יידיש ביום יום

בחפצים, ברחובות ובאמנות שם מגיחה גם היידיש

יידיש ביום יום

בחפצים, ברחובות ובאמנות שם מגיחה גם היידיש
איור: YiddishFeminist@ (צילום: חנה פולין-גלאי)

בתוך המארג הרב-לשוני העשיר הקיים בישראל הכולל בתוכו ערבית, רוסית, קווקזית, אמהרית, לדינו ועוד ועוד, ישנה פיסה חשובה השמורה גם ליידיש. כך היה מערש ימי הקמת המדינה ואף שנים ארוכות קודם. בשנת 1876, הודפס בישראל העיתון הדו-לשוני יידיש-עברי "שערי ציון". בשנת 1927, אישרה האוניברסיטה העברית הקמה של קתדרה ליידיש (החלטה שלא יצאה לפועל עד לשנת 1951 בשל התנגדות גדוד מגיני השפה). שנה לאחר מכן, ב-1928, יוסדה "אגודת סופרי ועיתונאי יידיש בישראל" שהוציאה לאור כתבי עת וספרים רבים. בשנת 1949, הקים המשורר, הפרטיזן וניצול השואה אברהם סוצקובר בתל אביב את הרבעון "די גאָלדענע קייט" (שרשרת הזהב). ב1954, לאחר העלייה הגדולה, חיו בישראל על פי רישומי הממשלה 530,000 דוברי יידיש, אשר היו כשליש מאוכלוסיית המדינה כולה. רבים הלכו להצגות ביידיש, קראו ספרות יידיש, כתבו מכתבים ביידיש והמשיכו לתקשר ביידיש שנים ארוכות לאחר מכן.

אלה רק מספר נקודות ציון, כדי לתת מושג על היקף הנוכחות שהייתה ליידיש כאן.

עם כל זאת, נדמה כי על פני השטח, הסיפור של היידיש הוא של דעיכה חדה בכל הציבורים; מלבד בקרב הקהילות החרדיות, שבהן השפה ממשיכה לפרוח, בעיקר בתקשורת בעל פה נראה שהשפה והתרבות הסובבת אותה הולכת ונעלמת. אבל האם הסיפור פשוט כל כך? האם שפה יכולה פשוט להיעלם מן החברה? האם הירידה בנתונים הסטטיסטיים בהכרח מעידה על היעלמות השפה מן המרחב? באילו אופנים היידיש נוכחת בישראל של היום?

זו השאלה שהצגתי לקבוצה של סטודנטיות לתואר ראשון. הצעתי שיקדישו תשומת לב מיוחדת לדרכים שהיידיש מבצבצת אל תוך חיי היום יום שלהן. התשובות היו מגוונות, ונעו בין אמנות רחוב, חפצי בית, פוסטים באינסטגרם, שילוט בבתי קפה, שיחות משפחתיות וקליפים באינטרנט––חפצים ודימויים שהרבה פעמים מגשרים בין העבר להווה ומעוררים סקרנות בפרקי היסטוריה שפחות מסופרים. המחקר של הסטודנטיות, מעין אוטו-אתנוגרפיה, מציע נרטיב חדש של היידיש בישראל, שמכיר במשמעויות המפתיעות והדינמיות של השפה, גם כשהן בוקעות מתוך חרכים לא צפויים. היכן צצה היידיש בחיי היום יום שלכם? אנחנו סקרניות לדעת.

חנה פולין–גלאי

"את מתלה העיתונים הישן שבתמונה איתרתי בקפה בירנבאום שברחוב נחלת בנימין. בית הקפה, שפועל עוד משנות ה-60 של המאה הקודמת, מתהדר בכך שהוא מעניק חוויה תל אביבית 'של פעם', לכן לא מפתיע שהכיתוב על גבי המתלה נושא את שם עיתון היידיש 'לעצטע נייעס', שפירושו 'חדשות אחרונות'. הכותרת היא פרט אחד בעיצוב בית הקפה. הרהיטים, התמונות והמונומנטים נשמרו כפי שהם ומעבירים את התחושה האותנטית של תל אביב מימי הקמת המדינה.

כשקפה בירנבאום נוסד, רבים דיברו יידיש בתל אביב, וניתן היה לשמוע את השפה מדי יום במרחב הציבורי. ניצולי שואה ועולים מארצות אירופה שלא שלטו בעברית, צרכו חדשות בעיקר ביידיש. הכותרת ביידיש על מתלה העיתונים היא למעשה היחידה, ואין לצידה כותרות נוספת בעברית, זאת למרות שהעיתונים (או לפחות רובם) בעברית.

זה מזכיר לי שבנערותי מצאתי עשרות מכתבים שסבי שלח לסבתי, זיכרונם לברכה. לאחר שעלה לארץ, התנדב סבי לצבא הבריטי כדי להילחם במלחמת העולם השנייה ונשלח לצרפת. משם, כתב מחברות שלמות לסבתי שחיכתה לו בארץ ישראל – בתל אביב כמובן. במכתבים, סבא דילג מעברית ליידיש ובחזרה. נראה שהשתדל לכתוב בעברית, אבל לאחר כמה משפטים, עבר לכתוב ביידיש וחוזר חלילה. תמיד תהיתי אם הסיבה להחלפת השפה היתה כי היה לו קשה או להתבטא בעברית, או שאולי העדיף לכתוב על נושאים אינטימיים בשפה שהיתה עבורו שפת אם ושאותה דיבר משחר ילדותו בצ'כוסלובקיה. סבתי עלתה לארץ מפולין בעלייה החמישית, והשפה היידית היוותה ם גשר בין שניהם, לצד העברית, אליה שיוועו וכל כך אהבו.

מתלה העיתונים בקפה בירנבאום נותן לנו תזכורת יפה ומעניינת לתקופה שחלפה."

יעל נוימן

"סבתי עלתה משוויץ יחד עם סבי. גדלתי על הסיפורים על ילדותה בחיפה, ההגירה שלה לשוויץ והקהילה הקטנה שהותירו מאחור. היא נהגה לספר על ההצגות שהופקו בקהילה, מחזות ביידיש שרק מתי מעט הבינו, בכללם סבתא.

סבתא תארה את היידיש בגוונים חיים, עשירים ומשעשעים, ששכנעו אותי ללמוד את השפה. כשסיפרתי על כוונתי לאמא, היא מסרה לי את הספר יידיש לאוניברסיטה: מבוא ללשון יידיש ותרבותה, ואמרה שכשלמדה באוניברסיטה שילמו לסטודנטים כדי שילמדו יידיש, כי פחדו שהלשון תגווע.

שמחתי להתחיל ללמוד יידיש, שיננתי את כללי הקריאה ופזלתי מידי פעם אל היצירות שהוצגו בספר. עם השנים, שכחתי את הכללים, אבל הזיקה החזקה אל לשפה לא גוועה. חברים ובני משפחה מרבים לשלוח לי שירים ומערכונים ביידיש וכתבות על תרבות היידיש. כשקיבלתי את הספר מאמא, הייתי תלמידת תיכון. השנה, ביום הולדתי, קנה לי בן זוגי את "אוצר הניבים של היידיש". שני הספרים נחים על המדף בספרייה שלי, וביניהם ניצב מרחק משמעותי במעמד היידיש.

מסיפוריה של סבתי היידיש נשמעה שפה אזוטרית וסודית, שרק מעטים יודעים להנות ממנה. בהמשך פגשתי ביידיש כמקור של חרדה, שמא לא יהיו לשפה דוברים. היום, היידיש שזורה במגוון התרבותי הישראלי, ועל מנת להתקבל לחוג דובריה, יהיה עליי לשלם כסף ולא לקבל כסף. יש בכך כדי להעיד על השיפור במעמדה החברתי של היידיש, והמקום שהיא תופסת בחיי היומיום."

אביטל אנגל

"בדצמבר 2021, כשהודיעו שהתחנה המרכזית החדשה של תל אביב נסגרת, הצטרפתי לכמה מחבריי, למסע פרידה. במהלך הסיור, תפסו את לבי בתחנה כמה שלטים עם חצים גדולים שמפנים אל "תרבות יידיש". מעבר לחשיפה שלי בחודשים האחרונים ליידיש, דרך קורס אקדמי, חלק נכבד מהמשפחה שלי דוברי יידיש, ואני עצמי מבינה לא מעט ומתעניינת בשפה ובתרבותה.

עקבנו אחר החץ והגענו אל מרחב גדול של הקבוצה ׳׳יונג יידיש.׳׳ כשהגענו, הדלת כבר הייתה נעולה, אך הפוסטרים שנתלו על חלונות הראווה, העניקו הצצה לתכני הספרייה המופלאה שלהם. ההומור היידי בלט מאוד, והיה משהו קסום בכך שבעלי המרכז בחרו להדגיש, עוד לפני הכניסה לחנות, את החלק ההומוריסטי בתרבות. 

מיקום למוזיאון החי ליידיש, בתחנה המרכזית החדשה, נשמע לכאורה משונה, הרי תל אביב היא לא יידית במיוחד, ובפרט לא התחנה המרכזית. אך, למעשה, ישנה הלימה בין קהילות הצד, המתקיימות יחד בתוך התחנה המרכזית, התרבויות שאינן חלק מהמיינסטרים התרבותי, שמוצאות את מקומן בדיוק שם. "

שילה פרידמן

יש זיכרון אחד ששב וחוזר אצלי בהקשר ליידיש. אחותי התאומה ואני היינו באחת החופשות אצל סבתא אנה, בביתה העמוס ספרים. למדנו בכיתה ב', העברית שלנו כבר היתה טובה למדי, וסבתא אמרה שהיא רוצה ללמד אותנו יידיש.

סבתא נולדה באוזבקיסטן מיד אחרי המלחמה וגדלה בפולין עד בית הספר היסודי. לא הצלחתי לדמיין את החיים שלה שם, עד שפעם אחת היא סיפרה לי שפורים הוא החג האהוב עליה, כי בילדותה, היא ואחותה היו חייבות להסתיר את התחפושות כשהלכו ברחוב לחגוג אצל הדודה. וכשהיא רואה כיום ילדים מטיילים ביישוב מחופשים לאור יום, היא מתרגשת עד דמעות.

כדי ללמד אותנו יידיש, סבתא שרה לנו שיר שהולך "זאָגט זשע קינדרלעך, גענדענקט זשע טײַערע " (אויפֿן פריפעטשיק) והסבירה שמילותיו מספרות על מורה שמלמד את הילדים איך לקרוא עברית. היא זימרה, ואני דמיינתי ילדים יושבים לצד שולחנות עץ בבית-עץ, כשבחוץ יורד שלג של מדינה זרה. אנחנו ישבנו במטבח בבית גדול מוקף בוסתן, ובעיפרון מחודד ומחברת למדנו איך קוראים את השפה. סבתא אמרה, "את האותיות אתן כבר מכירות, אבל ביידיש הן עושות צלילים שונים."

כמו שהמורה לימד את הילדים שהאות א' בעברית נשמעת אַה, סבתא אנה הסבירה כיצד ביידיש קמץ אל׳ היא בעצם ו' ושבכלל י' לא עושה אִייי. זו היתה בטח חופשת סוכות ואולי פסח, והרצפה של הבית הגדול היתה קרה, סבא מנחם בישל ארוחת צהריים, וסבתא אנה לימדה אותנו שפה של זמן אחר.

ספיר הולצמן

עידו בלס

איך כותבים "רעפ" ביידיש?

מופע מחול הבוחן שאלות על שפה וזהות

בני מר

"מִצְאִי תַּרְגּוּם, מִלָּה קְטַנָּה שֶׁלִּי, צְלִילָהּ עוֹד יְחוֹלֵל פְּלָאִים"

מסה על "זר שלגים" ועל התרגום מיידיש

מערכת איבערזעץ

מחשבות על הגיליון השני

דבר מערכת איברזעץ

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור