידיים, נענעו בזקנים, התנשפו וכחכחו.
    בסופו של דבר, הפעם אבא היטה את הכף, לא סבתא. ואני נקראתי על שם קרובתו, שרה רבקה.
    כעת יש למצוא מינקת. אמא היא חלושה, חיוורת, ידיה שקופות כאלה, כחולות-וורידים, צרות, היא בקושי יכולה להרים אותי. היא, אשת בית בורגנית, לא יכולה להיניק אותי.  אני ההיפך: בריאה, ילדה מברזל, זללנית, לא מפסיקה לצרוח: רק לאכול אני רוצה.
    למינקת גויה, אומרת סבתא, היא לא תמסור אותי, עד כמה שזה תלוי בה.  ויהודיה היא אינה מוצאת. הרוקח אומר דווקא שאילו אתרגל לאבקת תינוקות, זה יהיה טוב יותר מחלב אם. אבל אני אומרת שלא אתרגל, ואני מקיאה את זה כל הזמן.
    רע ומר! סבתא עצבנית. אמא עוד יותר. רק אבא מנחם – שמן הסתם השם יתברך יעזור. והוא אכן עזר.
    שכנה שלנו נזכרה במינקת והביאה אותה. רייזל קראו לה. קול היה לה של חייל, עם זוג עיניים אדומות שהפחידו אותי. לבוא אלינו לא יכלה. היו לה ששה ילדים משלה, אבל לא היתה לה ברירה.
    סיכמו על הכל, נתנו לה מקדמה ושיהיה בשעה טובה.
    רייזל לקחה אותי מן העריסה. היא שלפה חזה גדול, לבן, שנראה כמו חתיכת בצק תופח, ונתנה לי לינוק לנסיון. נו, מה אגיד לכם? כמעט טבעתי. אפילו העיניים שלי התמלאו בטעם של מינקת טובה…
    רייזל הפנתה בשמחה מבט מאחד לשני:
    "הה, מה תגידו על זה?"
    אמא וסבתא החליפו מבטים חשאיים ושתקו…
    נהייתי במזל דיירת אצל רייזל! כל מה שהיה חסר לה זה דייר נוסף. היא התגוררה בחדר לא גדול הרבה יותר מתיבה גדולה. כשרייזל הביאה אותי הביתה, בא לקראתי בעלה, כשהקטן על ידיו, וחמשת היורשים האחרים סביבו, כדי לקבל את פני. הוא נראה שבע רצון מאד מבואי.  
    "נו, מה תגיד על זה, אה? עשרה רובל לשבוע, כמו שאני יהודיה! חוץ מבגדים ישנים ונעליים. חוץ מזה הם יתנו מהיום והלאה כל עבודת תיקונים רק לך! אתה שומע, בֶּריש?"
    בריש שתק. הוא פנה הצידה כדי שהמפרנסת שלו לא תראה את השמחה.
    "היא יותר בן-אדם ממני, בחיי. יכולה יותר בקלות להרוויח רובל…" חשב בלבו. אבל מיד הרצין. " איפה נעמיד את העריסה?"  זמן רב חככו בדעתם.
    אבל בעלה של רייזל, שהיה אמן בסידור דברים בחדרם הקטנטן, היכה בידו הקשה על מצחו חרוש הקמטים, הנמוך, וקרא בשמחה:
    "רייזל, יש לי! מתחת לשולחן!"
    הקיצור, דחפו אותי, עם העריסה הקטנטנה, למטה, מתחת לשולחן.
    הצצתי בעיניים פעורות, תמהות, על הקרש המלוכלך של השולחן, שהיה מכוסה בקורי עכביש, וחשבתי בעצב:
    "אז זהו העולם החדש שאליו הגעתי? ואלה השמיים שלו?"
    ובכיתי מרה.   

דורי פרנס מתרגם ומוזיקאי. תרגם קרוב למאה מחזות לתיאטראות השונים בארץ, וזכה כמה פעמים בפרס התיאטרון הישראלי על תרגומיו. הקים את אתר שייקספיר ושות', ובו תרגומיו למחזות של שייקספיר ובני תקופתו. בין תרגומיו ליידיש – קובץ סיפוריו של י"ל פרץ "עיר המתים" (מודן, 2018). פרנס כתב מוזיקה להצגות ביידישפיל ובתיאטרון החאן, וב-2021 הלחין מחזור משיריה של אנה מרגולין לפרויקט של תיאטרון גשר.

לתרגומים נוספים

דוד ברגלסוןבלהה רובנשטיין

אַן עדות

עדות חיה

עממימנחם פרי

טום־באַלאַלײַקע

טוּמבָּלָלַיְקָה

אנה מרגוליןזהר ברנדס

ליבע מאָנסטרען

מִפְלָצוֹת יְקָרוֹת