זאת העבודה המשותפת השנייה של דגן ומרין. ב-2016, השתיים יצרו ביחד את 'תתקרבי', שכמו 'צאינה וראינה' עלתה בפסטיבל 'הרמת מסך'. "העבודה הראשונה עסקה במשהו ששתינו מתעסקות בו גם בעבודות האישיות שלנו – המבט על הגוף הנשי. מה זה אומר להיות אישה בעולם ומה זה אומר להיות אישה על במה?" מספרת דגן. "עסקנו במעין מיפוי של דימויים נשיים, דוממים ורוטטים, בניסוי לערער מעט את שדה הכוח הזה. אנחנו מתעסקות הרבה בהיסטריה, ועוברות דרך דימויים מאוד מאוד מוכרים, סטריאוטיפיים בחלקם."

השתיים מכירות מגיל 12, כשדגן למדה בסטודיו לתיאטרון ולמחול "הבוסתן", בניהול הוריה של מרין. "היו לנו דרכים עצמאיות, התחלנו ליצור במקביל ובנפרד, וב-2016 החלטנו לנסות לעשות משהו יחד. וזה לא היה מובן מאליו להמשיך. זה היה תהליך.  ליצור עם בן אדם שהוא לא אַת זה דבר מורכב. החלטנו לצאת שוב לדרך משותפת, תוהות מה נעשה עכשיו. וכשנפגשנו שוב פשוט ישבנו ושאלנו 'על מה צריך לעבוד?'."

מרין: "אנחנו באות ממקורות מאוד דומים, כמעט זהים. הדרך שגדלנו, הסביבה בה גדלנו, השפות ששמענו או לא שמענו. אז זה באמת מוביל אותנו ונמצא שם, גם אם בעבודה הקודמת לא התייחסנו ליידיש, הכל היה קיים בה. התעסקנו בדורות אחורה שלנו, הדורות הנשיים, והעלינו אותם בחזרה. 'צאינה וראינה' מרגיש קצת כמו פרק ב' של המסלול הזה, של היצירה הקודמת. זה בעצם היה גם פרק ב' של מרב ושלי, של הנשים שאנחנו היום. התהליך גרם לי רגע לחזור למקורות, לנסות להבין את אמא של אמא של אמא ואיזה שפות דברו בבית. והיידיש עלתה חזק."

דגן: "עיסוק בגוף אשכנזי – אפילו המשפט הזה מעורר המון פחד. מסביבנו המון חברות יוצרות מתעסקות בגוף מזרחי, אנשים שמאוד קרובים אלינו, זה משהו שמאוד חם ולוהט בשיח הזהויות וגם בשיח האמנותי. ולהתמקם בתוך הגוף האשכנזי מרגיש רע איכשהו. הדבר הראשון שאנחנו רוצות להגיד הוא שאנחנו לא באות לתבוע את מקומנו באיזשהו מאבק ולהגיד גם אנחנו כאן".

מרין: "באופן טבעי, היידיש תמיד הייתה משהו שאימא וסבתא דיברו בבית. אימא שלי מדברת יידיש שוטפת, וזו היתה השפה של סבתא שלי זכרה לברכה. יידיש תמיד היתה משהו שמדברים מעל הראש שלך. זה גם משהו שלא היה לגיטימי כל כך. זו הייתה שפה שנורא צחקו עליה. כאילו, מדברים פה עברית, נשמות".

דגן: "יש לי צדדים רומניים ופולנים שדיברו בבית יידיש, אבל איכשהו הייקיות השתלטה על הכל, עם כמה שגרמניה זה דבר מאוד בעייתי. סבתא וסבא שלי, היא ייקית והוא פולני, בסוף דיברו גרמנית אחד עם השני. היידיש חזרה לסבא שלי רק עם הדמנציה. הוא חזר לחדר ולשטעטל. כשהמוח שלו התפרק, שרנו יחד שירים ביידיש. תוך כדי תהליך העבודה על היצירה, זיכרונות רבים של שירים שאנחנו בעצם מכירות נפתחו. ההיכרות עם השפה פתאום נפתחה, וכמה אנחנו יודעות ומכירות".

מרין: "התחלנו לחקור את היידיש, ידענו שזה מעניין אותנו  והבנו פתאום כמה השפה תיאטרלית, מצחיקה נורא, הפוכה מכל האשכנזיות המאופקת, וכמה חיים יש בה. כשהעמקנו במחקר, הבנו שזו בעצם שפה שהייתה נשית מאוד."

דגן: "זו השפה של המרחב הדומסטי, והמלכוֹת של המרחב הזה הן נשים. אז באמת יש משהו בשפה הזאת, גם בשימוש שלה, אבל גם באיכויות שלה, היכולת שלה להיות מינורית, שהיא לא מחפשת להיות במרכז, שהיא כל הזמן שם, מאמצת לעצמה את שפות המקור מסביב. זו שפה שלא דוחה אף אחד, אלא סופגת דברים. העמידות שלה הייתה מתוך הגמישות שלה, ויש בזה משהו שבכלל מעניין כאיכות נשית מול איכות גברית, ריכוזית, כובשת. זה מה שעניין אותנו, המשיכה ליידיש כאיזושהי הצעה אלטרנטיבית, ההבנה שיש עוד נראטיבים בזהות שלנו. אני כל הזמן הולכת בין הטיפות מבחינת הזהות שלי, ופתאום היה משהו שאני יכולה לחבק וזה היה מאוד חזק. וזה גם נמצא, מתוך ההתמודדות שלנו עם המקום הזה, עם הזהות שלנו בתוך המקום הזה – שתינו חיות ביפו. לזהות שלנו, לקיום הפיזי שלנו, יש משמעות פוליטית".

מרין: "נדהמנו מול הגילויים והחלטנו: בואי נלך ללמוד יידיש. כי אנחנו כביכול קצת מכירות את השפה, משהו במערכת מכיר את זה וזה לא ממש זר. אבל לא ממש ידענו לדבר. הלכנו ללמוד יידיש איזה שנה אצל אליעזר ניבורסקי, המאסטר, בבית הספר יאְָ. הוא איש מהמם, וזה היה מפגש חזק."

איך כותבים ראפ ביידיש?

מרין: "האמת שהעניין המוסיקלי של העבודה היה סופר מרתק ובא מכל מיני מקומות. יש הרבה דברים שגם יושבים על מחקר קיים. נטע (וינר, מוזיקאי, ראפר ובן זוגה של מרין, שאמון על הדרמטורגיה של 'צאינה וראינה'. ע"ב) ליווה אותנו מתחילת התהליך והיה העין התומכת. הניסיון הוא להכניס את הביט הפיזי לתוך ביט מוסיקלי ששרים אותו".

דגן: "אמרנו שניקח רשימות של שמות עצם ומילות שאלה. כי השיר עצמו, הבתים, זה ממש זה. הקטע הראשון שעבדנו עליו היה "אַ ביסעלע מזל", שיר עם מוכר שעבדנו עליו לפי הביצוע של הבארי סיסטרז, צמד אחיות ניו יורקיות מהסבנטיז ששר ביידיש. למדנו לשיר אותו כפי שהוא עם הלחן, ואז התחלנו עם ליווי צמוד של נטע, לחפש את פוטנציאל הביטים בתוך המילים, כל החלקים האלה, "א ביס", דברים שפתאום כשבודדנו אותם לא נשמעו יידישאים בכלל. ולהבין איך ההברות האלה הן עדיין מתוך מילים ביידיש שקראו לנו לבודד, לחבר, לפרק אותן אחרת."

מרין: "היו לנו הרבה חזרות מצחיקות בהקשר הזה, והתחלנו לפרק את זה, לקרב את זה אלינו, למי שאנחנו, למי שאנחנו רוצות להיות. וזה לאט-לאט הגיע ו'Bad guy' של בילי אייליש בדיוק יצא אז פשוט ניסינו לעשות איזשהו חיבור עולמות בין שני הדברים, ויחד עם כל המקצב הפיזי שדיברנו עליו, הבנו שמאוד חשוב לנו לייצר את הביט לא מסאונד חיצוני, על פעימה שלא מפסיקה, שנמשכת מתחילת העבודה ועד סופה."

איך הסביבה שלכן הגיבה לעיסוק ביידיש?

מרין: "לאמא שלי זה היה נורא מרגש. זה מאוד הפתיע אותה. פתאום עלו אצלה הרבה שירי ילדות ביידיש ונזכרנו שהיא שרה אותם לאחיינית שלי כשהייתה תינוקת. את אחד השירים האלה שרתי גם באיזה רגע של קשקשת בעבודה. היא לא האמינה שזה משהו שארצה להתעסק בו או לגעת בו. וכל הזמן יש תגובות מופתעות."

ההפיכה לאימהות תוך כדי תהליך העבודה שינתה את היצירה?

מרין: "בתור התחלה, הבנו שחסרות לנו שעות שינה. בערך שנה לא ישנו. אמרנו בצחוק שזה אחלה קונספט ליצור יצירה שפשוט נישן בה. זה מאוד העסיק אותנו, המקום של השינה, של הערות והשינה. ובאמת כל הסצנה ההתחלתית של היצירה, שהיא רצפתית, עם הנעימה הזאת, היתה ממקום של יצירה במקביל, לידה שבאמת קרתה, לידה של עצמנו, לידה של שפה, של סאונד, של גוף. חיפשנו מקום שנותן רגע לשהות במשהו, לנוח בתוכו. להרהר בכל הדברים שנלחצנו מהם, להיות אמהות, המחשבה שנאבד הכל, והחיים דווקא סיפרו אחרת. פתאום נפתח הרבה מקום. זה היה מרתק ליצור במקביל לאימהות".

דגן: "באמת לפני ההריונות, דיברנו וכתבנו על הרצון ליצור גוף חדש, והעובדה היא שתוך כדי התהליך, באמת יצרנו פרקטית גוף חדש. והחיבור בין מעשה היצירה למעשה החיים היה עוצמתי ונתן לדברים לשקוע אחד לתוך השני, כמו שקף על שקף, ומה שתופס את מקומו נדבק, נשאר."

מרין: "התעסקנו קצת בשאלה מאיפה באנו, ופתאום נוצרה שאלה של מה אנחנו מעבירות, מה יש לנו לתת. היצירה הזאת קצת עוסקת גם בזה, הפכנו להיות משהו שעכשיו יש לו את האחריות הזאת, שהבנות שלנו ישאלו את השאלות האלה, וזה גם דבר מאוד נוכח".

דגן: "הרצון להתעסק בגוף אשכנזי עורר המון חששות מהסביבה. קיבלנו תגובות כמו, 'זה נורא מסוכן'. לא רק בגוף אשכנזי, אלא גם בשילוב עם ריקוד אפריקאי ודאנס הול. הרגשנו שיש בחיבור הזה המון סכנה, גם מבחינתנו – הסכנה שבניכוס. אנחנו בחורות עם המון מודעות ורגישות פוליטית, אבל כל הזמן הזכרנו לעצמנו שמה שאנחנו עושות לא מנסה להיות כזה. יצרנו מרחב שנוכל להשתעשע בו, להשיג איזשהו חופש בלי לפגוע, עם המון כבוד, גם ליידיש – גם את היידיש אנחנו לא רוצות לנכס, כי אנחנו לא מהשטעטל!" היא צוחקת, "לשפה יש עדיין זרות בתוך הפה, וזה גם מעניין. הסכנה הייתה נוכחת, והרגשנו שאנחנו צריכות להרגיע את מי שליווה אותנו, להגיד שהכל בסדר. והמפגש בעצם קורה בגוף שלנו, זה גוף שמדבר".

מרין: "באופן כללי הייתה תחושה שלא מבינים מה אנחנו עושות מבחינת השילוב בין יידיש, אפריקה ומיניות. להיות בתחתונים וחזייה זה נורא בוטה, זה נורא קרוב, אולי צריך לעדן את זה. הבאתי את כל הידע שיכולתי מסנגל. רקדנו את מה שלמדתי שם, את החימום, והיה מרתק להפגיש את הביט עם היידיש. וזה לא הרגיש זר כל כך. בסופו של דבר, אני מביאה משהו שמתעסק במקום שבטי. הכול יצר איזשהו חיבור מאוד מעניין".

דגן: "התחלנו להתעסק ביידיש וחיפשנו גוף. התחלנו להסתכל בתרבות חסידית, חיפשנו ביוטיוב וכל מה שמצאנו זה גוף גברי. אבל יש משהו בטישים, באירועי הענק, משהו בקתרזיס הזה של האירועים הענקיים שגרם לנו לחשוב כמה הפסדנו בהתרחקות מהדת. אני חושבת על הסבים והסבתות שלי, שהיו רובם קיבוצניקים והתנשלו או הרחיקו את עצמם מהתרבות שבה הם חונכו, ולא סתם האירועים המשפחתיים האשכנזים כל כך יבשושיים, כי הוציאו מהם באיזשהו מקום את הקתרזיס שמחובר לאירועים דתיים. למדנו ריקוד חסידי עם בחור חרדי שבשקט בא ללמד אותנו צעדים. אבל כן חיפשנו גם גופים נשיים, והשפה, היידיש, הייתה הגוף הנשי הזה.