אָוונט אין סטעפּ

עֶרֶב בָּעֲרָבָה \ Evening on the Steppe
הקדמה

שואה, טבע, ויידיש: ׳׳עֶרֶב בָּעֲרָבָה׳׳

ב-2017, זכיתי להרצות ביום עיון לא רגיל, שמחציתו הוקדשה ליצירות של א׳׳ב יהושע, ומחציתו השנייה לשירי היידיש של בנימין הרשב.  הופתעתי כאשר בסוף היום, ניגש אלי יהושע ובירך אותי על דבריי. ׳׳אפשר להבין שעכשיו אתה אוהב יידיש?׳׳, ניסיתי. ׳׳לא,׳׳ ענה יהושע, "אני עדיין לא אוהב יידיש. אני אוהב אנשים שאוהבים שירה.׳׳ מתוך מבוכה, ביקשתי סלפי עם הסופר ונפרדנו.

יהושע צדק. אני מאוד אוהבת את שירתו היידית של הרשב, או, ליתר הדיוק, שירתו של ׳בנימין׳ או ׳ה. בנימין׳, שמות העט שלו ככותב יידיש. ייתכן ואנשים מלומדים יתנגדו לשימוש שלי בשורש אה׳׳ב בכל הקשור לכתיבתו של הרשב. ׳אהבה׳ היא לא מילה שמשתלבת בקלות עם הלקסיקון האנליטי והמדעי של מסותיו המחקריות, בהן שכיחים יותר מונחים כמו ׳׳מסגרת ושדה רפרור,׳׳ ׳׳ריתמוס חושפי׳׳ ו׳׳Segmentation and Motivation in the Text Continuum of Literary Prose׳׳. אבל בשונה מבנימין הרשב החוקר, ה. בנימין לא התבייש להפגין בשיריו עוצמה רגשית, והוא כתב לעיתים קרובות על ׳׳האַס און ליבע" (שנאתי ואהבתי) ׳׳בענקעניש" (געגועיי) ו׳׳אומעט" (עצב). רגשות אלו ואחרים מופיעים בשירתו לצד תחכום צורני מודרניסטי, העמקה מחשבתית ופילוסופיה. כלומר, ה. בנימין ובנימין הרשב היו שונים זה מזה; אבל עם כל זאת, הם יכלו לשוחח אחד עם השני.  

שירי בנימין המשיכו להדהד בראשי שנים לאחר הכנס ההוא, בעיקר השיר ׳׳אָוונט אין סטעפ" (עֶרֶב בָּעֲרָבָה). הוא ככל הנראה כתב שירים מעטים קודם, אבל השיר הזה הוא היצירה המוקדמת ביותר שלו שזכתה לפרסום. בנימין כתב את השיר בקיץ 1944, בויאזקובה עלית, כפר בערבות אורנבורג, בהיותו פליט בן 16. משפחתו נמלטה לאזור, לא רחוק מגבול קזחסטן, מוילנה, לאחר הפלישה הגרמנית של יוני 1941.

על מנת להבין את השיר, כדאי להתעכב על ההקשר ההיסטורי והתרבותי שמתוכו הוא נכתב. בשנות המלחמה התמלא אזור אורנבורג פליטים יהודים ואחרים. שנים לאחר מכן, ציין הרשב כי בויאזקובה עלית פעל בית ספר מצוין, ובו למד מפי אביו היסטוריה יהודית, קרא ספרות רוסית (בעיקר מיאקובסקי) אצל אינטלקטואל שגלה ממוסקבה, והשלים את מבחני הבגרות. הרשב כתב כי באותה תקופה התעמק בפרסומיה של ההוצאה לאור היידית-סובייטית אמת. מהעיתון של ההוצאה, "אייניקייט", למד ודאי על חורבנה של עיר הולדתו, וילנה. ידיעה שפורסמה בין דפי העיתון באוקטובר 1943 בישרה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי "בא הקץ על ירושלים של ליטא." ייתכן שהרשב אף קרא על מותם של חבריו לכיתה ושל מורתו האהובה, מירה ברנשטיין, בשירו של אברהם סוצקובר "די לערערין מירע" (המורה מירה), שפורסם ב"אייניקייט" באותו אביב.

נראה אם כן כי בנימין הצעיר כותב את ׳׳עֶרֶב בָּעֲרָבָה׳׳ ברגע של מעבר תודעתי בקרב קהילת הפליטים היהודים: הם כבר נחשפו ללא מעט עובדות על הרצחנות הנאצית, אבל טרם גיבשו מסגרת או כותרת שתאפשר להם להמשיג את האסון. השיר מציג את המעבר המתוח והמייגע הזה, בין קבלת שביבי מידע על מרחץ הדמים להבנה ולהמשגה של האלימות ההמונית, שאחר כך תקרא ׳השואה׳ או the Holocaust. 

כך נוכל להבין את השינוי הרדיקלי המתרחש במהלך השיר: בתחילה, הוא מתחפש לשיר פסטורלי. השורות הראשונות עוסקות בעיקר ביפעת הצמחים ובאוויר הפתוח של הערבה. יש לזכור כי כתיבה על טבע בספרות יהודית מודרנית לא הייתה מעולם מעשה ניטרלי. השאיפה להשתייך לאדמה, לעבוד אותה ולכתוב עליה, הייתה עמוד תווך בכל תנועה מודרנית יהודית – מההשכלה עד הציונות, דרך זרמים סוציאליסטים שונים שמשכו את ליבם של יהודים רבים. בשיח היהודי המודרני, מוטיב השדה הפתוח היה ארכיון עשיר של חזונות פוליטיים ל׳׳תיקון׳׳ היהודים שעד כה, לכאורה, הסתגרו בעיירות צפופות. למשל, בשיר ׳׳בשדה,׳׳ משתמש ח׳׳נ ביאליק בשדה כדי לספק הסבר מדוע עמו מנוכר לאדמה:

כֶּעָנִי אֶעֱמֹד לִפְנֵי הוֹד הַקָּמָה הַמְּאִירָה וּשְׂמֵחָה,

וָאֵדַע אַךְ־עַתָּה אֶת־עָנְיִי מָה רַב, הָהּ, אַךְ־עַתָּה אֶרְאֶנּוּ!

לֹא יָדַי עִצְּבוּכֶן, שִׁבֳּלִים, לֹא יָדִי קוֹמַתְכֶן טִפֵּחָה,

לֹא־כֹחִי פִזַּרְתִּי בָּזֶה, לֹא אֲנִי אֶצְבְּרֶנּוּ;

יש קווי דמיון בולטים בין ׳׳בשדה׳׳ של ביאליק, שבנימין עשוי היה לקרוא בתרגום יידי לפני המלחמה, ו׳׳עֶרֶב בָּעֲרָבָה׳׳ לכל הפחות בשורותיו הראשונות. 

שאלות של טבע ומרחב היו מהותיות לא פחות בשיח היהודי הסובייטי, אפילו במהלך המלחמה. ב-1943, כתב הסופר היידי הסובייטי דוד ברגלסון שעל יוצרי היידיש לנוע ב"צעדי ענק" כדי לעמוד בקצב השינוים של מציאות המלחמה. "ספרותנו הקלאסית," כתב, "עם כל גדולתה ועומקה, נעה רק בין טוניאדבקה וגלופסק,  בין בויבריק ויהופיץ ." לפי ברגלסון, המלחמה דרשה דרכי ביטוי מעודכנות ביידיש עבור הלוחמים בחזית, כמו גם עבור היהודים אשר "מתגוררים בסיביר כדייגים ואף כציידים." ברגלסון קרא ליהודים למתוח את גבולותיה של שפת היידיש, לעצב אותה בהתאם לנופים החדשים ולחיים החדשים שאפשר לקיים בנופים האלה – כמו בערבת אורנבורג שבה חי וכתב בנימין הצעיר באותו זמן ממש. כלומר, שתי המהפכות היהודיות המרכזיות של המאה ה-20, הן הציונית והן הסובייטית, עודדו את העם לצאת מהשטעטל, להפוך את היגון לפעולה ואת הקורבנוּת לגבורה. והטבע, בעיקר דרך מוטיב "השדה", גילם את הציווי הזה.

בתחילת ׳׳עֶרֶב בָּעֲרָבָה׳׳ נראה שבנימין מציית לרוח האידיאולוגית של ברגלסון ומהפכנים אחרים ושותל את עצמו ואת לשונו בנופה החדש של ערבת אורנבורג. אבל בדיוק כשנדמה ששבחי הטבע מתקרבים לגבולות הקלישאה, כמו בשורה – "וְרַק בַּחֻרְשָׁה הֶעָלִים מְרַשְׁרְשִׁים וּמִתְלַחֲשִׁים" (שעפּשען זיך און שושקען זיך די בלעטער) פונה השיר לפתע לנתיב אחר. ׳׳אֲנִי עוֹמֵד, בּוֹהֶה לַמֶּרְחַקִּים, עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַדּוּמִיָּה \ וְצֵל מְכַסֶּה אוֹתִי לְאַט לְאַט." (איך שטיי, אין ווײַטקײטן פֿאַרקוקט, און שטיל פֿאַרטראַכט, / און שפּיר, ווי ביסלעכווײַז אַ שאָטן מיך פֿאַרדעקט) – בתפקיד צופה בודד, בנימין מבחין בקיומו של שדה שקט מסוג שונה הממתין מעבר לאופק הערבה – השדה של מזרח אירופה, ירושלים דליטא, המקום בו ׳׳שָׁם שִׁיר נְעוּרִים קָרַע אֶת הַשָּׁמַיִם, \ שָׁם עִם בָּנָה כָּל חַיָּיו אֶת חַיָּיו׳׳ ושעכשיו הנאצים הפכו ל׳׳מַלְכוּת הַמָּוֶת׳׳ – אדמה שטוחה וחסרת חיים. 

כעת יש לקרוא את השיר כמעין נזיפה: איך שאפת לנטוש בקלות כזו את טוניאדבקה ואת יהופיץ? איך העזת לחשוב שניתן לעקור את יהדות אירופה משדה אחד ולנטוע אותה כלאחר יד במקום אחר? שני השדות, זה של הערבה החדשה וזה של וילנה מולדתו, מוטחים זה בזה על מפת השיר כלוחות טקטוניים, שני שטחים בהם שוררים סוגי דממה שונים בתכלית: דממה פסטורלית מול דומיית מוות, דממה שמסמנת עתיד יהודי ראוי יותר בטריטוריה חדשה ודממה של אלף שנות קיום יהודי שהיו לאפר.

לקראת סוף השיר, כותב בנימין ׳׳ רַק עַכְשָׁו אֲנִי תּוֹפֵס בִּצְלִילוּת אֶת מַשְׁמָעוּת הַדְּמָמָה.׳׳, כלומר, המשורר מתחיל לעכל את משמעות עקירתו מוילנה ואת משמעות האסון הענק. זה רגע של מעבר מקליטת מידע להבנתו וכתוצאה מכך, ׳׳הָרְגָשׁוֹת שֶׁבִּי, כַּכּוֹכָבִים בַּשַּׁחַר – \ כָּבִים. \ וַאֲנִי נִשְׁאָר \ בְּלִי לָשׁוֹן…׳׳ (אין מיר געפֿילן ווערן, ווי פֿאַרטאָג די שטערן / פֿאַרלאָשן. / און כ׳בלײַב / אָן לשון…׳׳) – הרגשות כולם כבים, וכמוהם גם הלשון עצמה נכבית. 

השורה הזו, המסיימת את השיר, אולי מסבירה מדוע התעקש בנימין לכתוב את רגשותיו בשיריו המודרניסטיים, ולעשות זאת דווקא ביידיש. יש קשר הדוק בין היכולת לחוות רגש ובין הכישרון לדבר. בכתיבת שיריו ביידיש, חיפש בנימין דרך להיאבק בו-זמנית הן נגד כיבוי הרגש והן נגד כיבוי שפתו הפואטית, היידיש. 

בנימין המשיך במסע הזה במשך עשורים, ונקט בשיטות מאבק פואטיות שונות. לפעמים כתב שירי יידיש בגאווה ולעתים בסתר, כאילו שהשפה עצמה היוותה עבורו מקלט סודי, עמדת תצפית אלטרנטיבית. מוטיב השדה חזר ועלה בשירתו, באופנים שונים, אך לא ברור אם הוא הצליח למצוא או לייצר את שדה החיים שהוא התחיל לתור אחריו בגיל 16.

בסך הכל, ׳׳עֶרֶב בָּעֲרָבָה׳׳ הוא שיר המשחזר את הצעדים הראשונים להמשגת האסון; כמו כן, הוא גם שיר על השאיפה המתמשכת של יהדות אירופה להיקשר בטבע ובאדמה; שיר שנכתב על הצורך לעצור ולהכיר בתוצאותיה של אלימות האדם, במקום לזנק לעבר נוף חדש; זהו שיר החוקר את משמעות אובדן היידיש, במובן של פירוק שדה תרבותי וחברתי מלא שאיפשר לאנשים להיות אנושיים לאורך אלף שנה, וכן הוא גם שיר על נער פליט שמנסה להיעזר בחריזה ובמקצב כדי לבנות את עצמו בשיאה של סערה היסטורית מחרידה.

אחרי שחייתי לצד ׳׳עֶרֶב בָּעֲרָבָה׳׳ קרוב לשש שנים, הרגשתי שעלי לתרגם אותו לשפת אמי, אנגלית. שאפתי להעביר את כל מה שאני אוהבת בשיר: את החריזה המתחלפת מבית לבית, את השילוב בין מצלול משחקי לדימויים ברוטליים וכנים, ואת האצת הקצב שמותירה אותנו, הקוראים, בסופה של היצירה, בקוצר נשימה של ׳׳לשון פֿאַרלאָשן" –– שפה שכבתה.

Steppe landscape in Kurmanayevsky District, Orenburg Oblast

In the clean and clear of a quiet eve,
when the mild wind offers her caresses
to the king of the steppe—that soft-down quilt
that covered the steppe, with grayish feather-grasses,

When green hills wave in the horizon
after a long wander-day, the tired sun begins to dive,
red—as if ashamed of the day
with its slaughter, with its pain
on which she—the sinful sun—had shined,

In the silence of all that surrounds, when there is no sound,
just leaves in the woods who whisper and murmur:
“Oh, what fine, calm weather, oh what cool breeze!”
and the stream responds with a sweet melody—
with a song of fluid, calm-rushing water,
bidding farewell to the wet banks of the river,

אין ריינער לויטערקייט פֿון שטילן אָוונט, 
ווען ס'טוט דער מילדער ווינטעלע אַ בלאָז און גלעט
דעם קעניג פֿונעם סטעפּ – אָט דעם קאָוויל דעם גראָוון,
וואָס האָט דעם סטעפּ מיט פּוכיק־ווייכער דעקע אויסגעבעט, 

ווען איך געכוואַליעטן פֿון בערגלעך האָריזאָנט
נאָך לאַנגן וואַנדערטאָג, אַ מידע, טוקט די זון זיך אײַן,
און רויט איז זי, ווי שעמען וואָלט זי זיך געקאָנט
פֿאַר אָט דעם טאָג פֿון שחיטה־שוידער און פֿון פּײַן,
אויף וועלכן זי – די זינדיקע – געוואָרפֿן האָט איר ליכט און שײַן,

אין שטילער שווײַגעניש פֿון דעם אַרום, ווען מ'הערט קיין קלאַנג,
און נאָר אין וועלדל שעפּטשען זיך און שושקען זיך די בלעטער:
"אָ, סאַראַ שיינער, סאַראַ שטילער, קילער וועטער!"
און ס'ענטפֿערט זיי דאָס טײַכל מיט אַ זיס געזאַנג – 
מיט אַ געזאַנג פֿון פֿליסנדן, שטיל רוישנדיקן וואַסער, 
וואָס אַלץ געזעגנט זיך מיט טײַכל־ברעגן נאַסע, – 

On the brink of a cold night, in the steppe,
when all that’s left from the day is a crimson streak—
I stand, I stare off in the distance and quietly reflect,
and sense, how a shadow slowly covers me.

The calm seeps into me and I feel
how endless that quiet is, how real.
I stretch out my hand and try to touch it beside me,
but she, that close-by quiet, begins to carry 
me there,
where—lightning-fast but blinding-bright
my life
first dawned.

It’s quiet there too—in the kingdom of death,
where a youth-song once split open the sky,
where a people had long built its life.
And now a cold wind dances alone
through piles of scrap, of bricks, of stones
and leftover human bones.

There too, where all is grey from ash, quiet now reigns. 
From time to time—a lone black crow may call,
where even death has lost control,
since life can’t break through the barbed wire gate,
where the ruin is—a headstone welded
onto the city’s raped face. 

Only now do I grasp what that quiet means.
And though the chill of night engulfs me,
hatred sparks a fire within
hatred, born of the heart’s deep injury.

I drive
the tears from my glowing eyes.
Like stars before sunrise, all my feeling inside
is snubbed out.
And I remain, without
language.

Poem originally published in Shtoybn [Dust],
(Munich
:  Mercaz Dror, 1948)
Written in Verkhnaya Vyazkova, Russia, Summer 1944

 

– אין סטעפּ, בײַם שוועל פֿון קילער נאַכט, 
ווען ס'בלײַבט פֿון טאָג אין הימל נאָר אַ רויטער פֿלעק – 
איך שטיי, אין ווײַטקייטן פֿאַרקוקט, און שטיל פֿאַרטראַכט,
און שפּיר, ווי ביסלעכווײַז אַ שאַטן מיך פֿאַרדעקט. 

עס דרינגט די רויִקייט מיך דורך, און איך דערפֿיל
ווי פֿעסט ממשותדיק, אומענדלעך איז די שטיל. 
כ'שטרעק אויס די האַנט, כ'פּרוּוו זי דערטאַפּן בײַ דער זײַט, 
נאָר זי – די שטילקײַט נאָענטע – מיך טראָגט אַריבער ווײַט:
אַהין,
וווּ דורכגעבליצט האָט קורץ נאָר בלענדיק שײַנענד
פֿון לעבן מײַנעם
דער געלונגענער באַגין. 

אויך דאָרט איז שטיל – אין קעניגרײַך פֿון טויט, 
וווּ ס'פֿלעגט אַ יוגנטליד דעם הימל שפּאַלטן,
וווּ ס'האָט אַ פֿאָלק זײַן לעבן לאַנג געבויט…
און איצטער הוליעט נאָר אַ ווינט אַ קאַלטער
אין אָנגעוואַלגער פֿון געברוך, פֿון ציגל, שטיינער, 
און רעשטלעך מענטשן־ביינער.

אויך דאָרט הערשט שטילקײַט איצט, וווּּ אַלץ פֿון אַש איז גראָ,
און נאָר אַ מאָל אַ קראַקע טוט אַ שוואַרצע קראָ. 
וווּ ס'האָט אַפֿילו שוין דער טויט נישט מער קיין שליטה,
ווײַל ס'דרינגט דאָס לעבן נישט אַדורך דעם צאַם פֿון שטעכיק דראָט, 
וווּ ס'איז די חורבֿה – אַ מצבֿה צוגעשמידטע
צו דעם געשענדטן פּנים פֿון אַ שטאָט…

ערשט איצט באַנעם איך קלאָר דעם זין פֿון אָט דער שטילקײַט.
און כאָטש עס וויקלט מיך די נאַכט אַרום מיט קילקײַט, – 
עס האָט דער האַס אין מיר אַ פֿײַער אָנגעצונדן – 
דער האַס, געבאָרענער אין האַרץ פֿון טיפֿע וווּנדן.

פֿון מײַנע גליִענדיקע אויגן טרערן
כ'טרײַב.
אין מיר געפֿילן ווערן, ווי פֿאַרטאָג די שטערן – 
פֿאַרלאָשן.
און כ'בלײַב
אָן לשון…

אוראַל 1945 [אין טאַקע אויף טשיקאַוועס: זומער 1944]

*I wish to thank several readers for their helpful comments on this translation: Raphael Halff, Ruth Pollin-Galay, Betzalel Strauss and an anonymous reviewer. 
יידיש

אין ריינער לויטערקייט פֿון שטילן אָוונט, 

ווען ס'טוט דער מילדער ווינטעלע אַ בלאָז און גלעט

דעם קעניג פֿונעם סטעפּ – אָט דעם קאָוויל דעם גראָוון,

וואָס האָט דעם סטעפּ מיט פּוכיק־ווייכער דעקע אויסגעבעט, 

 

ווען איך געכוואַליעטן פֿון בערגלעך האָריזאָנט

נאָך לאַנגן וואַנדערטאָג, אַ מידע, טוקט די זון זיך אײַן,

און רויט איז זי, ווי שעמען וואָלט זי זיך געקאָנט

פֿאַר אָט דעם טאָג פֿון שחיטה־שוידער און פֿון פּײַן,

אויף וועלכן זי – די זינדיקע – געוואָרפֿן האָט איר ליכט און שײַן,

 

אין שטילער שווײַגעניש פֿון דעם אַרום, ווען מ'הערט קיין קלאַנג,

און נאָר אין וועלדל שעפּטשען זיך און שושקען זיך די בלעטער:

"אָ, סאַראַ שיינער, סאַראַ שטילער, קילער וועטער!"

און ס'ענטפֿערט זיי דאָס טײַכל מיט אַ זיס געזאַנג – 

מיט אַ געזאַנג פֿון פֿליסנדן, שטיל רוישנדיקן וואַסער, 

וואָס אַלץ געזעגנט זיך מיט טײַכל־ברעגן נאַסע, – 

 

– אין סטעפּ, בײַם שוועל פֿון קילער נאַכט, 

ווען ס'בלײַבט פֿון טאָג אין הימל נאָר אַ רויטער פֿלעק – 

איך שטיי, אין ווײַטקייטן פֿאַרקוקט, און שטיל פֿאַרטראַכט,

און שפּיר, ווי ביסלעכווײַז אַ שאַטן מיך פֿאַרדעקט. 

 

עס דרינגט די רויִקייט מיך דורך, און איך דערפֿיל

ווי פֿעסט ממשותדיק, אומענדלעך איז די שטיל. 

כ'שטרעק אויס די האַנט, כ'פּרוּוו זי דערטאַפּן בײַ דער זײַט, 

נאָר זי – די שטילקײַט נאָענטע – מיך טראָגט אַריבער ווײַט:

אַהין,

וווּ דורכגעבליצט האָט קורץ נאָר בלענדיק שײַנענד

פֿון לעבן מײַנעם

דער געלונגענער באַגין. 

 

אויך דאָרט איז שטיל – אין קעניגרײַך פֿון טויט, 

וווּ ס'פֿלעגט אַ יוגנטליד דעם הימל שפּאַלטן,

וווּ ס'האָט אַ פֿאָלק זײַן לעבן לאַנג געבויט…

און איצטער הוליעט נאָר אַ ווינט אַ קאַלטער

אין אָנגעוואַלגער פֿון געברוך, פֿון ציגל, שטיינער, 

און רעשטלעך מענטשן־ביינער.

 

אויך דאָרט הערשט שטילקײַט איצט, וווּּ אַלץ פֿון אַש איז גראָ,

און נאָר אַ מאָל אַ קראַקע טוט אַ שוואַרצע קראָ. 

וווּ ס'האָט אַפֿילו שוין דער טויט נישט מער קיין שליטה,

ווײַל ס'דרינגט דאָס לעבן נישט אַדורך דעם צאַם פֿון שטעכיק דראָט, 

וווּ ס'איז די חורבֿה – אַ מצבֿה צוגעשמידטע

צו דעם געשענדטן פּנים פֿון אַ שטאָט…

 

ערשט איצט באַנעם איך קלאָר דעם זין פֿון אָט דער שטילקײַט.

און כאָטש עס וויקלט מיך די נאַכט אַרום מיט קילקײַט, – 

עס האָט דער האַס אין מיר אַ פֿײַער אָנגעצונדן – 

דער האַס, געבאָרענער אין האַרץ פֿון טיפֿע וווּנדן.

 

פֿון מײַנע גליִענדיקע אויגן טרערן

כ'טרײַב.

אין מיר געפֿילן ווערן, ווי פֿאַרטאָג די שטערן – 

פֿאַרלאָשן.

און כ'בלײַב

אָן לשון…

אוראַל 1945 [אין טאַקע אויף טשיקאַוועס: זומער 1944]

 

יידיש עברית

אין ריינער לויטערקייט פֿון שטילן אָוונט, 

ווען ס'טוט דער מילדער ווינטעלע אַ בלאָז און גלעט

דעם קעניג פֿונעם סטעפּ – אָט דעם קאָוויל דעם גראָוון,

וואָס האָט דעם סטעפּ מיט פּוכיק־ווייכער דעקע אויסגעבעט, 

 

ווען איך געכוואַליעטן פֿון בערגלעך האָריזאָנט

נאָך לאַנגן וואַנדערטאָג, אַ מידע, טוקט די זון זיך אײַן,

און רויט איז זי, ווי שעמען וואָלט זי זיך געקאָנט

פֿאַר אָט דעם טאָג פֿון שחיטה־שוידער און פֿון פּײַן,

אויף וועלכן זי – די זינדיקע – געוואָרפֿן האָט איר ליכט און שײַן,

 

אין שטילער שווײַגעניש פֿון דעם אַרום, ווען מ'הערט קיין קלאַנג,

און נאָר אין וועלדל שעפּטשען זיך און שושקען זיך די בלעטער:

"אָ, סאַראַ שיינער, סאַראַ שטילער, קילער וועטער!"

און ס'ענטפֿערט זיי דאָס טײַכל מיט אַ זיס געזאַנג – 

מיט אַ געזאַנג פֿון פֿליסנדן, שטיל רוישנדיקן וואַסער, 

וואָס אַלץ געזעגנט זיך מיט טײַכל־ברעגן נאַסע, – 

 

– אין סטעפּ, בײַם שוועל פֿון קילער נאַכט, 

ווען ס'בלײַבט פֿון טאָג אין הימל נאָר אַ רויטער פֿלעק – 

איך שטיי, אין ווײַטקייטן פֿאַרקוקט, און שטיל פֿאַרטראַכט,

און שפּיר, ווי ביסלעכווײַז אַ שאַטן מיך פֿאַרדעקט. 

 

עס דרינגט די רויִקייט מיך דורך, און איך דערפֿיל

ווי פֿעסט ממשותדיק, אומענדלעך איז די שטיל. 

כ'שטרעק אויס די האַנט, כ'פּרוּוו זי דערטאַפּן בײַ דער זײַט, 

נאָר זי – די שטילקײַט נאָענטע – מיך טראָגט אַריבער ווײַט:

אַהין,

וווּ דורכגעבליצט האָט קורץ נאָר בלענדיק שײַנענד

פֿון לעבן מײַנעם

דער געלונגענער באַגין. 

 

אויך דאָרט איז שטיל – אין קעניגרײַך פֿון טויט, 

וווּ ס'פֿלעגט אַ יוגנטליד דעם הימל שפּאַלטן,

וווּ ס'האָט אַ פֿאָלק זײַן לעבן לאַנג געבויט…

און איצטער הוליעט נאָר אַ ווינט אַ קאַלטער

אין אָנגעוואַלגער פֿון געברוך, פֿון ציגל, שטיינער, 

און רעשטלעך מענטשן־ביינער.

 

אויך דאָרט הערשט שטילקײַט איצט, וווּּ אַלץ פֿון אַש איז גראָ,

און נאָר אַ מאָל אַ קראַקע טוט אַ שוואַרצע קראָ. 

וווּ ס'האָט אַפֿילו שוין דער טויט נישט מער קיין שליטה,

ווײַל ס'דרינגט דאָס לעבן נישט אַדורך דעם צאַם פֿון שטעכיק דראָט, 

וווּ ס'איז די חורבֿה – אַ מצבֿה צוגעשמידטע

צו דעם געשענדטן פּנים פֿון אַ שטאָט…

 

ערשט איצט באַנעם איך קלאָר דעם זין פֿון אָט דער שטילקײַט.

און כאָטש עס וויקלט מיך די נאַכט אַרום מיט קילקײַט, – 

עס האָט דער האַס אין מיר אַ פֿײַער אָנגעצונדן – 

דער האַס, געבאָרענער אין האַרץ פֿון טיפֿע וווּנדן.

 

פֿון מײַנע גליִענדיקע אויגן טרערן

כ'טרײַב.

אין מיר געפֿילן ווערן, ווי פֿאַרטאָג די שטערן – 

פֿאַרלאָשן.

און כ'בלײַב

אָן לשון…

אוראַל 1945 [אין טאַקע אויף טשיקאַוועס: זומער 1944]

 

בַּשְּׁקִיפוּת הַצְּלוּלָה שֶׁל הָעֶרֶב הַשָּׁקֵט,

כְּשֶׁהָרוּחַ הַקַּלָּה נוֹשֶׁבֶת וּמְלַטֶּפֶת

אֶת מַלְכַּת הָעֲרָבָה – הַלַּעֲנָה הָאֲפֹרָה

שֶׁכִּסְתָּהּ אֶת הָעֲרָבָה בִּשְׂמִיכַת מוֹךְ רַכָּה, – 

 

כְּשֶׁהָאֹפֶק, בְּגַלִּים שֶׁל גְּבָעוֹת יְרֻקּוֹת,

וְאַחֲרֵי יוֹם נְדוּדִים, עֲיֵפָה, צוֹנַחַת הַשֶּׁמֶשׁ

וְהִיא אֲדֻמָּה כְּאִלּוּ יָכְלָה לְהִתְבַּיֵּשׁ

בְּיוֹם חַלְחָלָה שֶׁל שְׁחִיטָה וְיִסּוּרִים,

שֶׁעָלָיו הִיא – הַחוֹטֵאת – זָרְקָה אֶת אוֹרָה וְזָהֳרָהּ, –

 

בַּדּוּמִיָּה הַשְּׁקֵטָה שֶׁמִּסָּבִיב, כְּשֶׁאִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כָּל צְלִיל, 

וְרַק בַּחֻרְשָׁה הֶעָלִים מְרַשְׁרְשִׁים וּמִתְלַחֲשִׁים:

"הוֹ מָה יָּפֶה, מָה שָׁקֵט הָעֶרֶב הַצּוֹנֵן!"

וְהַנַּחַל עוֹנֶה בְּזֶמֶר מָתוֹק –

בְּזֶרֶם שֶׁל מַיִם רוֹגְשִׁים חֲרִישִׁית,

וְנִפְרָדִים לְלֹא הֶרֶף מֵחוֹפֵי הַנַּחַל הָרְטֻבִּים, –

 

– בָּעֲרָבָה עַל סַף הַלַּיְלָה הַצּוֹנֵן

כְּשֶׁבַּשָּׁמַיִם נִשְׁאַר מִן הַיּוֹם רַק כֶּתֶם אָדֹם –

אֲנִי עוֹמֵד, בּוֹהֶה לַמֶּרְחַקִּים, עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַדּוּמִיָּה

וְצֵל מְכַסֶּה אוֹתִי לְאַט לְאַט. 

 

הַדּוּמִיָּה חוֹדֶרֶת אֶת גּוּפִי, וַאֲנִי חָשׁ, 

כַּמָּה מַמָּשִׁית, מוּצֶקֶת, אֵינְסוֹפִית הִיא הַדְּמָמָה. 

אֲנִי מוֹשִׁיט אֶת הַיָּד, מְנַסֶּה לְמַשֵּׁשׁ אוֹתָהּ לְצִדִּי, 

אַךְ הִיא, הַדּוּמִיָּה הַקְּרוֹבָה – מַסִּיעָה אוֹתִי הַרְחֵק:

לְשָׁם,

לַמָּקוֹם בּוֹ הִבְזִיקָה, קְצָרָה וּמְסַנְוֶרֶת, רֵאשִׁית חַיַּי.

 

גַּם שָׁם דְּמָמָה – בְּמַלְכוּת הַמָּוֶת,

שָׁם שִׁיר נְעוּרִים קָרַע אֶת הַשָּׁמַיִם,

שָׁם עִם בָּנָה כָּל חַיָּיו אֶת חַיָּיו

וְעַכְשָׁו מִתְהוֹלֶלֶת רַק רוּחַ קָרָה

בַּעֲרֵמוֹת שִׁבְרֵי בַּרְזֶל, לְבֵנִים, אֲבָנִים, 

 

וּשְׁאֵרִיּוֹת עַצְמוֹת אָדָם. 

גַּם שָׁם שׁוֹלֶטֶת הַדְּמָמָה, דְּמָמָוֶת.

שָׁם הַכֹּל אָפֹר מִן הָאֵפֶר

וְרַק לִפְעָמִים עוֹרֵב שָׁחֹר מְקַרְקֵר, 

שָׁם אָפְלוּ לַמָּוֶת אֵין שְׁלִיטָה יוֹתֵר,

כִּי הַחַיִּים לֹא יַחְדְּרוּ גָּדֵר שֶׁל תַּיִל דּוֹקֵר,

שָׁם הַחֻרְבָּה הִיא מַצֵּבָה מְרֻתֶּכֶת

אֶל אֹנֵס פָּנֶיהָ שֶׁל עִיר…

 

רַק עַכְשָׁו אֲנִי תּוֹפֵס בִּצְלִילוּת אֶת מַשְׁמָעוּת הַדְּמָמָה.

וְלַמְרוֹת הַלַּיְלָה הָעוֹטֵף אוֹתִי בְּצִנָּה

הִדְלִיקָה הַשִּׂנְאָה בִּי אֵשׁ,

הַשִּׂנְאָה שֶׁנּוֹלְדָה בִּפְצָעִים עֲמֻקִּים, הַשִּׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב. 

 

מֵעֵינַי הַלּוֹהֲטוֹת אֲנִי מְגָרֵשׁ 

אֶת הַדְּמָעוֹת.

הָרְגָשׁוֹת שֶׁבִּי, כַּכּוֹכָבִים בַּשַּׁחַר –

כָּבִים.

וַאֲנִי נִשְׁאָר

בְּלִי לָשׁוֹן…

עברית

בַּשְּׁקִיפוּת הַצְּלוּלָה שֶׁל הָעֶרֶב הַשָּׁקֵט,
כְּשֶׁהָרוּחַ הַקַּלָּה נוֹשֶׁבֶת וּמְלַטֶּפֶת
אֶת מַלְכַּת הָעֲרָבָה – הַלַּעֲנָה הָאֲפֹרָה
שֶׁכִּסְתָּהּ אֶת הָעֲרָבָה בִּשְׂמִיכַת מוֹךְ רַכָּה, – 
כְּשֶׁהָאֹפֶק, בְּגַלִּים שֶׁל גְּבָעוֹת יְרֻקּוֹת,
וְאַחֲרֵי יוֹם נְדוּדִים, עֲיֵפָה, צוֹנַחַת הַשֶּׁמֶשׁ
וְהִיא אֲדֻמָּה כְּאִלּוּ יָכְלָה לְהִתְבַּיֵּשׁ
בְּיוֹם חַלְחָלָה שֶׁל שְׁחִיטָה וְיִסּוּרִים,
שֶׁעָלָיו הִיא – הַחוֹטֵאת – זָרְקָה אֶת אוֹרָה וְזָהֳרָהּ, –

בַּדּוּמִיָּה הַשְּׁקֵטָה שֶׁמִּסָּבִיב, כְּשֶׁאִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כָּל צְלִיל, 
וְרַק בַּחֻרְשָׁה הֶעָלִים מְרַשְׁרְשִׁים וּמִתְלַחֲשִׁים:
"הוֹ מָה יָּפֶה, מָה שָׁקֵט הָעֶרֶב הַצּוֹנֵן!"
וְהַנַּחַל עוֹנֶה בְּזֶמֶר מָתוֹק –
בְּזֶרֶם שֶׁל מַיִם רוֹגְשִׁים חֲרִישִׁית,
וְנִפְרָדִים לְלֹא הֶרֶף מֵחוֹפֵי הַנַּחַל הָרְטֻבִּים, –
– בָּעֲרָבָה עַל סַף הַלַּיְלָה הַצּוֹנֵן
כְּשֶׁבַּשָּׁמַיִם נִשְׁאַר מִן הַיּוֹם רַק כֶּתֶם אָדֹם –
אֲנִי עוֹמֵד, בּוֹהֶה לַמֶּרְחַקִּים, עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַדּוּמִיָּה
וְצֵל מְכַסֶּה אוֹתִי לְאַט לְאַט.
הַדּוּמִיָּה חוֹדֶרֶת אֶת גּוּפִי, וַאֲנִי חָשׁ,
כַּמָּה מַמָּשִׁית, מוּצֶקֶת, אֵינְסוֹפִית הִיא הַדְּמָמָה. 
אֲנִי מוֹשִׁיט אֶת הַיָּד, מְנַסֶּה לְמַשֵּׁשׁ אוֹתָהּ לְצִדִּי, 
אַךְ הִיא, הַדּוּמִיָּה הַקְּרוֹבָה – מַסִּיעָה אוֹתִי הַרְחֵק:
לְשָׁם,
לַמָּקוֹם בּוֹ הִבְזִיקָה, קְצָרָה וּמְסַנְוֶרֶת, רֵאשִׁית חַיַּי.
גַּם שָׁם דְּמָמָה – בְּמַלְכוּת הַמָּוֶת,
שָׁם שִׁיר נְעוּרִים קָרַע אֶת הַשָּׁמַיִם,
שָׁם עִם בָּנָה כָּל חַיָּיו אֶת חַיָּיו
וְעַכְשָׁו מִתְהוֹלֶלֶת רַק רוּחַ קָרָה
בַּעֲרֵמוֹת שִׁבְרֵי בַּרְזֶל, לְבֵנִים, אֲבָנִים,
וּשְׁאֵרִיּוֹת עַצְמוֹת אָדָם.
גַּם שָׁם שׁוֹלֶטֶת הַדְּמָמָה, דְּמָמָוֶת.
שָׁם הַכֹּל אָפֹר מִן הָאֵפֶר
וְרַק לִפְעָמִים עוֹרֵב שָׁחֹר מְקַרְקֵר,
שָׁם אָפְלוּ לַמָּוֶת אֵין שְׁלִיטָה יוֹתֵר,
כִּי הַחַיִּים לֹא יַחְדְּרוּ גָּדֵר שֶׁל תַּיִל דּוֹקֵר,
שָׁם הַחֻרְבָּה הִיא מַצֵּבָה מְרֻתֶּכֶת
אֶל אֹנֵס פָּנֶיהָ שֶׁל עִיר…
רַק עַכְשָׁו אֲנִי תּוֹפֵס בִּצְלִילוּת אֶת מַשְׁמָעוּת הַדְּמָמָה.
וְלַמְרוֹת הַלַּיְלָה הָעוֹטֵף אוֹתִי בְּצִנָּה
הִדְלִיקָה הַשִּׂנְאָה בִּי אֵשׁ,
הַשִּׂנְאָה שֶׁנּוֹלְדָה בִּפְצָעִים עֲמֻקִּים, הַשִּׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב.
מֵעֵינַי הַלּוֹהֲטוֹת אֲנִי מְגָרֵשׁ
אֶת הַדְּמָעוֹת.
הָרְגָשׁוֹת שֶׁבִּי, כַּכּוֹכָבִים בַּשַּׁחַר –
כָּבִים.
וַאֲנִי נִשְׁאָר
בְּלִי לָשׁוֹן…

חנה פולין־גלאי היא מרצה בכירה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, וגם ראשת המכון ללשון, ספרות ותרבות היידיש על שם יונה גולדריץ׳. ספרה הראשון, Ecologies of Witnessing: Language, Place and Holocaust Testimony יצא לאור בהוצאת Yale University Press ב2018. הפרויקט החדש של פולין־גלאי בודק איך אירועי השואה גרמו לשינויים רדיקלים בלשון היידיש, והניסיונות לתעד אותם.

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור