דורך נאַכט

"אֲנִי מֻכְרָח לִפְרֹץ דֶּרֶךְ לַיְלָה לְלֹא שֵׁנָה / לוֹמַר לַיּוֹם הַבָּא: כֵּן!"
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
הקדמה

"אֲנִי מֻכְרָח לִפְרֹץ דֶּרֶךְ לַיְלָה לְלֹא שֵׁנָה / לוֹמַר לַיּוֹם הַבָּא: כֵּן!" זהו הציטוט הפותח את שירו של בנימין הרשב, "דֶּרֶךְ לַיְלָה" ["דורך נאַכט"]. הרשב מציין כי השורות נכתבו על ידי חיים גראדֶה, אך אינו מזכיר את המקור שלהן: השיר "יאָ" ["כן"], מתוך ספר הביכורים של גראדה שהופיע בווילנה ב-1936, ונשא את אותה הכותרת. יאָ היה ספר שנולד מתוך החרדה והייאוש של משורר ערב מלחמת העולם השנייה. שיריו הציגו דמות של דובר רדוף, מצולק מטראומת מלחמת העולם הראשונה ומשנות ילדות של רעב ועוני. הוא אינו מוצא נחמה בהווה או בעתיד ומביט בדאגה בהתעצמות הדיקטטורות באירופה. השיר "יאָ" מתפקד במערך הכולל של הספר כניסיון אמיץ לומר "כן" לתקווה, "כן" לחיים, כאשר החשיכה מסביב גוברת והכל כאילו מושך מטה, לאמירת "לא". מתוך הלילה המטאפורי בו שרוי העולם, גראדה ביקש לפרוץ אל האור של יום המחר.

ההזדהות של הרשב עם שירו של גראדה מובנת מאליה. "דֶּרֶךְ לַיְלָה" משתייך אל חטיבת השירים המוקדמת של הרשב, שירים שנכתבו טרם הגעתו ארצה וכתגובה ראשונית לשואה ולחוויות המלחמה שלו כפליט בברית המועצות. בן 20 בסך הכל, הוא נשא עליו משא של עצב ואובדן שכובד משקלו מורגש היטב בספר שיריו הראשון, שטויבן. החתירה "לִקְרַאת הַשֶּׁמֶשׁ" היתה ייעוד עבורו בנקודת הזמן בה נכתב השיר. בגלל טראומת המלחמה והאובדן, דרכו היתה כרוכה במאבק, אותו הוא מדמה לניסיון לעבור דרך צמחיית קוצים סבוכה. בשונה מן הסטטיוּת והפסיביות שמאפיינת את הדובר של גראדה, בשיר של הרשב מודגש הצד הפיזי והכוחני של המאבק באמצעות דימויו ל"שור" שקורע בקרניו את הענפים הקוצניים וחותך בסכינים את "מְעֵי הַלַּיְלָה". הדרך הקוצנית של הרשב מובילה אל העבר והעתיד גם יחד. בפתח השיר הוא מתאר את שקיעת השמש – שמש הילדוּת והנעורים בווילנה – בתוך "מַעְגְּלֵי אֵשׁ גֵּיהִנּוֹמִיִּים", שמסמלים את המלחמה. זיהוי השמש עם הילדוּת מאפשר הבנה של השיר לא רק כשיר על מאבק של צעיר יהודי להתגבר על טראומת השואה ולצעוד אל העתיד, אלא גם כשיר על רצונו לגאול את ילדותו מן האסון שבא אחר כך. הוא מבקש לנקות את שנות ילדותו מכתם המלחמה; להיזכר בהן מבלי לחוש כ"תּוֹלַעַת מְצֹרַעַת" (כהגדרתו), שידיעת האובדן דבקה בה.

ספר הביכורים של גראדה הוא חלק מן העבר שהרשב ביקש להציל – חלק מן ההוויה התרבותית של וילנה בתוכה גדל הרשב, ושהיה לה חלק בהפיכתו למשורר. ציטוט שירו של גראדה, לפיכך, נבע לא רק מהזדהות עם העמדה הנפשית של הדובר בשיר, אלא גם מרצון לבנות גשר בין העבר והעתיד של שירת יידיש. באמצעות המחווה לגראדה, הרשב אותת לקוראים כי הוא ממשיך את דרכם של משוררי וילנה שפעלו לפני החורבן.

"יאָ" / חיים גראַדע (מתוך: יאָ: לידער, ווילנער פֿאַרלאַג פֿון ב. קלעצקין, ווילנע, 1936)

עס ליגט דער אויסגעשטערנטער אין-סוף געפֿאַנגען,
אין די שײַבלעך פֿון אונדזער הויז.
מײַן פּנים איז אין פֿענסטער אויפֿגעגאַנגען,
ווי אַ לבֿנה קײַלעכדיק און גרויס.
איך קוק אַרויס, ווען הייבט שוין אָן צו טאָגן,
עס נאָגט מײַן האַרץ דער אומעטיקער בלאָ;
איך מוז זיך דורך דער נאַכט דער שלאָפֿלאָזער דערשלאָגן
דעם קומענדיקן טאָג צו זאָגן: יאָ!

[…]

איך ווייס: די שטערן זײַנען ווײַט און אייביק.
נאָר איך, דער קראַנקער מענטש, בײַם בלויען שויב
וועל מײַן האַרץ, וואָס איז ניט מוטיק און ניט גלויביק,
אַפֿילו מיט געוואַלד באַפֿעלן: גלויב!

גלויב! עס נעמט די גרויסע ליכט באַלד שײַנען,
אַזאַ פּזרנותדיקע ליכט – און זי איז אויך ניט פֿרײַ.
ס'איז דאָ אַזוי פֿיל אויף דער וועלט, וואָס קען ניט טענהן,
און וואָס באַוועגט זיך צו איר ציל געטרײַ.

גלויב! – די פֿינגער מײַנע ציִען זיך ווי שטראַלן,
ווי טרערן פֿון מײַן געזיכט דער בלאָ.
מײַן האַרץ, דערשלאָג זיך צו דעם קוואַל פֿון אַלע קוואַלן, –
דערשלאָג זיך צו דעם ערשטן זאָגנדיקן: יאָ!

יידיש

דורך נאַכט

איך מוז דורך דער נאַכט דער שלאָפֿלאָזער דערשלאָגן
דעם קומענדיקן טאָג צו זאָגן: יאָ!
חיים גראַדע

די זון פֿאַרגייט אַ בלוטיקע אין שׂרפֿה-האָריזאָנט,
די זון פֿאַרגייט אין פֿײַערדיקע, גיהנומדיקע רינגען, –
און ס'קומען זיך צונויף די ווײַט און נאָנט
מײַן זון, מײַן זון די ליכטיקע, פֿאַרשלינגען.
און דו – דו נאַכלויפֿער פֿון זונענדיקע טריט –
אַ וואָרעם קרעציקער – וועסט איצטער נאָכקריכן נאָך אירע שפּורן,

און דו, וואָס האַלטסט זיך שטענדיק – פֿון דער וועלט דער מיט,
און האָסט אַ גאַנצן זונענדיקן טאָג פֿאַרשלאָפֿן, –
אַרויפֿגיין וועסטו אויף אַ הויכן טורעם,
וועסט וועלן אי זיך אי וועלט דער גאַנצער בלאָפֿן,
אַז ס'גייט די זון ערשט אויף
(ווי דו, מסתּמא פֿון געשמאַקן שלאָף)…
און דו – דער ווײַטער אָנזאָגער פֿון נאָענטן שטורעם,
וואָס זעסט און ווילסט נישט גיין אים שנײַדנדיק אַנטקעגן,
האָסט אין נבֿיאות דײַנער לאַנג שוין גאָר פֿאַרגעסן – –

– דורך ערד פֿאַרשאָלטענער וואָס איז ביז איצט רויִקע געלעגן –
אויך איר וועט, ווי די זון, דאָ ווערן אויפֿגעפֿרעסן!
און נישט אין בלוט, ווי היגע זון, – אײַך, פֿרעמדע זונען,
וועט חושך-נאַכט ווי ברואים נישטיקע צעטרעטן –
אין בלאָטע שוואַרצער וועט איר ווערן הײַנט צערונען:
ס'וועט אויף דעם פֿעלד זיך ווילדגראָז אַ געלעגער בעטן…

מעגט איר זיך הענגען טויזנט מאָל אויף שקיעהדיקע שטראַלן
איר זײַט פֿאַרפֿאַלן!
און איך – צעבײַסן וועל מײַן צונג, וואָס לעקן וואָלט געוואָלט פֿון היגע קוואַלן.

עס זײַנען אַלע קוואַלן פֿון דעם לאַנד מיט זון פֿאַר מיר פֿאַרגאַנגען –
איך וועל זיך נישט געזעגענען מיט לעצטע מערבֿ-שטראַלן –
דאָס זײַנען לעצטע פֿאַלשע האַרבסטיקע געזאַנגען.
מיט פּלייצע אויסדרייען צום אָרט, וווּ ס'איז די זון אַוועק,
נאָך טאָן דעם לעצטן היגן ציטער, –
און לאָזן זיך דורך שוואַרצער נאַכט אין דערנערדיקן וועג,
ווי אַ צעיושעטער געוויטער!

וועט די לבֿנה נאַקעטע אַרויסגיין – מיך צו רייצן,
און גלײַך הינטער אַ שוואַרצן וואָלקן זיך פֿאַרבויגן;
און וועט די פֿינצטער שאַרף, ווי נעגל פֿון די רוימער קרייצן,
מיר אויסשטעכן די ברענענדיקע אויגן, –
וועל איך מיט הענט אין שטעכיקן געוווּקס אַ וועג זיך ברעכן.
און אויב צעריבן וועלן ווערן מײַנע הענט, די דאַרע, –
וועל איך אויף אַקסלען אָנטאָן דערנער צוויי – ווי שטעכערס –
און זיך אַרײַנשנײַדן אין לויערניש פֿון שרעקלעכע געפֿאַרן!
און אַ צעשאָכטענער פֿון טויזנט שאַרפֿע נאָדלען
כ'וועל שפּרינגען איבער שלאַנגענגריבער, ווי אַ בלינדער אָדלער!
וועט נאַכט מיר פֿיס צעטראַסקען און אַ זיגערישע לאַכן –
וועלן פֿון קאָפּ מיר אויסשטאַרצן צוויי גרויסע הערנער,
און ווי אַן אָקס צעווילדעוועטער – אַ וועג זיך ווײַטער מאַכן
דורך דער פֿאַרפּלאָנטערטער געדיכטעניש פֿון דערנער!

צום שפּרונג צום לעצטן מײַנע לעצטע כּוחות כ'קלײַב,
ווײַל איך – דער נאַכט-פֿאַרגוואַלטיקער – האָב דאָך אַליין געבראַכט
מײַן אייגן לײַב
אויף דורכשטעכן ווי מעסערס דורך געדערעם פֿון דער נאַכט
פֿאַר לעצטע – נישט-געטויטע נאָך – די לעצטע וועגן.
און כ'וועל צערײַסן הײַנט די נאַכט מיט ווילדן חיהשן געשריי!

אי-י-יך גיי!
וווּהין?
– דער זון אַנטקעגן!…

יידיש עברית

דורך נאַכט

איך מוז דורך דער נאַכט דער שלאָפֿלאָזער דערשלאָגן
דעם קומענדיקן טאָג צו זאָגן: יאָ!
חיים גראַדע

די זון פֿאַרגייט אַ בלוטיקע אין שׂרפֿה-האָריזאָנט,
די זון פֿאַרגייט אין פֿײַערדיקע, גיהנומדיקע רינגען, –
און ס'קומען זיך צונויף די ווײַט און נאָנט
מײַן זון, מײַן זון די ליכטיקע, פֿאַרשלינגען.
און דו – דו נאַכלויפֿער פֿון זונענדיקע טריט –
אַ וואָרעם קרעציקער – וועסט איצטער נאָכקריכן נאָך אירע שפּורן,

און דו, וואָס האַלטסט זיך שטענדיק – פֿון דער וועלט דער מיט,
און האָסט אַ גאַנצן זונענדיקן טאָג פֿאַרשלאָפֿן, –
אַרויפֿגיין וועסטו אויף אַ הויכן טורעם,
וועסט וועלן אי זיך אי וועלט דער גאַנצער בלאָפֿן,
אַז ס'גייט די זון ערשט אויף
(ווי דו, מסתּמא פֿון געשמאַקן שלאָף)…
און דו – דער ווײַטער אָנזאָגער פֿון נאָענטן שטורעם,
וואָס זעסט און ווילסט נישט גיין אים שנײַדנדיק אַנטקעגן,
האָסט אין נבֿיאות דײַנער לאַנג שוין גאָר פֿאַרגעסן – –

– דורך ערד פֿאַרשאָלטענער וואָס איז ביז איצט רויִקע געלעגן –
אויך איר וועט, ווי די זון, דאָ ווערן אויפֿגעפֿרעסן!
און נישט אין בלוט, ווי היגע זון, – אײַך, פֿרעמדע זונען,
וועט חושך-נאַכט ווי ברואים נישטיקע צעטרעטן –
אין בלאָטע שוואַרצער וועט איר ווערן הײַנט צערונען:
ס'וועט אויף דעם פֿעלד זיך ווילדגראָז אַ געלעגער בעטן…

מעגט איר זיך הענגען טויזנט מאָל אויף שקיעהדיקע שטראַלן
איר זײַט פֿאַרפֿאַלן!
און איך – צעבײַסן וועל מײַן צונג, וואָס לעקן וואָלט געוואָלט פֿון היגע קוואַלן.

עס זײַנען אַלע קוואַלן פֿון דעם לאַנד מיט זון פֿאַר מיר פֿאַרגאַנגען –
איך וועל זיך נישט געזעגענען מיט לעצטע מערבֿ-שטראַלן –
דאָס זײַנען לעצטע פֿאַלשע האַרבסטיקע געזאַנגען.
מיט פּלייצע אויסדרייען צום אָרט, וווּ ס'איז די זון אַוועק,
נאָך טאָן דעם לעצטן היגן ציטער, –
און לאָזן זיך דורך שוואַרצער נאַכט אין דערנערדיקן וועג,
ווי אַ צעיושעטער געוויטער!

וועט די לבֿנה נאַקעטע אַרויסגיין – מיך צו רייצן,
און גלײַך הינטער אַ שוואַרצן וואָלקן זיך פֿאַרבויגן;
און וועט די פֿינצטער שאַרף, ווי נעגל פֿון די רוימער קרייצן,
מיר אויסשטעכן די ברענענדיקע אויגן, –
וועל איך מיט הענט אין שטעכיקן געוווּקס אַ וועג זיך ברעכן.
און אויב צעריבן וועלן ווערן מײַנע הענט, די דאַרע, –
וועל איך אויף אַקסלען אָנטאָן דערנער צוויי – ווי שטעכערס –
און זיך אַרײַנשנײַדן אין לויערניש פֿון שרעקלעכע געפֿאַרן!
און אַ צעשאָכטענער פֿון טויזנט שאַרפֿע נאָדלען
כ'וועל שפּרינגען איבער שלאַנגענגריבער, ווי אַ בלינדער אָדלער!
וועט נאַכט מיר פֿיס צעטראַסקען און אַ זיגערישע לאַכן –
וועלן פֿון קאָפּ מיר אויסשטאַרצן צוויי גרויסע הערנער,
און ווי אַן אָקס צעווילדעוועטער – אַ וועג זיך ווײַטער מאַכן
דורך דער פֿאַרפּלאָנטערטער געדיכטעניש פֿון דערנער!

צום שפּרונג צום לעצטן מײַנע לעצטע כּוחות כ'קלײַב,
ווײַל איך – דער נאַכט-פֿאַרגוואַלטיקער – האָב דאָך אַליין געבראַכט
מײַן אייגן לײַב
אויף דורכשטעכן ווי מעסערס דורך געדערעם פֿון דער נאַכט
פֿאַר לעצטע – נישט-געטויטע נאָך – די לעצטע וועגן.
און כ'וועל צערײַסן הײַנט די נאַכט מיט ווילדן חיהשן געשריי!

אי-י-יך גיי!
וווּהין?
– דער זון אַנטקעגן!…

דֶּרֶךְ לַיְלָה

אֲנִי מֻכְרָח לִפְרֹץ דֶּרֶךְ לַיְלָה לְלֹא שֵׁנָה
לוֹמַר לַיּוֹם הַבָּא: כֵּן!
חיים גראַדה

הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת זָבַת דָּם וּשְׂרֵפוֹת הָאֹפֶק.
הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת בְּמַעְגְּלֵי אֵשׁ גֵּיהִנּוֹמִיִּים, –
וְהַלְּלוּ מִתְכַּנְּסִים מֵרָחוֹק וּמִקָּרוֹב
כְּדֵי לִבְלֹעַ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי, מְלֵאַת הָאוֹר.

וְאַתָּה – הָרָץ אַחֲרֵי צַעֲדֵי הַשֶּׁמֶשׁ –
תּוֹלַעַת מְצֹרַעַת תִּזְחַל בְּעִקְּבוֹתֶיהָ,
וְאַתָּה, הָרוֹאֶה אֶת עַצְמְךָ מֶרְכַּז הָעוֹלָם
וְיָשַׁנְתָּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם הַשִּׁמְשִׁי, –
אַתָּה תַּעֲלֶה עַל מִגְדָּל גָּבוֹהַּ,
תִּרְצֶה לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמְךָ וְאֶת הָעוֹלָם,
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ סוֹף סוֹף זוֹרַחַת וְעוֹלָה
(כָּמוֹךָ מִן הַסְּתָם מִשֵּׁנָה עֲמֻקָּה)…
וְאַתָּה – הַמְּבַשֵּׂר הָרָחוֹק שֶׁל סוּפָה קְרוֹבָה,
אַתָּה, הָרוֹאֶה וְאֵינְךָ חוֹתֵךְ לִקְרָאתוֹ, –
כְּבָר מִזְּמַן שָׁכַחְתָּ עַל נְבוּאוֹתֶיךָ – – –

– – דֶּרֶךְ הָאֶרֶץ הַמְקֻלֶּלֶת שֶׁעַד כֹּה שָׁכְבָה שְׁקֵטָה –
גַּם אֶתְכֶם כְּאֶת הַשֶּׁמֶשׁ יִזְלְלוּ!
וְלֹא בְּדָם כְּמוֹ שְׁמָשׁוֹת שֶׁכָּאן, – אֶתְכֶם, שְׁמָשׁוֹת זָרוֹת,
לֵיל הַחֹשֶׁךְ יִדְּרֹס כִּבְרוּאִים אַפְסִיִּים –
הַיּוֹם תְּפֻזְּרוּ בַּבֹּץ הַשָּׁחוֹר:
עִשְּׂבֵי הַבָּר יִפְרְשׁוּ לָהֶם מִשְׁכָּב בַּשָּׂדֶה…

אִם גַּם אֶלֶף פְּעָמִים תִּתְלוּ אֶת עַצְמְכֶם עַל קַרְנֵי הַשְּׁקִיעָה,
אַתֶּם אֲבוּדִים!
וַאֲנִי אֶנְגֹּס אֶת לְשּׁוֹנִי שֶׁהָיְתָה מוּכָנָה לְלַקֵּק מִן הַמַּעְיָנוֹת שֶׁכָּאן.

כָּל הַמַּעְיָנוֹת הָאַרְצִיִּים שָׁקְעוּ בִּשְׁבִילִי עִם הַשֶּׁמֶשׁ –
לֹא אֶפָּרֵד מִקַּרְנֵי הַמַּעֲרָב הָאַחֲרוֹנִים –
אֵלֶּה הָיוּ שִׁירֵי הַסְּתָו הָאַחֲרוֹנִים וְהַמְּסֻלָּפִים.
תְּסוֹבֵב אֶת הַגַּב לַמָּקוֹם בּוֹ הַשֶּׁמֶשׁ הָלְכָה,
לְרְעֹד רְעִידָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל כָּאן, –
וּלְהַשְׁלִיךְ עַצְמְךָ דֶּרֶךְ לַיְלָה שָׁחוֹר בְּדֶרֶךְ הַדַּרְדָּרִים,
כְּסוּפָה מְטֹרֶפֶת!

וְאִם הַלְּבָנָה הָעֲרֻמָּה תֵּצֵא – כְּדֵי לְהִתְגָּרוֹת בִּי,
וּמִיָּד תִּתְכּוֹפֵף מֵאֲחוֹרֵי עָנָן שָׁחוֹר;
וְאִם הַחֹשֶׁךְ הַחַד, כְּצִפָּרְנֵי כצפרני הַצְּלָבִים הָרוֹמָאִים,
יִדְקֹר אֶת עֵינַי הַבּוֹעֲרוֹת, –
בַּיָּדַיִם אֶפְרֹץ לִי דֶּרֶךְ בְּצִמְחִיַּת דַּרְדַּר
וְאִם יָדַי הָרָזוֹת יִשְׁתַּחֲקוּ, –
אֶלְבַּשׁ שְׁנֵי דַּרְדָּרִים כְּדוֹקְרָנִים עַל הַכְּתֵפָיִם –
וְאֶחְתֹּךְ אֶת דַּרְכֵי דֶּרֶךְ מַאֲרָבִים שֶׁל סַכָּנוֹת נוֹרָאוֹת!
דָּקוּר בְּאֶלֶף מְחָטִים חַדּוּת,
אֲדַלֵּג מֵעַל לְבוֹרוֹת נְחָשִׁים, כְּנֶשֶׁר עִוֵּר!
וְאִם לַיְלָה יְרַסֵּק אֶת רַגְלַי וְיִצְחַק צְחוֹק מְאֻשָּׁר וּמְנַצֵּחַ –
אָז מֵרָאשִׁי יִבְקְעוּ שְׁתֵּי קַרְנַיִם גְּדוֹלוֹת
וּכְמוֹ שׁוֹר פָּעוּר – יִפְרֹץ הָלְאָה
דֶּרֶךְ סֹבֶךְ דַּרְדָּרִים מְסֻבָּךְ!

אֲנִי אוֹסֵף אֶת כֹּחוֹתַי הָאַחֲרוֹנִים – לַקְּפִיצָה הָאַחֲרוֹנָה
כִּי אֲנִי – אוֹנֵס הַלַּיְלָה – הֵבֵאתִי בְּעַצְמִי
אֶת גּוּפִי שֶׁלִּי
כְּדֵי לַחֲתָךְ כְּסַכִּינִים בִּמְעֵי הַלַּיְלָה:
עֲבוּר הָאַחֲרוֹנִים שֶׁלֹּא הוּמְתוּ עֲדַיִין – הַדְּרָכִים הָאַחֲרוֹנוֹת.
וְאֶקְרַע אֶת הַלַּיְלָה בִּזְעָקָה שֶׁל חַיַּת פֶּרֶא!

אֲ-א-א-נִי-י-י-הוֹלֵךְ!
לְאָן?
– לִקְרַאת הַשֶּׁמֶשׁ!…

עברית

דֶּרֶךְ לַיְלָה

אֲנִי מֻכְרָח לִפְרֹץ דֶּרֶךְ לַיְלָה לְלֹא שֵׁנָה
לוֹמַר לַיּוֹם הַבָּא: כֵּן!
חיים גראַדה

הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת זָבַת דָּם וּשְׂרֵפוֹת הָאֹפֶק.
הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת בְּמַעְגְּלֵי אֵשׁ גֵּיהִנּוֹמִיִּים, –
וְהַלְּלוּ מִתְכַּנְּסִים מֵרָחוֹק וּמִקָּרוֹב
כְּדֵי לִבְלֹעַ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי, מְלֵאַת הָאוֹר.

וְאַתָּה – הָרָץ אַחֲרֵי צַעֲדֵי הַשֶּׁמֶשׁ –
תּוֹלַעַת מְצֹרַעַת תִּזְחַל בְּעִקְּבוֹתֶיהָ,
וְאַתָּה, הָרוֹאֶה אֶת עַצְמְךָ מֶרְכַּז הָעוֹלָם
וְיָשַׁנְתָּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם הַשִּׁמְשִׁי, –
אַתָּה תַּעֲלֶה עַל מִגְדָּל גָּבוֹהַּ,
תִּרְצֶה לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמְךָ וְאֶת הָעוֹלָם,
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ סוֹף סוֹף זוֹרַחַת וְעוֹלָה
(כָּמוֹךָ מִן הַסְּתָם מִשֵּׁנָה עֲמֻקָּה)…
וְאַתָּה – הַמְּבַשֵּׂר הָרָחוֹק שֶׁל סוּפָה קְרוֹבָה,
אַתָּה, הָרוֹאֶה וְאֵינְךָ חוֹתֵךְ לִקְרָאתוֹ, –
כְּבָר מִזְּמַן שָׁכַחְתָּ עַל נְבוּאוֹתֶיךָ – – –

– – דֶּרֶךְ הָאֶרֶץ הַמְקֻלֶּלֶת שֶׁעַד כֹּה שָׁכְבָה שְׁקֵטָה –
גַּם אֶתְכֶם כְּאֶת הַשֶּׁמֶשׁ יִזְלְלוּ!
וְלֹא בְּדָם כְּמוֹ שְׁמָשׁוֹת שֶׁכָּאן, – אֶתְכֶם, שְׁמָשׁוֹת זָרוֹת,
לֵיל הַחֹשֶׁךְ יִדְּרֹס כִּבְרוּאִים אַפְסִיִּים –
הַיּוֹם תְּפֻזְּרוּ בַּבֹּץ הַשָּׁחוֹר:
עִשְּׂבֵי הַבָּר יִפְרְשׁוּ לָהֶם מִשְׁכָּב בַּשָּׂדֶה…

אִם גַּם אֶלֶף פְּעָמִים תִּתְלוּ אֶת עַצְמְכֶם עַל קַרְנֵי הַשְּׁקִיעָה,
אַתֶּם אֲבוּדִים!
וַאֲנִי אֶנְגֹּס אֶת לְשּׁוֹנִי שֶׁהָיְתָה מוּכָנָה לְלַקֵּק מִן הַמַּעְיָנוֹת שֶׁכָּאן.

כָּל הַמַּעְיָנוֹת הָאַרְצִיִּים שָׁקְעוּ בִּשְׁבִילִי עִם הַשֶּׁמֶשׁ –
לֹא אֶפָּרֵד מִקַּרְנֵי הַמַּעֲרָב הָאַחֲרוֹנִים –
אֵלֶּה הָיוּ שִׁירֵי הַסְּתָו הָאַחֲרוֹנִים וְהַמְּסֻלָּפִים.
תְּסוֹבֵב אֶת הַגַּב לַמָּקוֹם בּוֹ הַשֶּׁמֶשׁ הָלְכָה,
לְרְעֹד רְעִידָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל כָּאן, –
וּלְהַשְׁלִיךְ עַצְמְךָ דֶּרֶךְ לַיְלָה שָׁחוֹר בְּדֶרֶךְ הַדַּרְדָּרִים,
כְּסוּפָה מְטֹרֶפֶת!

וְאִם הַלְּבָנָה הָעֲרֻמָּה תֵּצֵא – כְּדֵי לְהִתְגָּרוֹת בִּי,
וּמִיָּד תִּתְכּוֹפֵף מֵאֲחוֹרֵי עָנָן שָׁחוֹר;
וְאִם הַחֹשֶׁךְ הַחַד, כְּצִפָּרְנֵי כצפרני הַצְּלָבִים הָרוֹמָאִים,
יִדְקֹר אֶת עֵינַי הַבּוֹעֲרוֹת, –
בַּיָּדַיִם אֶפְרֹץ לִי דֶּרֶךְ בְּצִמְחִיַּת דַּרְדַּר
וְאִם יָדַי הָרָזוֹת יִשְׁתַּחֲקוּ, –
אֶלְבַּשׁ שְׁנֵי דַּרְדָּרִים כְּדוֹקְרָנִים עַל הַכְּתֵפָיִם –
וְאֶחְתֹּךְ אֶת דַּרְכֵי דֶּרֶךְ מַאֲרָבִים שֶׁל סַכָּנוֹת נוֹרָאוֹת!
דָּקוּר בְּאֶלֶף מְחָטִים חַדּוּת,
אֲדַלֵּג מֵעַל לְבוֹרוֹת נְחָשִׁים, כְּנֶשֶׁר עִוֵּר!
וְאִם לַיְלָה יְרַסֵּק אֶת רַגְלַי וְיִצְחַק צְחוֹק מְאֻשָּׁר וּמְנַצֵּחַ –
אָז מֵרָאשִׁי יִבְקְעוּ שְׁתֵּי קַרְנַיִם גְּדוֹלוֹת
וּכְמוֹ שׁוֹר פָּעוּר – יִפְרֹץ הָלְאָה
דֶּרֶךְ סֹבֶךְ דַּרְדָּרִים מְסֻבָּךְ!

אֲנִי אוֹסֵף אֶת כֹּחוֹתַי הָאַחֲרוֹנִים – לַקְּפִיצָה הָאַחֲרוֹנָה
כִּי אֲנִי – אוֹנֵס הַלַּיְלָה – הֵבֵאתִי בְּעַצְמִי
אֶת גּוּפִי שֶׁלִּי
כְּדֵי לַחֲתָךְ כְּסַכִּינִים בִּמְעֵי הַלַּיְלָה:
עֲבוּר הָאַחֲרוֹנִים שֶׁלֹּא הוּמְתוּ עֲדַיִין – הַדְּרָכִים הָאַחֲרוֹנוֹת.
וְאֶקְרַע אֶת הַלַּיְלָה בִּזְעָקָה שֶׁל חַיַּת פֶּרֶא!

אֲ-א-א-נִי-י-י-הוֹלֵךְ!
לְאָן?
– לִקְרַאת הַשֶּׁמֶשׁ!…

             

Grey-blue thistle, 1978

ד"ר עירית עילם כתבה את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת תל-אביב. מחקרה עוסק בספרות יידיש ועברית בפולין בעשור שלפני השואה, 1939-1930, ובוחן את היחסים שבין ספרות והיסטוריה, בין ספרות ואידיאולוגיה ובין ספרות יידיש ועברית.