אָן ייִדן

באין יהודים
תרגום:
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
הקדמה
בשיר 'אָן יִידן' מקונן יעקב גלטשטיין (1896 -1971) על חרבן יהדות אירופה. קינתו של גלטשטיין, כרבים משיריו, איננה שירה פושרת אלא שירה המהפכת את הקרביים ובוערת בעצמות. תוכנו של השיר כולל פנייה אל האלוהים היהודי אשר עצם קיומו מוטל בספק לנוכח עמו הנאבד. אותו 'ייִדישער גאָט' הוא אולי הדבר הקשה ביותר לתרגום בשיר הזה. היידיש בשיר זה עשירה עד מאוד והיא מהדהדת משלבים שונים של השפה העברית, מן העברית המקראית ועד לספרות הקבלה. עם זאת, האלוהים היהודי ה – 'ייִדישער גאָט', עומד בשיר זה כהופעה של רגע חד פעמי, כקריאה ספונטנית, קרובה מחד וזרה מאידך. בתרגום המוצג כאן יש נסיון לשמר את הזרות כמו גם את הקירבה על ידי שימוש בתחביר שנתפס כקשה מחד ומוכר מן התפילה מאידך. באופן הזה גם נקבע הטון של השיר שהוא ספק קינה וספק תפילה והמילים המסורתיות 'מי כמוך באלים ה' הופכות מקביעה לשאלה.

בצלאל דב

In the Snow. Marc Chagall, 1922-1930. Gouache, ink, and watercolor on paper. Solomon R. Guggenheim Museum, New York, From the Archives of the YIVO Institute for Jewish Research
יידיש

אָן ייִדן וועט נישט זײַן קיין ייִדישער גאָט.
גייען מיר, חלילה, אַוועק פֿון דער וועלט,
פֿאַרלעשט זיך דאָס ליכט פֿון דײַן אָרעם געצעלט.
זינט אַבֿרהם האָט דיך אין וואָלקן דערקענט,
האָסטו אויף אַלע ייִדישע פּנימער געברענט,
פֿון אַלע ייִדישע אויגן געשטראַלט,
און מיר האָבן דיך געפֿורעמט אין אונדזער געשטאַלט.
אין יעדער לאַנד, אין יעדער שטאָט
איז מיט אונדז אויך געווען אַ גר
דער ייִדישער גאָט.
יעדער צעשמעטערטער ייִדישער קאָפּ
איז אַ פֿאַרשעמטער, צעבראָכענער, געטלעכער טאָפּ,
ווײַל מיר זײַנען געווען דײַן ליכטיק געפֿעס,
דער וואָרצייכן פֿון דײַן ממשותדיקן נס.
איצט ציילן זיך אין די מיליאָנען
אונדזערע טויטע קעפּ.
ס'לעשן זיך אַרום דיר די שטערן,
דאָס געדעכעניש פֿון דיר ווערט פֿאַרטונקלט,
דײַן מלכות וועט באַלד אויפֿהערן.
דער ייִדישער פֿאַרזיי און פֿאַרפֿלאַנץ
איז פֿאַרברענט.
אויף טויטע גראָזן וויינען די טויען.
דער ייִדישער חלום און ייִדישע וואָר געשענדט –
זיי שטאַרבן אין איינעם.
ס'שלאָפֿן עדות גאַנצע.
עופֿעלעך, פֿרויען,
יונגע־לײַט און זקנים.
אַפֿילו דײַנע זײַלן, די פֿעלדזן,
די שטאַמיקע ל"ו,
שלאָפֿן אַ טויטן, אַן אייביקן שלאָף.

ווער וועט דיך חלומען?
ווער געדענקען?
ווער וועט דיך לייקענען,
ווער וועט דיך בענקען?
ווער וועט צו דיר, אויף אַ פֿאַרבענקטער בריק,
אַוועק פֿון דיר, כּדי צו קומען צוריק?

די נאַכט איז אייביק פֿאַר אַ טויט פֿאָלק.
הימל און ערד אָפּגעווישט.
ס'לעשט זיך דאָס ליכט אין דײַן אָרעם געצעלט.
ס'פֿלעמלט די לעצטע ייִדישע שעה.
ייִדישער גאָט, ביסט שוין באַלד נישטאָ.

יידיש עברית

אָן ייִדן וועט נישט זײַן קיין ייִדישער גאָט.
גייען מיר, חלילה, אַוועק פֿון דער וועלט,
פֿאַרלעשט זיך דאָס ליכט פֿון דײַן אָרעם געצעלט.
זינט אַבֿרהם האָט דיך אין וואָלקן דערקענט,
האָסטו אויף אַלע ייִדישע פּנימער געברענט,
פֿון אַלע ייִדישע אויגן געשטראַלט,
און מיר האָבן דיך געפֿורעמט אין אונדזער געשטאַלט.
אין יעדער לאַנד, אין יעדער שטאָט
איז מיט אונדז אויך געווען אַ גר
דער ייִדישער גאָט.
יעדער צעשמעטערטער ייִדישער קאָפּ
איז אַ פֿאַרשעמטער, צעבראָכענער, געטלעכער טאָפּ,
ווײַל מיר זײַנען געווען דײַן ליכטיק געפֿעס,
דער וואָרצייכן פֿון דײַן ממשותדיקן נס.
איצט ציילן זיך אין די מיליאָנען
אונדזערע טויטע קעפּ.
ס'לעשן זיך אַרום דיר די שטערן,
דאָס געדעכעניש פֿון דיר ווערט פֿאַרטונקלט,
דײַן מלכות וועט באַלד אויפֿהערן.
דער ייִדישער פֿאַרזיי און פֿאַרפֿלאַנץ
איז פֿאַרברענט.
אויף טויטע גראָזן וויינען די טויען.
דער ייִדישער חלום און ייִדישע וואָר געשענדט –
זיי שטאַרבן אין איינעם.
ס'שלאָפֿן עדות גאַנצע.
עופֿעלעך, פֿרויען,
יונגע־לײַט און זקנים.
אַפֿילו דײַנע זײַלן, די פֿעלדזן,
די שטאַמיקע ל"ו,
שלאָפֿן אַ טויטן, אַן אייביקן שלאָף.

ווער וועט דיך חלומען?
ווער געדענקען?
ווער וועט דיך לייקענען,
ווער וועט דיך בענקען?
ווער וועט צו דיר, אויף אַ פֿאַרבענקטער בריק,
אַוועק פֿון דיר, כּדי צו קומען צוריק?

די נאַכט איז אייביק פֿאַר אַ טויט פֿאָלק.
הימל און ערד אָפּגעווישט.
ס'לעשט זיך דאָס ליכט אין דײַן אָרעם געצעלט.
ס'פֿלעמלט די לעצטע ייִדישע שעה.
ייִדישער גאָט, ביסט שוין באַלד נישטאָ.

בְּאֵין יְהוּדִים אֵין גַּם יְהוּדִי בָאֵלִים. 
אִם יַחֲלֹף, חָלִילָה, קִיּוּמֵנוּ וְיֶחְדַּל,
אֲזַי יוּעַם הָאוֹר מִמִּשְׁכָּנְךָ הַדַּל.
מֵימֵי אַבְרָהָם שֶׁאוֹתְךָ בֶעָנָן הִכִּיר,
הָיִיתָ אַתָּה פָנִים יְהוּדִיּוֹת מַבְעִיר,
מִכָּל עַיִן וָעַיִן יְהוּדִית קָרַנְתָּ,
וַאֲנַחְנוּ אוֹתְךָ קָרַצְנוּ, לְצַלְמֵנוּ דָּמִיתָ.
בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל הֶעָרִים
הָיִיתָ לָנוּ נֶטַע זָר
הַיְּהוּדִי בָאֵלִים.
כָּל רֹאשׁ יְהוּדִי רָצוּץ
הוּא נִיצוֹץ אֵל, שֶׁבֶר כְּלִי הָרוּס,
כִּי מִלְּפָנִים הָיִינוּ אוֹרְךָ הַגָּנוּז בִּכְלִי,
אוֹת וְסִימָן לְקִיּוּמְךָ הַפִּלְאִי.
עַתָּה, פְּקֹד אֶת רִבּוֹא רִבְבוֹת
רָאשֵׁינוּ הַמֵּתִים. 
סְבִיבְךָ נִכְבִּים הַכּוֹכָבִים.
זִכְרוֹנְךָ הוֹלֵךְ וְדוֹהֶה,
וְעוֹד מְעַט וַהֲדָרְךָ כָלֶה. 
חֹטֶר מִגֶּזַע יְהוּדִי וְנֵצֶר שָׁרָשָׁיו
נִשְׂרְפוּ כָלִיל. 
עֲלֵי דֶשֶׁא־מֵתִים מְקוֹנֵן הַטַּל. 
הַחֲלוֹם הַיְּהוּדִי וְהַקִּיּוּם הַיְּהוּדִי אֲשֶׁר חֻלַּל –
יַחְדָּו גּוֹוְעִים. 
קְהִלּוֹת תְּמִימוֹת יְשֵׁנוֹת,
טַף, נָשִׂים,
זְקֵנִים עִם נְעָרִים.
אֲפִלּוּ עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, צוּרֶיךָ,
הַלָּמֶד-וָוְנִיקִים הַשָּׁרְשִׁיִּים,
דּוֹמְמִים יְשֵׁנִים, שְׁנַת עוֹלָמִים. 

מִי יַחֲלֹם אוֹתְךָ?
מִי יִזְכֹּר?
מִי יַפְנֶה עֹרֶף?
מִי יֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ?
מִי מִמְּךָ עַל גֶּשֶׁר גַּעְגּוּעָ־רַב
יָרוּץ כְּדֵי לָשׁוּב עַל עִקְבוֹתָיו?

הַלַּיְלָה נִמְשָׁךְ לָעַד לְעַם נִפְטָר.
אֶרֶץ וְשָׁמַיִם נִמְחוּ. 
כָּבֶה אוֹרְךָ בְמִשְׁכָּנְךָ הַדַּל.
שָׁעָה יְהוּדִית אַחֲרוֹנָה מִתְלַקַּחַת.
הַיְּהוּדִי בָאֵלִים, עוֹד מְעַט וְאֵינְךָ.

עברית

בְּאֵין יְהוּדִים אֵין גַּם יְהוּדִי בָאֵלִים. 
אִם יַחֲלֹף, חָלִילָה, קִיּוּמֵנוּ וְיֶחְדַּל,
אֲזַי יוּעַם הָאוֹר מִמִּשְׁכָּנְךָ הַדַּל.
מֵימֵי אַבְרָהָם שֶׁאוֹתְךָ בֶעָנָן הִכִּיר,
הָיִיתָ אַתָּה פָנִים יְהוּדִיּוֹת מַבְעִיר,
מִכָּל עַיִן וָעַיִן יְהוּדִית קָרַנְתָּ,
וַאֲנַחְנוּ אוֹתְךָ קָרַצְנוּ, לְצַלְמֵנוּ דָּמִיתָ.
בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל הֶעָרִים
הָיִיתָ לָנוּ נֶטַע זָר
הַיְּהוּדִי בָאֵלִים.
כָּל רֹאשׁ יְהוּדִי רָצוּץ
הוּא נִיצוֹץ אֵל, שֶׁבֶר כְּלִי הָרוּס,
כִּי מִלְּפָנִים הָיִינוּ אוֹרְךָ הַגָּנוּז בִּכְלִי,
אוֹת וְסִימָן לְקִיּוּמְךָ הַפִּלְאִי.
עַתָּה, פְּקֹד אֶת רִבּוֹא רִבְבוֹת
רָאשֵׁינוּ הַמֵּתִים. 
סְבִיבְךָ נִכְבִּים הַכּוֹכָבִים.
זִכְרוֹנְךָ הוֹלֵךְ וְדוֹהֶה,
וְעוֹד מְעַט וַהֲדָרְךָ כָלֶה. 
חֹטֶר מִגֶּזַע יְהוּדִי וְנֵצֶר שָׁרָשָׁיו
נִשְׂרְפוּ כָלִיל. 
עֲלֵי דֶשֶׁא־מֵתִים מְקוֹנֵן הַטַּל. 
הַחֲלוֹם הַיְּהוּדִי וְהַקִּיּוּם הַיְּהוּדִי אֲשֶׁר חֻלַּל –
יַחְדָּו גּוֹוְעִים. 
קְהִלּוֹת תְּמִימוֹת יְשֵׁנוֹת,
טַף, נָשִׂים,
זְקֵנִים עִם נְעָרִים.
אֲפִלּוּ עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, צוּרֶיךָ,
הַלָּמֶד-וָוְנִיקִים הַשָּׁרְשִׁיִּים,
דּוֹמְמִים יְשֵׁנִים, שְׁנַת עוֹלָמִים. 

מִי יַחֲלֹם אוֹתְךָ?
מִי יִזְכֹּר?
מִי יַפְנֶה עֹרֶף?
מִי יֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ?
מִי מִמְּךָ עַל גֶּשֶׁר גַּעְגּוּעָ־רַב
יָרוּץ כְּדֵי לָשׁוּב עַל עִקְבוֹתָיו?

הַלַּיְלָה נִמְשָׁךְ לָעַד לְעַם נִפְטָר.
אֶרֶץ וְשָׁמַיִם נִמְחוּ. 
כָּבֶה אוֹרְךָ בְמִשְׁכָּנְךָ הַדַּל.
שָׁעָה יְהוּדִית אַחֲרוֹנָה מִתְלַקַּחַת.
הַיְּהוּדִי בָאֵלִים, עוֹד מְעַט וְאֵינְךָ.

בצלאל שטראוס מאסטרנט במסלול לספרות יידיש באוניברסיטת תל אביב. צעדיו הראשונים בתרגום ובמחקר מתמקדים במשוררת ריקודה פוטש ובספרות יידיש ארץ ישראלית.

לתרגומים נוספים

לייב קװיטקאָיונה ל"י גונופולסקי

אַן אַלטער ניגון

ניגון עתיק

איציק מאנגריניב גולדברג

ס'האָט, מלכּהלע, דער קאַרשנבוים

הן, מלכהלה, הדובדבן

דוד ברגלסוןבלהה רובנשטיין

אַן עדות

עדות חיה