חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

לידער פֿון רייזל זשיכלינסקי

שיריה של רייזל ז'יכלינסקי
תרגום:
הקדמה

רייזל ז'יכלינסקי, איננה מבין משוררות היידיש הידועות ביותר – שיריה לא הגיעו לקהל רחב, היא עצמה לא השתייכה לקבוצת משוררים שיצרה זרם או תנועה, לא היו לה חברויות ספרותיות, אין בנמצא אפילו תצלום אחד שלה עם קולגות, מסוג התצלומים המוכרים של סופרים ומשוררים במאה העשרים. היא גם לא השתייכה לזרם פוליטי מובהק, לא פעלה למען מטרה גבוהה, למען אירגון ספרותי כזה או אחר, מעולם לא כתבה שירים פרובוקטיביים. ברוב ימיה היתה אישה בודדה, מתקשה בשיחות חולין, ונמשכת אל שולי החברה. מספרים שבערוב ימיה אפשר היה לראות אותה ברחובות הלואֶר איסט סייד בניו יורק, נושאת תיק גדול, יושבת בוושינגטון סקוור כמו דרת רחוב. 

אבל נחזור אחורנית, לראשית חייה. היא נולדה בשנת 1910 בגומבין, עיירה בין ורשה ללודז', קרובה לפלוצק. אבא שלה היה בורסקאי אחד מארבעה או חמישה שעבדו בעיירה, אולי לא הגדול והמצליח שביניהם, כי אחרת לא היה נוסע שלוש פעמים בימי חייו לאמריקה כדי לחפש את מזלו, ומשאיר את אשתו עם חמישה בנים ובנות, להתקיים בקושי ולהמשיך להחזיק את בית המלאכה בהעדרו. כמו כל בני מקצועו גם הוא חי על יד הנהר, שבמימיו אפשר היה לשטוף את העורות לאחר הטיפול בכימיקלים. הבית ובית המלאכה היו מרוחקים פסיעות אחדות מהנהר, שבזמנם היה עדיין נהר רחב, עם מים זורמים בעוצמה, ומפעילים טחנות קמח. הנהר הזה, הערבות המתכופפות אל מימיו, הגדות הירוקות, חיות הבית, בית העץ הפשוט, עשוי קורות, הרהיטים, כל אלה הופכים לדימויים המאכלסים את שיריה המוקדמים. 

רייזל היא נערה כפרית, לומדת בבית הספר הפולני בגומבין, כותבת שירים ושולחת למלך רביץ' בוורשה, פה שיר, שם שני שירים, והוא מפרסם, בלי להכיר את הנערה האלמונית. משהו בה מסקרן אותו. היא לומדת צרפתית כדי לקרוא את פרחי הרע של בודלר, קוראת רילקה בגרמנית, מתעניינת מאוד בשירה יפאנית וסינית כנראה בתרגומים לפולנית, ומפתחת סגנון כתיבה אישי צנוע, מצומצם, אניגמטי. היא מגיעה לבדה לוורשה, לאחר סיום הלימודים. מלך רביץ' ממשיך לפרסם את שיריה ומראה אותם לאיציק מנגר. בגיל 26 הוא עוזר לה להוציא לאור את ספר שיריה הראשון לידער ובו כארבעים שירים, שאת רובם היא תעבד שוב ושוב בספריה הבאים. מנגר כותב לה הקדמה נדיבה, אך גם מביע חשש, האם תצליח להיות מובנת, האם תצליח לשרוד, האם שיריה אינם עדינים ורופפים מדי. האם אורבת לה סכנת המנייריזם?

הספר הזה מגיע לאמריקה, וזוכה להתעניינות אצל קבוצת ה"אינזיך" בניו יורק, המוצאת את שירתה קרובה לרוח שירתם, והם אף מעניקים לה פרס שנתי, שהוא בעיקר פרס של כבוד. כמותם היא כותבת שירים אישיים מאוד, בלי חריזה, אבל עם מקצב מוזיקלי פנימי. גם בוורשה זוכה הספר להתעניינות, אבל המבקרים לא תמיד יודעים איך להבין את שיריה, מחפשים בהם סימנים של אסכולה, זרם, תנועה, (אולי סוג של סוריאליזם?) ולא מוצאים. חוששים ששירתה רפה מדי, בראשיתית מדי, לא מאמינים שהיא תחזיק מעמד. החשש מוצדק. אין זה עניין פשוט להיות אישה סופרת או משוררת בוורשה של שנות השלושים במאה הקודמת. הנושאים הביתיים, האינטימיים, משייכים אותה לספרות נשים שאין בה באמת עניין ספרותי רציני.

במשך שנות המלחמה, לאחר שהיא מצליחה לברוח מוורשה המופצצת כמעט ברגע האחרון, ולהגיע לברית המועצות, היא חיה בתא משפחתי קטן, עם בעלה הפסיכיאטר שעובד כרופא בצבא האדום ועם בנה שנולד ב-1943. אולם התא הזה יתפרק לאחר המלחמה, כשיגיעו לניו יורק, ובנה, מסיבות שלא הצלחתי להבין, יעבור לחזקת אביו. היא נשארת בניו יורק בודדה לחלוטין. וגם אם היא לומדת ומשלימה תואר וכותבת כל הזמן, הבדידות היא חלק משמעותי מאוד מחייה לכל אורכם. 

מסלול חייה דומה לזה של נשים רבות בנות דורה שהמלחמה קטעה את חייהן הצעירים בראשיתם, ולאחריה עד סוף ימיהן עסקו בשיקום ההרס האישי והחברתי. למרבה המזל הצליחה לברוח בזמן מוורשה ולהציל את חייה, אך בכך גם גרמה לעצמה רגשות אשם, כאשר גילתה לאחר המלחמה ששאר בני המשפחה שנותרו בגומבין נשלחו כולם לכלמנו וטרבלינקה. דמויות אמה אחותה ושני אחיה מלוות אותה לשארית ימיה ומתערבבות בשיריה, ואפילו במאוחרים שביניהם. שירה: אלוהים הסתיר את פניו, הוא אולי המוכר ביותר מכולם,  ובו היא מנסה להבין את מקומו של אלוהים בתקופת השואה. לימים כשתזקין, לקראת מותה, היא תתפייס עם אלוהים, היא תגיד שאלוהים נמצא בכל גילוי של הטבע ותרכך את האשמותיה כלפיו. 

השהות בברית המועצות, שאותה היא מחשיבה לא רק כמקום מקלט מסביר פנים אלא גם כגואלת העולם משלטון הנאצים, משפיעה מאוד על השירים שהיא כותבת שם בתקופת המלחמה. שירתה מתמלאת בנושאים לאומיים פטריוטיים והופכת להיות שקולה ומחורזת. אולם חוץ מההשפעה הברורה והחולפת הזאת, קשה למצוא בשיריה שינויי סגנון הבאים לידי ביטוי בחלוף השנים. התחושה המתקבלת מקריאת מכלול שיריה היא דווקא היותם מעין מקשה אחת.  מבחינה תמאטית משקפים שיריה את הסביבה המיידית שבתוכה היא חיה, ואלמנטים של נוף, בעלי חיים, בני אדם, וחפצים פולשים לתוכם. וכך במשך שנות חייה באמריקה חודרים מוטיבים ברורים אמריקאיים לתוך השירים – כיכרות העיר הסתוויות, קבצנים, אוטובוסים, הרכבת התחתית ציפורים, עצים פארקים, כמו  גם אירועים משמעותיים פוליטיים – משבר הטילים בקובה, מלחמת ויאטנם, או אירוע מוקדם הרבה יותר כמו טביעת הטיטאניק. ובכל זאת נראה שמהבחינה הפואטית שיריה כתובים בסגנון דומה –  חופשיים בצורתם, משופעים באלמנטים אניגמטיים, אישיים, מתנהלים בתוך תחביר בלתי צפוי, ותמיד קיים בהם ערבוב אישי מפתיע של מה שמוצאו בעולם החיצוני לה, לבין מה שבפנים, בעולם הפנימי הכולל זיכרונות, מחשבות, ולעיתים סיוטים.  

סיבה אפשרית לכך שקשה להבחין בין מוקדם ומאוחר מבחינה פואטית בשירים שכתבה לאורך השנים, נובעת מכך שהיא שיכתבה את שיריה שוב ושוב, והגרסאות השונות של השירים, עד ארבע גרסאות לשיר אחד, הופיעו בשבעת הספרים שהוציאה לאורך כל חייה. 

ביוני 1975 זכתה במעמד נשיא המדינה אפרים קציר וראש הממשלה גולדה מאיר לקבל בתיאטרון הבימה את פרס מנגר ליצירה ספרותית ביידיש בקטגוריית הסופר מחו"ל. מכיוון שהתיעוד על הפרס הופיע בצמצום רב בעיתונות המקומית, ובוודאי ללא תמונה, ומכיוון שלא צוין אחרת, אני מסיקה שהיא ביקרה בארץ, לפחות בפעם הזאת. בנימוקי ועדת הפרס צוין האופי המודרני של יצירתה. בהופעתה הראשונה, כתבו השופטים, כבר רכשה לה מקום ב"מזרח" של השירה ביידיש. בבואה לא הביאה איתה את הכללים המקובלים של חרוז ומשקל, היא יצרה אותם בעצמה, עיצבה את השיר שלה בשלימות אחת. 

כשנתיים לאחר ביקורה בארץ הופיעו 18 משיריה בתרגום לעברית בספרו על נהרות של שמשון מלצר. בהערה הביוגרפית על רייזל ז'יכלינסקי הוא מציין את קבלת פרס מנגר ואת העובדה שהמשוררת התקבלה בארץ בחיבה יתרה. למה הכוונה חיבה יתרה? אולי מלצר עצמו פגש אותה ושיריה מצאו חן בעיניו?  מיפגש כזה, אם התרחש ואם לא, הוליד את התרגומים הראשונים והיפים של שיריה לעברית.

רחל שליטא

תמונה מקורית של רייזל ז'יכלינסקי מתוך: https://www.zchor.org/zychlinsky/zychlinsky.htm.
יידיש

ליד

איז וואָס אַז מען שרײַבט אָן אַ ליד?
איינער זאָגט, ס'איז שיין,
איינער – ס'איז מיאוס.
איינער גענעצט,
איינער הוסט;
די זון ווייסט גאָרנישט
פֿון דעם שיינעם ליד.
און נישט די קאַץ
און נישט די מויז.
און דאָס הויז איז װײַטער פֿון שטיין,
דער טיש – פֿון האָלץ.
אָבער דאָס וואַסער,
וואָס איך טרינק אין גלאָז,
איז דעמאָלט זיס
און גרין ווי גראָז.
איך הויב עס הויך –
העכער פֿון מײַן קאָפּ
און לאָז זיך אויף די קני
דרײַ מאָל אַראָפּ.
און קוש דעם טיש
און קוש דאָס הויז;
און זוך אין אַלע ווינקעלעך
די קליינע מויז.

יידיש עברית

ליד

איז וואָס אַז מען שרײַבט אָן אַ ליד?
איינער זאָגט, ס'איז שיין,
איינער – ס'איז מיאוס.
איינער גענעצט,
איינער הוסט;
די זון ווייסט גאָרנישט
פֿון דעם שיינעם ליד.
און נישט די קאַץ
און נישט די מויז.
און דאָס הויז איז װײַטער פֿון שטיין,
דער טיש – פֿון האָלץ.
אָבער דאָס וואַסער,
וואָס איך טרינק אין גלאָז,
איז דעמאָלט זיס
און גרין ווי גראָז.
איך הויב עס הויך –
העכער פֿון מײַן קאָפּ
און לאָז זיך אויף די קני
דרײַ מאָל אַראָפּ.
און קוש דעם טיש
און קוש דאָס הויז;
און זוך אין אַלע ווינקעלעך
די קליינע מויז.

שיר
מתוך: דער רעגן זינגט 1939

אָז מָה אִם כּוֹתְבִים שִׁיר?
אֶחָד אוֹמֵר יָפֶה,
אֶחָד אוֹמֵר – מְכֹעָר,
אֶחָד מְפַהֵק,
אֶחָד מִשְׁתָּעֵל;
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יוֹדַעַת כְּלוּם
עַל הַשִּׁיר הַיָּפֶה.
גַּם הַחֲתוּלָה לֹא
וְגַם הָעַכְבָּר לֹא.
וְהַבַּיִת עוֹדֶנּוּ בָּנוּי אֶבֶן
וְהַשֻּׁלְחָן – עֵץ.
אֲבָל הַמַּיִם
שֶׁאֲנִי שׁוֹתָה בְּכוֹס,
מְתוּקִים אָז
וִירֻקִּים כְּעֵשֶׂב.
אֲנִי מְרִימָה אוֹתָהּ אֶל-עָל
מֵעֵבֶר לָרֹאשׁ
וְכוֹפֶפֶת בִּרְכַּיִם
שָׁלשׁ פְּעָמִים כְּלַפֵּי מַטָּה.
וּמְנַשֶּׁקֶת אֶת הַשֻּׁלְחָן
וּמְנַשֶּׁקֶת אֶת הַבַּיִת;
וּמְחַפֶּשֶׂת בְּכָל הַפִּנּוֹת
אֶת הָעַכְבָּר הַקָּטָן.

עברית

שיר
מתוך: דער רעגן זינגט 1939

אָז מָה אִם כּוֹתְבִים שִׁיר?
אֶחָד אוֹמֵר יָפֶה,
אֶחָד אוֹמֵר – מְכֹעָר,
אֶחָד מְפַהֵק,
אֶחָד מִשְׁתָּעֵל;
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יוֹדַעַת כְּלוּם
עַל הַשִּׁיר הַיָּפֶה.
גַּם הַחֲתוּלָה לֹא
וְגַם הָעַכְבָּר לֹא.
וְהַבַּיִת עוֹדֶנּוּ בָּנוּי אֶבֶן
וְהַשֻּׁלְחָן – עֵץ.
אֲבָל הַמַּיִם
שֶׁאֲנִי שׁוֹתָה בְּכוֹס,
מְתוּקִים אָז
וִירֻקִּים כְּעֵשֶׂב.
אֲנִי מְרִימָה אוֹתָהּ אֶל-עָל
מֵעֵבֶר לָרֹאשׁ
וְכוֹפֶפֶת בִּרְכַּיִם
שָׁלשׁ פְּעָמִים כְּלַפֵּי מַטָּה.
וּמְנַשֶּׁקֶת אֶת הַשֻּׁלְחָן
וּמְנַשֶּׁקֶת אֶת הַבַּיִת;
וּמְחַפֶּשֶׂת בְּכָל הַפִּנּוֹת
אֶת הָעַכְבָּר הַקָּטָן.

Gombin Wooden Synagogue, sourced from https://gombinsociety.org
יידיש

דאָרט אַהין

דאָרט אַהין, וווּ ס'פֿליסט דאָס וואַסער אין דעם טײַך
צום ים,
דאָרט איז אויך מײַן שטעטעלע פֿאַראַן.
דאָרט זיצט אַוודאי דער סעפּטעמבער
בײַ מײַן מאַמע אויפֿן שויס;
דאָרט אין דעם אַלטן,
אין דעם הילצערנעם הויז.
דער בין־השמשות קוקט אַרײַן מיט קלאָרע אויגן.
די לעצטע פֿייגל זענען פֿון דעם דאַך אַראָפּגעפֿלויגן.
עס זינגט נאָך עפּעס וועגן זומער
די לעצטע פֿליג –
נאָר אויך זי וועט באַלד אײַנשלאָפֿן.
שלאַף און מיד.

יידיש עברית

דאָרט אַהין

 

דאָרט אַהין, וווּ ס'פֿליסט דאָס וואַסער אין דעם טײַך
צום ים,
דאָרט איז אויך מײַן שטעטעלע פֿאַראַן.
דאָרט זיצט אַוודאי דער סעפּטעמבער
בײַ מײַן מאַמע אויפֿן שויס;
דאָרט אין דעם אַלטן,
אין דעם הילצערנעם הויז.
דער בין־השמשות קוקט אַרײַן מיט קלאָרע אויגן.
די לעצטע פֿייגל זענען פֿון דעם דאַך אַראָפּגעפֿלויגן.
עס זינגט נאָך עפּעס וועגן זומער
די לעצטע פֿליג –
נאָר אויך זי וועט באַלד אײַנשלאָפֿן.
שלאַף און מיד.

אי שם
מתוך: דער רעגן זינגט 1939

אֵי שָׁם, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִשְׁפָּכִים מֵי נָהָר
אֶל הַיָּם,
שָׁם נִמְצֵאת גַּם הָעֲיָרֹנֶת שֶׁלִּי.
שָׁם נָח לָבֶטַח סֶפְּטֶמְבֶּר
בְּחֵיקָהּ שֶׁל אִמִּי;
שָׁם בַּבַּיִת הַיָּשָׁן
הַבָּנוּי עֵץ.
שְׁעַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת מַבִּיטָה פְּנִימָה בְּעֵינַיִם זַכּוֹת.
צִפֳּרִים אַחֲרוֹנוֹת כְּבָר עָפוּ מֵהַגָּג.
זְבוּב אַחֲרוֹן עוֹד שָׁר מַשֶּׁהוּ
בְּנוֹגֵעַ לַקַּיִץ –
בְּקָרוֹב יֵרָדֵם אַף הוּא
תָּשׁוּשׁ וְעָיֵף.

עברית

אי שם
מתוך: דער רעגן זינגט 1939

אֵי שָׁם, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִשְׁפָּכִים מֵי נָהָר
אֶל הַיָּם,
שָׁם נִמְצֵאת גַּם הָעֲיָרֹנֶת שֶׁלִּי.
שָׁם נָח לָבֶטַח סֶפְּטֶמְבֶּר
בְּחֵיקָהּ שֶׁל אִמִּי;
שָׁם בַּבַּיִת הַיָּשָׁן
הַבָּנוּי עֵץ.
שְׁעַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת מַבִּיטָה פְּנִימָה בְּעֵינַיִם זַכּוֹת.
צִפֳּרִים אַחֲרוֹנוֹת כְּבָר עָפוּ מֵהַגָּג.
זְבוּב אַחֲרוֹן עוֹד שָׁר מַשֶּׁהוּ
בְּנוֹגֵעַ לַקַּיִץ –
בְּקָרוֹב יֵרָדֵם אַף הוּא
תָּשׁוּשׁ וְעָיֵף.

Milton Avery, Poetry Reading, 1957
יידיש

זינד


אַ צלם, אַ נאַקעטער אין מיטן פֿעלד, 
האָט אַ שיקסע דאָס פּנים
מיט די הענט פֿאַרשטעלט,
דעם שטערן אַראָפּגעבױגן.
און אירע צעפּ צוויי,
די בלאָנדע, אויפֿגעפֿלאָכטענע,
שטאַרבן ווי טויבן צוויי,
געשאָכטענע
דורך סטאַכס צוויי רויטע הענט.

יידיש עברית

זינד


אַ צלם, אַ נאַקעטער אין מיטן פֿעלד, 
האָט אַ שיקסע דאָס פּנים
מיט די הענט פֿאַרשטעלט,
דעם שטערן אַראָפּגעבױגן.
און אירע צעפּ צוויי,
די בלאָנדע, אויפֿגעפֿלאָכטענע,
שטאַרבן ווי טויבן צוויי,
געשאָכטענע
דורך סטאַכס צוויי רויטע הענט.

חטא
מתוך: לידער 1936

צְלָב, עֵירֹם בְּלֵב הַשָּׂדֶה.
נַעֲרָה מְלִיטָה אֶת פָּנֶיהָ
בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.
מִצְחָהּ מֻרְכָּן.
צַמּוֹתֶיהָ הַשְּׁתַּיִם
הַבְּלוֹנְדִּיּוֹת, מֻתָּרוֹת
כִּשְׁתֵּי יוֹנִים מֵתוֹת,
שְׁחוּטוֹת
בְּיָדָיו שֶׁל סְטָאךְ, הָאֲדֻמּוֹת.

עברית

חטא
מתוך: לידער 1936

צְלָב, עֵירֹם בְּלֵב הַשָּׂדֶה.
נַעֲרָה מְלִיטָה אֶת פָּנֶיהָ
בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.
מִצְחָהּ מֻרְכָּן.
צַמּוֹתֶיהָ הַשְּׁתַּיִם
הַבְּלוֹנְדִּיּוֹת, מֻתָּרוֹת
כִּשְׁתֵּי יוֹנִים מֵתוֹת,
שְׁחוּטוֹת
בְּיָדָיו שֶׁל סְטָאךְ, הָאֲדֻמּוֹת.

Milton Thomas Nozkowski, “Untitled (9-42)”, 2014,© Thomas Nozkowski, courtesy Pace Gallery
יידיש

מײַנע ייִדישע אויגן


האָב איך דען געעפֿנט דאָס פֿענצטער
פֿאַר דער פֿרילינגדיקער זון?
דער הימל,
די וואָלקנס
שווימען דען נאָך אין מײַנע אויגן אַרום?

האָב איך דען געברענגט אָט דעם בלומענטאָפּ אַהײם
און וואַרט,
עס זאָל זיך אויפֿמאַכן די בלום?
מיך האָט מען דאָך באַגראָבן לעבעדיקערהייט!

דאָס קבֿר, האָב איך געגראָבן מיר אַליין,
די ערד איז געווען האַרט
און געפֿרױרן,
דאָס קבֿר האָב איך געמוזט
מיט בלויזע הענט אויסגראָבן אַליין.
נאָר מײַן קאָפּ שטעקט פֿון קבֿר אַרויס,
אַ פֿאַרשאָלטן געוויקס, וואָס קען נישט שטאַרבן.

מײַנע ייִדישע אויגן
טרינקען אַלע פֿאַרבן.
מײַנע ייִדישע אויגן,
אָפֿענע,
קוקן פֿון די קבֿרים אַרויס
און ווילן נישט שטאַרבן.

 

יידיש עברית

מײַנע ייִדישע אויגן


האָב איך דען געעפֿנט דאָס פֿענצטער
פֿאַר דער פֿרילינגדיקער זון?
דער הימל,
די וואָלקנס
שווימען דען נאָך אין מײַנע אויגן אַרום?

האָב איך דען געברענגט אָט דעם בלומענטאָפּ אַהײם
און וואַרט,
עס זאָל זיך אויפֿמאַכן די בלום?
מיך האָט מען דאָך באַגראָבן לעבעדיקערהייט!

דאָס קבֿר, האָב איך געגראָבן מיר אַליין,
די ערד איז געווען האַרט
און געפֿרױרן,
דאָס קבֿר האָב איך געמוזט
מיט בלויזע הענט אויסגראָבן אַליין.
נאָר מײַן קאָפּ שטעקט פֿון קבֿר אַרויס,
אַ פֿאַרשאָלטן געוויקס, וואָס קען נישט שטאַרבן.

מײַנע ייִדישע אויגן
טרינקען אַלע פֿאַרבן.
מײַנע ייִדישע אויגן,
אָפֿענע,
קוקן פֿון די קבֿרים אַרויס
און ווילן נישט שטאַרבן.

עיניים היהודיות שלי
מתוך: צו לויטערע ברעגן 1948

הַאִם פָּתַחְתִּי אָז אֶת הַחַלּוֹן
לְשֶׁמֶשׁ הָאָבִיב?
הַשָּׁמַיִם,
הָעֲנָנִים
הַאִם שָׁטִים עֲדַיִן בְּתוֹךְ עֵינַי?

הַאִם הֵבֵאתִי אֶת הֶעָצִיץ הַזֶּה הַבַּיְתָה
וְחִכִּיתִי
שֶׁיִּפְרְחוּ הַפְּרָחִים?
אוֹתִי הֲרֵי קָבְרוּ בְּעוֹדִי בַּחַיִּים!

בְּמוֹ יָדַי חָפַרְתִּי אֶת קִבְרִי,
הָאֲדָמָה הָיְתָה קָשָׁה
וּקְפוּאָה.
אֶת הַקֶּבֶר הַזֶּה הָיִיתִי מֻכְרָחָה
לַחְפֹּר בְּעַצְמִי בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת.
אַךְ רֹאשִׁי הִזְדַּקֵּר מִזְדַּקֵּר מִתּוֹךְ הַקֶּבֶר,
כְּצֶמַח מְקֻלָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָמוּת.

הָעֵינַיִם הַיְּהוּדִיּוֹת שֶׁלִּי
שׁוֹתוֹת אֶת כָּל הַצְּבָעִים.
הָעֵינַיִם הַיְּהוּדִיּוֹת שֶׁלִּי
פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה,
מַבִּיטוֹת הַחוּצָה מִתּוֹךְ הַקְּבָרִים
וּמְסָרְבוֹת לָמוּת.

עברית

עיניים היהודיות שלי
מתוך: צו לויטערע ברעגן 1948

הַאִם פָּתַחְתִּי אָז אֶת הַחַלּוֹן
לְשֶׁמֶשׁ הָאָבִיב?
הַשָּׁמַיִם,
הָעֲנָנִים
הַאִם שָׁטִים עֲדַיִן בְּתוֹךְ עֵינַי?

הַאִם הֵבֵאתִי אֶת הֶעָצִיץ הַזֶּה הַבַּיְתָה
וְחִכִּיתִי
שֶׁיִּפְרְחוּ הַפְּרָחִים?
אוֹתִי הֲרֵי קָבְרוּ בְּעוֹדִי בַּחַיִּים!

בְּמוֹ יָדַי חָפַרְתִּי אֶת קִבְרִי,
הָאֲדָמָה הָיְתָה קָשָׁה
וּקְפוּאָה.
אֶת הַקֶּבֶר הַזֶּה הָיִיתִי מֻכְרָחָה
לַחְפֹּר בְּעַצְמִי בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת.
אַךְ רֹאשִׁי הִזְדַּקֵּר מִזְדַּקֵּר מִתּוֹךְ הַקֶּבֶר,
כְּצֶמַח מְקֻלָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָמוּת.

הָעֵינַיִם הַיְּהוּדִיּוֹת שֶׁלִּי
שׁוֹתוֹת אֶת כָּל הַצְּבָעִים.
הָעֵינַיִם הַיְּהוּדִיּוֹת שֶׁלִּי
פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה,
מַבִּיטוֹת הַחוּצָה מִתּוֹךְ הַקְּבָרִים
וּמְסָרְבוֹת לָמוּת.

רחל שליטא חיה בתל אביב. סופרת ומתרגמת מיידיש. כתבה שלושה רומנים: אחיות אחיות, (2015), פרס שרת התרבות, דובים ויער, (2020) מילים במקום (2023) – מועמדות לפרס ספיר. ספריה תורגמו לצרפתית. כמו כן כתבה מחזות שהשתתפו בפסטיבלים פותחים מסך של בית ליסין, תיאטרון קצר בצוותא ותיאטרונטו. פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת בארץ ובעולם.
תרגומי שירה מיידיש לעברית התפרסמו בתוך: הר געש של פלדה – אברהם סוצקבר 2021, עולם חצוף וחשמלי – יעקב גלאטשטיין 2023, בגיליונות שונים של כתב העת "הו!" (משנת 2017 ועד היום) ב"מוסך" 2022, במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, 2024. באיבערזעץ 2024 , כמו כן תרגמה מיידיש עבור יד ושם, ויומנים ומכתבים עבור אנשים פרטיים רבים.

לכל נשים כותבות

חיותסיפורת

פוסט נשים טמפלט

תקציר

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור