די מחילה

מחילה
תרגום:
הקדמה
ילדותו של ה' ליוויק לא הייתה קלה. המשורר, הסופר והמסאי נולד ב-1888 בעיירה הומן בבלארוס למשפחה מרובת ילדים והוא היה הבכור מבין תשעה ילדים. משפחתו חיה בדוחק רב והאב, שהתפרנס בקושי מלימוד נערות עברית בסיסית לצורך תפילה, היה אדם קשה וקצר רוח שגם היכה את ילדיו. בשנותיו המאוחרות מעלה ליוויק את הסיפור "מחילה" בו הוא חוזר אל בית ילדותו ומעלה על הכתב את היחסים המורכבים בין הדורות כאשר במרכז הסיפור עומדות סבתו ואימו. בקריאה פשוטה הסיפור עשוי להיראות קטן ונאיבי, אך הקורא שמכיר את הרקע המשפחתי של לייוויק לא יכול שלא לתהות לאיזו מחילה בין דורית הוא מייחל.

Woman Praying, Vincent van Gogh, 1883
יידיש

יעדן ערבֿ־יום־כּיפּור פֿלעג איך, אין מײַנע ײִנגל־יאָרן אין שטעטל, גיין צו דער באָבע רייזע, מײַן טאַטנס מאַמע, זי זאָל מיך בענטשן. 

גיין האָב איך ניט באַדאַרפֿט קיין סך, ווײַל די באָבע רייזע – זינט איך האָב זי געדענקט, אַן אַלמנה – האָט זיך אויפֿגעהאַלטן בײַ איר טאָכטער, בײַ דער מומע רבֿקה, דעם טאַטנס שוועסטער, וועלכע האָט געוווינט ניט ווײַט פֿון אונדזער שטיבל, כּמעט אַנטקעגן איבער. 

געווען אַ צײַט, ווען די באָבע רייזע האָט געוווינט מיט אונדז, אָבער צווישן איר און מײַן מאַמען איז ניט געווען קיין שלום – האָט זיך די באָבע אַריבערגעקליבן צו איר טאָכטער רבֿקה. 

דער טאַטע מײַנער איז ניט געווען צופֿרידן דערפֿון. ער האָט אָבער אײַנגעזען, אַז ער קען דעם שלום ניט אײַנשטעלן און אַז ס'איז בעסער די באָבע זאָל זיך אויפֿהאַלטן בײַ זײַן שוועסטער.

פֿאַר וואָס איז ניט געווען קיין שלום צווישן דער באָבען און מײַן מאַמען – איז מיר ניט לײַכט צו זאָגן. איצט, מיט אַ פֿופֿציק יאָר שפּעטער, ווען איך טראַכט וועגן דעם, זעען מיר אויס די סיבות זייער קינדעריש. ביידע פֿרויען זײַנען געווען גוטע אין זייער נאַטור – שטילע און שעמעוודיקע. מערניט – ביידע זײַנען געווען פֿאַרהאָרעוועטע, אַרײַנגעקלאַמערטע אינעם ביטערן קלעם פֿון פּרנסה. ביידע זײַנען זיי געווען בעקערינס. און בעקערײַ, אין אַמאָליקן שטעטל, אין די פּרימיטיווסטע אופֿנים, איז געווען אַ שווערע מלאָכה ביז גאָר. ממש אַ פּראַצע. און די באָבע, שוין דעמאָלט אַ זקנה, אַ דערפֿאַרענע ברויטבעקערין, האָט בשום־אופֿן אויף אירע עלטערע יאָרן ניט געוואָלט אויפֿגעבן ניט איר קרעמל אויפֿן מאַרק און ניט די ברויטגעבעקסן אירע. איז פֿאַר זיי ביידן, פֿאַר די צוויי בעקערינס, ניט געווען גענוג פּלאַץ אין אונדזער שטיבל. דער הויפּט האָבן זיי זיך ניט געקענט אײַנטיילן מיט דעם אויוון אונדזערן. איין אויוון פֿאַר צוויי בעקערינס. יעדע האָט געוואָלט איר געבעק וואָס פֿריִער אַרײַנזעצן אין אויוון, כּדי וואָס פֿריִער אים האָבן פֿאַרטיק צום מאַרק.

איך געדענק אָפֿטע צוזאַמענשטױסן צווישן זיי צוליבן אויוון. פֿאַראיבלס, ניט אַרויסגעזאָגטע פֿאַרדראָסן, וואָס פֿלעגן סוף־כּל־סוף אַרויספּלאַצן און אַריבערגיין אין אַ קריג.

די ערשטע אומהיימלעכע ברויט־מחלוקת, וואָס האָט זיך אַנטפּלעקט פֿאַר מיר אין מײַן קינדהייט. אַ מחלוקת וואָס איז געפֿאַלן שווער אויף מײַן געמיט. איך האָב ניט געװוּסט מיט וועמען צו האַלטן, וועמען אָנצונעמען פֿאַר גערעכט. איך האָב ניט איין מאָל געזען זיי ביידן מיט אויגן רויטע פֿון געוויין.

ווען די באָבע האָט זיך אַרויסגעקליבן פֿון אונדז און איז אַוועק וווינען קעגן איבער צו דער מומע רבֿקה, איז אין שטוב בײַ אונדז לפּנים געוואָרן לײַכטער. אָבער נאָר טאַקע לפּנים. סײַ דער טאַטע, סײַ די מאַמע האָבן אין דער אמתן אויסגעקוקט ווי פֿאַרשולדיקטע. די באָבע אַליין, אין איר נײַער זעלבשטענדיקייט, האָט זיך אויך ניט געפֿילט צופֿרידן. אויך זי האָט אין איר האַרצן געטראָגן אַ היפּשן טייל שולדיקייט, און איך, דער עלטסטער פֿון די אייניקלעך, בין געוואָרן דעריבער פֿאַר איר דער נאָענטסטער, צו וועמען זי האָט, בײַ יעדער געלעגנהייט, געזוכט אַרױסצוּװײַזן גוטסקייט און ליבשאַפֿט – די גוטסקייט, וואָס מענטשן, אין זייערע בידנע צוזאַמענשטויסן, פֿאַרשטיקן אין זיך, דעקן עס צו ווי מיט אַ שווערן שטיין און זײַנען גערן אַז עמעצער זאָל זײ קומען אַנטקעגן און העלפֿן אַ ריר צו טאָן דעם שטיין פֿון איבערן האַרץ.

די מאַמע האָט געװוּסט אַז איך גיי צו דער באָבען אָפֿטער ווי די אַנדערע קינדער, און איך האָב געפֿילט אַז זי איז געווען צופֿרידן דערפֿון. אויך פֿאַר איר בין איך געווען דער שליח וואָס צעשטערט אַ ביסל די שווערקייט פֿון זייער רוגז. 

דער רוגז אָבער האָט אָנגעהאַלטן לאַנג, כּמעט אַ גאַנץ יאָר. די באָבע איז ניט געקומען צו אונדז, און די מאַמע האָט אויסגעמיטן צו גיין צו דער מומע רבֿקהן אין שטוב. שוויגער און שנור האָבן אַ גאַנץ יאָר ניט גערעדט צווישן זיך. די מאַמע האָט געהאַלטן, אַז די באָבע איז שולדיקער פֿון איר, ווײַל זי, די באָבע, איז איין מענטש אַליין און דאַרף ניט זײַן אַזוי אַרײַנגעטאָן מיט לײַב און לעבן אינעם ברויטגעבעק ווי זי, די מאַמע מײַנע, וואָס טראָגט אויף זיך דעם פּרנסה־יאָך פֿון אַ גאַנץ הויזגעזינד.

גאָר שווער איז געווען דעם טאַטנס לאַגע. אָט זע איך אים ווי ער וויגט זיך צווישן צוויי נאָענטסטע מענטשן, צווישן צוויי פֿליכטן, און ווייס ניט ווי אויסצוקומען מיט זיך. 

און דער ציגלנער אויוון, דער ברײט צעשפּרייטער מיוחס איבער אַ גאַנצן דריטל שטח פֿון אונדזער שטיבל, טוט זיך זײַנס: ער פֿײַערט זיך אָן, ברענט זיך אָן, נעמט אַרײַן געבעק נאָך געבעק, גיט זיי אַרויס צוריק אויסגעבאַקן און פֿאַרברוינט, פֿאַרלעשט זיך, ווערט אָפּגעקילט און שלאָפֿט אײַן, און ס'אַרט אים גאָר ניט, וואָס מאַמע און באָבע זײַנען צעקריגט און רעדן נישט צווישן זיך צוליב אים.

כּמעט אַ גאַנץ קײַלעכדיק יאָר רעדן זיי ניט איינע מיט דער אַנדערער צוליב אים. 

ביז אַ נס געשעט – ערבֿ־יום־כּיפּור קומט אָן.

גאַנץ פֿרי בין איך שוין בײַ דער באָבען, זי זאָל מיך בענטשן. ניט נאָר איך. אַלע קינדער אונדזערע.

די מאַמע אַליין האָט געזאָגט: "גייט, קינדער, צו דער באָבען אויף בענטשונג". די מאַמע האָט עס געזאָגט מיט אַ כּוונה, אַז דער טאַטע זאָל הערן ווי זי זאָגט עס. ס'האָט מיך אַ הייב געטאָן מיט אַן אימפּעט, מיט אַ געלויף. ס'וועלן װוּנדער געשען, האָב איך געפֿילט. אַ ווײַסע, הייליקע פֿרייד וועט קומען ווי נאָר די באָבע וועט אויסשטרעקן אירע הענט און אַרויפֿלייגן זיי אויף מײַן קאָפּ.

די באָבע איז אָנגעטאָן שבתדיק. אָרעם, אָבער ציכטיק. איר פּנים ווײַס, ליכטיק. זי איז אַ קליינע, אַ נידעריקע, אָבער איצט זעט זי אויס אַ סך העכער. די שפּיצן פֿון איר טיכל אויפֿן קאָפּ ציטערן ווי פֿלעמלעך. די שפּאַקולן איבער איר נאָז פֿלאַטערן, וואָרעם פֿון אירע אויגן רינען שוין גרויסע טרערן. שוין, איידער נאָך זי הייבט אָן איר ברכה. 

און אָט הייבט זי אָן. דאָס האַרץ נעמט אין מיר קלאַפּן ווי איך דערשפּיר אירע אַלטע, אויסגעהאָרעוועטע הענט איבער מיר, ווי זיי לייגן זיך אַרויף אויף מײַנע האָר פֿון קאָפּ און דעקן איבער מײַן שטערן. זי ציט צו דעם קאָפּ מײַנעם צו זיך, און אירע ליפּן נעמען זיך באַוועגן, נעמען פֿליסטערן, און ווערטער, קוים־קוים צו הערן זיי, נעמען אַראָפּפֿליסן פֿון אירע ליפּן אי מיט אַ געזאַנג אַזאַ, אי מיט אַ שלוכץ אַזאַ – אַ געזאַנג־געוויין, וואָס צעגיסט זיך איבער אַלע אבֿרים.

אַז זי ענדיקט, גיט זי אַ פֿרעג:

"וואָס מאַכט די מאַמע?"

און אַז איך זאָג: "די מאַמע האָט געהייסן גיין צו דיר אויף בענטשונג", ווערט איר פּנים נאָך פֿײַערלעכער אויפֿגעלויכטן. זי גיט זיך אַ שטעל אויף און גיט אַ זאָג: "איצט וועל איך גיין מיט אײַך קינדער, צו דער מאַמען".

מיט גרויס שׂימחה יאָגן מיר צו דער שטוב צו אונדז. מיר לויפֿן אַרײַן מיט דער בשׂורה:

"די באָבע גייט צו אונדז!"

און אָט איז זי שוין אַריבער די שוועל. טאַטע און מאַמע שטייען דורכגענומענע מיט ייִראת־הכּבֿוד.

‏"אַ גוט יום־כּיפּור, אַ גוט יאָר. מחילה און סליחה אונדז און אַלע ייִדן. מחילה, קינדער, מחילה".

יידיש עברית

יעדן ערבֿ־יום־כּיפּור פֿלעג איך, אין מײַנע ײִנגל־יאָרן אין שטעטל, גיין צו דער באָבע רייזע, מײַן טאַטנס מאַמע, זי זאָל מיך בענטשן. 

גיין האָב איך ניט באַדאַרפֿט קיין סך, ווײַל די באָבע רייזע – זינט איך האָב זי געדענקט, אַן אַלמנה – האָט זיך אויפֿגעהאַלטן בײַ איר טאָכטער, בײַ דער מומע רבֿקה, דעם טאַטנס שוועסטער, וועלכע האָט געוווינט ניט ווײַט פֿון אונדזער שטיבל, כּמעט אַנטקעגן איבער. 

געווען אַ צײַט, ווען די באָבע רייזע האָט געוווינט מיט אונדז, אָבער צווישן איר און מײַן מאַמען איז ניט געווען קיין שלום – האָט זיך די באָבע אַריבערגעקליבן צו איר טאָכטער רבֿקה. 

דער טאַטע מײַנער איז ניט געווען צופֿרידן דערפֿון. ער האָט אָבער אײַנגעזען, אַז ער קען דעם שלום ניט אײַנשטעלן און אַז ס'איז בעסער די באָבע זאָל זיך אויפֿהאַלטן בײַ זײַן שוועסטער.

פֿאַר וואָס איז ניט געווען קיין שלום צווישן דער באָבען און מײַן מאַמען – איז מיר ניט לײַכט צו זאָגן. איצט, מיט אַ פֿופֿציק יאָר שפּעטער, ווען איך טראַכט וועגן דעם, זעען מיר אויס די סיבות זייער קינדעריש. ביידע פֿרויען זײַנען געווען גוטע אין זייער נאַטור – שטילע און שעמעוודיקע. מערניט – ביידע זײַנען געווען פֿאַרהאָרעוועטע, אַרײַנגעקלאַמערטע אינעם ביטערן קלעם פֿון פּרנסה. ביידע זײַנען זיי געווען בעקערינס. און בעקערײַ, אין אַמאָליקן שטעטל, אין די פּרימיטיווסטע אופֿנים, איז געווען אַ שווערע מלאָכה ביז גאָר. ממש אַ פּראַצע. און די באָבע, שוין דעמאָלט אַ זקנה, אַ דערפֿאַרענע ברויטבעקערין, האָט בשום־אופֿן אויף אירע עלטערע יאָרן ניט געוואָלט אויפֿגעבן ניט איר קרעמל אויפֿן מאַרק און ניט די ברויטגעבעקסן אירע. איז פֿאַר זיי ביידן, פֿאַר די צוויי בעקערינס, ניט געווען גענוג פּלאַץ אין אונדזער שטיבל. דער הויפּט האָבן זיי זיך ניט געקענט אײַנטיילן מיט דעם אויוון אונדזערן. איין אויוון פֿאַר צוויי בעקערינס. יעדע האָט געוואָלט איר געבעק וואָס פֿריִער אַרײַנזעצן אין אויוון, כּדי וואָס פֿריִער אים האָבן פֿאַרטיק צום מאַרק.

איך געדענק אָפֿטע צוזאַמענשטױסן צווישן זיי צוליבן אויוון. פֿאַראיבלס, ניט אַרויסגעזאָגטע פֿאַרדראָסן, וואָס פֿלעגן סוף־כּל־סוף אַרויספּלאַצן און אַריבערגיין אין אַ קריג.

די ערשטע אומהיימלעכע ברויט־מחלוקת, וואָס האָט זיך אַנטפּלעקט פֿאַר מיר אין מײַן קינדהייט. אַ מחלוקת וואָס איז געפֿאַלן שווער אויף מײַן געמיט. איך האָב ניט געװוּסט מיט וועמען צו האַלטן, וועמען אָנצונעמען פֿאַר גערעכט. איך האָב ניט איין מאָל געזען זיי ביידן מיט אויגן רויטע פֿון געוויין.

ווען די באָבע האָט זיך אַרויסגעקליבן פֿון אונדז און איז אַוועק וווינען קעגן איבער צו דער מומע רבֿקה, איז אין שטוב בײַ אונדז לפּנים געוואָרן לײַכטער. אָבער נאָר טאַקע לפּנים. סײַ דער טאַטע, סײַ די מאַמע האָבן אין דער אמתן אויסגעקוקט ווי פֿאַרשולדיקטע. די באָבע אַליין, אין איר נײַער זעלבשטענדיקייט, האָט זיך אויך ניט געפֿילט צופֿרידן. אויך זי האָט אין איר האַרצן געטראָגן אַ היפּשן טייל שולדיקייט, און איך, דער עלטסטער פֿון די אייניקלעך, בין געוואָרן דעריבער פֿאַר איר דער נאָענטסטער, צו וועמען זי האָט, בײַ יעדער געלעגנהייט, געזוכט אַרױסצוּװײַזן גוטסקייט און ליבשאַפֿט – די גוטסקייט, וואָס מענטשן, אין זייערע בידנע צוזאַמענשטויסן, פֿאַרשטיקן אין זיך, דעקן עס צו ווי מיט אַ שווערן שטיין און זײַנען גערן אַז עמעצער זאָל זײ קומען אַנטקעגן און העלפֿן אַ ריר צו טאָן דעם שטיין פֿון איבערן האַרץ.

די מאַמע האָט געװוּסט אַז איך גיי צו דער באָבען אָפֿטער ווי די אַנדערע קינדער, און איך האָב געפֿילט אַז זי איז געווען צופֿרידן דערפֿון. אויך פֿאַר איר בין איך געווען דער שליח וואָס צעשטערט אַ ביסל די שווערקייט פֿון זייער רוגז. 

דער רוגז אָבער האָט אָנגעהאַלטן לאַנג, כּמעט אַ גאַנץ יאָר. די באָבע איז ניט געקומען צו אונדז, און די מאַמע האָט אויסגעמיטן צו גיין צו דער מומע רבֿקהן אין שטוב. שוויגער און שנור האָבן אַ גאַנץ יאָר ניט גערעדט צווישן זיך. די מאַמע האָט געהאַלטן, אַז די באָבע איז שולדיקער פֿון איר, ווײַל זי, די באָבע, איז איין מענטש אַליין און דאַרף ניט זײַן אַזוי אַרײַנגעטאָן מיט לײַב און לעבן אינעם ברויטגעבעק ווי זי, די מאַמע מײַנע, וואָס טראָגט אויף זיך דעם פּרנסה־יאָך פֿון אַ גאַנץ הויזגעזינד.

גאָר שווער איז געווען דעם טאַטנס לאַגע. אָט זע איך אים ווי ער וויגט זיך צווישן צוויי נאָענטסטע מענטשן, צווישן צוויי פֿליכטן, און ווייס ניט ווי אויסצוקומען מיט זיך. 

און דער ציגלנער אויוון, דער ברײט צעשפּרייטער מיוחס איבער אַ גאַנצן דריטל שטח פֿון אונדזער שטיבל, טוט זיך זײַנס: ער פֿײַערט זיך אָן, ברענט זיך אָן, נעמט אַרײַן געבעק נאָך געבעק, גיט זיי אַרויס צוריק אויסגעבאַקן און פֿאַרברוינט, פֿאַרלעשט זיך, ווערט אָפּגעקילט און שלאָפֿט אײַן, און ס'אַרט אים גאָר ניט, וואָס מאַמע און באָבע זײַנען צעקריגט און רעדן נישט צווישן זיך צוליב אים.

כּמעט אַ גאַנץ קײַלעכדיק יאָר רעדן זיי ניט איינע מיט דער אַנדערער צוליב אים. 

ביז אַ נס געשעט – ערבֿ־יום־כּיפּור קומט אָן.

גאַנץ פֿרי בין איך שוין בײַ דער באָבען, זי זאָל מיך בענטשן. ניט נאָר איך. אַלע קינדער אונדזערע.

די מאַמע אַליין האָט געזאָגט: "גייט, קינדער, צו דער באָבען אויף בענטשונג". די מאַמע האָט עס געזאָגט מיט אַ כּוונה, אַז דער טאַטע זאָל הערן ווי זי זאָגט עס. ס'האָט מיך אַ הייב געטאָן מיט אַן אימפּעט, מיט אַ געלויף. ס'וועלן װוּנדער געשען, האָב איך געפֿילט. אַ ווײַסע, הייליקע פֿרייד וועט קומען ווי נאָר די באָבע וועט אויסשטרעקן אירע הענט און אַרויפֿלייגן זיי אויף מײַן קאָפּ.

די באָבע איז אָנגעטאָן שבתדיק. אָרעם, אָבער ציכטיק. איר פּנים ווײַס, ליכטיק. זי איז אַ קליינע, אַ נידעריקע, אָבער איצט זעט זי אויס אַ סך העכער. די שפּיצן פֿון איר טיכל אויפֿן קאָפּ ציטערן ווי פֿלעמלעך. די שפּאַקולן איבער איר נאָז פֿלאַטערן, וואָרעם פֿון אירע אויגן רינען שוין גרויסע טרערן. שוין, איידער נאָך זי הייבט אָן איר ברכה. 

און אָט הייבט זי אָן. דאָס האַרץ נעמט אין מיר קלאַפּן ווי איך דערשפּיר אירע אַלטע, אויסגעהאָרעוועטע הענט איבער מיר, ווי זיי לייגן זיך אַרויף אויף מײַנע האָר פֿון קאָפּ און דעקן איבער מײַן שטערן. זי ציט צו דעם קאָפּ מײַנעם צו זיך, און אירע ליפּן נעמען זיך באַוועגן, נעמען פֿליסטערן, און ווערטער, קוים־קוים צו הערן זיי, נעמען אַראָפּפֿליסן פֿון אירע ליפּן אי מיט אַ געזאַנג אַזאַ, אי מיט אַ שלוכץ אַזאַ – אַ געזאַנג־געוויין, וואָס צעגיסט זיך איבער אַלע אבֿרים.

אַז זי ענדיקט, גיט זי אַ פֿרעג:

"וואָס מאַכט די מאַמע?"

און אַז איך זאָג: "די מאַמע האָט געהייסן גיין צו דיר אויף בענטשונג", ווערט איר פּנים נאָך פֿײַערלעכער אויפֿגעלויכטן. זי גיט זיך אַ שטעל אויף און גיט אַ זאָג: "איצט וועל איך גיין מיט אײַך קינדער, צו דער מאַמען".

מיט גרויס שׂימחה יאָגן מיר צו דער שטוב צו אונדז. מיר לויפֿן אַרײַן מיט דער בשׂורה:

"די באָבע גייט צו אונדז!"

און אָט איז זי שוין אַריבער די שוועל. טאַטע און מאַמע שטייען דורכגענומענע מיט ייִראת־הכּבֿוד.

‏"אַ גוט יום־כּיפּור, אַ גוט יאָר. מחילה און סליחה אונדז און אַלע ייִדן. מחילה, קינדער, מחילה".

בשנות ילדותי בשטעטל, נהגתי ללכת בכל ערב יום הכיפורים לסבתא רייזֶה, אמו של אבי, לקבל ברכה.

לא היה עלי לצעוד מרחק רב, כי סבתא רייזֶה, מאז שהכרתי אותה, הייתה אלמנה שפרנסה עצמה אצל בתה, הדודה רבקה, אחות אבי שהתגוררה לא הרחק מביתנו הקטן, כמעט ממול.

היה פרק זמן בו סבתא רייזֶה התגוררה איתנו, אך בינה לבין אמי לא שרר שלום, לכן עברה הסבתא להתגורר אצל בתה רבקה.

אבי לא היה מרוצה מכך, אך הוא הבין שאין ביכולתו לכונן שלום ביניהן ולכן מוטב שהסבתא תפרנס עצמה אצל אחותו.

 לא קל לי לומר מדוע לא שרר שלום בין סבתא לבין אמי. כשאני מהרהר בכך היום, חמישים שנה מאוחר יותר, הסיבות נראות לי ילדותיות מאד. שתי הנשים היו טובות לב מטבען, שקטות וביישניות. עם זאת, הן היו נשים קשות יום, אחוזות בצבת מצוקת הפרנסה. שתיהן היו אופות. האפייה בשטעטל בימים ההם התבצעה בדרכים הפרימיטיביות ביותר, ולכן הייתה עבודה קשה מאד, עבודת פרך של ממש. הסבתא, אז כבר זקנה ואופת לחם מנוסה, לא הסכימה בשום אופן לוותר על הדוכן בשוק ועל מאפי הלחם שלה. אולם, בביתנו הקטן לא היה מקום לשתי אופות. הן לא יכלו לחלוק זו עם זו את התנור שלנו, תנור אחד לשתי אופות. כל אחת מהן ביקשה להכניס את מאפֵיהַ לתנור מוקדם ככל האפשר, על מנת שיהיו מוכנים לשוק מוקדם ככל האפשר.

אני זוכר עימותים תכופים ביניהן בגלל התנור. תחושות כעס ועוינות שלא באו לידי ביטוי התפרצו בסופו של דבר והפכו למלחמה.

מחלוקת הלחם המטרידה הראשונה, אשר התגלעה לעיניי בימי ילדותי, העכירה את רוחי. לא ידעתי לצד מי להיות, את מי להצדיק. לא פעם ראיתי את שתיהן ועיניהן אדומות מבכי.

כאשר עזבה סבתא את ביתנו ועברה לגור ממול אצל הדודה רבקה, למראית עין נעשה קל יותר בבתינו, אך רק למראית עין. למעשה, גם אבא וגם אמא נִדְמו כאשמים. גם סבתא, בעצמאותה החדשה, לא חשה מרוצה. גם היא נשאה בליבה חלק גדול מהאשמה. ואני, המבוגר שבנכדים, הפכתי לקרוב ביותר עבורה, למי שבכל הזדמנות חיפשה להראות לו טוב לב ואהבה, טוב לב שאנשים נוטים להדחיק ולהליט כמו באבן כבדה בעימותים העלובים ביניהם. הם היו שמחים לו בא מישהו לקראתם וסייע להם להסירה מליבם.

אמא ידעה שאני הולך לסבתא לעיתים תכופות, יותר מן הילדים האחרים, ואני חשתי שהייתה מרוצה מכך. גם עבורה הייתי השליח המשבש מעט את הסבל שנבע מהרוגז שביניהן.

הרוגז החזיק מעמד זמן רב, שנה שלמה כמעט. סבתא לא באה אלינו, ואימא נמנעה מלהיכנס לביתה של הדודה רבקה. חמות וכלה לא דברו ביניהן שנה שלימה. אמא סברה שסבתא אשמה יותר ממנה, מאחר שהיא, סבתא, הייתה  אדם בודד ולא הייתה צריכה להיות מסורה בגוף ונפש לאפיית לחם כמוה, כאימא שלי, שנשאה בעול פרנסת המשפחה.

קשה במיוחד היה מצבו של אבי. עודני רואה אותו מתחבט בין שני האנשים הקרובים לו ביותר, בין שתי המחויבויות, ולא מסוגל להתמודד עם המצב.

בינתיים, תנור הלבנים המיוחס הפרוש במלוא הדרו על שליש מביתנו הקטן ממשיך בשלו: הוא ניצת, מתלהט, מקבל לתוכו דברי מאפה אחד אחר השני, מוציא אותם אפויים ומושחמים, נכבה, מתקרר ונרדם, ואין זה מפריע לו כלל שאימא וסבתא חלוקות ביניהן ואינן מדברות אחת עם השנייה בגללו.

שנה שלמה כמעט הן אינן מדברות זו עם זו בגללו.

עד שקורה נס, מגיע ערב יום הכיפורים.

מוקדם בבוקר אני כבר אצל סבתא, כדי לקבל את ברכתה. לא רק אני. כל הילדים שלנו.

אמא בעצמה אמרה: "לכו ילדים לסבתא לקבל ברכות." אמא אמרה זאת מתוך כוונה, בכדי שאבא ישמע את דבריה.

התרוממתי ורצתי במהירות. חשתי שדברים נפלאים עומדים להתרחש. שמחה קדושה וטהורה תגיע כשסבתא תפשוט את ידיה ותניחן על ראשי.

סבתא לבושה בבגדי שבת. דלים, אך נקיים. פניה לבנים ומוארים. היא קטנה ונמוכה, אך עכשיו היא נראית גבוהה הרבה יותר. קצוות המטפחת שעל ראשה נרעדים כלהבות קטנטנות. המשקפיים שעל אפה מפרפרים בשל הדמעות הגדולות הזולגות כבר מעיניה, עוד לפני שהתחילה לברך.

והנה היא מתחילה. ליבי מתחיל לפעום כשאני חש בידיה הזקנות והמותשות מונחות על שער ראשי ומכסות את מצחי. היא מושכת אליה את ראשי ושפתיה מתחילות לנוע ולמלמל, ומילים שנשמעות בקושי מתחילות לזרום משפתיה במין ניגון, במין יבבת ניגון, אשר מתמוססת בתוך אברי הגוף.

כשהיא מסיימת היא שואלת:

"מה שלום אימא?"

וכשאני אומר: "אימא אמרה לבוא אלייך לקבל ברכה", מאירה החגיגיות את פניה ביתר שאת. היא מתרוממת ואומרת: "עכשיו אלך אתכם, ילדים, לאימא."

בשמחה גדולה אנו ממהרים לביתנו. אנו רצים פנימה עם הבשורה:

"סבתא באה אלינו!"

הנה היא כבר חצתה את המפתן. אבא ואימא עומדים ביראת כבוד.

"יום כיפורים טוב, שנה טובה. מחילה וסליחה לנו ולכל היהודים. מחילה, ילדים, מחילה."

עברית

בשנות ילדותי בשטעטל, נהגתי ללכת בכל ערב יום הכיפורים לסבתא רייזֶה, אמו של אבי, לקבל ברכה.

לא היה עלי לצעוד מרחק רב, כי סבתא רייזֶה, מאז שהכרתי אותה, הייתה אלמנה שפרנסה עצמה אצל בתה, הדודה רבקה, אחות אבי שהתגוררה לא הרחק מביתנו הקטן, כמעט ממול.

היה פרק זמן בו סבתא רייזֶה התגוררה איתנו, אך בינה לבין אמי לא שרר שלום, לכן עברה הסבתא להתגורר אצל בתה רבקה.

אבי לא היה מרוצה מכך, אך הוא הבין שאין ביכולתו לכונן שלום ביניהן ולכן מוטב שהסבתא תפרנס עצמה אצל אחותו.

 לא קל לי לומר מדוע לא שרר שלום בין סבתא לבין אמי. כשאני מהרהר בכך היום, חמישים שנה מאוחר יותר, הסיבות נראות לי ילדותיות מאד. שתי הנשים היו טובות לב מטבען, שקטות וביישניות. עם זאת, הן היו נשים קשות יום, אחוזות בצבת מצוקת הפרנסה. שתיהן היו אופות. האפייה בשטעטל בימים ההם התבצעה בדרכים הפרימיטיביות ביותר, ולכן הייתה עבודה קשה מאד, עבודת פרך של ממש. הסבתא, אז כבר זקנה ואופת לחם מנוסה, לא הסכימה בשום אופן לוותר על הדוכן בשוק ועל מאפי הלחם שלה. אולם, בביתנו הקטן לא היה מקום לשתי אופות. הן לא יכלו לחלוק זו עם זו את התנור שלנו, תנור אחד לשתי אופות. כל אחת מהן ביקשה להכניס את מאפֵיהַ לתנור מוקדם ככל האפשר, על מנת שיהיו מוכנים לשוק מוקדם ככל האפשר.

אני זוכר עימותים תכופים ביניהן בגלל התנור. תחושות כעס ועוינות שלא באו לידי ביטוי התפרצו בסופו של דבר והפכו למלחמה.

מחלוקת הלחם המטרידה הראשונה, אשר התגלעה לעיניי בימי ילדותי, העכירה את רוחי. לא ידעתי לצד מי להיות, את מי להצדיק. לא פעם ראיתי את שתיהן ועיניהן אדומות מבכי.

כאשר עזבה סבתא את ביתנו ועברה לגור ממול אצל הדודה רבקה, למראית עין נעשה קל יותר בבתינו, אך רק למראית עין. למעשה, גם אבא וגם אמא נִדְמו כאשמים. גם סבתא, בעצמאותה החדשה, לא חשה מרוצה. גם היא נשאה בליבה חלק גדול מהאשמה. ואני, המבוגר שבנכדים, הפכתי לקרוב ביותר עבורה, למי שבכל הזדמנות חיפשה להראות לו טוב לב ואהבה, טוב לב שאנשים נוטים להדחיק ולהליט כמו באבן כבדה בעימותים העלובים ביניהם. הם היו שמחים לו בא מישהו לקראתם וסייע להם להסירה מליבם.

אמא ידעה שאני הולך לסבתא לעיתים תכופות, יותר מן הילדים האחרים, ואני חשתי שהייתה מרוצה מכך. גם עבורה הייתי השליח המשבש מעט את הסבל שנבע מהרוגז שביניהן.

הרוגז החזיק מעמד זמן רב, שנה שלמה כמעט. סבתא לא באה אלינו, ואימא נמנעה מלהיכנס לביתה של הדודה רבקה. חמות וכלה לא דברו ביניהן שנה שלימה. אמא סברה שסבתא אשמה יותר ממנה, מאחר שהיא, סבתא, הייתה  אדם בודד ולא הייתה צריכה להיות מסורה בגוף ונפש לאפיית לחם כמוה, כאימא שלי, שנשאה בעול פרנסת המשפחה.

קשה במיוחד היה מצבו של אבי. עודני רואה אותו מתחבט בין שני האנשים הקרובים לו ביותר, בין שתי המחויבויות, ולא מסוגל להתמודד עם המצב.

בינתיים, תנור הלבנים המיוחס הפרוש במלוא הדרו על שליש מביתנו הקטן ממשיך בשלו: הוא ניצת, מתלהט, מקבל לתוכו דברי מאפה אחד אחר השני, מוציא אותם אפויים ומושחמים, נכבה, מתקרר ונרדם, ואין זה מפריע לו כלל שאימא וסבתא חלוקות ביניהן ואינן מדברות אחת עם השנייה בגללו.

שנה שלמה כמעט הן אינן מדברות זו עם זו בגללו.

עד שקורה נס, מגיע ערב יום הכיפורים.

מוקדם בבוקר אני כבר אצל סבתא, כדי לקבל את ברכתה. לא רק אני. כל הילדים שלנו.

אמא בעצמה אמרה: "לכו ילדים לסבתא לקבל ברכות." אמא אמרה זאת מתוך כוונה, בכדי שאבא ישמע את דבריה.

התרוממתי ורצתי במהירות. חשתי שדברים נפלאים עומדים להתרחש. שמחה קדושה וטהורה תגיע כשסבתא תפשוט את ידיה ותניחן על ראשי.

סבתא לבושה בבגדי שבת. דלים, אך נקיים. פניה לבנים ומוארים. היא קטנה ונמוכה, אך עכשיו היא נראית גבוהה הרבה יותר. קצוות המטפחת שעל ראשה נרעדים כלהבות קטנטנות. המשקפיים שעל אפה מפרפרים בשל הדמעות הגדולות הזולגות כבר מעיניה, עוד לפני שהתחילה לברך.

והנה היא מתחילה. ליבי מתחיל לפעום כשאני חש בידיה הזקנות והמותשות מונחות על שער ראשי ומכסות את מצחי. היא מושכת אליה את ראשי ושפתיה מתחילות לנוע ולמלמל, ומילים שנשמעות בקושי מתחילות לזרום משפתיה במין ניגון, במין יבבת ניגון, אשר מתמוססת בתוך אברי הגוף.

כשהיא מסיימת היא שואלת:

"מה שלום אימא?"

וכשאני אומר: "אימא אמרה לבוא אלייך לקבל ברכה", מאירה החגיגיות את פניה ביתר שאת. היא מתרוממת ואומרת: "עכשיו אלך אתכם, ילדים, לאימא."

בשמחה גדולה אנו ממהרים לביתנו. אנו רצים פנימה עם הבשורה:

"סבתא באה אלינו!"

הנה היא כבר חצתה את המפתן. אבא ואימא עומדים ביראת כבוד.

"יום כיפורים טוב, שנה טובה. מחילה וסליחה לנו ולכל היהודים. מחילה, ילדים, מחילה."

על המתרגמת מרים אגבור: עבדתי בבנק למעלה מ-30 שנה. הורי דברו בבית יידיש. חלומי מאז לימודי בתיכון היה לקרוא את כתבי שלום עליכם ביידיש. אחרי פרישה מוקדמת, למדתי במחלקה לספרות יידיש באוניברסיטת בר-אילן במשך כ- 10 שנים שם רכשתי בקיאות רבה בקריאה וכך הגשמתי את חלומי. זה מספר שנים שאני משתתפת בשעורים בבית שלום עליכם וביניהם בסדנה לתרגום מיידיש לעברית. התחלתי לתרגם לפני כ-12 שנים. חומרי התרגום הראשונים היו מכתבים ובהמשך הדרך עברתי גם לתרגום סיפורים, שירים, קטעי עיתונות ועוד.

איציק מאנגריניב גולדברג

ס'האָט, מלכּהלע, דער קאַרשנבוים

הן, מלכהלה, הדובדבן

יעקבֿ גלאַטשטייןעדי מהלאל

קיביאַ

קיביה

שלום-עליכםמתן חרמוני

אַ פּסח אין דאָרף

פסח בכפר

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור