"מִצְאִי תַּרְגּוּם, מִלָּה קְטַנָּה שֶׁלִּי, צְלִילָהּ עוֹד יְחוֹלֵל פְּלָאִים"

מסה על "זר שלגים" ועל התרגום מיידיש
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

"מִצְאִי תַּרְגּוּם, מִלָּה קְטַנָּה שֶׁלִּי, צְלִילָהּ עוֹד יְחוֹלֵל פְּלָאִים"

מסה על "זר שלגים" ועל התרגום מיידיש
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
Remington Yiddish desktop typewriter, 1927. From the Archives of the YIVO Institute for Jewish Research

כל מתרגם הוא שופט חורץ גורלות – החל בבחירת היצירות המיועדות לתרגום וכלה בבחירת כל מילה ומילה שתחליף את זו שבמקור. אנתולוגיה נוצרת בתהליך של ברירה, דחיית יצירות מסוימות ובחירתן של אחרות. אבל בתרגום מיידיש נוסף בהכרח ממד גורלי יותר, ואפילו קטסטרופלי; בגלל הטרגדיה של היידיש, שרוב דובריה נרצחו בשואה, בחירת היצירות המיועדות לתרגום מיידיש לשפה אחרת נדמית כאילו היא "בחירתה של סופי"; מי ימות ומי יחיה, מי יישאר ביידיש, השפה המתה על דובריה המתים, ומי יזכה לחיים ארוכים, שלא לומר חיי נצח כביכול, בעברית.

האמת היא שהגורל הטרגי ליווה את היידיש עוד קודם לכן: "כל מה שלא יתורגם ממנה [מן היידיש] לעברית, אבוד יאבד וזכר לא יהיה לו", קבע ב-1930 ח"נ ביאליק ("הדור", 7.7.1950), שבעצמו היה מכנס דגול (למשל של מדרשי חז"ל ל"ספר האגדה"). זו היתה גם תפישתם העצמית של משוררי יידיש בישראל, במיוחד לקראת סוף המאה העשרים, אחרי שנאלצו להכיר במציאות הלשונית: "מײַן יורש אין פֿרעמדן יאָרטויזנט / וועט זוכן העברעיִשע ווערטער / אין מײַנע פֿאַרגעסענע לידער" (יורשי באלף הזר יחפש מילים עבריות בשירי הנשכחים) כתב בינם הלר ב-1990 (דער גײַסט פֿונעם שטורעם, עמ' 34). ואברהם סוצקבר, שמיוחסת לו האמירה "משורר לא צריך חברים, אלא רק מתרגמים", כתב באחד משיריו האחרונים, מ-1999: זײַ אויפֿגעזעצט, וואָרט מײַנס, אַז דײַן קלאַנג דײַן מינדסטע / זאָל קענען וווּנדער ווײַזן און זאָל גליִען אין דער פֿינצטער, / און אָניאָגן מײַן צײַט אין אַל די עקן, אַל די עקן, / ס'פֿאַרגאַנגענע זאָל נאָך אַ מאָל זיך לעבעדיק אַנטפּלעקן" (מִצְאִי תַּרְגּוּם, מִלָּה קְטַנָּה שֶׁלִּי, צְלִיַלָהּ / עוֹד יְחוֹלֵל פְּלָאִים, יִבְעַר בָּאֲפֵלָה. / הָשִׁיבִי אֶת הַזְּמַן מִקֵּץ, מִמְּצוּלוֹת – / אֲפִלּוּ הֶעָבָר יָשׁוּב לְהִתְגַּלּוֹת).

תודעה גורלית כזאת מעוררת מטבע הדברים את הצורך לתרגם את היצירות הדחופות ביותר, שיש להצילן מן המבול ממש כמו בתיבת נח. בפעולת הצלה מתורגמים רק השירים הכי החשובים והייצוגיים, ונדמה לי שזה מה שהניע אנתולוגיות קודמות של שירת יידיש בעברית. "דפי שירה אלה – ענפים ירוקים הם, עתים – עלים בודדים מאילנות רבים רבים, עמוסים, בעלי שיעור קומה וענווים, בתוך יער עבות. יער זמירות נע ונד היתה בעיני שירת יידיש" – כך פותח משה בסוק את פתח הדבר ל"מבחר שירת יידיש" שלו, שיצא לאור ב-1963. הדימוי של שירת יידיש כיער אינו מקרי: הוא מסמן את הצמיחה והחיות, את הנוף האירופי וגם את הריבוי, ואין פלא שהוא משמש גם את שירת יידיש עצמה. בשיר "זיי" (הם), אחת הסונטות שכתב מאני לייב לאחר השואה, הוא מקונן על יהודי אירופה: "זײ זײַנען דאָרט, אױ, גאָט, געװען אַ סך, אַ סך, / אַזעלכע לעבעדיקע און אַזעלכע בראַװע, / אַזעלכע שטאַלטנע, בערדיקע און קוטשעראַװע / און מיט אַ װוּנדערלעכער אויסטערלישער שפּראַך" (הם שם היו, אלי, לרבבה, / מלאי חיים ועוז ונעלים, / מגודלי זקנים מתולתלים – / שפתם היתה פלאית ונאווה). ובסופו של דבר: "איצט זײַנען זײ אַ זכר נאָר פֿון יענער גװאַלד: / אַ צװײ-דרײַ בײמער פֿון אַן אױסגעהאַקטן וואַלד" (ככלות הכול היער שם נגדע; / רק שני עצים נותרו – מזכרת יחידה).

קשה לומר שהתודעה הגורלית הזאת זרה לי לחלוטין: גם אני רואה בעצמי עץ ששורשיו שם והוא גדל כאן. יידיש אמנם לא היתה שפת אמי, אבל היא שפת האם של שני הורי והיתה נוכחת שקטה גם בביתנו. השאלה הגדולה של סוצקבר "ווער וועט בלײַבן, וואס וועט בלײַבן" (מי יישאר, מה יישאר) הדריכה אותי מאז ילדותי, ותמיד אני מבקש להעביר בתרגומי משהו משם לכאן.

אבל הידיעה שהיידיש קיימת אי-שם באופן כלשהו הסירה מעט את עול האחריות מעל כתפי, וגם לימדה אותי צניעות. דווקא אחרי שרוב דובריה הטבעיים של היידיש, מי שנולדו במזרח אירופה, עברו מן העולם, היא קיימת יותר ויותר כשפה כתובה: בעיקר באינטרנט, בספרייה הדיגיטלית הענקית של Yiddish Book Center, למשל, ובעשרות עיתונים וכתבי עת סרוקים ב"מפתח עיתונות יידיש". היידיש נמצאת, יש לה כתובת, וכל מי שלומדים את השפה יכולים ליהנות מאוצרותיה באופן בלתי אמצעי.

לכן ויתרתי מראש על היומרה לתרגם לאנתולוגיה "זר שלגים" את היצירות החשובות והייצוגיות ביותר, מה גם שלעתים קרובות התכונות הללו מיוחסות לשירה לאומית, דתית או מעמדית. אחד מפעילי היידיש בישראל העלה לא מזמן באוזני את הרעיון ליצור אנתולוגיה של שירת יידיש לאומית, ואמר ששירה זו ענתה על הצורך בשייכות של יהודי ברית המועצות ועודדה אותם בבדידותם. איני מקל ראש בזה חלילה, אבל אני נמשכתי דווקא לשירת ה"אני" האישית. למרבה השמחה, שירים רבים כאלה נכתבו ביידיש תמיד ובמיוחד במאה העשרים, מאז המהפכה של האינזיכיסטים ב-1920, שכתבו בפתח הדבר לחוברת הראשונה: "בשבילנו הכול 'אישי': מלחמות ומהפכות, פוגרומים ביהודים ותנועת הפועלים, הפרוטסטנטיות ובודהה, בית הספר ביידיש והצלב, הבחירות לראש העיר ואיסור על לשוננו".

בראש וראשונה חיפשתי בשירת יידיש המודרנית את הקול האישי, הכתוב בגוף ראשון. מובן שלפעמים הקול האישי והלאומי נשמעים ביחד ואי אפשר להפריד ביניהם, כמו בשירתו של ח"נ ביאליק, בעברית וגם ביידיש. גם בשיר לאומי כמו "ערבֿ-פֿרילינג" (סף-אביב), על ההתעוררות היהודית ברוסיה ב-1905, שמעתי את ההתרגשות של הצעיר היהודי הפושט את הקפוטה, יוצא מ"החדר" לקראת האביב – משל ונמשל כאחד. "מיר געפֿעלט דער ערבֿ-פֿרילינג / דווקא ווי זי שטייט און גייט, / אָנגעטאָן אין שמאַטעס-וואָלקן, / מיט אַ גאָלד'נעם באַנייט" (סַף־אָבִיב, שֶׁלֹּא חֻנַּן / בְּחֵן – דַּוְקָא אוֹתוֹ אֹהַב / כְּמוֹתוֹ, בְּתוֹךְ סְחָבוֹת־עָנָן, / בְּקֶרֶן אוֹר חָדָשׁ, מֻזְהָב"). או שירו הנודע של י"ל פרץ "מיין נישט, די וועלט איז אַ קרעטשמע" (אל תאמר: העולם הוא פונדק), שיר מעמדי ואף לאומי מאין כמותו, אבל כתוב בעלבון ובזעם מקרב לב.

מלכתחילה, עלי להודות, קראתי לאנתולוגיה "ארמונות באוויר", דימוי הלקוח (בשינוי קל) משירו של יוסף פפיירניקוב "זאָל זײַן" (זאָל זײַן אַז איך בוי אין דער לופֿט מײַנע שלעסער" – אוּלַי רַק טִירוֹת בָּאֲוִיר פֹּה בָּנִיתִי). ראיתי במבחר הזה אוסף של מבנים מפוארים אך פנטסטיים, וכותרת המשנה של הספר נועדה להיות "מבחר אישי משירת יידיש". כך הרגשתי חופשי ומשוחרר לבחור רק את השירים שריגשו אותי – בזכות רעיון, תמונה או יופי המובעים בהם (ורצוי, כל השלושה גם יחד). באמצעות התרגשותי, כך קיוויתי, יוכל תרגומי לעורר רגשות דומים בקוראים. כך, למשל, למרות מחויבותי לצמחונות, ויתרתי על הפואמה החשובה "וועגעטאַרישן עוואַנגעליום" (אוונגליון צמחוני) מאת מלך ראוויטש, ובחרתי לתרגם שיר אחר שלו, בן שני בתים בלבד, "לילה בחלון בווינה", שבו עומד המשורר מול תהום, ובוחר להסתכן וללכת אל "אל חדש". מבין כל שירי המהפכה הבולשביקית של איציק פפר בחרתי שיר שחיבר בעיני במדויק בין כאב לשמחה, והוא נכון בכל עת תמיד: "הײַנטיקע טעג, / הײַנטיקע ווייען! / וווּ האָט מען געזען / אַ פּלאָנטער אַזוינעם פֿון בלינדע געשרייען / מיט נאַקעטע רייד… / ווער האָט נאָך געזען, / ווער האָט נאך געזען / אויף חורבֿות, / אויף אַש – / אַזאַ גרויסע פֿרייד!" (כָּאֵלֶּה יָמִים, / כְּמוֹ הַיּוֹם, כְּאֵבִים שֶׁכָּאֵלֶּה! / צִוְחוֹת עִוָּרוֹן שֶׁבְּכֶלֶא־ / הַסְּבַךְ. דִּבּוּרִים עֵירֻמִּים / מִי רָאָה עוֹד כָּאֵלֶּה / מִי רָאָה עוֹד כָּאֵלֶּה: / עַל עִיֵּי אַשְׁפַּתּוֹת / וְעַל אֵפֶר — / שִׂמְחַת עוֹלָמִים!). או "סונטה" של איציק מאנגר (שיר שלא כונס באף אחד מספריו ומצאתי אותו בכתב העת "ליטעראַרישע בלעטער"), שבסופו הוא כותב: "אָבער איך אַליין, אָבער איך אַליין, / וואָס טראַכט אויס שיינקייטן און ביך געמיין, / וועל דאָס דאָזיקע ליכט שוין נישט דעריאָגן" (וַאֲנִי, וַאֲנִי וַאֲנִי / שֶׁמַּמְצִיא לָכֶם יֹפִי בְּרֹב חֶדְלוֹנִי / אֶת הָאוֹר הָרָחוֹק שֶׁל בֵּיתִי לֹא אַשִּׂיג לְעוֹלָם).

חיפוש האישי בשירת הנשים היה קל יותר: בהכללה מסוימת אפשר לומר שמשוררות יידיש הרגישו משוחררות לעתים קרובות משליחות "המשורר הנביא" שמדבר בלשון רבים או באני מלכותי, וביטאו את האני שלהן. בשירת הנשים אפשר למצוא שירי אהבה (ושנאה) נועזים ומדויקים מאין כמותם, כמו בשירה של ציליה דראפקין: "איך האָב דיך נאָך נישט געזען / אַ שלאָפֿנדיקן. / עס װילט זיך מיר זען, װי דו שלאָפֿסט, / װען דו פֿאַרלירסט דײַן מאַכט איבער זיך, / איבער מיר. / עס װילט זיך מיר זען דיך אַ הילפֿלאָזן, / אַ שװאַכן, / אַ שטומען. / עס װילט זיך מיר זען דיך מיט אױגן / פֿאַרמאַכטע, אָן אָטעם. / עס װילט זיך מיר זען דיך / אַ טױטן" (לֹא רָאִיתִי עוֹד אוֹתְךָ יָשֵׁן. / אֲנִי רוֹצָה לִרְאוֹת אוֹתְךָ / שָׁקוּעַ בְּשֵׁנָה, / בְּלִי שׁוּם שְׁלִיטָה / בְּךָ וּבִי. / אֲנִי רוֹצָה לִרְאוֹת אוֹתְךָ / חַלָּשׁ, אִלֵּם, שׁוֹמֵט / יָדַיִם; אֶת עֵינֶיךָ / עֲצוּמוֹת, בְּלִי נְשִׁימָה, / אֲנִי רוֹצָה לִרְאוֹת אוֹתְךָ / כְּבָר מֵת).

מאחר שגם אני ביקשתי דברים דומים בשירה, יכולתי לכלול באנתולוגיה שלי יותר שירי נשים מבעבר. ולא רק נשים, אלא גם "מיעוטים" אחרים, כמו שיר האהבה לגבר של שמואל יעקב אימבר, המוקדש לקז'ימייז' ב', שבוודאי לא יכול היה להימצא באנתולוגיות ייצוגיות קודמות.

שירים אחדים ריגשו אותי מפני שהמשורר/ת ואני חלקנו אותן חוויות חיים. למשל שירו של דוד איינהורן, "פֿאַר אַ מאָנאַסטיר" (לפני מנזר), שמתאר את הפיתוי שמעוררת הנצרות הקתולית בבחור ישיבה צעיר; שירו של לייב ניידוס על סבתו לאחר הדלקת נרות שבת; הכעס הסרקסטי של ישראל ראבון על מתפללי ומתפללות בית הכנסת, או שני שירים על המרחק בין אַם יראת שמים לבנה הקומוניסט: שירו של איזי כאריק על אמא שאינה מכירה את בנה שחזר, ושירו של משה שולשטיין לאמו: "אָנשטאָט גײן מיט מיר אינײנעם אין דער רײ, / װעסטו גאָר באַװײנען באַלד מײַן יעדן טראָט" (אַתְּ תִּבְכִּי וַדַּאי עַל פְּעָמַי / בִּמְקוֹם לָלֶכֶת יַחַד בַּשּׁוּרָה). אלה הן חוויות המוכרות לכל דתל"ש, ואולי לא רק לנו. שירים כאלה, ורבים אחרים באנתולוגיה, רציתי לכתוב בעצמי, ואיסופם יחד עשוי היה ליצור מעין אוטוביוגרפיה מתורגמת.

מאחר שפטרתי את עצמי מחובת הייצוג, לא נעזרתי בספרייה קאנונית כלשהי. קראתי מאות ספרי שירה המצויים ב"יידיש בוק סנטר" בסדר אקראי (התחלתי לתרגם בתקופת הסגרים של מגפת הקורונה, וממילא לא יכולתי להגיע לספרייה אמיתית). מטבע הדברים התחלתי בשמות המוכרים, אבל בהדרגה "גיליתי" משוררים נוספים, ידועים פחות, ושמחתי להכירם ולתרגם מיצירתם. אילו נמשכתי לגרנדיוזי לא הייתי דבק ביידיש, שלמרות צדדיה המז'וריים מתאפיינת כשפה מינורית. מאחר שידעתי שהשירים "הגדולים" כבר תורגמו, הרשיתי לעצמי לתרגם גם שירים "קטנים", שאתרע מזלם ולא זכו בדרך כלל לתשומת לב. זכרתי היטב את תחילת שירו של חברי דורי מנור, Fin de sieclle, "בָּאָה עֵת שִׁירָה גְּדוֹלָה", ואמרתי בלבי שבמקביל לכך, עכשיו "באה עת שירה קטנה". מובן שלא מדדתי גְדלים ב"זר שלגים", ולפעמים קטן הוא גדול ולהפך. כך או אחרת, לבחירה בשירים קטנים – בלי מרכאות, כלומר שירים קטנים במידתם – היה יתרון משמעותי: קל יותר לתרגם אותם, ואולי גם לקרוא, ולכן הם רבים ב"זר שלגים".

מתוך כך בקירוב לא נטיתי להגביה את השפה ולתרגם למליצות, כפי שעשו בעבר מתרגמים רבים מיידיש לעברית. נדמה לי שהגבהת השפה נועדה לחדד את ההבדלים שבין היידיש, שפה עממית מדוברת, לבין העברית, שפה כתובה של תלמידי חכמים. למשל, הבית הראשון בשירו של סוצקבר "הירשן בײַם ים-סוף": "דער זונפֿאַרגאַנג האָט זיך פֿאַרעקשנט מיט העזה / צו בלײַבן אין ים-סוף בײַ נאַכט, װען עס קומען / צום פּאַלאַץ פֿון װאַסער — די אומשולדיק ראָזע, / די אײדעלע הירשן צו שטילן דעם גומען". משה בסוק תרגם: "אַמִּיצָה, הִתְעַקְשָׁה לָהּ שְׁקִיעַת הַחַמָּה / הִוָּתֵר בְיַם-סוּף גַּם בַּלַּיְלָה, יָרֹד / עֵת יֵרְדוּ לָאַרְמוֹן שֶׁל הַמַּיִם, שַׁבֵּר הַצָּמָא / צְבָאִים עֲנֻגִּים, טְהוֹרֵי-הַוָּרֹד". ואילו אני ביקשתי לתרגם כפי שהייתי כותב שיר, במילים פשוטות ולא "גבוהות" או "שיריות": "הַשְּׁקִיעָה בְּיַם סוּף הִתְעַקְּשָׁה לֹא לָנוּעַ / מִמֶּנּוּ בַּלַּיְלָה, שָׁעָה שֶׁבָּאִים / לָאַרְמוֹן הַמֵּימִי, בַּוָּרֹד הַצָּנוּעַ, / לִשְׁתּוֹת — אַיָּלִים אֲצִילִים וּצְמֵאִים".

מהצד האחר לא ניסיתי להנמיך את המשלב ולכתוב שירה פרוזאית, הנפוצה מאוד בעשרות השנים האחרונות, במפנה המאות העשרים וה-21. ביקשתי גם לשמור על הצורות של השירים במקור, ולתרגם בחרוז ובמשקל שירים שנחרזו ונשקלו ביידיש. בהתאם לרוח הזמן, מתרגמים אחדים נטו להתעלם מהחרוז והמשקל, כאילו הפריעו ל"אמת" שבשיר. דוגמה אחת לכך הם כמה מתרגומיו של בנימין הרשב, שהפכו את סוצקבר ומשה-לייב הלפרן למעין ויסלבה שימבורסקה.  כך, למשל, הבית הראשון בשירו של הלפרן על זלוצ'וב עיר הולדתו, שיר מודרני אך חרוז ושקול: "אָ זלאָטשאָװ, דו, מײַן הײם, מײַן שטאָט / מיט דײַן קלױסטערשפּיץ און שול און באָד. / און מיט דײַנע זיצערקעס אױפֿן מאַרק. / און מיט דײַנע יידלעך װאָס רײַסן זיך אָפּ / װי הינט אױף דעם פּױער װאָס קומט אַראָפּ / מיט אַ קױשל אײער פון סאַסאָװער באַרג – / װי דאָס לעבן אין פֿרילינג װאַכט אױף אין מיר / מײַן אָרעם ביסל בענקשאַפֿט צו דיר, / מײַן הײם, מײַן זלאָטשאָװ". בנימין הרשב תרגם: "הוֹ זְלוֹטְשׁוֹב, מוֹלַדְתִּי, עִירִי – / עִם חוֹד הַכְּנֵסִיָּה, בֵּית-כְּנֶסְת וּמֶרְחָץ, / עִם הַיּוֹשְׁבוֹת שֶׁלָּךְ בַּשּׁוּק, / עִם הַיְּהוּדוֹנִים שֶׁלָּךְ, הַמִּתְפָּרְצִים / כִּכְלָבִים בִּנְבִיחָה עַל אִכָּר יוֹרֵד / עִם סַל בֵּיצִים מִן הָהָר הַסּוֹסוֹבִי – / כַּחַיִּים בָּאָבִיב בִּי מִתְעוֹרְרִים / אֵלַיִךְ מְעַט גַּעְגּוּעַי הַדַּלִים – / מוֹלַדְתִּי, זְלוֹטְשׁוֹב שֶׁלִּי" (המתופף בחוצות, עמ' 64). ואילו אני תרגמתי: הוֹ זְלוֹצ'וֹב — אַתְּ, עִירִי, הַבַּיִת שֶׁהָיָה: / בֵּית כְּנֶסֶת, בֵּית מֶרְחָץ וּקְצֵה הַכְּנֵסִיָּה, / עִם כָּל נְשׁוֹת הַשּׁוּק שֶׁלָּךְ וְעִם / הַיְּהוּדִים שֶׁלָּךְ, כְּלָבִים פְּרוּעִים, / רָצִים לִקְרַאת אִכָּר שֶׁרַק יָרַד / מֵהַר הַסָּסוֹב, סַל בֵּיצִים בַּיָּד – / וּכְמוֹ שֶׁכָּל אָבִיב מֵקִיץ חַיִּים, / נֵעוֹרוּ בִּי מִקְצָת גַּעְגּוּעִים / לִזְלוֹצ'וֹב, אֶל בֵּיתִי".

אי אפשר להתעלם מהחרוז והמשקל בשירת יידיש: להוציא פרק קצר למדי של שירת יידיש המודרניסטית באמריקה, כתבו בהם ברוב המקומות והזמנים. אי אפשר, ועלי להודות שגם לי נוח יותר לתרגם שירה בעזרת יאמבים ואנאפסטים, שמסייעים לשחזר בתרגום את המוזיקה שבמקור. דווקא לדרישה של האינזיכיסטים לריתמוס חופשי ואינדיווידואלי לא תמיד קל לי להיענות. אני יכול כמובן לשמוע את המוזיקה הפנימית כשיעקב גלאטשטיין קורא בקולו משיריו, אבל מתקשה לשחזר אותה בעברית. ועל אחת כמה וכמה התקשיתי לתרגם את שיר ההייקו של רחל פישמן, שאין בו שום עזרים של חרוז ומשקלים: "דער ייִנגל פֿון אײבערשטן שטאָק / לערנט זיך טשעלאָ. / הײַנט האָט ער לאַנג געפֿאָרשט צװײ נאָטן. / אַלץ דערמאָנט / אין דײַן קומען". כמובן, לא פטרתי את עצמי מן הצורך – והרצון! – לתרגם גם שירים כאלה: "הַיֶּלֶד שֶׁגָּר בַּקּוֹמָה מֵעָלַי / לוֹמֵד צֵ'לוֹ. / הַיּוֹם הוּא לָמַד לְהַכִּיר שְׁנֵי תָּוִים. / וְגַם זֶה רַק הִזְכִּיר / שֶׁתָּבוֹא".

*

אחרי שהשלמתי את תרגום השירים באנתולוגיה רמזו לי העורכים (פרופ' אברהם נוברשטרן וד"ר דורי מנור) שהצניעות והקטנוּת שכיוונתי אליהן בכותרת הספר ובכותרת המשנה ("ארמונות באוויר: מבחר אישי משירת יידיש") אינן אלא מזויפות. הם צדקו, וטוב שכיוונו את האנתולוגיה למקום שבו היא נמצאת עכשיו. אני מקווה ש"זר שלגים" הוא אכן מבחר אישי אך מייצג, שיש בו שילוב של שירים קטנים וגדולים, והוא עשוי מתוך הבנה שקסמו של הקורפוס הזה "בצירוף בין שירים 'מז'וריים' לשירים 'מינוריים'", כפי שנכתב בפתח הדבר. בסופו של דבר אני יכול לקוות שהמבחר הזה מתאים לדורנו ויהיה בתוקף לפחות עד לאנתולוגיה הבאה משירת יידיש.

(כל התרגומים המובאים בטקסט פרי עתו של בני מר, וכמעט כולם התפרסמו ב"זר שלגים", אסופת שירה יידית שיצאה לאור ב-2021 בסדרת ה-21 באפרסמון)

בני מר הוא מתרגם, סופר וחוקר יידיש. בעבר ערך את מוסף "ספרים" בעיתון הארץ ואת כתב העת דווקא: ארץ יידיש ותרבותה. בין תרגומיו: עירם של האנשים הקטנים מאת שלום עליכם (ידיעות ספרים, 2005); אף על פיל: אוצר שירי ילדים מיידיש (יחד עם מיכל אריאלי, כתר, 2012); חרוזים שחורים: אוטוביוגרפיה מדומיינת של אברהם סוצקבר (הקיבוץ המאוחד, 2015); מסעות בשביס בארץ ישראל (בלימה, 2021); זר שלגים: מבחר משירת יידיש (ה-21 ואפרסמון, 2021). ב-2018 ראה אור ספרו סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה (מאגנס), וב-2022 ספרו המיועדים (ה-21 ואפרסמון). בתשע"ה זכה בפרס פרס מנדלי מוכר ספרים.  

למחשבות נוספות

עידו בלס

איך כותבים "רעפ" ביידיש?

מופע מחול הבוחן שאלות על שפה וזהות

סטודנטים וסטודנטיות בקורס שירת יידיש

יידיש ביום יום

בחפצים, ברחובות ובאמנות שם מגיחה גם היידיש

דוד רוסקיס

פּאָעטן און דערציילערס: קול קורא

סיפורה של שפה: משירה עד פרוזה