הינדה אסתר קרייטמן נולדה בבילגוריי שבפולין הצארית, ב-1891, בתם של הרב פנחס מנחם זינגר, החסיד רך הלב, ואשתו בת-שבע, המלומדת, הידענית ובעלת הדעה, אשר, לא כמו בעלה, "קורצה מן החומר ממנו עשוי רב ראשי, כזה שלא היה מהסס לכהן בוורשה או אפילו לעלות לירושלים", כפי שכתב בנה של אסתר, מוריס קאר; או, במילותיו של בשביס זינגר: "הורי היו זוג מושלם אילו רק אמי היתה אבי ואבי היה אמי."  האכזבה על הולדתה של בת בכורה היתה מרה, ובשלוש שנותיה הראשונות מסרה אותה אמה למינקת ענייה, ששיכנה אותה (כפי שהיא עצמה מתארת בסיפורה "העולם החדש") בעריסה מתחת לשולחן מאובק ועכור; פעם בשבוע היתה בת-שבע מבקרת אותה — אך לא נוגעת בה. "בגיל שלוש", כתב בנה מוריס, " מעוּורת מקורי העכביש והאבק שמצדו התחתון של השולחן, נלקחת הינדלה הביתה, ובברכת הרב מבילגוריי שבה לה חלקית ראייתה. אבל כל שארית חייה עפעפיה ימצמצו תמיד, כמו בכדי להיפטר מן הזיגוג שמערפל את אישוניה המואדמים, או יפרפרו בפראות, כאילו היא רואה איזה חזיון תעתועים שאינו גלוי לאיש  מלבדה."

בבית ההורים גדלה לצד שני אחיה, ישראל-יהושע ויצחק (לימים יצחק בשביס, דהיינו "של בת-שבע") ונאלצה לראות אותם רוכשים השכלה, בעוד שהיא חייבת לעסוק רק במטלות הבית. "אבי", כתב בשביס זינגר, "לא התעניין בה שכן היתה בת, ואמי לא הבינה אותה." חלקים נרחבים ברומן הראשון שלה, "מחול השדים", מתארים את כמיהתה של הנערה להשכלה, את ציפייתה למוכר הספרים הנודד שיגיע העירה, את חלומותיה להיות מלומדת, ואת  השעות שבילתה עם ספר הלימוד הרוסי שאותו הסתירה מן המשפחה, פן יגלו חלילה שהיא צוברת ידע ותרבות. היא האזינה בסתר לשיחות המבוגרים ולדיונים בסוגיות הגמרא והמשנה, בבתי-הדין המאולתרים שניהל אביה בביתם, בתחילה בקהילות של עיירות הקטנות, ובהמשך — בוורשה, ברחוב קרוכמאלנה, שם הוא שימש כמין רב לא רשמי ואביון, מאשר גירושין ומיישב סכסוכים.

בני משפחתה התרחקו ופחדו ממנה. היא נחשבה "היסטרית", נתונה להתמוטטויות עצבים; "אשה חולה, אחוזת דיבוק", כתב עליה בשביס זינגר; אם כי בזכרונותיו הוא מתאר גם את המכתבים השנונים, מלאי ההומור המפתיע, שהגיעו ממנה  בהמשך. היא עצמה האמינה כי רודפים אותה שדים, ויצירתה שופעת בדמויות מיוסרות, החוששות מ"עין הרע".

כשהיתה בת 18, סידרו לה שידוך עם אברום קרייטמן, מלטש יהלומים מאנטוורפן, בלגיה. "ברכבת אל הגלות", כותב בנה, ששמע זאת מפיה, "הינדלה נושאת בארנקה את חצי-תריסר המחברות שמילאה בסיפורים קצרים והראתה קודם לכן לאמה, שקראה אותם בהרמת גבה מעל עיניה האדומות וללא תגובה כלשהיא. כעת האם, בת-שבע, ממלמלת את פחדה שחוטמי פקידי הגבול הצאריים יריחו הסתה למראה כתבי-יד ביידיש. אז הינדלה עושה למחברות מה שהיתה רוצה לעשות לעצמה — היא קורעת אותן לגזרים ומשליכה את הפיסות הקרועות מן החלון החוצה אל שדות המרעה הירוקים בהם מלחכות הפרות."

טקס החתונה נערך במלון כשר בברלין. לפני שתפסה את מקומה תחת לחופה, לחש לה אביה ר' פנחס מנחם: : "אל תהיי ביישנית עם בעלך. מה שאת והוא תעשו מצוּוה על ידי התורה, מעשה קודש, שאמך לא יודעת ממנו שובעה; היא מתישה את כוחותי לילה אחר לילה."

באנטוורפן נולד בנה, משה, שלימים שינה את שמו למוריס, ("אני ההוכחה שהנישואים מומשו", הוא כותב). עם הגעתה לאנטוורפן היא זרקה את ה"שייטל" (הפאה הנוכרית), והכריחה את בעלה לגלח את זקנו. כששמע על כך חותנה האדוק — והמבוסס — גדליה, הפסיק בבת אחת את תמיכתו הכספית בזוג, ודן אותם לעתיד של עוני ומצוקה כספית לאורך כל חייהם.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה הקטנה ללונדון. בשלושים-ותשע השנים הבאות הם נדדו מחדר שכור, טחוב וקר אחד למשנהו, בשכונות היהודיות של לונדון. הנישואים היו קשים ולא מאושרים. שני בני הזוג עבדו בכל עבודה שהזדמנה. אסתר עבדה כתופרת בבית, עד שראייתה החלשה הכריעה אותה. מאז התמסרה רק לכתיבה. "על שולחן המטבח", (כותב יעקב וייז במאמרו "היהודיה הפמיניסטית הראשונה?") "בראה מחדש על הנייר את העיירה על גיבוריה ומנווליה." הסיפורים התפרסמו במגזין הספרותי  היידי "לשון און לעבן" ("לשון וחיים"). היא גם היתה פעילה בישיבות "חוג ידידי היידיש" באיסט-אנד הלונדוני, שם זכתה לכבוד רב מצד עמיתיה הגברים.

להשלמת הפרנסה תרגמה קרייטמן יצירות מאנגלית ליידיש: את "מזמור חג המולד" של דיקנס, ו"המדריך לאשה האינטליגנטית לסוציאליזם וקפיטליזם" של ברנרד שו — שתי בחירות המעידות על השקפת עולמה הרדיקלית.

הרומן הראשון שלה, "מחול השדים" ראה אור ב-1936. היא התחילה לכתוב אותו ב-1929, עם שובה מביקורה השני (והאחרון) בוורשה אחרי שעזבה. בביקור הראשון, (1926), כשפגשה שם מחדש את אמה אחרי ארבע-עשרה שנות פרידה, התמצה המפגש בחיבוק פושר של השתיים, לצאת ידי חובה, ואז אמרה האם לבתה: "נו הינדלה, את בכלל לא מכוערת כמו שחשבתי!" אגב, בשובה ללונדון מן הביקור הזה, דיווחה לה בעלת-הבית, בהנאה זדונית, שאברום בעלה הרבה להתראות בהיעדרה עם שכנה אחת. תשובתה המיידית של קריטמן היתה: "אני מצטערת לראות שזה כואב לך כל כך, גברת רוזנצווייג. כיוון שטעם של גבר הוא עניין לא ברור, את באמת לא צריכה לקנא כל כך."

מילותיה הראשונות של דבורה, גיבורת הרומן "מחול השדים", הן:

"ומה אני אצמח להיות, אבא?" שאלה  דבורה'לה את אביה, ספק בצחוק ספק ברצינות, כיוון שמעולם עוד לא שמעה שמישהו יגיד עליה מלה של שבח."

על פי רוב נהג ר' אברהם בר לא לענות דבר, או אולי לומר שנערה לא צריכה לצמוח לכלום. זה חרה לדבורה'לה.

אבל דבורה לא נכנעת לאיסור, היא לומדת ומחנכת את עצמה. כשנכפים עליה הנישואים המסורתיים והמגבילים, היא מתעבת הן את עצמה, על שאינה נאבקת להשתחרר מהם, והן את הסובבים אותה.

הרומן השני של אסתר קרייטמן, "יהלומים", (שהתפרסם בלונדון ב–1944) המתרחש חלקו בבלגיה וחלקו בלונדון, כתוב בסגנון צונן ומרוחק יותר, כמעט  פלוברי, ובמרכזו — מסחר היהלומים והטיפוסים העוסקים בו. הגיבור הראשי הוא הסוחר גדליה ברמן, שרדיפת הממון והכבוד שלו מפוררת עם הזמן את משפחתו, שבורחת, כמו משפחתה של הסופרת, ללונדון, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

ספרה השלישי והאחרון (1950) הוא אוסף סיפורים קצרים, שביידיש פורסם תחת השם "יחוס", ובאנגלית בשם "בליץ וסיפורים אחרים". הסיפורים שבחלקו הראשון של הספר מתרחשים בעיירה יהודית בפולין, ואלה שבחלקו השני — ברבעים היהודיים של לונדון  בתקופת הבליץ. בספורים הלונדוניים היא מתארת, בסגנונה הצלול והלא-סנטימנטלי, דמויות של יהודים תלושים, שנפרדו מאורח חייהם היהודי אך לא מצליחים להיטמע באמת בחברה האנגלית. בחתונתו של ג'ים, גיבור אחד הסיפורים, עם בחורה לא-יהודיה, הוא שומע כל הזמן קול בתוך ראשו שאומר "ג'וּ, גוי, ג'ו, גוי…" גם קרייטמן עצמה אינה ניתנת לקיטלוג: לא דתיה, לא ציונית, לא סוציאליסטית, אבל כן יהודיה מאד, חברתית מאד, ובעיקר — ייחודית מאד. כפי שהיא כותבת על דבורה, גיבורת הרומן הראשון שלה, היא היתה "אידיאליסטית בלי אידיאל מוגדר."

אחרי מלחמת העולם השניה הגיעו אליה שלוש גלויות מאמה ואחיה השלישי, הרב משה, שברחו לברית המועצות. באחת הגלויות מזכירה האם את בעלה פנחס "זכרונו לברכה", אך מתי וכיצד מת אינה מספרת. אף גלויה נוספת לא הגיעה. בת-שבע ומשה מתו ככל הנראה ברעב  ב-1943, בקזחסטן הסובייטית.

יחסיה של אסתר עם שני אחיה הסופרים, יצחק בשביס וישראל יהושע, היו סבוכים וקשים. בביקורה האחרון בוורשה היא חשה דחויה על ידיהם, ומעולם לא דברה עליהם יותר. תחושת הדחיה גברה כשבשביס, שכבר עשה לו שם באמריקה, ענה בשלילה לבקשתה מ–1944 שיעזור לה בהלוואה כספית, שכן בעלה כבר אינו עובד שנתיים רצופות; הוא גם סירב לעזור לה להגר לארה"ב אחרי 1947.

שני האחים לא עודדו את כתיבתה: ספריה לא זכו להתייחסות או לביקורת בעיתון היידי הנפוץ והחשוב ביותר בארה"ב, ה"פארווואטס", שבו היו לשניהם מהלכים. האם היה  יצחק בשביס זינגר אותו "י.ב.ז."  אלמוני החתום על אחת הביקורות הראשונות — והפושרות — על ספרה "מחול השדים" עם צאתו? ברור כי לאישיותה הדומיננטית היו הדים ביצירות שני האחים לבית זינגר, אם ב"יושה עגל" של ישראל יהושע או ב"השטן מגוריי" של יצחק בשביס, שם ניתן למצוא דמות של נערה שהנסיבות מכריעות אותה ותיאורה זהה לתווי פניה וסממני התנהגותה של קרייטמן, שסבלה מאפילפיסה וגם מסוג של פאראנויה. אחד הספורים בספרו האוטוביוגרפי של בשביס "בבית הדין של אבי" נקרא "אחותי", והוא משרטט בו תמונה של הינדה-אסתר הצעירה, הנתונה למצבי רוח סוערים ומתחלפים תדיר. הוא גם מודה שם שבהשפעתה חדרו אליו "רעיונות מודרניים", ובעקבותיהם — גם החשק לכתוב סיפורים.

הינדה אסתר קרייטמן מתה מהתקף לב, בעוני ובאלמוניות, בביתה בלונדון, ביוני 1954. כשתפשה שהיא גוססת, נשכבה על המטה בכיוון ההפוך, כשרגליה על הכר, "לבלבל את השדים". היא הורתה שישרפו את גופתה, כדי ש"לשדים שרדפו אותי בחיי לא יהיה קבר לבוא ולהטרידני בו."

מאז מותה, תורגמו יצירותיה לאנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, הולנדית פולנית ודנית (אך לא לעברית). סיפור חייה ויצירתה היווה השראה למחזה שהוצג לפני כשנתיים בלובלין, בשם "הינדלה אחותו של הקוסם". הקוסם עצמו, חתן פרס נובל, יצחק, כתב עליה עם מותה, באחד העיתונים הידיים, שהיא היתה "מחברת מוכשרת למדי וכתבה כמה ספרים לא רעים בכלל." ובפגישתו היחידה עם בנה של אסתר לאחר מותה, הוא ישב, חשב ושתק, ולבסוף אמר: "אמא שלך היתה משוגעת". הוא אמנם הקדיש את אחד מספריו "לזכר אחותי האהובה", אך בהקדשה, עקב טעות דפוס, נכתב שמה "מינדה-אסתר" במקום הינדה-אסתר. אין זאת, אמר בשביס, אלא שהשדים שלה התערבו ובלבלו את האותיות.

דורי פרנס