מנקודת מבט של בת

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מנקודת מבט של בת

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
וילנה 1999, טיול שורשים, הרובע היהודי בסמוך לבית הספר על שם סוניה גורביץ בו למד בנימין הרשב ביסודי ושנוהל על ידי אמו דבורה הרושובסקי פריידקס, תמונת משפחה

הספר כל השירים1 יצא לאור שנתיים לאחר מות אבי. בשנותיו האחרונות השקיע את מלוא מרצו בפרויקט איסוף של שיריו ביידיש ובעברית לכדי אסופה אחת ותרגומם כך שיהיו מונגשים לקורא הישראלי. הוא בחר לשתף בפרויקט אותנו, את ילדיו, באופן אינטנסיבי. כשהיינו מגיעים לביקורים מישראל לניו הייבן, יושבים עד לשעות הקטנות של הלילה, כאשר הוא מתרגם עבורנו את שיריו ואנו יושבים ומקלידים, עורכים ומארגנים את החומר הרב המצטבר. באחת הפעמים שבהם התכנסנו כולנו, הילדים, בני הזוג והנכדים והוא קרא לנו משיריו, נראה היה כי אנחנו – ועמנו הקוראים הישראלים העתידיים – היינו מצע לאינטגרציה עבור אבי.

את האסופה בחר אבי לפרסם תחת שמו בשלושים השנים האחרונות – בנימין הרשב. רעיון עיצובי נוסף, שלא התממש, היה פיזור שמות העט המרובים שלו על פני הכריכה (בנימין הרושובסקי, ה. בנימין, בנימין הרשב, גבי דניאל, בן הר, מ. ניב). באופן זה ניסה אבי לסמל את משמעות האוסף כמאגד את שלל דמויותיו וזהויותיו.

במאמר על יצירתו של משה קופפרמן כתב אבי: "לכאורה קופפרמן לא היה בשואה עצמה, אבל הוא ראה את הנאצים ובמשך שבע שנים הוא חי יום יום את העקירה מבית, מעם, מעיר ולשון (…) קופפרמן איבד את לשונו הראשונה ואת לשונו השניה ואת לשונו השלישית ואיתן גם את הפינה האינטימית המובעת בהן ואת עולם התרבות השקוע בהן. זו היתה השואה של אלה שחיו בצלה של השואה הגדולה. אף אם נשארו בחיים". 2

השיח הוא על אודות קופפרמן, אך הוא מכליל את עצמו ורבים מבני דורו באותה הקטגוריה של מי שחיו בצלה של השואה. השיח על אודות התקופה הזו נכח תמיד כשיח עם בסיס היסטורי ותרבותי רחב אך הממד האישי והטראומטי של "שברון הלב והאובדן" שב והופיע באותם ימים ולילות של עבודה אינטנסיבית על תרגום והוצאת ספר זה. ההנגשה לעברית אפשרה מפגש עם עדות אישית ורגשית מפי הנער בנימין בן ה-19 בספרו שטויבן.3 השירים בספר מפגישים עם רגעים בלתי נסבלים של התנדנדות בין חיים למוות – 

"…. חָשַׁבְתִּי לְהִפָּרֵד מִן הָעוֹלָם / וְלָתֵת לוֹ אֶת גַּעְגּוּעַי אֶל מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ… / אֲבָל הַגֹּבַהּ גִּלָּה לִי מִפְגָּשׁ / עִם שָׂדֶה רָחוֹק, עִם תְּכֵלֶת שָׁמַיִם עֲמֻקָּה…" (מתוך: "עץ מחט ירוק").

בשיר אחר הוא נוגע במסע "גירוש הרגש" ואובדן הלשון בעקבות המפגש הטראומטי עם שלטון ה"דְּמָמָוֶת": "…מֵעֵינַי הַלּוֹהֲטוֹת אֲנִי מְגָרֵשׁ / אֶת הַדְּמָעוֹת. / הָרְגָשׁוֹת שֶׁבִּי, כַּכּוֹכָבִים בַּשַּׁחַר – / כָּבִים. / וַאֲנִי נִשְׁאָר / בְּלִי לָשׁוֹן…" (מתוך: "ערב בערבה").

במבוא לספר שטויבן (אבק) מתואר אבי כ"נציג הטיפוסי ביותר של הנוער היהודי שניצל מהחורבן וחתום בחתימת החורבן. המשורר הצעיר (רק בן 19) אינו רוצה ואינו יכול להשתחרר מחזון החורבן. בכל מקום שאליו הוא פונה – 'כָּל כָּךְ הַרְבֵּה עֵינַיִם – מָוֶת./ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לְבָבוֹת – מָוֶת./ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲהָבוֹת – מָוֶת. – וכך הוא הולך 'דרך 19 סתווים שנשחטו מוקדם' ומחפש תיקון לעצמו, למעשה לאלפים כמוהו." (מבוא לשטויבן, 1947).

הפרדוקס שבתוכו חי אבי היה שמצד אחד הוא אינו יכול להשתחרר מחזון החורבן ומצד שני הוא אינו יכול להישאר עם העדות שנשא. אותו "תיקון", הצריך כפי הנראה בשלב הראשון התרחקות מסיבית. את אותם חומרים שלא ניתן היה לעכל בזמנו הניח על הדף בשיריו. בחייו הממשיים, לעומת זאת, ניסה אבי ליצור חיץ, להתרחק מן הכאב והזוועה שאינם ניתנים לעיכול ולפנות אל החיים שקראו לו, לנער בן ה-19. בזיכרונותיו בעל פה תיאר לעתים את הצורך להתרחק: "לא דיברנו אז על השואה – אידאולוגית. מה שהיה היה ואנחנו רוצים לחיות. אני דווקא משבח את זה." ועוד הוסיף "עזבתי את היידיש מפני שהאמנתי שעלינו להקים תרבות וחברה חילונית חזקה בישראל ושזה אפשרי רק בעברית." לעתים תלה את ההתרחקות גם בסביבה – "בגרמניה כתבתי על זה אבל בארץ היתה בושה לדבר יידיש ובושה לדבר על השואה. דיכאו את מושג השואה. לא רצו לדבר על השואה".

בשנותיו האחרונות חזר ועסק אבי בנקודת השבר. הוא תיאר את התקופה שלאחר המלחמה ולפני קום המדינה, בה שימש כשליח של תנועת "דרור" במינכן, טרם עלייתו. בסיפוריו – קבוצת שליחים, חלקם ניצולי שואה ופליטים, ידועי רעב ומוות, מסתובבים במינכן החרבה בזמן שבין הזמנים, בין החיים שהיו והחיים שיהיו. יחדיו קראו שירה, ראו אומנות וקולנוע, גומעים בצמא ובתשוקה תרבות ואמנות למלא את בטנם הריקה. זהו רגע מכריע עבור אבי, רגע של בחירה בחיים. הוא עולה ארצה ולובש זהות חדשה, כשבמחשכים ובמסתור הוא ממשיך ללהטט בין זהויות רבות ומתחלפות אותן הוא בורא ולהן הוא נותן שמות שונים. משחק מודע/לא מודע שאיפשר לו ככל הנראה לקיים את הסתירות הרבות שבו מבלי לחוות את הקונפליקטים הקשים שעוררו. רק בשנותיו האחרונות, ובשיתוף שלנו, הוא חוזר אל אותם מחוזות זיכרון ואזורי נפש "מוּגלים".

נתן זך כתב בשנות התשעים על ספר השירה טאַקע אויף טשיקאַוועס4 (דווקא לשם סקרנות) – "יותר מחמישים שנה אחרי שהתחיל לכתוב שירים (בגיל 15 הוא מגלה לנו כאן בהקדמה), קם אדם ומכנס את נפוצותיו, אם תרצו – את שבריו (… ) עכשיו, במחצית שנות השישים לחייו, קם כל העבר והיה, ובמקום שלא חזר – שוחזר. בלי רגשנות… כמעט ללא מעורבות אישית (…)".5 הרשב מעולם לא הפסיק להתפתח כמשורר, כאשר דווקא בשלב מאוחר בחייו השחזור בכתיבתו היה מלווה ברגש ומעורבות אישית עצומה שהתבטא בפרויקט תרגום עצמי מיידיש לעברית. 

באותם לילות בהם ישבנו עמו לסייע במלאכת ההוצאה של אוסף שיריו, ניתן היה לחוש בחיבורים שהתרחשו בתוכו – היידיש פגשה בעברית, החוקר בנימין הרשב (הרושובסקי) פגש במתרגם ובמשורר (ה. בנימין). אבי בן ה-86 המתמודד עם מגבלות הגוף המזדקן וחולה, פגש את בניה הנער, שנעקר מביתו בווילנה של 1941, ושב אל פולין לאחר המלחמה להיות עד לחורבן ולהשמדה; המפגש עם דמותו כבן נעורים שבמקום לדעת אהבה חזה בהרס ורוע בעולם סביבו וידע אובדן וכאב היה עתה אפשרי ומאחה אך גם רווי כאב. הכאב מהעבר השתלב בכאב ובריגוש העולים בזקנה. אימת המוות משם פוגשת את אימת המוות מפה. נראה היה כי אבי התחבר מחדש לחוויות נשכחות שהושמדו על דף כשאי-אפשרי היה לשאתן בלב וחזרו ונחוו כעת באופן מלא יותר. לצד הכאב, הצליח גם להמשיך ולחלום וליצור.

ולסיום – מה היה אומר אבי אילו היה קורא את מחשבותיי על אוסף שיריו? ייתכן שהיה מוחה על הפסיכולוגיזציה על אף שהסכים להודות בסוף ימיו – ברגע של חיבור בין חולשת הגוף והנפש – "אולי בכל זאת יש משהו בפסיכולוגיה." בוודאי היה מבטל ומתווכח; "המשמעות לעולם אינה אחת" היה אומר ומבקש להשאיר אופק רחב ופתוח של משמעויות. ללא ספק השיג זאת דרך ריבוי הפריזמות בהן חי, פעל, חשב והתבונן על החיים.
אני מקווה שגם אוסף שיריו יתקבל כמצע לנקודות מבט רבות ומגוונות.

חיבור זה, בגרסה יותר ארוכה, הופיע כהקדמה לספר כל השירים

  1. בנימין הרשב, כל שירים, ירושלים: כרמל. 2017.
  2. הרשב, "החללת הזמן בציוריו של משה קופפרמן", משה קופפרמן: השבר והזמן (תל אביב: גבעון גלריה לאמנות, 2000), 44.
  3. בנימין, שטויבן: לידער, מינכן: מרכז דרור, 1946. הספר מופיע במלואו בליווי תרגום השירים לעברית בספר כל השירים (ירושלים, כרמל: 2017).
  4. בנימין הרשב, טאַקע אויף טשיקאַוועס, ראוון ד'ווילז: פֿאַרלאַג "דריי שוועסטר". 1994. (כל שירי הספר מופיעים  בליווי תרגומם בספר – בנימין הרשב, כל השירים, ירושלים: כרמל. 2017. ראה שער XII.)
  5. נתן זך, "הפתעה. מסעות בנימין הרביעי, שיריו האידיים של בנימין הרושובסקי," ידיעות אחרונות: שישי תקשורת תרבות, עשרים וחמש במרץ, 1994. מופיע בפרק מבואות בספר כל השירים.

דפנה קוק, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית בחברה הפסיכואנליטית בישראל. מלמדת ומדריכה במרכז ויניקוט ישראל ובעמותה לילדים בסיכון – מרכז לטיפול וחקר האוטיזם. גרה ועובדת בפרקטיקה פרטית ברעננה.