כשבנימין הרושובסקי הצעיר הוציא את הקובץ שיריו הראשון, שטויבן,¹ מלך ראוויטש ראה בו סימן לכל הספרות היידית: "ווי יונג איז אונדזער ייִדישע ליטעראַטור און ווי האָפֿנונגספֿול און צוזאָגנדיק דער ייִנגסטער דור פֿון אירע שעפֿער".² כמה צעירה ספרות היידיש שלנו וכמה מלא תקוות והבטחות הדור החדש של יוצריה.

הרושובסקי נודע ברבות הימים בשמו העברי והמקוצר בנימין הרשב כחוקר ספרות חשוב, אך מעטים זוכרים אותו כ–ה. בנימין, המשורר היידי. על הישגי הפרסונה הזו, דווקא, ועל הניסיון לגשר באמצעות תרגום השירים בין ה. בנימין לבין הרשב והרושובסקי, עם כל המטען הדרוש למהלך שכזה, נתרכז בסדרה זו.

הרשב נולד בווילנה בשנת 1928 בין מלחמות העולם, בתווך שבין רוסיה לגרמניה – "באמצע המרחב והזמן" לדבריו – והחל לכתוב שירה יידית בגיל צעיר. הוא כתב לכל אורך חייו ביידיש, וכשהגיע לארץ כתב גם בעברית תחת שמות עט רבים. הוא השתייך לשתי קבוצות פואטיות בו זמנית – חבורת לקראת שעסקה בכתיבה עברית, ויונג ישראל שעסקה בכתיבה ביידיש. פעילותו הספרותית של הרשב בעברית זכתה זה מכבר להכרה כחלק חשוב בהתפתחות השירה העברית-ישראלית הצעירה, אך שיריו היידיים טרם זכו למלוא ההכרה הראויה להם.³  אנו יוצאות לדרך עם הסדרה 'עכשיו הרשב' כדי לתקן זאת ולהראות את החשיבות ההיסטורית, הפואטית והתיאורטית של שיריו היידיים –– במיוחד ביחס לשאלות הנוגעות לתרגום.

מאחר ששיריו היידיים נכתבו בתקופות חיים שונות ניתן לקרוא דרכם את סיפור חייו של הרשב, סיפור שכומס בתוכו את המאורעות ההיסטוריים הגדולים של המאה שחלפה. החל מהשירים שנכתבו לאחר השואה ועליה, דרך השירים שמתארים את החייל-הפליט שהיה הרשב ב-1948 וכלה בשירים המאוחרים מנקודת מבטו של חוקר מבוסס, על סופה של המאה העשרים. מלבד החשיבות ההיסטורית, ניתן לראות את ההתפתחות השירית של הרשב לאורך השירים, ואת ההשפעה האמנותית שלו. פרופ' חנה קרונפלד, שמשתתפת גם היא בסדרה, מצביעה בין השאר על היבוא שעשה הרשב לריתמוס החופשי, מהמודרניזם היידי לשירה הישראלית.

במהלך החודשים הקרובים, נציג באיבערזעץ משיריו של הרשב, משלל התקופות, ולצידם נפרסם תגובות של מגוון חוקרות וחוקרים. אנחנו מקוות שהסדרה תאפשר שיח חדש על הרשב כמשורר יידי, על ידי הבאתם של הקולות השונים במחקר על שיריו על במה אחת. פרויקט הנגשת שירתו היידית של הרשב לקורא העברי החל עם פרסום הספר כל השירים בהוצאת כרמל, וסדרה זו נועדה לסייע לשירתו של הרשב להפוך לנגישה אף יותר – גם במדיום המקוון.

אנחנו, במערכת איבערזעץ, מעוניינות גם כן להדגיש ולבאר את תיאורית התרגום שעמדה מאחורי הניסוי של הרשב בתרגום עצמי. "תרגום הוא מלאכת מחשבת", כתב הרשב על התרגומים שלו מיידיש לעברית "שנעה בין תרגום מילולי (ליטראלי) לבין משחק לשון אמנותי ובנקודות שונות באמצע. תחילה הלכתי בכיוון הראשון, רציתי להיות נאמן למילים של המקור ואחר העט נטתה לאוטונומיה אמנותית ולעצמאות השיר העברי. התרגום רצה להימנע מאחריות של שיר שלם אבל דומני שגם תרגום 'נאמן' נושא בתוכו משהו מן השיר העברי העצמאי. אין כאן תרגום אלא העמדת מקבילות בין הטקסט לבין ה'נוסח המתורגם'. ויש תרגום 'גשר' שתפקידו לא להיות עצמאי אלא לגשר בין הקורא לבין לשון הטקסט שהיא ביידיש".⁴  בחודשים הקרובים נבחן את הגשרים הללו.

בחרנו לפתוח את הסדרה בשני שירים יחסית מאוחרים, בהם הרשב המבוגר מאמץ עמדה הפוכה לאופן בו הציג אותו ראוויטש. בשני השירים, "משורר היידיש האחרון" ו"האם יש היסטוריה לספרות יידיש" שנכתבו סביב שנות ה-80, מתבונן הרשב על ספרות היידיש במבט לאחור ולא במבט מלא תקווה; התוכן יכול לשדר ייאוש, ואפילו ציניות כלפי המעמד של היידיש. אך הצורה הפואטית של שני השירים מעבירה מסר אחר, באווירה אחרת. באמצעות שאילת שאלות, שמפנה הרשב אל הקורא ואל עצמו, ובאמצעות המקצב הקומי, ניתן לחוש במשורר בן ה-19, ה. בנימין. על אף הנימה האירונית, שלועגת להיסטוריזציה של השירה היידית, הרשב יודע שהוא השאיר אחריו, ולו רק דרך שיריו, פיסת היסטוריה של הספרות היידית.

מערכת איבערזעץ