בשנת 2007, היתה לי הזדמנות נדירה לראיין את בנימין הרשב באן ארבור, מישיגן. כששאלתי אותו על מקומו בספרות יידיש שנוצרה בישראל, הוא פתח במילים: "תראה, כשהגעתי לישראל הייתי פלמ"חניק", והמשיך עם פרטים על התקופה שבה הוא נלחם ב-1948. לא הייתי מרוצה מהתשובה של בנימין. חשבתי שהוא לא זוכר או אולי לא רוצה לזכור פרטים על עברו. הראתי לו תמונות של קבוצת היידיש "יונג ישראל" שהוקמה ב-1951 שבהן הוא מופיע וכן שירים ביידיש שהוא פירסם כחלק מן הקבוצה. בנימין ניסה להסביר לי את מה שנראה לי כאוקסימורון חריף: איך אפשר לכתוב שירים ביידיש ולהיות פלמ"חניק? איך אפשר להילחם וגם להיות משורר יידי? הרי יידיש היא שפה דיאספורית "גלותית", או כמו שאמר יצחק בשביס-זינגר בנאום שנשא כשקיבל את פרס הנובל ב-1978:"יידיש היא שפה בגלות, ללא ארץ, ללא גבולות, ללא תמיכה של אף ממשלה, שפה שבאוצר המילים שלה אין כמעט מילים לכלי נשק, לתחמושת, אימונים צבאיים, טקטיקות של מלחמות."

המציאות—כפי שידעו היטב גם בשביס זינגר וגם הרשב—היא הרבה יותר מסובכת. יידיש היא אכן שפה יהודית-דיאספורית, אבל יש בה גם אוצר מילים נרחב למדי (שממשיך להתרחב) לכלי נשק ואימונים צבאיים. המשורר ה. בנימין בן ה-20, שכתב ביידיש מייד עם הגעתו לישראל (שבועיים לאחר הכרזת המדינה) ממחנות העקורים בגרמניה, היה בעת ובעונה אחת גם פליט של מלחמת העולם השנייה ושריד של השואה וגם פלמ"חניק. השירים הראשונים שכתב ב1948-1949 בישראל ספוגים בהוויה המורכבת הזו. אלו שירים מעוררי השתאות הכתובים ביידיש גמישה ומלאת עוצמה על חוויות קשות וטראומטיות.

בשיר המצמרר "ערגעץ הויך אויף אַ פֿעלדזיקן באַרג" (אי-שם גבוה על הר סלעים) הפותח את החטיבה "בגדוד החמישי" בספר אלע לידער-כל השירים, הדובר מתאר את אחד הקרבות הנוראים שהנערים הפליטים נשלחו אליהם ב-48. בניגוד למוזיקליות העשירה של השיר, הבתים הראשונים מתארים מציאות של דיסאוריינטציה חריפה. החייל העטוף במעיל הצבאי נמצא אי-שם על הר ומקשיב לאדמה באמצע הלילה. הוא בא "ממרחק גדול יותר ממרחק", ממקום שבו "הקור קר יותר מקור". "קרחון מעידן הקרח" גרר אותו כאבן בעולם. הדימויים של מרחק וקור, הקן שנהרס באופן אלים, והקרח שנמס והיה לאפר (המוכרים מהספר "שטויבן") מובילים בבית השלישי אל הדמות של החייל כשריד ופליט הנדחס כנאחז בצבת ונזרק עד לנקודת ה"כאן ועכשיו", לסלעים שבהרי יהודה באמצע הקרבות, מקום שבו הוא "אפוף בלחות ובחושך" ובו "השדה והלילה ערומים".

אחד משיאיו של השיר הוא במרכזו, בבית החמישי שבו "נובחים כלבים חסרי בית מכפר שאיננו עוד כפר". כפי שציין המשורר בסוף השיר, מדובר הבֵּית נָתִיף (בערבית بيت نتّيف; מוכר בעברית גם בשם בית נטיף), כפר פלסטיני בעמק האלה שבשנת 1945 מנה 2,150 נפשות, ואחרי שנכבש בידי הפלמ"ח נותר הרוס ומרוקן מתושביו. השיר נכתב ממש באמצע המלחמה, כשהתושבים הפלסטינים הופכים לפליטים. הוא מהווה את אחד הביטויים הראשונים שבהם חייל פליט ששרד את השואה מתבונן באופן אמפטי וכותב ביידיש על האסון של הפלסטינים שאיבדו את ביתם בזמן שמדינת ישראל הצעירה נלחמה על בניין בית לאומי גם למהגרים שהגיעו אליה ונלחמו בשבילה.

השיר "פנים-אל-פנים מיטן אלמעכטיקן" (פנים-אל-פנים מול הכל היכול) נכתב בסדום בקיץ 1949, זמן קצר לפני שבנימין השתחרר מהפלמ"ח. זהו בעת ובעונה אחת מפגש עם הנוף המדברי "התנ"כי" (שרבים ממשוררי וסופרי יידיש נמשכו אליו וניסו לתאר), וחוויה של חייל פליט ושריד שואה מעולם אחר. השיר בנוי כמונולוג שבו הדובר פונה אל ה"אלמעכטיקען", אבל הוא מדבר אליו באופן משוחרר ולא פורמלי – כ"דו" (אתה). הכותרת של השיר רומזת למפגש של משה עם האל: "וְדִבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות ל"ג, י"א) , אבל גם מזכירה את הקפ"פ, קרב פנים אל פנים הפלמ"חי, שבנימין התנסה בו כחלק מאימוניו, לא רק בישראל אלא עוד כשהיה נער במחנה העקורים הציוני "דרור" בגרמניה, ושעליו כתב בשיר הידוע "פטר הגדול" (1986) תחת הפרסונה של גבי דניאל:

הַמַּדְרִיךְ הָעִבְרִי בְּמִכְנָסַיִם קְצָרִים

לָמַד קַפַּ"פּ בַּגָּן הָעִבְרִי הָרִאשׁוֹן

מִגַּנֶּנֶת שֶׁדְּבָרָה עִבְרִית צָחָה

וּמְצֻחְצַחַת שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בְּיוֹם.

שיאו של השיר הוא בבית האחרון, שבו הדובר מכריז:

און איך מיט מײַן קינדערטרוים – מײַן גאָלדענער פּאַווע –

וואַקסן אַרײַן אין איר זאַלציקן שאַרבן.

און מײַנע שטאַמלענדיקע בליקן דאַווענען

אין דײַן אויסטערלישן תּנך פֿון פֿאַרבן.

כפי שכתב יעקב גלטשטיין בתגובה לשיר הזה אחרי שפורסם ב"גאלדענע קייט" כחלק מהפירסום הקבוצתי של "יונג ישראל", ה. בנימין "הכניס מלח אמנותי שכזה, המעורר צימאון של אמת לשיריו. בשיריו זורחת לשון יידיש מחדש….[הוא] אינו בוגד "בטווס הזהב", לא מתכחש לחלום שהביא איתו מילדותו….טווס הזהב שלו מוסיף אף הוא צבע משלו לתנ"ך הצבעים המרהיב." (יעקב גלטשטיין, דער יידיש קעמפער, 4 במאי, 1951).

חשוב לציין שה. בנימין כתב מחדש את השיר הזה בעברית תחת הכותרת "עם אלוהי המדבר בחוף סדום" (עמ' 396-397 ב"כל השירים") שהתפרסם בחוברת הראשונה של "לקראת", הפרסום המיתולוגי של קבוצת המשוררים והסופרים שנודעו לימים כ"דור המדינה" שבנימין היה אחד מעורכיו. אמנם השיר העברי שומר על המבנה הנופי, החוויתי והתימטי של השיר המקורי ביידיש, אבל הוא גם שונה ממנו באופן מהותי. למשל, בשיר העברי מצוינת בבית האחרון העובדה שהדובר הוא "אוד מחזיתות המבוכה"…אשר בכל אשם", אבל חלום הילדות וטווס הזהב המטונימי לספרות ולתרבות יידיש נעלמים ממנו. מסתבר שיש דברים שאפשר היה לכתוב בישראל הצעירה רק ביידיש או רק בעברית, אבל לא בשתי השפות.