טראסק!

בין חבורת טראסק לנבי סאלח - שני שירים ארצישראליים ביידיש מאת שמחה אייזן
תרגום:
הקדמה

שׂמחה אײַזן, המוכר גם בשם העט יעקבֿ שטאָל (שטול), נולד ב-1897 בבריסק דליטא (כיום בבלרוס), עלה לארץ בעודו נער בשנת 1911, והצטרף בתל אביב לאחיו הבכור שכבר גר בה. אביו היה צבע במקצועו וגם הוא אימץ לימים מקצוע זה, אך בנערותו חלם ללמוד ציור בבית הספר "בצלאל", חלום שלא הגשים. הוא עבד בפרדסי חדרה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, וכאשר פרצה המלחמה נאלץ לברוח עם אחיו למצרים כמו רבים מהנתינים הזרים בארץ, וממנה הגיעו האחים לניו יורק. אייזן למד שם ציור ב"קופר יוניון" במשך חודשים אחדים, ולאחר מכן הצטרף לגדודים העבריים ואיתם הגיע לארץ בשנת 1918. הוא היה מראשוני ה"בוהמה" בתל אביב הקטנה וחבר בחבורת "טראסק". בשנת 1943 התנדב שוב לחיל ההנדסה בצבא הבריטי. הוא נשלח למצרים כדי לבלום את התקדמות הצבא הגרמני, ואחר כך הוצב באיטליה והשתתף שם בסיוע לשארית הפליטה. בשנת 1958 אייזן מת במפתיע.

למרות ששלט גם בעברית, אייזן כתב כל חייו ביידיש והיה חבר במועדון סופרי היידיש בארץ ישראל שהוקם בשנת 1928. במהלך חייו פרסם שני ספרים בלבד, הראשון הוא פואמה המתארת חתונה בכפר הערבי קטרה "אַ חתונה אין קאַטראַ" (תל אביב, 1931), והשני הוא ספר שירים בשם "אין דער אויפֿגעמאַכטער טיר" (בדלת הפתוחה, תל אביב, 1935). בנוסף לכך פרסם שירים רבים נוספים שהתפרסמו בבמות שונות ואף חיבר מחזות. לקט שירים משני ספריו וממקורות נוספים ראה אור בעברית בשם "דלתי פתוחה" (הקיבוץ המאוחר, 1962).

שני השירים המתורגמים כאן לעברית לראשונה חושפים שני היבטים ביצירתו של אייזן כמו גם בהוויית היישוב בתקופת המנדט הבריטי. האחד הוא מניפסט משנת 1929 ל'חבר'ה טראסק', חבורת יוצרים שביקשה להנחיל תרבות בוהמיינית בארץ ישראל, ועמלה על הפצת רוח של הומור ושטות ביישוב. הם אף עלו להתיישבות קצרה בשיח' אבריק בשלהי שנות העשרים וחיברו את הבוהמה עם חלום רועים פסטורלי. שמחה אייזן היה ככל הנראה דמות משמעותית בחבורה זו, אך במחקרים המעטים שנכתבו על אודותיהם לא נמצאת התייחסות לשיר המתורגם כאן, שראה אור ביידיש בגיליון "איינס" (אחת), בהוצאת מועדון סופרי יידיש בארץ ישראל. קריאת השיר לצד ההיסטוריה של חבורת טראסק מאירה מחדש את מקומה של תרבות יידיש בתל אביב הצעירה בכלל, ובתוך חבורת טראסק בפרט. השיר השני המתורגם כאן מתאר חוויית עליה לרגל לקברו של נבי סאלח, נביא מוסלמי וקדוש מקומי, שעל פי אחת המסורות קבור בבית הקברות הישן ברמלה. יום ההילולה של נבי סאלח שנחגג באביב היה אחד מימי החגיגות המקומיים שהתקיימו בחברה הפלסטינית לפני 1948, והוא כלל ערבוב של קודש וחול, תפילה לצד שוק ססגוני ויום בילוי בחברת משפחה וחברים. השיר מרמז על כך שאייזן אכן הצטרף לקבוצה שיצאה מתל אביב או יפו והגיעה לרמלה ברגל. נדמה כי צעד בצוותא עם חבורה של מיסטיקנים מוסלמים, ומעין רוח סוּפית שורה אכן על שיר זה. השיר מצביע על שאיפתו של אייזן לחבר את רוח הפשטות הבוהמינית של חבורת טראסק עם אמונות ומנהגים של בני הארץ הזו. תרגום שירים אלה הוא חלק מפרויקט מחקר העוסק במועדון סופרי יידיש בארץ ישראל בתקופת המנדט. רק מעט נכתב על יצירתם הספרותית, אף שהמציאות הייחודית של החבורה החיה בארץ ישראל וכותבת יידיש, הובילה להתבוננויות מרתקות על היישוב ועל היחסים בין הגולה והארץ, והולידה טקסטים שיש בכוחם להציע אלטרנטיבות לניסוחה של הזהות היהודית המודרנית וגבולותיה.

יעד בירן 

Jean David, Boats of Jewish Immigrants (Hamaapilim), 1948
איבערזעץ_ייד יידיש

מאַניפֿעסט פֿון ״טראַסק״ צום יאָר 1929

טראַסק!
אויפֿן זילבער אויסגעלייגטן וועג מיט רײן געוואַשענע פֿיס
די ייִנגסטע אויסדערווײלטע פֿון די אַלטע,
די עלטסטע פֿאַרבליבענע מיט צווייפֿלדיקן זשאַווער אין די בלוטן,
די ייִנגסטע מיט אויפֿגעהויבענע הענט צום לאַכנדיקן הימל,
די עלטסטע אָן שרעק פֿאַרן מאָרגנדיקן ״טאָמער״!
מיט זילבער באַלויכטענע פּנימער
און נשמה־שפּיגל אין די שטענדיק לאַכנדיקע אויגן,
די נישט באַרעגנמאַנטלטע און נישט באַאָפֿנאַיִמטע
אויפֿן סוף הערצל־גאַס מיט וואָרט אויף די ליפּן:
ס׳וועט זײַן!!
טראַסק!
די שלעפּערדיקע באַנדע אויף באַנאַכטיקע גאַסן,
מיט אָפֿענעם האַלדז צו קאַלטער לופֿט, לופֿט,
אָן שיך און אָן אונטערשריפֿט אויף באַנקיקע וועקסלען,
אָן עק פֿון דער וועלט
און אָן צעקנייטשטע שטערנס איבער דער נאָז,
אָן דעם גלאָבוס אויף די פּלייצעס
און אָן דרײַ־ראַטלדיקע פּאָרטפֿעלן
מיט גליק פֿאַר מענטשהייט,
און איובֿס נבֿיאות
און אָן רעטונג־גאַרטלען צו טרענקענדיקער וועלט –
טראַסק!
אויפֿן זילבערוועג צו האָט־סאָטערן־ווײַן, שעועית מיט ברויט
און דרײַאונצוואַנציקער קאָניאַק,
און דערנאָך צום ים־גאַנג מיט ״שָׂאֵנו״ אויף די ליפּן –
ס׳וועט זײַן! ס׳וועט זײַן! ס׳וועט מוזן זײַן!…
טראַסק!
די נישט־פֿאַרפֿירטע פֿון די קריזיס־רעטער
דורך לאָטערײ־צעטלען און אַסעקוריר־אַגענטן,
די נישט־פֿאַרבאַנדאַזשירטע פֿון די ״סופֿרים״ און ״אמנים״
וואָס זיצן אויפֿן שפּיץ פֿון וועלטבאַל
און דרייען זיך אויף זייער אײגענער צעלעכערטער אומשטערבלעכקייט,
זיך נישט געלאָזט פֿאַרפֿירן פֿון די נאַציאָנאַל באַוואַקסענע בערד,
וואָס קיצלען זייערע ווײַבער בײַ די נאָכהענגענדיקע געמבעס
פֿון גרויס נצחון, פֿרײד איבערן פֿאָלק,
זיך נישט געלאָזט פֿאַרשלעפּן פֿון די יעדן טאָג נײַ געבוירענע מײַז
וואָס ווילן ראַטעווען דאָס פֿאָלק מיטן קריזיס
דורך פֿלײשיקע ווערטער און שפּיציקע פֿאָנען –
קינדער!
הײַנט ווי אַלע מאָל
מיט האַרץ און הענט געוואַשענע,
מיט זילבער באַלויכטענע פּנימער
פֿון נאַפֿטלאָמפּן אָנשטאָט גלאָבוסן,
מיט ווײַן אָנשטאָט ספֿקות,
מיט געזאַנג פֿון זיך צו אַלעמען,
מיט געזאַנג!
און נישט דאָס אויסגעטראַכטע וואָרט.
צו אײַך! צו די וואָס טראָגן דעם זיך אין זיך
ווי אַ נאָז דעם גאָלדענעם רינג פֿון סוף הערצל־גאַס
און שווײַגן אויס זייער געשרײ מיט אײגענעם כּוח:
גלײַכט אויס די פֿיס,
מיט באַנײַטער פֿרײד,
ווי יונגע ווײַסע קעמלען אין אַ מידבר־פֿרימאָרגן,
און לאָזט פֿאַרגיין די פֿרי־געוואָרענע זקנים
אויף געקרײַזלטע וועגן מיט שומיקער פֿרײד,
קומט מיט ברויט, שעועית און האָט־סאָטערן־ווײַן,
מיט געזאַנג צו אַלץ וואָס שיין…

 

איבערזעץ_יידעב יידיש עברית

מאַניפֿעסט פֿון ״טראַסק״ צום יאָר 1929

טראַסק!
אויפֿן זילבער אויסגעלייגטן וועג מיט רײן געוואַשענע פֿיס
די ייִנגסטע אויסדערווײלטע פֿון די אַלטע,
די עלטסטע פֿאַרבליבענע מיט צווייפֿלדיקן זשאַווער אין די בלוטן,
די ייִנגסטע מיט אויפֿגעהויבענע הענט צום לאַכנדיקן הימל,
די עלטסטע אָן שרעק פֿאַרן מאָרגנדיקן ״טאָמער״!
מיט זילבער באַלויכטענע פּנימער
און נשמה־שפּיגל אין די שטענדיק לאַכנדיקע אויגן,
די נישט באַרעגנמאַנטלטע און נישט באַאָפֿנאַיִמטע
אויפֿן סוף הערצל־גאַס מיט וואָרט אויף די ליפּן:
ס׳וועט זײַן!!
טראַסק!
די שלעפּערדיקע באַנדע אויף באַנאַכטיקע גאַסן,
מיט אָפֿענעם האַלדז צו קאַלטער לופֿט, לופֿט,
אָן שיך און אָן אונטערשריפֿט אויף באַנקיקע וועקסלען,
אָן עק פֿון דער וועלט
און אָן צעקנייטשטע שטערנס איבער דער נאָז,
אָן דעם גלאָבוס אויף די פּלייצעס
און אָן דרײַ־ראַטלדיקע פּאָרטפֿעלן
מיט גליק פֿאַר מענטשהייט,
און איובֿס נבֿיאות
און אָן רעטונג־גאַרטלען צו טרענקענדיקער וועלט –
טראַסק!
אויפֿן זילבערוועג צו האָט־סאָטערן־ווײַן, שעועית מיט ברויט
און דרײַאונצוואַנציקער קאָניאַק,
און דערנאָך צום ים־גאַנג מיט ״שָׂאֵנו״ אויף די ליפּן –
ס׳וועט זײַן! ס׳וועט זײַן! ס׳וועט מוזן זײַן!…
טראַסק!
די נישט־פֿאַרפֿירטע פֿון די קריזיס־רעטער
דורך לאָטערײ־צעטלען און אַסעקוריר־אַגענטן,
די נישט־פֿאַרבאַנדאַזשירטע פֿון די ״סופֿרים״ און ״אמנים״
וואָס זיצן אויפֿן שפּיץ פֿון וועלטבאַל
און דרייען זיך אויף זייער אײגענער צעלעכערטער אומשטערבלעכקייט,
זיך נישט געלאָזט פֿאַרפֿירן פֿון די נאַציאָנאַל באַוואַקסענע בערד,
וואָס קיצלען זייערע ווײַבער בײַ די נאָכהענגענדיקע געמבעס
פֿון גרויס נצחון, פֿרײד איבערן פֿאָלק,
זיך נישט געלאָזט פֿאַרשלעפּן פֿון די יעדן טאָג נײַ געבוירענע מײַז
וואָס ווילן ראַטעווען דאָס פֿאָלק מיטן קריזיס
דורך פֿלײשיקע ווערטער און שפּיציקע פֿאָנען –
קינדער!
הײַנט ווי אַלע מאָל
מיט האַרץ און הענט געוואַשענע,
מיט זילבער באַלויכטענע פּנימער
פֿון נאַפֿטלאָמפּן אָנשטאָט גלאָבוסן,
מיט ווײַן אָנשטאָט ספֿקות,
מיט געזאַנג פֿון זיך צו אַלעמען,
מיט געזאַנג!
און נישט דאָס אויסגעטראַכטע וואָרט.
צו אײַך! צו די וואָס טראָגן דעם זיך אין זיך
ווי אַ נאָז דעם גאָלדענעם רינג פֿון סוף הערצל־גאַס
און שווײַגן אויס זייער געשרײ מיט אײגענעם כּוח:
גלײַכט אויס די פֿיס,
מיט באַנײַטער פֿרײד,
ווי יונגע ווײַסע קעמלען אין אַ מידבר־פֿרימאָרגן,
און לאָזט פֿאַרגיין די פֿרי־געוואָרענע זקנים
אויף געקרײַזלטע וועגן מיט שומיקער פֿרײד,
קומט מיט ברויט, שעועית און האָט־סאָטערן־ווײַן,
מיט געזאַנג צו אַלץ וואָס שיין…

 

מניפסט טראסק לשנת 1929

טְרַאסְק!
עַל הַדֶּרֶךְ הַמַּכְסִיפָה הַנִּמְשֶׁכֶת, בְּרַגְלַיִם רְחוּצוֹת וּנְקִיּוֹת
הַצְּעִירִים שֶׁקֻּדְּשׁוּ מִן הַזְּקֵנִים,
הַזְּקֵנִים שֶׁנּוֹתְרוּ עִם חֲלוּדַת הַסָּפֵק בַּדָּם,
הַצְּעִירִים בְּיָדַיִם מוּרָמוֹת אֶל הָרָקִיעַ הַצּוֹחֵק,
הַזְּקֵנִים בְּלִי פַּחַד מִפְּנֵי הַ"פֶּן יִהְיֶה" שֶׁל הַמָּחָר!
בְּפָנִים מֻכְסָפוֹת מֵאוֹר וְהִשְׁתַּקְּפוּת הַנְּשָׁמָה בְּעֵינֵיהֶם הַצּוֹחֲקוֹת תָּמִיד,
אֵלֶּה שֶׁאֵינָם עֲטוּפִים בִּמְעִילִים, אֵלֶּה שֶׁאֵינָם מְאֻפָּנִים עַל אוֹפַנַּיִם
בְּסוֹף רְחוֹב הֶרְצֶל עִם מִלָּה עַל הַשְּׂפָתַיִם:
יִהְיֶה!
טְרַאסְק!
חֲבוּרָה מִשְׂתָּרֶכֶת בָּרְחוֹבוֹת הַלֵּילִיִּים,
בְּגָרוֹן פָּתוּחַ לָאֲוִיר הַקַּר, לָאֲוִיר,
בְּלִי נַעֲלַיִם וּבְלִי חֲתִימוֹת עַל שִׁטְרֵי חוֹב בַּנְקָאִיִּים,
בְּלִי סוֹף הָעוֹלָם
וּבְלִי מְצָחִים קְמוּטִים מֵעַל לְאַפָּם,
בְּלִי כַּדּוּר הָאָרֶץ עַל הַשֶּׁכֶם
וּבְלִי אַרְנְקֵי שְׁלשָׁה קִילוֹ
עִם שִׂמְחָה עֲבוּר הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי,
בְּלִי נְבוּאוֹת אִיּוֹב
וּבְלִי חֲגוֹרוֹת הַצָּלָה לָעוֹלָם הַטּוֹבֵעַ –
טְרַאסְק!
בַּדֶּרֶךְ הַמֻּכְסֶפֶת לְיֵין "הוֹט סָוֹטֵרְן", שְׁעוּעִית עִם לֶחֶם
וְקוֹנְיָאק עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה,
וְאַחַר כָּךְ בַּדֶּרֶךְ אֶל הַיָּם עִם "שָֹאֵנו" עַל הַשְּׂפָתַיִם –
יִהְיֶה! יִהְיֶה! חַיָּב לִהְיוֹת!…
טְרַאסְק!
אֵלֶּה שֶׁלֹּא הָלְכוּ שׁוֹלָל אַחֲרֵי מְשִׁיחֵי הַמַּשְׁבֵּר
עִם כַּרְטִיסֵי לוֹטוֹ וְסוֹכְנֵי בִּטּוּחַ,
אֵלֶּה שֶׁאֵינָם מְאֻגָּדִים מִקֶּרֶב הַסּוֹפְרִים וְהָאָמָּנִים
הַיּוֹשְׁבִים בִּקְצֵה כַּדּוּר הָעוֹלָם
חַסְרֵי מָנוֹחַ בְּשֶׁל אַלְמוֹתִיּוּתָם הַמְחֹרֶרֶת
שֶׁעָמְדוּ בְּפִתּוּיֵי הַזְּקָנִים הַלְאֻמִּיִּים הַמְגֻדָּלִים,
הַמְדַגְדְּגִים אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם בְּסַנְטֵרֵיהֶן הַשְּׁמוּטִים
מִשִּׂמְחַת הַנִּצָּחוֹן הַגָּדוֹל עַל הָעָם,
שֶׁלֹּא נִסְחֲבוּ בִּידֵי הָעַכְבָּרִים הַנּוֹלָדִים חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים
הַמְבַקְשִׁים לְהַצִּיל אֶת הָעָם וְאֶת הַמַּשְׁבֵּר
בְּאֶמְצָעוּת מִלִּים בְּשָׂרִיּוֹת וּדְגָלִים מְחֻדָּדִים –
יְלָדִים!
הַיּוֹם כְּמוֹ תָּמִיד
נְקִיֵּי כַּפַּיִם וָלֵב,
בְּפָנִים מֻכְסָפוֹת מֵאוֹר
שֶׁל מְנוֹרוֹת נֵפְט בִּמְקוֹם גְּלוֹבּוּסִים,
עִם יַיִן בִּמְקוֹם סְפֵקוֹת,
עִם שִׁירָה מֵעַצְמָם לְכֻלָּם,
עִם שִׁירָה!
וְלֹא מִלִּים מֻמְצָאוֹת.
לָכֶם! לְאֵלֶּה הַנּוֹשְׂאִים אֶת עַצְמִיּוּתָם בְּקִרְבָּם
כְּמוֹ הָאַף אֶת נֶזֶם הַזָּהָב שֶׁל אִשָּׁה מִזְרָחִית,
לָכֶם! לְאֵלֶּה הַנִּסְחָבִים מִסּוֹף רְחוֹב הֶרְצֶל
וְשׁוֹתְקִים אֶת צַעֲקָתָם בְּמוֹ כֹּחָם:
פִּשְׁטוּ רַגְלַיִם,
בְּשִׂמְחָה מְחֻדֶּשֶׁת,
כְּמוֹ גְּמַלִּים לְבָנִים צְעִירִים בְּבֹקֶר מִדְבָּרִי,
וְהָנִיחוּ לַמִּזְדַּקְּנִים בְּטֶרֶם עֵת לַחֲלֹף
בִּדְרָכִים מִתְפַּתְּלוֹת סוֹאֲנוֹת מִשִּׂמְחָה,
בּוֹאוּ עִם לֶחֶם, שְׁעוּעִית וְיֵין "הוֹט סָוֹטֵרְן",
עִם שִׁירָה לְכָל מַה שֶּׁיָּפֶה…

 

איבערזעץ_עב עברית

מניפסט טראסק לשנת 1929

טְרַאסְק!
עַל הַדֶּרֶךְ הַמַּכְסִיפָה הַנִּמְשֶׁכֶת, בְּרַגְלַיִם רְחוּצוֹת וּנְקִיּוֹת
הַצְּעִירִים שֶׁקֻּדְּשׁוּ מִן הַזְּקֵנִים,
הַזְּקֵנִים שֶׁנּוֹתְרוּ עִם חֲלוּדַת הַסָּפֵק בַּדָּם,
הַצְּעִירִים בְּיָדַיִם מוּרָמוֹת אֶל הָרָקִיעַ הַצּוֹחֵק,
הַזְּקֵנִים בְּלִי פַּחַד מִפְּנֵי הַ"פֶּן יִהְיֶה" שֶׁל הַמָּחָר!
בְּפָנִים מֻכְסָפוֹת מֵאוֹר וְהִשְׁתַּקְּפוּת הַנְּשָׁמָה בְּעֵינֵיהֶם הַצּוֹחֲקוֹת תָּמִיד,
אֵלֶּה שֶׁאֵינָם עֲטוּפִים בִּמְעִילִים, אֵלֶּה שֶׁאֵינָם מְאֻפָּנִים עַל אוֹפַנַּיִם
בְּסוֹף רְחוֹב הֶרְצֶל עִם מִלָּה עַל הַשְּׂפָתַיִם:
יִהְיֶה!
טְרַאסְק!
חֲבוּרָה מִשְׂתָּרֶכֶת בָּרְחוֹבוֹת הַלֵּילִיִּים,
בְּגָרוֹן פָּתוּחַ לָאֲוִיר הַקַּר, לָאֲוִיר,
בְּלִי נַעֲלַיִם וּבְלִי חֲתִימוֹת עַל שִׁטְרֵי חוֹב בַּנְקָאִיִּים,
בְּלִי סוֹף הָעוֹלָם
וּבְלִי מְצָחִים קְמוּטִים מֵעַל לְאַפָּם,
בְּלִי כַּדּוּר הָאָרֶץ עַל הַשֶּׁכֶם
וּבְלִי אַרְנְקֵי שְׁלשָׁה קִילוֹ
עִם שִׂמְחָה עֲבוּר הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי,
בְּלִי נְבוּאוֹת אִיּוֹב
וּבְלִי חֲגוֹרוֹת הַצָּלָה לָעוֹלָם הַטּוֹבֵעַ –
טְרַאסְק!
בַּדֶּרֶךְ הַמֻּכְסֶפֶת לְיֵין "הוֹט סָוֹטֵרְן", שְׁעוּעִית עִם לֶחֶם
וְקוֹנְיָאק עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה,
וְאַחַר כָּךְ בַּדֶּרֶךְ אֶל הַיָּם עִם "שָֹאֵנו" עַל הַשְּׂפָתַיִם –
יִהְיֶה! יִהְיֶה! חַיָּב לִהְיוֹת!…
טְרַאסְק!
אֵלֶּה שֶׁלֹּא הָלְכוּ שׁוֹלָל אַחֲרֵי מְשִׁיחֵי הַמַּשְׁבֵּר
עִם כַּרְטִיסֵי לוֹטוֹ וְסוֹכְנֵי בִּטּוּחַ,
אֵלֶּה שֶׁאֵינָם מְאֻגָּדִים מִקֶּרֶב הַסּוֹפְרִים וְהָאָמָּנִים
הַיּוֹשְׁבִים בִּקְצֵה כַּדּוּר הָעוֹלָם
חַסְרֵי מָנוֹחַ בְּשֶׁל אַלְמוֹתִיּוּתָם הַמְחֹרֶרֶת
שֶׁעָמְדוּ בְּפִתּוּיֵי הַזְּקָנִים הַלְאֻמִּיִּים הַמְגֻדָּלִים,
הַמְדַגְדְּגִים אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם בְּסַנְטֵרֵיהֶן הַשְּׁמוּטִים
מִשִּׂמְחַת הַנִּצָּחוֹן הַגָּדוֹל עַל הָעָם,
שֶׁלֹּא נִסְחֲבוּ בִּידֵי הָעַכְבָּרִים הַנּוֹלָדִים חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים
הַמְבַקְשִׁים לְהַצִּיל אֶת הָעָם וְאֶת הַמַּשְׁבֵּר
בְּאֶמְצָעוּת מִלִּים בְּשָׂרִיּוֹת וּדְגָלִים מְחֻדָּדִים –
יְלָדִים!
הַיּוֹם כְּמוֹ תָּמִיד
נְקִיֵּי כַּפַּיִם וָלֵב,
בְּפָנִים מֻכְסָפוֹת מֵאוֹר
שֶׁל מְנוֹרוֹת נֵפְט בִּמְקוֹם גְּלוֹבּוּסִים,
עִם יַיִן בִּמְקוֹם סְפֵקוֹת,
עִם שִׁירָה מֵעַצְמָם לְכֻלָּם,
עִם שִׁירָה!
וְלֹא מִלִּים מֻמְצָאוֹת.
לָכֶם! לְאֵלֶּה הַנּוֹשְׂאִים אֶת עַצְמִיּוּתָם בְּקִרְבָּם
כְּמוֹ הָאַף אֶת נֶזֶם הַזָּהָב שֶׁל אִשָּׁה מִזְרָחִית,
לָכֶם! לְאֵלֶּה הַנִּסְחָבִים מִסּוֹף רְחוֹב הֶרְצֶל
וְשׁוֹתְקִים אֶת צַעֲקָתָם בְּמוֹ כֹּחָם:
פִּשְׁטוּ רַגְלַיִם,
בְּשִׂמְחָה מְחֻדֶּשֶׁת,
כְּמוֹ גְּמַלִּים לְבָנִים צְעִירִים בְּבֹקֶר מִדְבָּרִי,
וְהָנִיחוּ לַמִּזְדַּקְּנִים בְּטֶרֶם עֵת לַחֲלֹף
בִּדְרָכִים מִתְפַּתְּלוֹת סוֹאֲנוֹת מִשִּׂמְחָה,
בּוֹאוּ עִם לֶחֶם, שְׁעוּעִית וְיֵין "הוֹט סָוֹטֵרְן",
עִם שִׁירָה לְכָל מַה שֶּׁיָּפֶה…

 

Title
איבערזעץ_ייד יידיש

נאַבי סאַלאַך

קיינער ווייסט נישט דעם פֿרימאָרגן פֿון נאַבי סאַלאַך,
קיינער האָט נישט געציילט די פֿאַרגאַנגענע שטערן פֿון דער נאַכט,
דעם צעטראָגענעם געשריי פֿון פֿאַרטאָגיקער לופֿט
אויפֿן ברעג פֿון בלויען ים אין אָפּגעקילטן זאַמד.
גאָט איז גרויס און גייט אויף מיטן טאָג צו גלײַך,
קיינער האָט זײַן שטים נישט דערגרײכט,
קיינער האָט דעם ריח פֿון זײַנע הענט נישט געפֿילט.
פֿרימאָרגן־שטערן לײַכט אַרויס –
אַ ווײַסער וועג גייט אויף.
דאָס געלע אָפּגעקילטע זאַמד
נאָך אַ כאַמסינטאָג –
נאַבי סאַלאַך־טאָג –
האַ… האַ… האַ…
מילכוועגן אין הימלען
האַ… האַ… האַ…
קיינער ווייסט נישט וואָס איז הײַנט.
דאָס אויסגעקלאַפּטע פּײַקל קלאַפּט
פּיק פּיק פּאַק… פּיק פּיק פּאַק.
געזאַנגען הייבן אַלע הענט,
די גרינע פֿאָן מיט גרינעם שטויב אין ווינט.
אַלע הימלען עפֿענען זיך,
אַלע הימלען נעמען אויף דאָס קול,
הײַנט איז נאַבי סאַלאַך־טאָג!
פֿיס באָרוועסע פֿאַרברענטע,
דער ווײַסער וועג אונטער אַלע פֿיס,
איבער אַלע הענט גייט אַרויס די זון
און ווײַזט דעם וועג און הייסט דעם טאָג
און קלאַפּט אין די הערצער פֿון אַלטע אייביקייטן
פּיק פּיק פּאַק… פּיק פּיק פּאַק…
וועמענס וועלט איז בעסער?
אַ קריגל קאַלט וואַסער,
אַ מעסטל אײל־זייטונעס,
אין דרײַ פּיטעס אין אַ יום־טובֿ־טאָג.
הײַנט איז דער תּיקון־טאָג.
אויסגעלײזטע זאַנגען זינגען הײַנט
און דאָס פּײַקל קלאַפּט מיט טאַנצנדיקע הענט,
איין האַנט, צוויי הענט – פֿיר הענט,
פֿינף רינגען צוזאַמען
קיינער ווייסט נישט וואָס איז הײַנט,
בלויז דאָס אויסגעקלאַפּטע פּײַקל פֿון נאַבי סאַלאַך־טאָג.

איבערזעץ_יידעב יידיש עברית

נאַבי סאַלאַך

קיינער ווייסט נישט דעם פֿרימאָרגן פֿון נאַבי סאַלאַך,
קיינער האָט נישט געציילט די פֿאַרגאַנגענע שטערן פֿון דער נאַכט,
דעם צעטראָגענעם געשריי פֿון פֿאַרטאָגיקער לופֿט
אויפֿן ברעג פֿון בלויען ים אין אָפּגעקילטן זאַמד.
גאָט איז גרויס און גייט אויף מיטן טאָג צו גלײַך,
קיינער האָט זײַן שטים נישט דערגרײכט,
קיינער האָט דעם ריח פֿון זײַנע הענט נישט געפֿילט.
פֿרימאָרגן־שטערן לײַכט אַרויס –
אַ ווײַסער וועג גייט אויף.
דאָס געלע אָפּגעקילטע זאַמד
נאָך אַ כאַמסינטאָג –
נאַבי סאַלאַך־טאָג –
האַ… האַ… האַ…
מילכוועגן אין הימלען
האַ… האַ… האַ…
קיינער ווייסט נישט וואָס איז הײַנט.
דאָס אויסגעקלאַפּטע פּײַקל קלאַפּט
פּיק פּיק פּאַק… פּיק פּיק פּאַק.
געזאַנגען הייבן אַלע הענט,
די גרינע פֿאָן מיט גרינעם שטויב אין ווינט.
אַלע הימלען עפֿענען זיך,
אַלע הימלען נעמען אויף דאָס קול,
הײַנט איז נאַבי סאַלאַך־טאָג!
פֿיס באָרוועסע פֿאַרברענטע,
דער ווײַסער וועג אונטער אַלע פֿיס,
איבער אַלע הענט גייט אַרויס די זון
און ווײַזט דעם וועג און הייסט דעם טאָג
און קלאַפּט אין די הערצער פֿון אַלטע אייביקייטן
פּיק פּיק פּאַק… פּיק פּיק פּאַק…
וועמענס וועלט איז בעסער?
אַ קריגל קאַלט וואַסער,
אַ מעסטל אײל־זייטונעס,
אין דרײַ פּיטעס אין אַ יום־טובֿ־טאָג.
הײַנט איז דער תּיקון־טאָג.
אויסגעלײזטע זאַנגען זינגען הײַנט
און דאָס פּײַקל קלאַפּט מיט טאַנצנדיקע הענט,
איין האַנט, צוויי הענט – פֿיר הענט,
פֿינף רינגען צוזאַמען
קיינער ווייסט נישט וואָס איז הײַנט,
בלויז דאָס אויסגעקלאַפּטע פּײַקל פֿון נאַבי סאַלאַך־טאָג.

נבי סאלח

אַף אֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת בָּקְרוֹ שֶׁל נֶבִּי סָאלֶח,
אַף אֶחָד עוֹד לֹא מָנָה אֶת כּוֹכְבֵי הַלַּיְלָה הַחוֹלְפִים,
אֶת הַזְּעָקָה הַזּוֹעֶפֶת שֶׁל אֲוִיר הַשַּׁחַר
עַל חוֹף הַיָּם הַכָּחֹל בַּחוֹל הַצּוֹנֵן.
אֱלֹהִים גָּדוֹל וְזוֹרֵחַ בְּיַחַד עִם הַיּוֹם,
אַף אֶחָד לֹא הִשִּׂיג אֶת קוֹלוֹ,
אַף אֶחָד לֹא הִרְגִּישׁ אֶת רֵיחַ יָדָיו.
כּוֹכַב הַשַּׁחַר מִזְדַּהֵר וְנִגְלֶה –
דֶּרֶךְ בְּהִירָה מִתְנַשֵּׂאת
הַחוֹל הַצָּהֹב צוֹנֵן
לְאַחַר יוֹם חַמְסִין –
יוֹם נֶבִּי סָאלֶח –
הָהּ… הָהּ… הָהּ…
דַּרְכֵי חָלָב בַּשָּׁמַיִם
הָהּ… הָהּ… הָהּ…
אַף אֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה הַיּוֹם.
הַתֹּף הֶחָבוּט מַכֶּה
פִּיק פִּיק פָּק… פִּיק פִּיק פָּק.
קוֹל שִׁירָה מֵרִים אֶת כָּל הַיָּדַיִם
הַדֶּגֶל הַיָּרֹק עִם הָאָבָק הַיָּרֹק בָּרוּחַ.
כָּל הָרְקִיעִים נִפְתָּחִים,
כָּל הָרְקִיעִים קוֹלְטִים אֶת הַקּוֹל,
הַיּוֹם יוֹמוֹ שֶׁל נֶבִּי סָאלֶח!
רַגְלַיִם יְחֵפוֹת צְרוּבוֹת,
הַדֶּרֶךְ הַבְּהִירָה מִתַּחַת לְכָל הָרַגְלַיִם,
מֵעַל לִידֵי כֻּלָּם זוֹרַחַת הַשֶּׁמֶשׁ
וּמַרְאָה אֶת הַדֶּרֶךְ וּמְצַוָּה אֶת הַיּוֹם
וּפוֹעֶמֶת בִּלְבָבוֹת שֶׁל נְצָחִים עַתִּיקִים
פִּיק פִּיק פָּק… פִּיק פִּיק פָּק…
עוֹלָמוֹ שֶׁל מִי טוֹב יוֹתֵר?
כַּד מַיִם צוֹנְנִים,
מְעַט זֵית-שֶׁמֶן,
וְשָׁלשׁ פִּתּוֹת בְּיוֹם חַג.
הַיּוֹם יוֹם הַתִּקּוּן.
שִׁבֳּלִים גְּאוּלוֹת שָׁרוֹת הַיּוֹם
וְהַתֹּף מַכֶּה בְּרִקּוּד יָדַיִם
יָד אַחַת, שְׁתֵּי יָדַיִם – אַרְבַּע יָדַיִם,
חָמֵשׁ טַבָּעוֹת גַּם יַחַד
אַף אֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה יוֹם הַיּוֹם
מִלְּבַד הַתֹּף הֶחָבוּט שֶׁל יוֹם נֶבִּי סָאלֶח.

איבערזעץ_עב עברית

נבי סאלח

אַף אֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת בָּקְרוֹ שֶׁל נֶבִּי סָאלֶח,
אַף אֶחָד עוֹד לֹא מָנָה אֶת כּוֹכְבֵי הַלַּיְלָה הַחוֹלְפִים,
אֶת הַזְּעָקָה הַזּוֹעֶפֶת שֶׁל אֲוִיר הַשַּׁחַר
עַל חוֹף הַיָּם הַכָּחֹל בַּחוֹל הַצּוֹנֵן.
אֱלֹהִים גָּדוֹל וְזוֹרֵחַ בְּיַחַד עִם הַיּוֹם,
אַף אֶחָד לֹא הִשִּׂיג אֶת קוֹלוֹ,
אַף אֶחָד לֹא הִרְגִּישׁ אֶת רֵיחַ יָדָיו.
כּוֹכַב הַשַּׁחַר מִזְדַּהֵר וְנִגְלֶה –
דֶּרֶךְ בְּהִירָה מִתְנַשֵּׂאת
הַחוֹל הַצָּהֹב צוֹנֵן
לְאַחַר יוֹם חַמְסִין –
יוֹם נֶבִּי סָאלֶח –
הָהּ… הָהּ… הָהּ…
דַּרְכֵי חָלָב בַּשָּׁמַיִם
הָהּ… הָהּ… הָהּ…
אַף אֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה הַיּוֹם.
הַתֹּף הֶחָבוּט מַכֶּה
פִּיק פִּיק פָּק… פִּיק פִּיק פָּק.
קוֹל שִׁירָה מֵרִים אֶת כָּל הַיָּדַיִם
הַדֶּגֶל הַיָּרֹק עִם הָאָבָק הַיָּרֹק בָּרוּחַ.
כָּל הָרְקִיעִים נִפְתָּחִים,
כָּל הָרְקִיעִים קוֹלְטִים אֶת הַקּוֹל,
הַיּוֹם יוֹמוֹ שֶׁל נֶבִּי סָאלֶח!
רַגְלַיִם יְחֵפוֹת צְרוּבוֹת,
הַדֶּרֶךְ הַבְּהִירָה מִתַּחַת לְכָל הָרַגְלַיִם,
מֵעַל לִידֵי כֻּלָּם זוֹרַחַת הַשֶּׁמֶשׁ
וּמַרְאָה אֶת הַדֶּרֶךְ וּמְצַוָּה אֶת הַיּוֹם
וּפוֹעֶמֶת בִּלְבָבוֹת שֶׁל נְצָחִים עַתִּיקִים
פִּיק פִּיק פָּק… פִּיק פִּיק פָּק…
עוֹלָמוֹ שֶׁל מִי טוֹב יוֹתֵר?
כַּד מַיִם צוֹנְנִים,
מְעַט זֵית-שֶׁמֶן,
וְשָׁלשׁ פִּתּוֹת בְּיוֹם חַג.
הַיּוֹם יוֹם הַתִּקּוּן.
שִׁבֳּלִים גְּאוּלוֹת שָׁרוֹת הַיּוֹם
וְהַתֹּף מַכֶּה בְּרִקּוּד יָדַיִם
יָד אַחַת, שְׁתֵּי יָדַיִם – אַרְבַּע יָדַיִם,
חָמֵשׁ טַבָּעוֹת גַּם יַחַד
אַף אֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה יוֹם הַיּוֹם
מִלְּבַד הַתֹּף הֶחָבוּט שֶׁל יוֹם נֶבִּי סָאלֶח.

יעד בירן הוא חוקר יידיש בעל דוקטורט באוניברסיטה העברית בנושא ספרות מסעות ביידיש לארץ ישראל. פרסם ספר סיפורים קצרים "לצחוק עם לטאות", כותב את תכניות מופעי "אסתּרס קאַבאַרעט", מלמד יידיש במוסדות שונים, ומדריך סיורים בעקבות תרבות יידיש בישראל.

לכל נשים כותבות

כתיבת נשים

זינגיקע רעגנס

גשמים מזמרים

כתיבת נשים

איך שווים אויף די ריזיקע כוואַליעס פֿון צײַט

שיריה של רחל בוימוול

כתיבת נשים

לידער פֿון רייזל זשיכלינסקי

שיריה של רייזל ז'יכלינסקי

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור