סתיו

הרשב כמתרגם עצמי
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
הקדמה

סתיו

גּוֹי.
גּוֹי גּוֹסֵס.
גּוֹסֵסְמוֹגְרַף.
גּוֹסֵסְמוֹגְרָפוֹמַנְיָה.
מַנְיָה שׁוֹחַט. מַנְיָה בְּיַאלִיק. מַנְיָה דֶפְּרֶסִיבִית.
קְלֶפְּטוֹמַנְיָה.

נוּ – אָז – מָה – נְיָה?

" " " " " " " " " " " " " " " " " " "

" " " " " " " " " " " " " " " " " " "

בְּגֶרְמַנְיָה 

אִילָן נוֹשֵׁר עָלָיו
לְאַט-לְאַט-לְאַט-לְאַט

כְּגוֹי שִׁכּוֹר גּוֹסֵס:
גּוֹסֵסְמוֹגְרַף.

גּוֹסֵסְמוֹגְרָפוֹמַנְיָה:
סְתָו.

איך אפשר לכתוב "הקיץ גווע", איך אפשר לכתוב על הסתיו, אחרי ביאליק? איך השלכת, הגוויעה, שינויי הקרקע יכולים להיכתב תוך כדי שיחה עם השירה האייקונית של ביאליק, אבל בצורה אחרת, אחרת מהותית? את המחשבה הזאת ניסח הרשב, תחת שם העט גבי דניאל, בשיר "סתיו." השיר הזה מתאפשר, קרי מבשיל לכדי מחשבה ולהגייה, דרך היידיש של הרשב. הרשב מסוגל לכתוב על הסתיו בדרך בה הוא כותב רק מתוך היותו משורר דו לשוני ומתרגם עצמי. 

לרוב ניתן לחשוב על תרגום עצמי, והדיון המחקרי בו, דרך השוואה של שני טקסטים, בשתי שפות כתיבה. ואכן, בסדרה זו היו דוגמאות כאלו לשתי לשונות הכתיבה של הרשב, ועוד יהיו. הרשימה שלפניכם מנסה לעשות דבר מה אחר: לשאול כיצד הרשב, כאדם ספוג רובו וכולו בתווך בין-שפתי, כאדם שהוא הרצוא ושוב בין שפות, כיצד הוא כותב שירה עברית שלא ניתן לקרוא אותה, לא ניתן לקרוא אותה עד הסוף, בלי היידיש. ובוודאי שלא ניתן לכתוב אותה בלי היידיש. 

עוד מילה על הרשב ותרגום עצמי. השיר שיידון להלן הוא לא היחיד שכתב הרשב תחת הכותרת סתיו. בעוד השיר של גבי דניאל הופיע בשנות השבעים, בפברואר של שנת 1951 ה. בנימין פרסם זוג שירים: "סתיו" ו"הארבסט", שתי גרסאות של אותו שיר. השירים המוקדמים מעוררים שאלות רבות לגבי תרגום עצמי, ובעיקר לגבי הנטייה של הרשב לייצר גרסאות קרובות מאוד אחת אל השנייה בשתי השפות, קרבה שלעיתים מביסה את אחת הגרסאות. בשירים משנת 1951 המצלול הנהדר של הגרסה היידית, ומשחקי המוזיקה של השיר כמעט ונעלמים מהגרסה העברית, מה שהופך את ההשוואה ביניהם למוטה קשות לטובת הגרסה היידית. ובכל מקרה, וכאמור, השוואת שתי גרסאות היא דבר אחד וברשימה היום יש הזדמנות להסתכל על מה קורה לשיר כששתי השפות, עברית ויידיש, מתפקדות בתוך שיר שהוא לכאורה חד לשוני. מה קורה לקריאה שלנו כאשר היא הופכת לסטריאוסקופית, עם תשומת לב לרב לשוניות של העברית ההרשבית.

אם כך "סתיו", משירי גבי דניאל, משחק עם השפה, עם שפות. כמו רבים משירי גבי דניאל המפתח להבנת השיר הוא פירוק והרכבת השפה, בדיקת גבולות השפה והמקום שבו שפה מפסיקה לתפקד. השיר עובד על אסוציאציות צליליות, שרשרת של צלילים שמייצרת לבסוף תמונה יציבה פחות או יותר. אם כי, כמו בססמוגרף הנזכר בשיר, היציבות השפתית אף פעם לא מתגשמת. 

רבות אפשר לכתוב על השיר המורכב והיפה הזה, אבל ברשימה קצרה זו אני רוצה להתמקד במילה אחת: גוסס. הלוז של השיר, נקודת המגוז שלו, היא המילה הזו. שכן, כדי שהיא תוכל להיות כל מה שהיא יכולה להיות, עלינו לקרוא אותה לא כפי שנוקדה בעברית, לא כפי שקוראים את המילה בעברית [GOSES] אלא כפי שהיא נקראת ביידיש [GOYSES]. רק כך המעברים בין גוי לגוסס לגוססמוגרף מתנהלים. כדי לשמוע את המצלול המדויק של האסוציאציה, כדי שמשחק המילים ישוחק עד תומו, על הקוראים לשמוע את היידיש שמעבר לעברית, את היידיש כפי ששמע אותה הרשב. שכן, לשון-קודש, מילה זהה לעברית וליידיש אם כי בהגייה שונה, היא סוכנת סמויה בתוך העברית, שהמצלול מגלה לנו את מקורה, מקור של משחק שמפעיל את השיר כולו. 

השיר כולו בנוי על דינמיקה של פירוק והרכבה, אסוציאציות ומחשבות על הסתיו. דרך פתלתלה עוברים הקוראים עד ההגעה לסתיו המפציע לבסוף, בשורה האחרונה, כסיכום של המהלך כולו. השיר מחולק בצורה בולטת לשני חלקים. הסימן המפריד הוא חוץ שפתי: שתי שורות שלמות של גרשיים, עלים נושרים או שמא טיפות גשם. ושני החלקים פועלים בצורה דומה, והפוכה: מן המילה האחת (גוי) אל רצף אסוציאטיבי, או בחלק השני מן התמונה השלמה אל המילה האחת (סתיו). וכך בין "גוי" ל"סתיו" יוצא הרשב, או גבי דניאל, למסע שפתי קצר. נראה שתמונת הסתיו של החלק השני תלויה בפרגמנטים האסוציאטיביים של החלק הראשון. מגוי-גוסס-גוססמוגרף-גוססמוגרפומניה-מניה. וגם המניה שאיתה נגמר החלק הראשון מאפשרת את החלק השני: "בגרמניה" החורז עם "מניה" תופר יחדיו את השיר, מחבר ומגשר מעל שורות ההפרדה.

הרשב מלמד אותנו, בשורה האחרונה של החלק הראשון ״נו-אז-מה-ניה״, שיש אמנם חשיבות למה שנכתב, אבל יותר מכך, בשיר הזה ואולי בשירה בכלל, יש חשיבות למה שנשמע, לצליל, ולדרך בה מילים מתפקדות בשפה הדבורה. ״נו-אז-מה-ניה״ מאפשר לנו לעבור לקונקרטי, לגרמניה, בה הסתיו אכן קיים, ובה הגוי השיכור הגוסס לאיטו הוא רק דימוי לסתיו, כלי בשירותו של אמן שפה. רק כלי שניתן לשחק בו בין העברית והיידיש, סימן מחבר, סימן שדורש להיקרא בעברית וביידיש בו בזמן.

יידיש

האַרבסט

הימלען נידעריק צעקנעפּלען
גרוי געלאַטעטע כאַלאַטן.
קנעלן קנוילן נאַסע נעפּלען
מיטן מאַנטל מיטן מאַטן – –
דריבנעם ניגונדל באַנאַלן,
אַלטן נודיענדיקן ניגון.
קנוילן נעפּלען ווי אין וויגן
אין די ביימערקרוינען מידע – –
פֿוילן אָפּ, און, פֿוילע פֿאַלן
אין דער נידער.

פֿון פֿרימאָרגן קומט דער אָוונט
און פֿאַרהענגט זײַן בליק זײַן גראָוון,
טונקלט טיף זײַן אָטעם:
דאַוונענדיק און דבֿקותדיק
סומנע וואָלקנס ווייקן זיך
ביז די קני אין בלאָטע.
און וווּ דעכער ציִען טיפֿער
צו דער גליטשיק-הוילער ערד,
וווּ מיט אויפֿגעשטעלטע קאָלנערס
בלייכע ציטערן די ביימער,
און אַ טרויעריקער שיפֿער
בלאָנדזשעט אום און מורמלט: "זאָל נאָל
כאָטש אַ שטורעם ברענגען אימה" –
און זײַן קול ווערט נישט דערהערט;
וווּ עס כניקען בלינדע שטיינער
ניגונס לאַנגווײַליק-געמיינע
אונטער יאָמערן פֿון קעץ, –

נישט קיין זון און נישט קיין רינגען,
נאָר ביז נאַכט און פֿון באַגינען
הענגען דינע נעצן נעץ.
הימלען קניִען. אַלץ געדיכטער.
ערגעץ שווימען פֿײַכטע ליכטער.
ערגעץ גייט מען. נעפּלען בילן
איבער הויקערדיקן פֿעלד – –
גרויער, ענגער, אַלץ פֿאַרהילן,
שאַרע, שאַרע, שאַרע וועלט…


                       ירושלים, פעברואַר 1951

יידיש עברית

האַרבסט

הימלען נידעריק צעקנעפּלען
גרוי געלאַטעטע כאַלאַטן.
קנעלן קנוילן נאַסע נעפּלען
מיטן מאַנטל מיטן מאַטן – –
דריבנעם ניגונדל באַנאַלן,
אַלטן נודיענדיקן ניגון.
קנוילן נעפּלען ווי אין וויגן
אין די ביימערקרוינען מידע – –
פֿוילן אָפּ, און, פֿוילע פֿאַלן
אין דער נידער.

פֿון פֿרימאָרגן קומט דער אָוונט
און פֿאַרהענגט זײַן בליק זײַן גראָוון,
טונקלט טיף זײַן אָטעם:
דאַוונענדיק און דבֿקותדיק
סומנע וואָלקנס ווייקן זיך
ביז די קני אין בלאָטע.
און וווּ דעכער ציִען טיפֿער
צו דער גליטשיק-הוילער ערד,
וווּ מיט אויפֿגעשטעלטע קאָלנערס
בלייכע ציטערן די ביימער,
און אַ טרויעריקער שיפֿער
בלאָנדזשעט אום און מורמלט: "זאָל נאָל
כאָטש אַ שטורעם ברענגען אימה" –
און זײַן קול ווערט נישט דערהערט;
וווּ עס כניקען בלינדע שטיינער
ניגונס לאַנגווײַליק-געמיינע
אונטער יאָמערן פֿון קעץ, –

נישט קיין זון און נישט קיין רינגען,
נאָר ביז נאַכט און פֿון באַגינען
הענגען דינע נעצן נעץ.
הימלען קניִען. אַלץ געדיכטער.
ערגעץ שווימען פֿײַכטע ליכטער.
ערגעץ גייט מען. נעפּלען בילן
איבער הויקערדיקן פֿעלד – –
גרויער, ענגער, אַלץ פֿאַרהילן,
שאַרע, שאַרע, שאַרע וועלט…

                     ירושלים, פעברואַר 1951

סְתָו

הַשָּׁמַיִים יוֹרְדִים וּפוֹרְמִים
חֲלוּקִים מוּל טְלָאִים אֲפוֹרִים.
פְּקַעוֹת שֶׁל עַרְפִלִּים לַחִים
מְלַמְּדוֹת מְעִיל חָרְפִּי
נִגּוּן דַּק דַּק וּבָּנָאלִי,
הַנִּגּוּן הַמְּנַדְנֵד הַיָּשָׁן
פְּקַעוֹת עַרְפִלִּים –
כְּמוֹ בַּעֲרִיסוֹת
בְּצַמֶּרֶת עֵצִים עֲיֵיפָה –
נִרְקָבוֹת, עֲצֵלוֹת,
צוֹנְחוֹת.

מִן הַבֹּקֶר בָּא הָעֶרֶב
וְתוֹלֶה אֶת מַבָּטוֹ הָאָפֹר,
מַאֲפִיל עָמֹק עַל נְשִׁימָתוֹ
מִתְפַּלֵּל בַּדְּבֵקוּת,
עֲנָנִים מְדֻכְדָּכִים מֻשְׁרִים
עַד לַבֶּרֶךְ בְּבֹץ.
גַּגּוֹת מוֹשְׁכִים עָמֹק יוֹתֵר
אֶל הָאֲדָמָה הָעֲרֻמָּה, הַחֲלַקְלַקָּה.
עֵצִים רוֹעֲדִים חִוְּרִים
עִם צַוַּארוֹנִים מוּרָמִים
וְיַמַּאי עָצוּב
תּוֹעֶה וְלוֹחֵשׁ:
"לוּ לְפָחוֹת
סוּפָה הֵבִיאָה אֵימָה".
וְקוֹלוֹ לֹא עוֹד נִשְׁמַע;
שָׁם מְיַבְּבוֹת אֲבָנִים עִוְרוֹת,
נִיגּוּנִים פְּשׁוּטִים וּמְשַׁעְמְמִים
בּילֵל הַחֲתוּלִים, –

לֹא שֶׁמֶשׁ וְלֹא טִפְטוּף
אַךְ עַד לַיְלָה וּמִשַּׁחַר
תְּלוּיוֹת רְשָׁתוֹת דַּקּוֹת שֶׁל רְטִיבוּת.
הַשָּׁמַיִם כּוֹרְעִים בֶּרֶךְ,
דְּחוּסִים יוֹתֵר,
אֵי-שָׁם שׂוֹחִים אוֹרוֹת לַחִים.
אֵי שָׁם הוֹלְכִים; עַרְפִלִּים נוֹבְחִים
עַל גִּבֶּנֶת הַשָּׂדֶה – –
אֲפֹרִים יוֹתֵר, צְפוּפִים יוֹתֵר,
מִכְנָסַיִם אֶת הַכֹּל
עוֹלָם אָפֹר, אָפֹר, אָפֹר…

                ירושלים, פברואר 1951



עברית

סְתָו

הַשָּׁמַיִים יוֹרְדִים וּפוֹרְמִים
חֲלוּקִים מוּל טְלָאִים אֲפוֹרִים.
פְּקַעוֹת שֶׁל עַרְפִלִּים לַחִים
מְלַמְּדוֹת מְעִיל חָרְפִּי
נִגּוּן דַּק דַּק וּבָּנָאלִי,
הַנִּגּוּן הַמְּנַדְנֵד הַיָּשָׁן
פְּקַעוֹת עַרְפִלִּים –
כְּמוֹ בַּעֲרִיסוֹת
בְּצַמֶּרֶת עֵצִים עֲיֵיפָה –
נִרְקָבוֹת, עֲצֵלוֹת,
צוֹנְחוֹת.

מִן הַבֹּקֶר בָּא הָעֶרֶב
וְתוֹלֶה אֶת מַבָּטוֹ הָאָפֹר,
מַאֲפִיל עָמֹק עַל נְשִׁימָתוֹ
מִתְפַּלֵּל בַּדְּבֵקוּת,
עֲנָנִים מְדֻכְדָּכִים מֻשְׁרִים
עַד לַבֶּרֶךְ בְּבֹץ.
גַּגּוֹת מוֹשְׁכִים עָמֹק יוֹתֵר
אֶל הָאֲדָמָה הָעֲרֻמָּה, הַחֲלַקְלַקָּה.
עֵצִים רוֹעֲדִים חִוְּרִים
עִם צַוַּארוֹנִים מוּרָמִים
וְיַמַּאי עָצוּב
תּוֹעֶה וְלוֹחֵשׁ:
"לוּ לְפָחוֹת
סוּפָה הֵבִיאָה אֵימָה".
וְקוֹלוֹ לֹא עוֹד נִשְׁמַע;
שָׁם מְיַבְּבוֹת אֲבָנִים עִוְרוֹת,
נִיגּוּנִים פְּשׁוּטִים וּמְשַׁעְמְמִים
בּילֵל הַחֲתוּלִים, –

לֹא שֶׁמֶשׁ וְלֹא טִפְטוּף
אַךְ עַד לַיְלָה וּמִשַּׁחַר
תְּלוּיוֹת רְשָׁתוֹת דַּקּוֹת שֶׁל רְטִיבוּת.
הַשָּׁמַיִם כּוֹרְעִים בֶּרֶךְ,
דְּחוּסִים יוֹתֵר,
אֵי-שָׁם שׂוֹחִים אוֹרוֹת לַחִים.
אֵי שָׁם הוֹלְכִים; עַרְפִלִּים נוֹבְחִים
עַל גִּבֶּנֶת הַשָּׂדֶה – –
אֲפֹרִים יוֹתֵר, צְפוּפִים יוֹתֵר,
מִכְנָסַיִם אֶת הַכֹּל
עוֹלָם אָפֹר, אָפֹר, אָפֹר…

ירושלים, פברואר 1951

Seismograph, 2020

יעקב הרשקוביץ הוא חוקר ספרות יידיש וספרות עברית, ומחקריו מתמקדים בתרגום, לאומיות ומגדר. הוא עמית פוסט דוקטורט במכון גולדריצ' לתרבות וספרות יידיש ובבית הספר לתרבות באוניברסיטת תל אביב. כמו כן, יעקב מלמד בתוכנית ליידיש באוניברסיטה העברית. ספרו המוקדש למקורות היידים של שירת אבות ישורון, עתיד לראות אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הרשקוביץ משמש חבר מערכת בכתב העת אין געוועב, וכאחראי על מדור הספרות העברית בכתב העת Eastern European Jewish Affairs.