דער לעצטער ייִדישער פּאָעט

מְשׁוֹרֵר הַיִּידִישׁ הָאַחֲרוֹן
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
הקדמה
בחרנו לפתוח את הסדרה בשני שירים יחסית מאוחרים, בהם הרשב המבוגר מאמץ עמדה הפוכה לאופן בו הציג אותו ראוויטש1 בשני השירים, "משורר היידיש האחרון" ו"האם יש היסטוריה לספרות יידיש" שנכתבו סביב שנות ה-80, מתבונן הרשב על ספרות היידיש במבט לאחור ולא במבט מלא תקווה; התוכן יכול לשדר ייאוש, ואפילו ציניות כלפי המעמד של היידיש. אך הצורה הפואטית של שני השירים מעבירה מסר אחר, באווירה אחרת. באמצעות שאילת שאלות, שמפנה הרשב אל הקורא ואל עצמו, ובאמצעות המקצב הקומי, ניתן לחוש במשורר בן ה-19, ה. בנימין. על אף הנימה האירונית, שלועגת להיסטוריזציה של השירה היידית, הרשב יודע שהוא השאיר אחריו, ולו רק דרך שיריו, פיסת היסטוריה של הספרות היידית.
יידיש

דער לעצטער ייִדישער פּאָעט

אַ מאָל האָב איך געזאָגט:
דערשלעפּ זיך נאָך אַ שטיקעלע זאַמד,
האָסט שוין כּמעט פֿאַרזאַמט
צום שטאַפֿעט:
וועסטו אפֿשר ווערן
דער לעצטער ייִדישער פּאָעט.

הײַנט
זײַנען שוין דאָ לעצטערע,
פֿאַרלעצטערע,
מיט אַ האָפֿערדיקן "נישט-מיך-איז-מען-אויסן!"

גיי איך אַרויס אין דרויסן,
צווישן איין לשון און אַ צווייטן,
שנירל זיך ווי אַ ריוועלע צווישן בייטן,
און וואַש מיר איבער
אַ הויפֿן ווערטער ווי זשוויר.

וויפֿל איז דער שיר
אַזוי זיך צו שפּילן?
אַז קיין זאַצן פֿאַר אַנדערע צילן
מאַכסטו שוין ניט מאַכן,
אַז קיין טעקסטן פֿאַר אַנדערע זאַכן
וועסטו שוין מסתּמא ניט נוצן – –

איז וואָס איז דאָס פּוצן
אַ וואָרט צו אַ וואָרט,
דאָס שפּאַלטן ווי האָר די אידיאָמען?

צי האָט עס אַ נאָמען,
צי האָט עס אַ היים –
אַז אַלע ווערטער קומען פֿון אַנדערע שײַערן,
און מ'דאַרף זיי פֿאַרשלײַערן
אין געדיכטן שליים,
אין ציטערדיקע, סייסמישע כוואַליעס,
וואָס פֿאַרכליאָבען זיך אַליין
מיט אַזאַ נאָגנדיקן לאַך –

פֿאַרשטעקט
צווישן די דאָפּלטע טירן פֿון פֿאַרשטיין –
דײַן ערשטע שפּראַך.

יידיש עברית

דער לעצטער ייִדישער פּאָעט

אַ מאָל האָב איך געזאָגט:
דערשלעפּ זיך נאָך אַ שטיקעלע זאַמד,
האָסט שוין כּמעט פֿאַרזאַמט
צום שטאַפֿעט:
וועסטו אפֿשר ווערן
דער לעצטער ייִדישער פּאָעט.

הײַנט
זײַנען שוין דאָ לעצטערע,
פֿאַרלעצטערע,
מיט אַ האָפֿערדיקן "נישט-מיך-איז-מען-אויסן!"

גיי איך אַרויס אין דרויסן,
צווישן איין לשון און אַ צווייטן,
שנירל זיך ווי אַ ריוועלע צווישן בייטן,
און וואַש מיר איבער
אַ הויפֿן ווערטער ווי זשוויר.

וויפֿל איז דער שיר
אַזוי זיך צו שפּילן?
אַז קיין זאַצן פֿאַר אַנדערע צילן
מאַכסטו שוין ניט מאַכן,
אַז קיין טעקסטן פֿאַר אַנדערע זאַכן
וועסטו שוין מסתּמא ניט נוצן – –

איז וואָס איז דאָס פּוצן
אַ וואָרט צו אַ וואָרט,
דאָס שפּאַלטן ווי האָר די אידיאָמען?

צי האָט עס אַ נאָמען,
צי האָט עס אַ היים –
אַז אַלע ווערטער קומען פֿון אַנדערע שײַערן,
און מ'דאַרף זיי פֿאַרשלײַערן
אין געדיכטן שליים,
אין ציטערדיקע, סייסמישע כוואַליעס,
וואָס פֿאַרכליאָבען זיך אַליין
מיט אַזאַ נאָגנדיקן לאַך –

פֿאַרשטעקט
צווישן די דאָפּלטע טירן פֿון פֿאַרשטיין –
דײַן ערשטע שפּראַך.

מְשׁוֹרֵר הַיִּידִישׁ הָאַחֲרוֹן

בֶּעָבָר אָמַרְתִּי:
תִּגְרֹר אֶת גּוּפְךָ עוֹד קֶטַע שֶׁל חוֹל,
כִּמְעַט וְאִחַרְתָּ
לְמֵרוֹץ הַלַּפִּידִים:
אָז אוּלַי תִּהְיֶה
מְשׁוֹרֵר יִידִישׁ אַחֲרוֹן.

הַיּוֹם
יֵשׁ כְּבָר אַחֲרוֹנִים יוֹתֵר,
פְּרוּעִים יוֹתֵר,
עִם – "לֹא-אֵלַי-מִתְכַּוְּנִים" חָצוּף.

אָז אֲנִי יוֹצֵא הַחוּצָה,
בֵּין שָׂפָה אַחַת לַשְּׁנִיָּה,
מַזְרִים לִי נַחַל בֵּין הָעֲרוּגוֹת,
וְרוֹחֵץ לִי
חֹפֶן מִלִּים כְּחָצָץ.

כַּמָּה זְמַן כְּבָר אֶפְשָׁר
כָּכָה לְשַׂחֵק?
כְּשֶׁמִּשְׁפָּטִים לְמַטָּרוֹת אֲחֵרוֹת
אַתָּה כְּבָר לֹא עוֹשֶׂה,
כְּשֶׁבְּטֶקְסְטִים לִדְבָרִים אֲחֵרִים
כְּבָר בֶּטַח לֹא תִּשְׁתַּמֵּשׁ – –

אָז לָמָּה הַצִּחְצוּחַ
מִלָּה אֶל מִלָּה,
פִּצּוּל הַנִּיבִים כִּשְׂעָרוֹת?

הַאִם יֵשׁ לָזֶה שֵׁם,
הַאִם יֵשׁ לָזֶה בַּיִת –
כְּשֶׁכָּל הַמִּלִּים מַגִּיעוֹת מֵאֲסָמִים אֲחֵרִים
וְיֵשׁ לְהַצְעִיף אוֹתָן
בְּבִצָּה דְּחוּסָה,
בְּגַלִּים סֵיְסְמִיִּים רוֹעֲדִים,
שֶׁנִּשְׁנָקִים בְּתוֹךְ עַצְמָם
בִּצְחוֹק טוֹרֵד כָּזֶה –

תְּקוּעָה
בֵּין הַדְּלָתוֹת הַכְּפוּלוֹת שֶׁל הֲבָנָה –
לְשׁוֹנְךָ הָרִאשׁוֹנָה.

   

עברית

מְשׁוֹרֵר הַיִּידִישׁ הָאַחֲרוֹן

בֶּעָבָר אָמַרְתִּי:
תִּגְרֹר אֶת גּוּפְךָ עוֹד קֶטַע שֶׁל חוֹל,
כִּמְעַט וְאִחַרְתָּ
לְמֵרוֹץ הַלַּפִּידִים:
אָז אוּלַי תִּהְיֶה
מְשׁוֹרֵר יִידִישׁ אַחֲרוֹן.

הַיּוֹם
יֵשׁ כְּבָר אַחֲרוֹנִים יוֹתֵר,
פְּרוּעִים יוֹתֵר,
עִם – "לֹא-אֵלַי-מִתְכַּוְּנִים" חָצוּף.

אָז אֲנִי יוֹצֵא הַחוּצָה,
בֵּין שָׂפָה אַחַת לַשְּׁנִיָּה,
מַזְרִים לִי נַחַל בֵּין הָעֲרוּגוֹת,
וְרוֹחֵץ לִי
חֹפֶן מִלִּים כְּחָצָץ.

כַּמָּה זְמַן כְּבָר אֶפְשָׁר
כָּכָה לְשַׂחֵק?
כְּשֶׁמִּשְׁפָּטִים לְמַטָּרוֹת אֲחֵרוֹת
אַתָּה כְּבָר לֹא עוֹשֶׂה,
כְּשֶׁבְּטֶקְסְטִים לִדְבָרִים אֲחֵרִים
כְּבָר בֶּטַח לֹא תִּשְׁתַּמֵּשׁ – –

אָז לָמָּה הַצִּחְצוּחַ
מִלָּה אֶל מִלָּה,
פִּצּוּל הַנִּיבִים כִּשְׂעָרוֹת?

הַאִם יֵשׁ לָזֶה שֵׁם,
הַאִם יֵשׁ לָזֶה בַּיִת –
כְּשֶׁכָּל הַמִּלִּים מַגִּיעוֹת מֵאֲסָמִים אֲחֵרִים
וְיֵשׁ לְהַצְעִיף אוֹתָן
בְּבִצָּה דְּחוּסָה,
בְּגַלִּים סֵיְסְמִיִּים רוֹעֲדִים,
שֶׁנִּשְׁנָקִים בְּתוֹךְ עַצְמָם
בִּצְחוֹק טוֹרֵד כָּזֶה –

תְּקוּעָה
בֵּין הַדְּלָתוֹת הַכְּפוּלוֹת שֶׁל הֲבָנָה –
לְשׁוֹנְךָ הָרִאשׁוֹנָה.

תמונת ילדות של הרשב עם אביו ואימו ליד בית הספר שאימו ניהלה בוילנה, תמונת משפחה
יידיש

צי האָט די ייִדישע ליטעראַטור אַ געשיכטע

צי האָט די ייִדישע ליטעראַטור אַ געשיכטע,
האָט מען מיך געפֿרעגט פֿון ירושלים,
אַזאַ פֿאַרפֿליכטעטע, פֿאַרדיכטעטע, פֿאַרשיכטעטע
געשיכטע –
האָב איך געזאָגט: פּאַזשאַלוסטע!
די סאַמע פֿאַרטליתטע,
אויף שוואַרץ און ווײַס! – 
אַז מ'מאַכט נאָר אַ גרײַז
ווערט ווײַס פֿאַר די אויגן.

איז אַ קו געפֿלויגן איבערן דאָך
און פֿאַרטוליעט אין סכך
די גאַנצע ליטעראַרישע געשיכטע: 

אַ סוכּה אַהין, אַ סוקע אַהער,
אַ רעגענשפּורגער יריד,
אַ ווײַסער בער – – –

קלײַבט אַ ייִד אַ גליד צו אַ גליד –
ווערט די גאַנצע געשיכטע סטאַטעטשנע 
ווי בײַ לײַטן: 

מיט אַ לייטער פֿון פֿאַרצײַטן 
קריכט מען אַרויף אויפֿן בוידעם.
און מ'זאָגט:
קודם…
און דערנאָך…

ווערט אין דער געשיכטע אַ לאָך.
פֿאַרצירעוועט מען עס מיט איזמען.
פֿאַלט אַרײַן אַ פֿוס, 

קריכט אַרויס אַ קאָפּ –
ווי בײַ קאַפֿקען אויפֿן פֿינפֿטן שטאָק.
און דאָ איז דער טשוואָק
באַגראָבן.
פֿון ווערטער קען מען ניט האָבן
אָבער האָבן האָבן מיר אַ סך:

אַ זשוואַווער דאַך,
צי אַ קו איבער וועלטן געפֿויגן,
(הערט, נישט-פֿאַרגינערס 
מיט פֿאַרשטאָכענע אויגן!),
אַ דאַך פֿון סכך,
אין אַלע שאַנכײַען פֿאַרפֿירט,
פֿאַרשמירט מיט די בלאָטעס פֿון צײַטן –

לאָמיר זיך האַלטן בײַ די זײַטן,
                         ממש ווי בײַ לײַטן!
לאָמיר הייבן דער געשיכטעס געוויכטער:

ווינקלדיקע, פֿינקלדיקע דיכטער,
אַראָפּ פֿונם בוידעם!
שטעלט זיך אויס אין אַ קודם,
אין אַ שפּעטער,
אין אַן עלטער-פֿעטער,
אין פּילן 
           מיט געפֿילן –
לאָמיר אויך
זיך דערלייטערן אויף צוריק,
אויספּרעסן די לייצאָנישע שטיק
און ווערן סטאַטעטשנע ווי בײַ לײַטן:

אַ געשיכטע פֿאַר אַלע צײַטן.

יידיש עברית

צי האָט די ייִדישע ליטעראַטור אַ געשיכטע

צי האָט די ייִדישע ליטעראַטור אַ געשיכטע,
האָט מען מיך געפֿרעגט פֿון ירושלים,
אַזאַ פֿאַרפֿליכטעטע, פֿאַרדיכטעטע, פֿאַרשיכטעטע
געשיכטע –
האָב איך געזאָגט: פּאַזשאַלוסטע!
די סאַמע פֿאַרטליתטע,
אויף שוואַרץ און ווײַס! – 
אַז מ'מאַכט נאָר אַ גרײַז
ווערט ווײַס פֿאַר די אויגן.

איז אַ קו געפֿלויגן איבערן דאָך
און פֿאַרטוליעט אין סכך
די גאַנצע ליטעראַרישע געשיכטע: 

אַ סוכּה אַהין, אַ סוקע אַהער,
אַ רעגענשפּורגער יריד,
אַ ווײַסער בער – – –

קלײַבט אַ ייִד אַ גליד צו אַ גליד –
ווערט די גאַנצע געשיכטע סטאַטעטשנע 
ווי בײַ לײַטן: 

מיט אַ לייטער פֿון פֿאַרצײַטן 
קריכט מען אַרויף אויפֿן בוידעם.
און מ'זאָגט:
קודם…
און דערנאָך…

ווערט אין דער געשיכטע אַ לאָך.
פֿאַרצירעוועט מען עס מיט איזמען.
פֿאַלט אַרײַן אַ פֿוס, 

קריכט אַרויס אַ קאָפּ –
ווי בײַ קאַפֿקען אויפֿן פֿינפֿטן שטאָק.
און דאָ איז דער טשוואָק
באַגראָבן.
פֿון ווערטער קען מען ניט האָבן
אָבער האָבן האָבן מיר אַ סך:

אַ זשוואַווער דאַך,
צי אַ קו איבער וועלטן געפֿויגן,
(הערט, נישט-פֿאַרגינערס 
מיט פֿאַרשטאָכענע אויגן!),
אַ דאַך פֿון סכך,
אין אַלע שאַנכײַען פֿאַרפֿירט,
פֿאַרשמירט מיט די בלאָטעס פֿון צײַטן –

לאָמיר זיך האַלטן בײַ די זײַטן,
                         ממש ווי בײַ לײַטן!
לאָמיר הייבן דער געשיכטעס געוויכטער:

ווינקלדיקע, פֿינקלדיקע דיכטער,
אַראָפּ פֿונם בוידעם!
שטעלט זיך אויס אין אַ קודם,
אין אַ שפּעטער,
אין אַן עלטער-פֿעטער,
אין פּילן 
           מיט געפֿילן –
לאָמיר אויך
זיך דערלייטערן אויף צוריק,
אויספּרעסן די לייצאָנישע שטיק
און ווערן סטאַטעטשנע ווי בײַ לײַטן:

אַ געשיכטע פֿאַר אַלע צײַטן.

הַאִם יֵשׁ הִיסְטוֹרְיָה לְסִפְרוּת יִידִישׁ

הַאִם יֵשׁ הִיסְטוֹרְיָה לְסִפְרוּת יִידִישׁ –
שָׁאֲלוּ אוֹתִי מִיְּרוּשָׁלַיִם,
כָּזֹאת הִיסְטוֹרְיָה מְחֻיֶּבֶת, עֲבֻתָּה, שְׁכָבוֹת שְׁכָבוֹת –
אָז אָמַרְתִּי: If you please!,
הֲכִי הֲכִי כְּטַלִּית,
לָבָן עַל גַּבֵּי שְׁחוֹר! –
כְּשֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה שְׁגִיאָה
עוֹלָה לָבָן בְּעֵינַיִם

פָּרָה עָפָה מֵעַל הַבַּיִת
וְכִסְּתָה בִּסְכָךְ
אֶת כָּל הַהִיסְטוֹרְיָה הַסִּפְרוּתִית:

סֻכָּה לְפֹה, כְּלַבְתָּא לְשָׁם,
יְרִיד בְּרֶגֶנְשְׂפּוּרְג,
דֹּב לָבָן –

אֹסֶף יְהוּדִי אֵיבָר לְאֵיבָר –
וְכָל הַהִיסְטוֹרְיָה הוֹפֶכֶת מְכֻבֶּדֶת
כְּמוֹ אֵצֶל הָעַמִּים:

עִם סֻלָּם מִימֵי קֶדֶם
עוֹלִים לְבּוֹיְדֶם
וְאוֹמְרִים:
קוֹיְדֶם…
וְאַחַר כָּךְ…

נִפְעַר חוֹר בַּהִיסְטוֹרְיָה,
אָז מְטַלְּאִים אוֹתוֹ בְּאִיזְמִים.
כְּשֶׁרֶגֶל נִכְשֶׁלֶת

רֹאשׁ עוֹלֶה מִן הַחוֹר –
כְּמוֹ אֵצֶל קַפְקָא בַּקּוֹמָה הַחֲמִישִׁית.
וְכָאן קָבוּר הַמַּסְמֵר.
מִמִּלָּה אִי אֶפְשָׁר לַהֲרוֹת.
(מִבְּרִית מִילָה אֶפְשָׁר גַּם אֶפְשָׁר):

גַּג זָרִיז.
כְּמוֹ פָּרָה שֶׁעָפָה מֵעַל הָעוֹלָמוֹת –
(תִּשְׁמְעוּ הַמְּקַנְּאִים
עִם עֵינַיִם דְּקוּרוֹת!)
גַּג מְכֻסֵּה סְכׇךְ
הוֹבִיל אֶל כָּל הַשַּׁנְחָאִים,
מָרוּחַ בְּבִצּוֹת מִכָּל הַזְּמַנִּים –

הָבָה נָשִׂים יָדַיִם עַל הַמָּתְנַיִם וְנִצְחַק!
                         מַמָּשׁ כְּמוֹ אֵצֶל הָעַמִּים
הָבָה נָרִים אֶת מִשְׁקוֹלוֹת הַהִיסְטוֹרְיָה:

מְשׁוֹרְרִים בְּקֶרֶן זָוִית מַזְהִירִים,
רְדוּ מִן הַבּוֹיְדֶם!
הִתְיַצְּבוּ בַּקּוֹיְדֶם,
וּבָאַחֵר-כָּךְ,
בְּסַבָּא רַבָּא
בִּתְרוּפוֹת
                עִם רְגָשׁוֹת –
הָבָה גַּם אֲנַחְנוּ
נַחֲזֹר בְּסֻלָּם לְאָחוֹר,
לְגַהֵץ אֶת בְּדִיחוֹת הַלֵּיצָנוּת
וְנֵעָשֶׂה מְכֻבָּדִים כְּמוֹ אֵצֶל הָעַמִּים:

הִיסְטוֹרְיָה לְכָל הַזְּמַנִּים.


    

   

עברית

הַאִם יֵשׁ הִיסְטוֹרְיָה לְסִפְרוּת יִידִישׁ

הַאִם יֵשׁ הִיסְטוֹרְיָה לְסִפְרוּת יִידִישׁ –
שָׁאֲלוּ אוֹתִי מִיְּרוּשָׁלַיִם,
כָּזֹאת הִיסְטוֹרְיָה מְחֻיֶּבֶת, עֲבֻתָּה, שְׁכָבוֹת שְׁכָבוֹת –
אָז אָמַרְתִּי: If you please!,
הֲכִי הֲכִי כְּטַלִּית,
לָבָן עַל גַּבֵּי שְׁחוֹר! –
כְּשֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה שְׁגִיאָה
עוֹלָה לָבָן בְּעֵינַיִם

פָּרָה עָפָה מֵעַל הַבַּיִת
וְכִסְּתָה בִּסְכָךְ
אֶת כָּל הַהִיסְטוֹרְיָה הַסִּפְרוּתִית:

סֻכָּה לְפֹה, כְּלַבְתָּא לְשָׁם,
יְרִיד בְּרֶגֶנְשְׂפּוּרְג,
דֹּב לָבָן –

אֹסֶף יְהוּדִי אֵיבָר לְאֵיבָר –
וְכָל הַהִיסְטוֹרְיָה הוֹפֶכֶת מְכֻבֶּדֶת
כְּמוֹ אֵצֶל הָעַמִּים:

עִם סֻלָּם מִימֵי קֶדֶם
עוֹלִים לְבּוֹיְדֶם
וְאוֹמְרִים:
קוֹיְדֶם…
וְאַחַר כָּךְ…

נִפְעַר חוֹר בַּהִיסְטוֹרְיָה,
אָז מְטַלְּאִים אוֹתוֹ בְּאִיזְמִים.
כְּשֶׁרֶגֶל נִכְשֶׁלֶת

רֹאשׁ עוֹלֶה מִן הַחוֹר –
כְּמוֹ אֵצֶל קַפְקָא בַּקּוֹמָה הַחֲמִישִׁית.
וְכָאן קָבוּר הַמַּסְמֵר.
מִמִּלָּה אִי אֶפְשָׁר לַהֲרוֹת.
(מִבְּרִית מִילָה אֶפְשָׁר גַּם אֶפְשָׁר):

גַּג זָרִיז.
כְּמוֹ פָּרָה שֶׁעָפָה מֵעַל הָעוֹלָמוֹת –
(תִּשְׁמְעוּ הַמְּקַנְּאִים
עִם עֵינַיִם דְּקוּרוֹת!)
גַּג מְכֻסֵּה סְכׇךְ
הוֹבִיל אֶל כָּל הַשַּׁנְחָאִים,
מָרוּחַ בְּבִצּוֹת מִכָּל הַזְּמַנִּים –

הָבָה נָשִׂים יָדַיִם עַל הַמָּתְנַיִם וְנִצְחַק!
                         מַמָּשׁ כְּמוֹ אֵצֶל הָעַמִּים
הָבָה נָרִים אֶת מִשְׁקוֹלוֹת הַהִיסְטוֹרְיָה:

מְשׁוֹרְרִים בְּקֶרֶן זָוִית מַזְהִירִים,
רְדוּ מִן הַבּוֹיְדֶם!
הִתְיַצְּבוּ בַּקּוֹיְדֶם,
וּבָאַחֵר-כָּךְ,
בְּסַבָּא רַבָּא
בִּתְרוּפוֹת
                עִם רְגָשׁוֹת –
הָבָה גַּם אֲנַחְנוּ
נַחֲזֹר בְּסֻלָּם לְאָחוֹר,
לְגַהֵץ אֶת בְּדִיחוֹת הַלֵּיצָנוּת
וְנֵעָשֶׂה מְכֻבָּדִים כְּמוֹ אֵצֶל הָעַמִּים:

הִיסְטוֹרְיָה לְכָל הַזְּמַנִּים.

   

  1. הרשב, כל שירים, ירושלים: כרמל. 2017. עמ' 238.