דיוקן החוקר כמשורר צעיר: ׳׳עֶרֶב בָּעֲרָבָה׳׳

ב-2017, זכיתי להרצות ביום עיון לא רגיל, שמחציתו הוקדשה ליצירות של א׳׳ב יהושע, ומחציתו השנייה לשירי היידיש של בנימין הרשב.  הופתעתי כאשר בסוף היום, ניגש אלי יהושע ובירך אותי על דבריי. ׳׳אפשר להבין שעכשיו אתה אוהב יידיש?׳׳, ניסיתי. ׳׳לא,׳׳ ענה יהושע, "אני עדיין לא אוהב יידיש. אני אוהב אנשים שאוהבים שירה.׳׳ מתוך מבוכה, ביקשתי סלפי עם הסופר ונפרדנו.

יהושע צדק. אני מאוד אוהבת את שירתו היידית של הרשב, או, ליתר הדיוק, שירתו של ׳בנימין׳ או ׳ה. בנימין׳, שמות העט שלו ככותב יידיש. ייתכן ואנשים מלומדים יתנגדו לשימוש שלי בשורש אה׳׳ב בכל הקשור לכתיבתו של הרשב. ׳אהבה׳ היא לא מילה שמשתלבת בקלות עם הלקסיקון האנליטי והמדעי של מסותיו המחקריות, בהן שכיחים יותר מונחים כמו ׳׳מסגרת ושדה רפרור,׳׳ ׳׳ריתמוס חושפי׳׳ ו׳׳Segmentation and Motivation in the Text Continuum of Literary Prose׳׳. אבל בשונה מבנימין הרשב החוקר, ה. בנימין לא התבייש להפגין בשיריו עוצמה רגשית, והוא כתב לעיתים קרובות על ׳׳האַס און ליבע" (שנאתי ואהבתי) ׳׳בענקעניש" (געגועיי) ו׳׳אומעט" (עצב). רגשות אלו ואחרים מופיעים בשירתו לצד תחכום צורני מודרניסטי, העמקה מחשבתית ופילוסופיה. כלומר, ה. בנימין ובנימין הרשב היו שונים זה מזה; אבל עם כל זאת, הם יכלו לשוחח אחד עם השני.  

שירי בנימין המשיכו להדהד בראשי שנים לאחר הכנס ההוא, בעיקר השיר ׳׳אָוונט אין סטעפ" (עֶרֶב בָּעֲרָבָה). הוא ככל הנראה כתב שירים מעטים קודם, אבל השיר הזה הוא היצירה המוקדמת ביותר שלו שזכתה לפרסום. בנימין כתב את השיר בקיץ 1944, בויאזקובה עלית, כפר בערבות אורנבורג, בהיותו פליט בן 16. משפחתו נמלטה לאזור, לא רחוק מגבול קזחסטן, מוילנה, לאחר הפלישה הגרמנית של יוני 1941.

על מנת להבין את השיר, כדאי להתעכב על ההקשר ההיסטורי והתרבותי שמתוכו הוא נכתב. בשנות המלחמה התמלא אזור אורנבורג פליטים יהודים ואחרים. שנים לאחר מכן, ציין הרשב כי בויאזקובה עלית פעל בית ספר מצוין, ובו למד מפי אביו היסטוריה יהודית, קרא ספרות רוסית (בעיקר מיאקובסקי) אצל אינטלקטואל שגלה ממוסקבה, והשלים את מבחני הבגרות. הרשב כתב כי באותה תקופה התעמק בפרסומיה של ההוצאה לאור היידית-סובייטית אמת. מהעיתון של ההוצאה, "אייניקייט", למד ודאי על חורבנה של עיר הולדתו, וילנה. ידיעה שפורסמה בין דפי העיתון באוקטובר 1943 בישרה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי "בא הקץ על ירושלים של ליטא." ייתכן שהרשב אף קרא על מותם של חבריו לכיתה ושל מורתו האהובה, מירה ברנשטיין, בשירו של אברהם סוצקובר "די לערערין מירע" (המורה מירה), שפורסם ב"אייניקייט" באותו אביב.

נראה אם כן כי בנימין הצעיר כותב את ׳׳עֶרֶב בָּעֲרָבָה׳׳ ברגע של מעבר תודעתי בקרב קהילת הפליטים היהודים: הם כבר נחשפו ללא מעט עובדות על הרצחנות הנאצית, אבל טרם גיבשו מסגרת או כותרת שתאפשר להם להמשיג את האסון. השיר מציג את המעבר המתוח והמייגע הזה, בין קבלת שביבי מידע על מרחץ הדמים להבנה ולהמשגה של האלימות ההמונית, שאחר כך תקרא ׳השואה׳ או the Holocaust. 

כך נוכל להבין את השינוי הרדיקלי המתרחש במהלך השיר: בתחילה, הוא מתחפש לשיר פסטורלי. השורות הראשונות עוסקות בעיקר ביפעת הצמחים ובאוויר הפתוח של הערבה. יש לזכור כי כתיבה על טבע בספרות יהודית מודרנית לא הייתה מעולם מעשה ניטרלי. השאיפה להשתייך לאדמה, לעבוד אותה ולכתוב עליה, הייתה עמוד תווך בכל תנועה מודרנית יהודית – מההשכלה עד הציונות, דרך זרמים סוציאליסטים שונים שמשכו את ליבם של יהודים רבים. בשיח היהודי המודרני, מוטיב השדה הפתוח היה ארכיון עשיר של חזונות פוליטיים ל׳׳תיקון׳׳ היהודים שעד כה, לכאורה, הסתגרו בעיירות צפופות. למשל, בשיר ׳׳בשדה,׳׳ משתמש ח׳׳נ ביאליק בשדה כדי לספק הסבר מדוע עמו מנוכר לאדמה:

כֶּעָנִי אֶעֱמֹד לִפְנֵי הוֹד הַקָּמָה הַמְּאִירָה וּשְׂמֵחָה,

וָאֵדַע אַךְ־עַתָּה אֶת־עָנְיִי מָה רַב, הָהּ, אַךְ־עַתָּה אֶרְאֶנּוּ!

לֹא יָדַי עִצְּבוּכֶן, שִׁבֳּלִים, לֹא יָדִי קוֹמַתְכֶן טִפֵּחָה,

לֹא־כֹחִי פִזַּרְתִּי בָּזֶה, לֹא אֲנִי אֶצְבְּרֶנּוּ;

יש קווי דמיון בולטים בין ׳׳בשדה׳׳ של ביאליק, שבנימין עשוי היה לקרוא בתרגום יידי לפני המלחמה, ו׳׳עֶרֶב בָּעֲרָבָה׳׳ — לכל הפחות בשורותיו הראשונות. 

שאלות של טבע ומרחב היו מהותיות לא פחות בשיח היהודי הסובייטי, אפילו במהלך המלחמה. ב-1943, כתב הסופר היידי הסובייטי דוד ברגלסון שעל יוצרי היידיש לנוע ב"צעדי ענק" כדי לעמוד בקצב השינוים של מציאות המלחמה. "ספרותנו הקלאסית," כתב, "עם כל גדולתה ועומקה, נעה רק בין טוניאדבקה וגלופסק,  בין בויבריק ויהופיץ ." לפי ברגלסון, המלחמה דרשה דרכי ביטוי מעודכנות ביידיש עבור הלוחמים בחזית, כמו גם עבור היהודים אשר "מתגוררים בסיביר כדייגים ואף כציידים." ברגלסון קרא ליהודים למתוח את גבולותיה של שפת היידיש, לעצב אותה בהתאם לנופים החדשים ולחיים החדשים שאפשר לקיים בנופים האלה – כמו בערבת אורנבורג שבה חי וכתב בנימין הצעיר באותו זמן ממש. כלומר, שתי המהפכות היהודיות המרכזיות של המאה ה-20, הן הציונית והן הסובייטית, עודדו את העם לצאת מהשטעטל, להפוך את היגון לפעולה ואת הקורבנוּת לגבורה. והטבע, בעיקר דרך מוטיב "השדה", גילם את הציווי הזה.

בתחילת ׳׳עֶרֶב בָּעֲרָבָה׳׳ נראה שבנימין מציית לרוח האידיאולוגית של ברגלסון ומהפכנים אחרים ושותל את עצמו ואת לשונו בנופה החדש של ערבת אורנבורג. אבל בדיוק כשנדמה ששבחי הטבע מתקרבים לגבולות הקלישאה, כמו בשורה – "וְרַק בַּחֻרְשָׁה הֶעָלִים מְרַשְׁרְשִׁים וּמִתְלַחֲשִׁים" (שעפּשען זיך און שושקען זיך די בלעטער) פונה השיר לפתע לנתיב אחר. ׳׳אֲנִי עוֹמֵד, בּוֹהֶה לַמֶּרְחַקִּים, עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַדּוּמִיָּה \ וְצֵל מְכַסֶּה אוֹתִי לְאַט לְאַט." (איך שטיי, אין ווײַטקײטן פֿאַרקוקט, און שטיל פֿאַרטראַכט, / און שפּיר, ווי ביסלעכווײַז אַ שאָטן מיך פֿאַרדעקט) – בתפקיד צופה בודד, בנימין מבחין בקיומו של שדה שקט מסוג שונה הממתין מעבר לאופק הערבה – השדה של מזרח אירופה, ירושלים דליטא, המקום בו ׳׳שָׁם שִׁיר נְעוּרִים קָרַע אֶת הַשָּׁמַיִם, \ שָׁם עִם בָּנָה כָּל חַיָּיו אֶת חַיָּיו׳׳ ושעכשיו הנאצים הפכו ל׳׳מַלְכוּת הַמָּוֶת׳׳ – אדמה שטוחה וחסרת חיים. 

כעת יש לקרוא את השיר כמעין נזיפה: איך שאפת לנטוש בקלות כזו את טוניאדבקה ואת יהופיץ? איך העזת לחשוב שניתן לעקור את יהדות אירופה משדה אחד ולנטוע אותה כלאחר יד במקום אחר? שני השדות, זה של הערבה החדשה וזה של וילנה מולדתו, מוטחים זה בזה על מפת השיר כלוחות טקטוניים, שני שטחים בהם שוררים סוגי דממה שונים בתכלית: דממה פסטורלית מול דומיית מוות, דממה שמסמנת עתיד יהודי ראוי יותר בטריטוריה חדשה ודממה של אלף שנות קיום יהודי שהיו לאפר.

לקראת סוף השיר, כותב בנימין ׳׳ רַק עַכְשָׁו אֲנִי תּוֹפֵס בִּצְלִילוּת אֶת מַשְׁמָעוּת הַדְּמָמָה.׳׳, כלומר, המשורר מתחיל לעכל את משמעות עקירתו מוילנה ואת משמעות האסון הענק. זה רגע של מעבר מקליטת מידע להבנתו וכתוצאה מכך, ׳׳הָרְגָשׁוֹת שֶׁבִּי, כַּכּוֹכָבִים בַּשַּׁחַר – \ כָּבִים. \ וַאֲנִי נִשְׁאָר \ בְּלִי לָשׁוֹן…׳׳ (אין מיר געפֿילן ווערן, ווי פֿאַרטאָג די שטערן / פֿאַרלאָשן. / און כ׳בלײַב / אָן לשון…׳׳) – הרגשות כולם כבים, וכמוהם גם הלשון עצמה נכבית. 

השורה הזו, המסיימת את השיר, אולי מסבירה מדוע התעקש בנימין לכתוב את רגשותיו בשיריו המודרניסטיים, ולעשות זאת דווקא ביידיש. יש קשר הדוק בין היכולת לחוות רגש ובין הכישרון לדבר. בכתיבת שיריו ביידיש, חיפש בנימין דרך להיאבק בו-זמנית הן נגד כיבוי הרגש והן נגד כיבוי שפתו הפואטית, היידיש. 

בנימין המשיך במסע הזה במשך עשורים, ונקט בשיטות מאבק פואטיות שונות. לפעמים כתב שירי יידיש בגאווה ולעתים בסתר, כאילו שהשפה עצמה היוותה עבורו מקלט סודי, עמדת תצפית אלטרנטיבית. מוטיב השדה חזר ועלה בשירתו, באופנים שונים, אך לא ברור אם הוא הצליח למצוא או לייצר את שדה החיים שהוא התחיל לתור אחריו בגיל 16.

בסך הכל, ׳׳עֶרֶב בָּעֲרָבָה׳׳ הוא שיר המשחזר את הצעדים הראשונים להמשגת האסון; כמו כן, הוא גם שיר על השאיפה המתמשכת של יהדות אירופה להיקשר בטבע ובאדמה; שיר שנכתב על הצורך לעצור ולהכיר בתוצאותיה של אלימות האדם, במקום לזנק לעבר נוף חדש; זהו שיר החוקר את משמעות אובדן היידיש, במובן של פירוק שדה תרבותי וחברתי מלא שאיפשר לאנשים להיות אנושיים לאורך אלף שנה, וכן הוא גם שיר על נער פליט שמנסה להיעזר בחריזה ובמקצב כדי לבנות את עצמו בשיאה של סערה היסטורית מחרידה.

אחרי שחייתי לצד ׳׳עֶרֶב בָּעֲרָבָה׳׳ קרוב לשש שנים, הרגשתי שעלי לתרגם אותו לשפת אמי, אנגלית. שאפתי להעביר את כל מה שאני אוהבת בשיר: את החריזה המתחלפת מבית לבית, את השילוב בין מצלול משחקי לדימויים ברוטליים וכנים, ואת האצת הקצב שמותירה אותנו, הקוראים, בסופה של היצירה, בקוצר נשימה של ׳׳לשון פֿאַרלאָשן" –– שפה שכבתה.