רייזל היא נערה כפרית, לומדת בבית הספר הפולני בגומבין, כותבת שירים ושולחת למלך רביץ' בוורשה, פה שיר, שם שני שירים, והוא מפרסם, בלי להכיר את הנערה האלמונית. משהו בה מסקרן אותו. היא לומדת צרפתית כדי לקרוא את פרחי הרע של בודלר, קוראת רילקה בגרמנית, מתעניינת מאוד בשירה יפאנית וסינית כנראה בתרגומים לפולנית, ומפתחת סגנון כתיבה אישי צנוע, מצומצם, אניגמטי. היא מגיעה לבדה לוורשה, לאחר סיום הלימודים. מלך רביץ' ממשיך לפרסם את שיריה ומראה אותם לאיציק מנגר. בגיל 26 הוא עוזר לה להוציא לאור את ספר שיריה הראשון לידער ובו כארבעים שירים, שאת רובם היא תעבד שוב ושוב בספריה הבאים. מנגר כותב לה הקדמה נדיבה, אך גם מביע חשש, האם תצליח להיות מובנת, האם תצליח לשרוד, האם שיריה אינם עדינים ורופפים מדי. האם אורבת לה סכנת המנייריזם?

הספר הזה מגיע לאמריקה, וזוכה להתעניינות אצל קבוצת ה"אינזיך" בניו יורק, המוצאת את שירתה קרובה לרוח שירתם, והם אף מעניקים לה פרס שנתי, שהוא בעיקר פרס של כבוד. כמותם היא כותבת שירים אישיים מאוד, בלי חריזה, אבל עם מקצב מוזיקלי פנימי. גם בוורשה זוכה הספר להתעניינות, אבל המבקרים לא תמיד יודעים איך להבין את שיריה, מחפשים בהם סימנים של אסכולה, זרם, תנועה, (אולי סוג של סוריאליזם?) ולא מוצאים. חוששים ששירתה רפה מדי, בראשיתית מדי, לא מאמינים שהיא תחזיק מעמד. החשש מוצדק. אין זה עניין פשוט להיות אישה סופרת או משוררת בוורשה של שנות השלושים במאה הקודמת. הנושאים הביתיים, האינטימיים, משייכים אותה לספרות נשים שאין בה באמת עניין ספרותי רציני.

במשך שנות המלחמה, לאחר שהיא מצליחה לברוח מוורשה המופצצת כמעט ברגע האחרון, ולהגיע לברית המועצות, היא חיה בתא משפחתי קטן, עם בעלה הפסיכיאטר שעובד כרופא בצבא האדום ועם בנה שנולד ב-1943. אולם התא הזה יתפרק לאחר המלחמה, כשיגיעו לניו יורק, ובנה, מסיבות שלא הצלחתי להבין, יעבור לחזקת אביו. היא נשארת בניו יורק בודדה לחלוטין. וגם אם היא לומדת ומשלימה תואר וכותבת כל הזמן, הבדידות היא חלק משמעותי מאוד מחייה לכל אורכם. 

מסלול חייה דומה לזה של נשים רבות בנות דורה שהמלחמה קטעה את חייהן הצעירים בראשיתם, ולאחריה עד סוף ימיהן עסקו בשיקום ההרס האישי והחברתי. למרבה המזל הצליחה לברוח בזמן מוורשה ולהציל את חייה, אך בכך גם גרמה לעצמה רגשות אשם, כאשר גילתה לאחר המלחמה ששאר בני המשפחה שנותרו בגומבין נשלחו כולם לכלמנו וטרבלינקה. דמויות אמה אחותה ושני אחיה מלוות אותה לשארית ימיה ומתערבבות בשיריה, ואפילו במאוחרים שביניהם. שירה: אלוהים הסתיר את פניו, הוא אולי המוכר ביותר מכולם,  ובו היא מנסה להבין את מקומו של אלוהים בתקופת השואה. לימים כשתזקין, לקראת מותה, היא תתפייס עם אלוהים, היא תגיד שאלוהים נמצא בכל גילוי של הטבע ותרכך את האשמותיה כלפיו. 

השהות בברית המועצות, שאותה היא מחשיבה לא רק כמקום מקלט מסביר פנים אלא גם כגואלת העולם משלטון הנאצים, משפיעה מאוד על השירים שהיא כותבת שם בתקופת המלחמה. שירתה מתמלאת בנושאים לאומיים פטריוטיים והופכת להיות שקולה ומחורזת. אולם חוץ מההשפעה הברורה והחולפת הזאת, קשה למצוא בשיריה שינויי סגנון הבאים לידי ביטוי בחלוף השנים. התחושה המתקבלת מקריאת מכלול שיריה היא דווקא היותם מעין מקשה אחת.  מבחינה תמאטית משקפים שיריה את הסביבה המיידית שבתוכה היא חיה, ואלמנטים של נוף, בעלי חיים, בני אדם, וחפצים פולשים לתוכם. וכך במשך שנות חייה באמריקה חודרים מוטיבים ברורים אמריקאיים לתוך השירים – כיכרות העיר הסתוויות, קבצנים, אוטובוסים, הרכבת התחתית ציפורים, עצים פארקים, כמו  גם אירועים משמעותיים פוליטיים – משבר הטילים בקובה, מלחמת ויאטנם, או אירוע מוקדם הרבה יותר כמו טביעת הטיטאניק. ובכל זאת נראה שמהבחינה הפואטית שיריה כתובים בסגנון דומה –  חופשיים בצורתם, משופעים באלמנטים אניגמטיים, אישיים, מתנהלים בתוך תחביר בלתי צפוי, ותמיד קיים בהם ערבוב אישי מפתיע של מה שמוצאו בעולם החיצוני לה, לבין מה שבפנים, בעולם הפנימי הכולל זיכרונות, מחשבות, ולעיתים סיוטים.  

סיבה אפשרית לכך שקשה להבחין בין מוקדם ומאוחר מבחינה פואטית בשירים שכתבה לאורך השנים, נובעת מכך שהיא שיכתבה את שיריה שוב ושוב, והגרסאות השונות של השירים, עד ארבע גרסאות לשיר אחד, הופיעו בשבעת הספרים שהוציאה לאורך כל חייה. 

ביוני 1975 זכתה במעמד נשיא המדינה אפרים קציר וראש הממשלה גולדה מאיר לקבל בתיאטרון הבימה את פרס מנגר ליצירה ספרותית ביידיש בקטגוריית הסופר מחו"ל. מכיוון שהתיעוד על הפרס הופיע בצמצום רב בעיתונות המקומית, ובוודאי ללא תמונה, ומכיוון שלא צוין אחרת, אני מסיקה שהיא ביקרה בארץ, לפחות בפעם הזאת. בנימוקי ועדת הפרס צוין האופי המודרני של יצירתה. בהופעתה הראשונה, כתבו השופטים, כבר רכשה לה מקום ב"מזרח" של השירה ביידיש. בבואה לא הביאה איתה את הכללים המקובלים של חרוז ומשקל, היא יצרה אותם בעצמה, עיצבה את השיר שלה בשלימות אחת. 

כשנתיים לאחר ביקורה בארץ הופיעו 18 משיריה בתרגום לעברית בספרו על נהרות של שמשון מלצר. בהערה הביוגרפית על רייזל ז'יכלינסקי הוא מציין את קבלת פרס מנגר ואת העובדה שהמשוררת התקבלה בארץ בחיבה יתרה. למה הכוונה חיבה יתרה? אולי מלצר עצמו פגש אותה ושיריה מצאו חן בעיניו?  מיפגש כזה, אם התרחש ואם לא, הוליד את התרגומים הראשונים והיפים של שיריה לעברית.

רחל שליטא