איך כותבים "רעפ" ביידיש?

מופע מחול הבוחן שאלות על שפה וזהות
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

איך כותבים "רעפ" ביידיש?

מופע מחול הבוחן שאלות על שפה וזהות
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
(צילום: יאיר מיוחס)

שתי רקדניות שוכבות על הרצפה בתנוחה כמו עוברית, העור החשוף שלהן בוהק אל מול החלל המואפל בזמן שהקהל תופס את מקומו לצלילי המהום נעים הבוקע מתחת לרעמות שיער עבות. כך נפתחת "צאינה וראינה", העבודה החדשה של סתיו מרין ומרב דגן, שעלתה השנה כעבודה עצמאית בתיאטרון תמונע. במשך כשעה לוקחות צמד הרקדניות-יוצרות-מבצעות את הצופים למסע שעובר דרך ההיסטוריה האישית והמשפחתית, נבכי לימוד שפת היידיש, הפיכתן לאמהות תוך כדי תהליך העבודה, ונשיות יהודית מרחבי העולם האשכנזי, כשברקע נשמע ביט אפריקאי וראפ עכשווי. התוצאה מצחיקה, מטלטלת ועמוסת חדוות יצירה.

(צילום: יאיר מיוחס)

בקיץ 2019, חודשים ספורים לפני פרוץ מגפת הקורונה, נסעה סתיו מרין לסדנת ריקוד אפריקאי מסורתי בסנגל. "הנסיעה החזירה אותי לשורש של המוסיקה ושל הגוף, המקום שהכל נולד ונוצר בו," היא מספרת בראיון זום. "זה חלום שאני כל כך מודה שהוגשם. הוא בעצם הכי רחוק מכל מה שאני מכירה ומכל מה שגדלתי עליו. אם אני הולכת לתמצית המשפחתית שלי, לשבט אשכנז" היא צוחקת, "מגיל 5 למדתי בלט קלאסי ומחול מודרני, משהו מאוד ספציפי, גוף מאוד מסוים, מאוד מאופק, מאוד מסודר ומאוד משורטט, עם חוקים מאוד ברורים. הפוך מלהזיז את האגן ואת בית החזה. סנגל עוררה את כל החושים.

דגן: "זכורה לי שסיפרת שזו הפעם ראשונה שהרגשת את הזהות האתנית. בישראל או באירופה, אנשים לא יודעים מאיפה הגעת כשאת בן אדם לבן. להיות רקדנית לבנה בקורס מחול אפריקאי בסנגל זה שונה. אמרת לי אז שאת זורחת, שאת מרגישה שיש פנס עלייך, שמאיר על מי את ומה את ומה הנחות היסוד לגבי זה".

מרין: "כן, קצת הרגשתי איך זה להיות הפוך, איך זה כשאת לבנה במרחב שחור. זה די דפק לי המוח. רציתי כל הזמן להסתתר. פיזית, שלא יראו את העור שלי. התביישתי, פחות בתוך בית הספר, אבל יותר כשיצאתי החוצה. זה באמת העלה הרבה דברים בהקשר של הגוף ושל המקום שגדלתי בו, של התרבות שלי ושל המסורת – מהי, אם יש כזאת בכלל. מה מהתרבות עבר אליי ומה לא. מה אני יודעת שקיים, אבל בעצם לא נגעתי בו אף פעם. לרגע חזרתי למקורות שלי. הבנתי שאני חיה, שאנחנו חיות, בישראל, במקום שיש הרבה דברים לומר עליו. אני מרגישה שהיו הרבה השפעות לאורך החיים שלי מכל כך הרבה מקורות. היה נחוץ מבחינתי לפגוש את הביט, גם מבחינת הסאונד וגם בגוף."

בזמן שמרין שהתה בסנגל, דגן העבירה את הקיץ בהופעות בסקנדינביה ומרכז אירופה ובמקביל עסקה בכתיבה במסגרת לימודי התואר השני שלה בתכנית הבינתחומית באמנויות של אוניברסיטת תל אביב. "כתבתי הרבה על מבט קולוניאליסטי, והגעתי למאמר של שרה חינסקי 'עיניים עצומות לרווחה – על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלית' שמספר על המחיקה הכפולה של התרבות האשכנזית. הטקסטים שנחשפתי אליהם היו מאוד נוכחים בתהליך וניסינו להבין איך אנחנו מתעסקות בנושא הזה, מנכיחות את ההיסטוריה הזאת, לא כאיזו 'הנפת דגל' ו'הנה אנחנו עכשיו תובעות את מקומנו', אלא מחברות אותה ומוציאות אותה ממוזיאון היודאיקה, הופכות אותה למשהו חי, שאפשר לשחק איתו, להשתעשע איתו, שאפשר לצחוק איתו ועליו. לא ממקום סטריאוטיפי, אלא ממקום של בעלות מחודשת. במקביל רצינו להתעסק בזרות שלנו מול זה. לפתוח את זה ולהחיות מחדש. להוציא את זה מהמוזיאון האתנוגרפי".

כששתיהן שבו לישראל, הן שוחחו על יצירה חדשה ומשותפת. קרן תרבות, אליה ניגשו לפני מסעות אותו הקיץ, כבר אישרה את תמיכתה, אלא שהתהליכים שעברו במקביל הובילו להבנה שהן רוצות לעשות משהו אחר. "אמנם קיבלנו תקציב, אבל כבר לא רצינו לעשות את התוכנית שהגשנו." מספרת דגן, "במקביל, התחילה הקורונה ושתינו נכנסנו להריון. כך שתוך כדי התהליך, נהיינו אימהות. הפסטיבל שהיינו אמורות להופיע בו נדחה ליוני 2020, וגם אז לא קרה. אמרנו שצריך להשיג את התמיכה, הזמנו אנשים, צילמנו הופעה, סוג של טיוטה. זו הייתה עבודה של חמישים דקות ששום קטע ממנה לא נשאר כפי שהיה."

(צילום: אופיר בן שמעון)

זאת העבודה המשותפת השנייה של דגן ומרין. ב-2016, השתיים יצרו ביחד את 'תתקרבי', שכמו 'צאינה וראינה' עלתה בפסטיבל 'הרמת מסך'. "העבודה הראשונה עסקה במשהו ששתינו מתעסקות בו גם בעבודות האישיות שלנו – המבט על הגוף הנשי. מה זה אומר להיות אישה בעולם ומה זה אומר להיות אישה על במה?" מספרת דגן. "עסקנו במעין מיפוי של דימויים נשיים, דוממים ורוטטים, בניסוי לערער מעט את שדה הכוח הזה. אנחנו מתעסקות הרבה בהיסטריה, ועוברות דרך דימויים מאוד מאוד מוכרים, סטריאוטיפיים בחלקם."

השתיים מכירות מגיל 12, כשדגן למדה בסטודיו לתיאטרון ולמחול "הבוסתן", בניהול הוריה של מרין. "היו לנו דרכים עצמאיות, התחלנו ליצור במקביל ובנפרד, וב-2016 החלטנו לנסות לעשות משהו יחד. וזה לא היה מובן מאליו להמשיך. זה היה תהליך.  ליצור עם בן אדם שהוא לא אַת זה דבר מורכב. החלטנו לצאת שוב לדרך משותפת, תוהות מה נעשה עכשיו. וכשנפגשנו שוב פשוט ישבנו ושאלנו 'על מה צריך לעבוד?'."

מרין: "אנחנו באות ממקורות מאוד דומים, כמעט זהים. הדרך שגדלנו, הסביבה בה גדלנו, השפות ששמענו או לא שמענו. אז זה באמת מוביל אותנו ונמצא שם, גם אם בעבודה הקודמת לא התייחסנו ליידיש, הכל היה קיים בה. התעסקנו בדורות אחורה שלנו, הדורות הנשיים, והעלינו אותם בחזרה. 'צאינה וראינה' מרגיש קצת כמו פרק ב' של המסלול הזה, של היצירה הקודמת. זה בעצם היה גם פרק ב' של מרב ושלי, של הנשים שאנחנו היום. התהליך גרם לי רגע לחזור למקורות, לנסות להבין את אמא של אמא של אמא ואיזה שפות דברו בבית. והיידיש עלתה חזק."

דגן: "עיסוק בגוף אשכנזי – אפילו המשפט הזה מעורר המון פחד. מסביבנו המון חברות יוצרות מתעסקות בגוף מזרחי, אנשים שמאוד קרובים אלינו, זה משהו שמאוד חם ולוהט בשיח הזהויות וגם בשיח האמנותי. ולהתמקם בתוך הגוף האשכנזי מרגיש רע איכשהו. הדבר הראשון שאנחנו רוצות להגיד הוא שאנחנו לא באות לתבוע את מקומנו באיזשהו מאבק ולהגיד גם אנחנו כאן".

מרין: "באופן טבעי, היידיש תמיד הייתה משהו שאימא וסבתא דיברו בבית. אימא שלי מדברת יידיש שוטפת, וזו היתה השפה של סבתא שלי זכרה לברכה. יידיש תמיד היתה משהו שמדברים מעל הראש שלך. זה גם משהו שלא היה לגיטימי כל כך. זו הייתה שפה שנורא צחקו עליה. כאילו, מדברים פה עברית, נשמות".

דגן: "יש לי צדדים רומניים ופולנים שדיברו בבית יידיש, אבל איכשהו הייקיות השתלטה על הכל, עם כמה שגרמניה זה דבר מאוד בעייתי. סבתא וסבא שלי, היא ייקית והוא פולני, בסוף דיברו גרמנית אחד עם השני. היידיש חזרה לסבא שלי רק עם הדמנציה. הוא חזר לחדר ולשטעטל. כשהמוח שלו התפרק, שרנו יחד שירים ביידיש. תוך כדי תהליך העבודה על היצירה, זיכרונות רבים של שירים שאנחנו בעצם מכירות נפתחו. ההיכרות עם השפה פתאום נפתחה, וכמה אנחנו יודעות ומכירות".

מרין: "התחלנו לחקור את היידיש, ידענו שזה מעניין אותנו  והבנו פתאום כמה השפה תיאטרלית, מצחיקה נורא, הפוכה מכל האשכנזיות המאופקת, וכמה חיים יש בה. כשהעמקנו במחקר, הבנו שזו בעצם שפה שהייתה נשית מאוד."

דגן: "זו השפה של המרחב הדומסטי, והמלכוֹת של המרחב הזה הן נשים. אז באמת יש משהו בשפה הזאת, גם בשימוש שלה, אבל גם באיכויות שלה, היכולת שלה להיות מינורית, שהיא לא מחפשת להיות במרכז, שהיא כל הזמן שם, מאמצת לעצמה את שפות המקור מסביב. זו שפה שלא דוחה אף אחד, אלא סופגת דברים. העמידות שלה הייתה מתוך הגמישות שלה, ויש בזה משהו שבכלל מעניין כאיכות נשית מול איכות גברית, ריכוזית, כובשת. זה מה שעניין אותנו, המשיכה ליידיש כאיזושהי הצעה אלטרנטיבית, ההבנה שיש עוד נראטיבים בזהות שלנו. אני כל הזמן הולכת בין הטיפות מבחינת הזהות שלי, ופתאום היה משהו שאני יכולה לחבק וזה היה מאוד חזק. וזה גם נמצא, מתוך ההתמודדות שלנו עם המקום הזה, עם הזהות שלנו בתוך המקום הזה – שתינו חיות ביפו. לזהות שלנו, לקיום הפיזי שלנו, יש משמעות פוליטית".

מרין: "נדהמנו מול הגילויים והחלטנו: בואי נלך ללמוד יידיש. כי אנחנו כביכול קצת מכירות את השפה, משהו במערכת מכיר את זה וזה לא ממש זר. אבל לא ממש ידענו לדבר. הלכנו ללמוד יידיש איזה שנה אצל אליעזר ניבורסקי, המאסטר, בבית הספר יאְָ. הוא איש מהמם, וזה היה מפגש חזק."

איך כותבים ראפ ביידיש?

מרין: "האמת שהעניין המוסיקלי של העבודה היה סופר מרתק ובא מכל מיני מקומות. יש הרבה דברים שגם יושבים על מחקר קיים. נטע (וינר, מוזיקאי, ראפר ובן זוגה של מרין, שאמון על הדרמטורגיה של 'צאינה וראינה'. ע"ב) ליווה אותנו מתחילת התהליך והיה העין התומכת. הניסיון הוא להכניס את הביט הפיזי לתוך ביט מוסיקלי ששרים אותו".

דגן: "אמרנו שניקח רשימות של שמות עצם ומילות שאלה. כי השיר עצמו, הבתים, זה ממש זה. הקטע הראשון שעבדנו עליו היה "אַ ביסעלע מזל", שיר עם מוכר שעבדנו עליו לפי הביצוע של הבארי סיסטרז, צמד אחיות ניו יורקיות מהסבנטיז ששר ביידיש. למדנו לשיר אותו כפי שהוא עם הלחן, ואז התחלנו עם ליווי צמוד של נטע, לחפש את פוטנציאל הביטים בתוך המילים, כל החלקים האלה, "א ביס", דברים שפתאום כשבודדנו אותם לא נשמעו יידישאים בכלל. ולהבין איך ההברות האלה הן עדיין מתוך מילים ביידיש שקראו לנו לבודד, לחבר, לפרק אותן אחרת."

מרין: "היו לנו הרבה חזרות מצחיקות בהקשר הזה, והתחלנו לפרק את זה, לקרב את זה אלינו, למי שאנחנו, למי שאנחנו רוצות להיות. וזה לאט-לאט הגיע ו'Bad guy' של בילי אייליש בדיוק יצא אז פשוט ניסינו לעשות איזשהו חיבור עולמות בין שני הדברים, ויחד עם כל המקצב הפיזי שדיברנו עליו, הבנו שמאוד חשוב לנו לייצר את הביט לא מסאונד חיצוני, על פעימה שלא מפסיקה, שנמשכת מתחילת העבודה ועד סופה."

איך הסביבה שלכן הגיבה לעיסוק ביידיש?

מרין: "לאמא שלי זה היה נורא מרגש. זה מאוד הפתיע אותה. פתאום עלו אצלה הרבה שירי ילדות ביידיש ונזכרנו שהיא שרה אותם לאחיינית שלי כשהייתה תינוקת. את אחד השירים האלה שרתי גם באיזה רגע של קשקשת בעבודה. היא לא האמינה שזה משהו שארצה להתעסק בו או לגעת בו. וכל הזמן יש תגובות מופתעות."

ההפיכה לאימהות תוך כדי תהליך העבודה שינתה את היצירה?

מרין: "בתור התחלה, הבנו שחסרות לנו שעות שינה. בערך שנה לא ישנו. אמרנו בצחוק שזה אחלה קונספט ליצור יצירה שפשוט נישן בה. זה מאוד העסיק אותנו, המקום של השינה, של הערות והשינה. ובאמת כל הסצנה ההתחלתית של היצירה, שהיא רצפתית, עם הנעימה הזאת, היתה ממקום של יצירה במקביל, לידה שבאמת קרתה, לידה של עצמנו, לידה של שפה, של סאונד, של גוף. חיפשנו מקום שנותן רגע לשהות במשהו, לנוח בתוכו. להרהר בכל הדברים שנלחצנו מהם, להיות אמהות, המחשבה שנאבד הכל, והחיים דווקא סיפרו אחרת. פתאום נפתח הרבה מקום. זה היה מרתק ליצור במקביל לאימהות".

דגן: "באמת לפני ההריונות, דיברנו וכתבנו על הרצון ליצור גוף חדש, והעובדה היא שתוך כדי התהליך, באמת יצרנו פרקטית גוף חדש. והחיבור בין מעשה היצירה למעשה החיים היה עוצמתי ונתן לדברים לשקוע אחד לתוך השני, כמו שקף על שקף, ומה שתופס את מקומו נדבק, נשאר."

מרין: "התעסקנו קצת בשאלה מאיפה באנו, ופתאום נוצרה שאלה של מה אנחנו מעבירות, מה יש לנו לתת. היצירה הזאת קצת עוסקת גם בזה, הפכנו להיות משהו שעכשיו יש לו את האחריות הזאת, שהבנות שלנו ישאלו את השאלות האלה, וזה גם דבר מאוד נוכח".

דגן: "הרצון להתעסק בגוף אשכנזי עורר המון חששות מהסביבה. קיבלנו תגובות כמו, 'זה נורא מסוכן'. לא רק בגוף אשכנזי, אלא גם בשילוב עם ריקוד אפריקאי ודאנס הול. הרגשנו שיש בחיבור הזה המון סכנה, גם מבחינתנו – הסכנה שבניכוס. אנחנו בחורות עם המון מודעות ורגישות פוליטית, אבל כל הזמן הזכרנו לעצמנו שמה שאנחנו עושות לא מנסה להיות כזה. יצרנו מרחב שנוכל להשתעשע בו, להשיג איזשהו חופש בלי לפגוע, עם המון כבוד, גם ליידיש – גם את היידיש אנחנו לא רוצות לנכס, כי אנחנו לא מהשטעטל!" היא צוחקת, "לשפה יש עדיין זרות בתוך הפה, וזה גם מעניין. הסכנה הייתה נוכחת, והרגשנו שאנחנו צריכות להרגיע את מי שליווה אותנו, להגיד שהכל בסדר. והמפגש בעצם קורה בגוף שלנו, זה גוף שמדבר".

מרין: "באופן כללי הייתה תחושה שלא מבינים מה אנחנו עושות מבחינת השילוב בין יידיש, אפריקה ומיניות. להיות בתחתונים וחזייה זה נורא בוטה, זה נורא קרוב, אולי צריך לעדן את זה. הבאתי את כל הידע שיכולתי מסנגל. רקדנו את מה שלמדתי שם, את החימום, והיה מרתק להפגיש את הביט עם היידיש. וזה לא הרגיש זר כל כך. בסופו של דבר, אני מביאה משהו שמתעסק במקום שבטי. הכול יצר איזשהו חיבור מאוד מעניין".

דגן: "התחלנו להתעסק ביידיש וחיפשנו גוף. התחלנו להסתכל בתרבות חסידית, חיפשנו ביוטיוב וכל מה שמצאנו זה גוף גברי. אבל יש משהו בטישים, באירועי הענק, משהו בקתרזיס הזה של האירועים הענקיים שגרם לנו לחשוב כמה הפסדנו בהתרחקות מהדת. אני חושבת על הסבים והסבתות שלי, שהיו רובם קיבוצניקים והתנשלו או הרחיקו את עצמם מהתרבות שבה הם חונכו, ולא סתם האירועים המשפחתיים האשכנזים כל כך יבשושיים, כי הוציאו מהם באיזשהו מקום את הקתרזיס שמחובר לאירועים דתיים. למדנו ריקוד חסידי עם בחור חרדי שבשקט בא ללמד אותנו צעדים. אבל כן חיפשנו גם גופים נשיים, והשפה, היידיש, הייתה הגוף הנשי הזה.

 

(צילום: Emma Graziani)

ברטה פפנהיים, פרויד ו"צאינה וראינה"

המשך המחקר שלהן הוביל אותן לדמותה של ברטה פפנהיים, פמיניסטית יהודייה-אוסטרית, מחלוצות העבודה הסוציאלית היהודית ומקימת איגוד הנשים היהודי. פפנהיים, המוכרת גם כ"אנה או", הייתה מטופלת של ג'וזף ברייר, המוזכרת גם במחקריו של זיגמונד פרויד על מקורות ההיסטריה. בשנת 1910, לצד כתיבת שירים, תפילות ומחזות, החלה פפנהיים לתרגם טקסטים נשיים מיידיש, ביניהם הטקסט המכונן והמהפכני "צאינה וראינה", החיבור התורני הראשון לנשים ביידיש שכתב הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי ב-1590 במטרה לחבר את נשות ישראל לעולם היהודי התורני.

דגן: "אצלי הצד היידישאי הפעיל היה פחות דומיננטי, סבא וסבתא מצד אבא היו אנשים שהעליה לארץ ממש רמסה אותם ואת כבודם. אבא שלי דיבר יידיש כל ילדותו אבל רק אחרי שראה את ההופעה גיליתי שיש לנו בבית עותק של צאינה וראינה שהיה שייך לסבתא שלי. פתאום דברים התחברו. הבנו כמה הספר הוא באמת חלק מהתרבות הנשית היהודית של אשכנז. שיש לך את זה. את מקבלת את זה לבת מצווה. זו הדרך שלך להתחבר למסורת.

מרין: "כשמצאנו את זה, זה העיף לנו את המוח. כי חיפשנו את הגוף הנשי הזה, רצינו למצוא איזשהו תיעוד נשי. ובאיזשהו רגע, כשניסינו לחשוב מה שם העבודה, ידענו שהוא יהיה 'צאינה וראינה', והכל התחבר".

דגן: "התעסקנו בברטה פפנהיים וביקשנו דרך המילים שלה לקבל גוף. דרך למידת השפה, רצינו לחפש את גופניות השפה, את הצליל שלה, לחוות שפה חושית וגופנית, ולאו דווקא קוגנטיבית. באמת ללעוס אותה, ולפרק אותה, ולחוש אותה".

מרין: "בגלל שלא מצאנו את הגוף הנשי, והגוף הנשי היה השפה, בעצם אמרנו שאנחנו ניצור את הגוף הנשי הזה, את הגופניות הנשית הזאת. את העכשיו שלה. כי אין כלום, לא היה שום צעד נשי לחזור אליו, לפחות לא כזה שמתועד. אז אמרנו שנדמיין את הגוף שהיינו רוצות שיהיה. והוא היה בנוי דרך שפת היידיש והביט הסנגלי, השבטיות, ערבוב של דיסציפלינות הגוף ששתינו באנו מהן, מכאן. זה היה מעין ערבוב של הרבה שפות שיצר היברידיות חדשה שהרגישה נוח בגוף, זה גוף שהיינו רוצות, לחשוב קדימה. להמציא את זה, לדמיין את זה, לפחות לעצמנו." 

+++

"צאינה וראינה". המופע הבא יתקיים בחודש אוגוסט בתאריך 13/8 כחלק מפסטיבל תל אביב דאנס.

כוריאוגרפיה: מירב דגן וסתיו מרין

ביצוע: מירב דגן וסתיו מרין

דרמטורגיה וליווי אמנותי: נטע וינר

עיצוב תלבושות: תמר בן כנען

הדרכה קולית: רועי חסון

עיצוב תאורה: יואב בראל

היצירה עלתה בבכורה כחלק מפרויקט הרמת מסך, בתמיכת מועצת התרבות של מפעל הפיס, מרכז סדנאות הבמה, מרכז כלים, מרכז סוזן דלל, סטודיו למחול ותיאטרון הבוסתן, תיאטרון PIMOFF מילאנו.

 

עדו בלס הוא בוגר תואר ראשון מתכנית המצטיינים במדעי הרוח והאמנויות באוניברסיטת תל אביב. סטודנט לתואר שני בספרות יידיש באוניברסיטת תל אביב. עיתונאי, תחקירן, עורך, יוצר ומפיק פרויקטים שונים בתחומי הספרות והדוקו.

למחשבות נוספות

מערכת איבערזעץ

מחשבות על הגיליון השני

דברי מערכת איברזעץ

בני מר

"מִצְאִי תַּרְגּוּם, מִלָּה קְטַנָּה שֶׁלִּי, צְלִילָהּ עוֹד יְחוֹלֵל פְּלָאִים"

מסה על "זר שלגים" ועל התרגום מיידיש

דוד רוסקיס

פּאָעטן און דערציילערס: קול קורא

סיפורה של שפה: משירה עד פרוזה