סתיו

גּוֹי.
גּוֹי גּוֹסֵס.
גּוֹסֵסְמוֹגְרַף.
גּוֹסֵסְמוֹגְרָפוֹמַנְיָה.
מַנְיָה שׁוֹחַט. מַנְיָה בְּיַאלִיק. מַנְיָה דֶפְּרֶסִיבִית.
קְלֶפְּטוֹמַנְיָה.

נוּ – אָז – מָה – נְיָה?

" " " " " " " " " " " " " " " " " " "

" " " " " " " " " " " " " " " " " " "

בְּגֶרְמַנְיָה 

אִילָן נוֹשֵׁר עָלָיו
לְאַט-לְאַט-לְאַט-לְאַט

כְּגוֹי שִׁכּוֹר גּוֹסֵס:
גּוֹסֵסְמוֹגְרַף.

גּוֹסֵסְמוֹגְרָפוֹמַנְיָה:
סְתָו.

איך אפשר לכתוב "הקיץ גווע", איך אפשר לכתוב על הסתיו, אחרי ביאליק? איך השלכת, הגוויעה, שינויי הקרקע יכולים להיכתב תוך כדי שיחה עם השירה האייקונית של ביאליק, אבל בצורה אחרת, אחרת מהותית? את המחשבה הזאת ניסח הרשב, תחת שם העט גבי דניאל, בשיר "סתיו." השיר הזה מתאפשר, קרי מבשיל לכדי מחשבה ולהגייה, דרך היידיש של הרשב. הרשב מסוגל לכתוב על הסתיו בדרך בה הוא כותב רק מתוך היותו משורר דו לשוני ומתרגם עצמי. 

לרוב ניתן לחשוב על תרגום עצמי, והדיון המחקרי בו, דרך השוואה של שני טקסטים, בשתי שפות כתיבה. ואכן, בסדרה זו היו דוגמאות כאלו לשתי לשונות הכתיבה של הרשב, ועוד יהיו. הרשימה שלפניכם מנסה לעשות דבר מה אחר: לשאול כיצד הרשב, כאדם ספוג רובו וכולו בתווך בין-שפתי, כאדם שהוא הרצוא ושוב בין שפות, כיצד הוא כותב שירה עברית שלא ניתן לקרוא אותה, לא ניתן לקרוא אותה עד הסוף, בלי היידיש. ובוודאי שלא ניתן לכתוב אותה בלי היידיש. 

עוד מילה על הרשב ותרגום עצמי. השיר שיידון להלן הוא לא היחיד שכתב הרשב תחת הכותרת סתיו. בעוד השיר של גבי דניאל הופיע בשנות השבעים, בפברואר של שנת 1951 ה. בנימין פרסם זוג שירים: "סתיו" ו"הארבסט", שתי גרסאות של אותו שיר. השירים המוקדמים מעוררים שאלות רבות לגבי תרגום עצמי, ובעיקר לגבי הנטייה של הרשב לייצר גרסאות קרובות מאוד אחת אל השנייה בשתי השפות, קרבה שלעיתים מביסה את אחת הגרסאות. בשירים משנת 1951 המצלול הנהדר של הגרסה היידית, ומשחקי המוזיקה של השיר כמעט ונעלמים מהגרסה העברית, מה שהופך את ההשוואה ביניהם למוטה קשות לטובת הגרסה היידית. ובכל מקרה, וכאמור, השוואת שתי גרסאות היא דבר אחד וברשימה היום יש הזדמנות להסתכל על מה קורה לשיר כששתי השפות, עברית ויידיש, מתפקדות בתוך שיר שהוא לכאורה חד לשוני. מה קורה לקריאה שלנו כאשר היא הופכת לסטריאוסקופית, עם תשומת לב לרב לשוניות של העברית ההרשבית.

אם כך "סתיו", משירי גבי דניאל, משחק עם השפה, עם שפות. כמו רבים משירי גבי דניאל המפתח להבנת השיר הוא פירוק והרכבת השפה, בדיקת גבולות השפה והמקום שבו שפה מפסיקה לתפקד. השיר עובד על אסוציאציות צליליות, שרשרת של צלילים שמייצרת לבסוף תמונה יציבה פחות או יותר. אם כי, כמו בססמוגרף הנזכר בשיר, היציבות השפתית אף פעם לא מתגשמת. 

רבות אפשר לכתוב על השיר המורכב והיפה הזה, אבל ברשימה קצרה זו אני רוצה להתמקד במילה אחת: גוסס. הלוז של השיר, נקודת המגוז שלו, היא המילה הזו. שכן, כדי שהיא תוכל להיות כל מה שהיא יכולה להיות, עלינו לקרוא אותה לא כפי שנוקדה בעברית, לא כפי שקוראים את המילה בעברית [GOSES] אלא כפי שהיא נקראת ביידיש [GOYSES]. רק כך המעברים בין גוי לגוסס לגוססמוגרף מתנהלים. כדי לשמוע את המצלול המדויק של האסוציאציה, כדי שמשחק המילים ישוחק עד תומו, על הקוראים לשמוע את היידיש שמעבר לעברית, את היידיש כפי ששמע אותה הרשב. שכן, לשון-קודש, מילה זהה לעברית וליידיש אם כי בהגייה שונה, היא סוכנת סמויה בתוך העברית, שהמצלול מגלה לנו את מקורה, מקור של משחק שמפעיל את השיר כולו. 

השיר כולו בנוי על דינמיקה של פירוק והרכבה, אסוציאציות ומחשבות על הסתיו. דרך פתלתלה עוברים הקוראים עד ההגעה לסתיו המפציע לבסוף, בשורה האחרונה, כסיכום של המהלך כולו. השיר מחולק בצורה בולטת לשני חלקים. הסימן המפריד הוא חוץ שפתי: שתי שורות שלמות של גרשיים, עלים נושרים או שמא טיפות גשם. ושני החלקים פועלים בצורה דומה, והפוכה: מן המילה האחת (גוי) אל רצף אסוציאטיבי, או בחלק השני מן התמונה השלמה אל המילה האחת (סתיו). וכך בין "גוי" ל"סתיו" יוצא הרשב, או גבי דניאל, למסע שפתי קצר. נראה שתמונת הסתיו של החלק השני תלויה בפרגמנטים האסוציאטיביים של החלק הראשון. מגוי-גוסס-גוססמוגרף-גוססמוגרפומניה-מניה. וגם המניה שאיתה נגמר החלק הראשון מאפשרת את החלק השני: "בגרמניה" החורז עם "מניה" תופר יחדיו את השיר, מחבר ומגשר מעל שורות ההפרדה.

הרשב מלמד אותנו, בשורה האחרונה של החלק הראשון ״נו-אז-מה-ניה״, שיש אמנם חשיבות למה שנכתב, אבל יותר מכך, בשיר הזה ואולי בשירה בכלל, יש חשיבות למה שנשמע, לצליל, ולדרך בה מילים מתפקדות בשפה הדבורה. ״נו-אז-מה-ניה״ מאפשר לנו לעבור לקונקרטי, לגרמניה, בה הסתיו אכן קיים, ובה הגוי השיכור הגוסס לאיטו הוא רק דימוי לסתיו, כלי בשירותו של אמן שפה. רק כלי שניתן לשחק בו בין העברית והיידיש, סימן מחבר, סימן שדורש להיקרא בעברית וביידיש בו בזמן.