כמשורר יידי צעיר הכותב בגרמניה לאחר השואה, ה. בנימין מתבונן בעיי ההריסות על אדמת אירופה. שירתו שואפת לנסח מונומנטים תודעתיים שקופים למחצה—גרגירים זעירים של חומר כמעט-מוחשי המעניקים ממשות לחוויה הבלתי ניתנת לייצוג. ספר ביכוריו נפתח בהצהרה מודרניסטית על אבדן המשמעות של צורות הביטוי הישנות. אל מול שבר הביטוי שהביאה עמה מלחמת העולם השנייה, מבקש הרשב לעסוק בחורבן באמצעות התכנסות אל תוך השפה עצמה. הבחירה לקרוא לספרו בצורת הרבים הלא סטנדרטית שטויבן (אבקים), יוצרת רשת עשירה של משמעויות לא רק ביחס לשורדי השואה, להם הוצמד הכינוי המבזה "אבק אדם," אלא גם ביחס למלאכת הזיכרון עצמה, וליכולת הקוראות והקוראים להכיר בממדי משמעות סמויים מן העין של משקעי המרחב והזמן. הדובר השירי מתבונן באבק כסוכנות פועלת, הניתנת לספירה ולייצוג פואטי. השימוש בצורת הריבוי מעניק לו מגע ממשי עם חלקיקי חומר זניחים כביכול, אשר בקיום היומיומי מודרים לשולי החוויה האנושית.
עמדה זאת מוצהרת כבר במילות הפתיחה של השיר. בשתי השורות הראשונות, משתמש הדובר במילה "וועגן" לא פחות מארבע פעמים, תוך יצירת אמביוולנטיות פואטית. צימוד המילים "וועגן וועגן," יוצר ריבוי והתפוררות של יציבות המסמן הטקסטואלי. בהתכנסו פנימה אל תוך יחידת המשמעות של המילה הבודדת, מצליח הרשב בן העשרים לנסח מהלך מודרניסטי מרהיב, המשתמש בכוחה של החזרתיות להעניק מטען סמנטי עשיר למילת יחס צדדית וזניחה כביכול. מהלך פואטי זה מאפשר לו להנכיח אופק משמעות החורג מעבר לגבולות מערכת הייצוג המוגבלת והמרדדת של השפה השגורה.
יתרה מכך, המינימליזם השתקני בשיר זה, אשר במידת מה חורג מן המקסימליזם הווירטואוזי שמעמיד הרשב במכלול יצירתו, מציע מודל אתי חשוב, לפיו בכוחה של השירה להכיר באחרותו של האובייקט המיוצג חרף ההשטחה שעושה לו מערכת המושגים המצומצמת של שפת היומיום. כמו רבים משירי ה. בנימין, גם שיר זה מצהיר על כוחה של השפה הפואטית לשקם את ההאחדה שעושה השפה הלאומית-חברתית למורכבות ההוויה. הרשב מנסח מערכת משחקית של מצלול וחריזה הכורכת בין שלוש מילים שונות: "וועגן" ("על אודות"), "וועגן" (צורת הרבים של "דרך"), ו"וועגן" (שם הפועל "לשקול"). טראומת האבדן של אותם מיליוני חלקיקי אבק, אשר אינה ניתנת לייצוג באוצר המילים המרדד של השפה השגורה, זוכה לפתרון פואטי מורכב הנשען על ריבוי של זהויות (חזרתיות ללא שינוי). רק בשפה הפואטית, הרואה בדמיון צורה ייחודית של ידע, ניתן להכיר בכובד המשקל של אותם פירורי "אבק". הדובר השירי מוצא באבק מקור כוח, כישות אשר אינה ניתנת למחיקה ואשר נוכחותה במרחב כסוכנות פועלת לא ניתנת להכחשה.
הבחירה לסיים את השיר בהצהרה האישית "זינג איך מײַן ליד" (אני שר את שירי), תוך שימוש בגוף ראשון יחיד החורג מן הציווי הלאומי-קולקטיבי, תעצב בתוך שנים ספורות את הפואטיקה המהפכנית של משוררי דור המדינה בשירה העברית. הרשב היה כמובן דמות מפתח בדור זה, אשר משוררותיו ומשורריו פנו אל הקול האישי מתוך מחאה על האופן בו האידיאולוגיות הלאומיות הגדולות מבצעות השטחה של השפה וזלזול בצורות מגוונת של אחרות. בהקדמה לספר שיריו היחיד בעברית, אותו פרסם הרשב תחת שם העט גבי דניאל, הוא מתאר את הפואטיקה שלו עצמו כ"לישת לשון לשמה". לישה זאת של חומריות השפה, המבקשת לחשוב מחדש על המשמעות החברתית הרווחת של מילים, מאפשרת להעמיד בדיאלוג מורכב "רסיסים רסיסים מהרבה עולמות בלתי מתלכדים". הפו-אתיקה שמזהה הרשב במלאכת השיר, אשר תוביל אותו לעצב את קולו של דור המדינה בשירה העברית, זוכה לניסוח כבר בספר שיריו הראשון ביידיש, ומזמינה אותנו לצלול עמוק יותר אל תוך מערכת הקשרים המשמעותית בין שירת דור המדינה בעברית ובין המודרניזם היידי.
