כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן מַרְאֵה כֹהֵן … כְּוֶרֶד הַנָּתוּן בְּתוֹךְ גִּנַּת חֶמֶד מַרְאֵה כֹהֵן … כְּשׁוֹשַׁנַּת גַּן בֵּין הַחוֹחִים מַרְאֵה כֹהֵן. (מתוך פיוט מראה כהן שבסדר העבודה ליוה"כ)

כְּתַפּוּחַ נָאֶה בַּפֵּרוֹת, כֵּן כֹּהֵן בְּצֵאתוֹ (מתוך פיוט "מה־נהדר" מכ"י קימברידג', אוסף טיילור־שכטר NS 275.14a)

בשיר המקורי של לייב קוויטקו, האמצעי הקושר את שלושת הבתים הראשונים הוא הנוסחה הקבועה ששלושתם בנויים בתבניתהּ: " זײַנען מיר אַרויסגעפֿאָרן / אויפֿן [מספר סודר] שליטן, / ±אַלע [קבוצה] / [מישהו] אין דער מיטן". מציאת מקבילה מדויקת שתשמש בגרסה העברית נראתה בלתי־משתלמת לא רק מבחינת המאמץ הדרוש למציאתהּ, אלא גם בגלל הוויתורים שבמסגרת הפרוזודית והחריזתית הנוקשה לא היה מהם מנוס. במקום זאת, החלטתי למצוא אמצעי אחר שיאחד את הבתים האלה – אמצעי שאינו צורני כבמקור, אלא תמאטי, דימויִי ואינטרטקסטואלי. הרי אף שהתבנית שבבתים הראשונים נוקשה ואחידה – ואולי דווקא משום כך – הדימוי של מזחלות היוצאות בזו אחר זו ועליהן יושבים בסידורים סימטריים מי שהשמחה במעונם, יש בו כוח־הבעה לא מבוטל, והוא אינו יכול שלא לעורר רושם של פאר והדר – הגם שבקריצה אירונית־למחצה. והרי דימוי זה של אדם היוצא בפאר ובהדר ממקום כלשהו, והוא נדמה כדבר הנתון בתוך סביבה המשווה לו יתר חן – דימוי כזה גורר על־כורחו את האסוציאציה עם הפיוט מראה כהן מסדר העבודה של יום־הכיפורים, הנסב על מראה הכהן הגדול בצאתו מקודש־הקודשים, ובו מזווג מוטיב הדבר הנאה הנתון בהקשר סביבתי הולם משיר־השירים עם מוטיב היציאה בפאר ובהדר – בדיוק הזיווג המתקיים בשירֵנו. אמנם, את מוטיב התפוח בין עצי היער, אשר אינו נמצא בפיוט הידוע, שאלתי במישרין משיר־השירים (ה' ח'); מכל מקום, ברבות הימים גיליתי כי כיוונתי לדעת גדולים, ובפיוט אפוקריפי שפורסם זה לא מכבר דימוי התפוח אכן מופיע בתיאורו של כהן גדול בצאתו מבית קודשי־הקודשים.