בתוך המארג הרב-לשוני העשיר הקיים בישראל הכולל בתוכו ערבית, רוסית, קווקזית, אמהרית, לדינו ועוד ועוד, ישנה פיסה חשובה השמורה גם ליידיש. כך היה מערש ימי הקמת המדינה ואף שנים ארוכות קודם. בשנת 1876, הודפס בישראל העיתון הדו-לשוני יידיש-עברי "שערי ציון". בשנת 1927, אישרה האוניברסיטה העברית הקמה של קתדרה ליידיש (החלטה שלא יצאה לפועל עד לשנת 1951 בשל התנגדות גדוד מגיני השפה). שנה לאחר מכן, ב-1928, יוסדה "אגודת סופרי ועיתונאי יידיש בישראל" שהוציאה לאור כתבי עת וספרים רבים. בשנת 1949, הקים המשורר, הפרטיזן וניצול השואה אברהם סוצקובר בתל אביב את הרבעון "די גאָלדענע קייט" (שרשרת הזהב). ב1954, לאחר העלייה הגדולה, חיו בישראל על פי רישומי הממשלה 530,000 דוברי יידיש, אשר היו כשליש מאוכלוסיית המדינה כולה. רבים הלכו להצגות ביידיש, קראו ספרות יידיש, כתבו מכתבים ביידיש והמשיכו לתקשר ביידיש שנים ארוכות לאחר מכן.

אלה רק מספר נקודות ציון, כדי לתת מושג על היקף הנוכחות שהייתה ליידיש כאן.

עם כל זאת, נדמה כי על פני השטח, הסיפור של היידיש הוא של דעיכה חדה בכל הציבורים; מלבד בקרב הקהילות החרדיות, שבהן השפה ממשיכה לפרוח, בעיקר בתקשורת בעל פה נראה שהשפה והתרבות הסובבת אותה הולכת ונעלמת. אבל האם הסיפור פשוט כל כך? האם שפה יכולה פשוט להיעלם מן החברה? האם הירידה בנתונים הסטטיסטיים בהכרח מעידה על היעלמות השפה מן המרחב? באילו אופנים היידיש נוכחת בישראל של היום?

זו השאלה שהצגתי לקבוצה של סטודנטיות לתואר ראשון. הצעתי שיקדישו תשומת לב מיוחדת לדרכים שהיידיש מבצבצת אל תוך חיי היום יום שלהן. התשובות היו מגוונות, ונעו בין אמנות רחוב, חפצי בית, פוסטים באינסטגרם, שילוט בבתי קפה, שיחות משפחתיות וקליפים באינטרנט––חפצים ודימויים שהרבה פעמים מגשרים בין העבר להווה ומעוררים סקרנות בפרקי היסטוריה שפחות מסופרים. המחקר של הסטודנטיות, מעין אוטו-אתנוגרפיה, מציע נרטיב חדש של היידיש בישראל, שמכיר במשמעויות המפתיעות והדינמיות של השפה, גם כשהן בוקעות מתוך חרכים לא צפויים. היכן צצה היידיש בחיי היום יום שלכם? אנחנו סקרניות לדעת.

חנה פולין–גלאי