ליבע מאָנסטרען

מִפְלָצוֹת יְקָרוֹת
תרגום:
הקדמה

אנה מרגולין פותחת את השיר בפנייה ישירה למפלצות, שהן למעשה חלק מהקולות הפנימיים שלה: "ליבע מאָנסטרען, האָט געדולד": מפלצות יקרות, היאזרו בסבלנות. אך למרות ששורה זו בפני עצמה לא קשה לתרגום, היא היוותה את האתגר המרכזי בתרגום השיר, מכיוון שהיא מתחרזת עם כמה שורות שונות לאורכו. בפתיחת השיר, הפנייה למפלצות מתחרזת עם תיאור העולם מלא החיים, ובהמשך היא מתחרזת עם תיאור מצבו של הלב החולה מאשמה. מרגולין כורכת יחד את השכבות השונות של העצמי המופיעות לאורך השיר, את הפסיפס של הקולות הפנימיים המורכב מקולן הנוהם של המפלצות, מקולו הבוכה של הלב ומקולה של הדוברת עצמה. כך ששכבות אלו משוחחות זו עם זו לא רק באמצעות תוכנו של הטקסט, אלא גם באמצעות עיצוב המבנה השירי.

כדי לשמור על החריזה החוזרת, בחרתי לתרגם את פתיחת השיר כ"חכו בבקשה". המילה "בבקשה" אמנם אינה נמצאת במקור, אך היא תואמת את הטון הרשמי, גם אם מעט אירוני, שבפנייה למפלצות. עם זאת, בסופו של הבית הראשון מילה זו מוסיפה גוון של תחנונים שלא נמצא בצורה כה גלויה במקור היידי, אך ניתן לחוש בו מבעד למילים כאשר המפלצות עולות מהתודעה המודחקת ומציפות את הדוברת עד שקיעה. כל זאת כדי לשמור על הקשר והפער בין פתחת השיר לסיומו, בין החרוז "בבקשה"-"גדושה" המאפיין את העולם המואר והבריא, לבין החרוז "טירוף ורגשה" – "ישנה, עבשה" המאפיין את העולם הפנימי החשוך והחולה.

זהר ברנדס

 
Stephen Berkman, Latent Memory
יידיש

ליבע מאָנסטרען, האָט געדולד.
ס'איז ניכטערער טאָג, ס'איז די וועלט איבערפֿולט
מיט שײַן און גערויש ביז די ווײַטסטע זוניקע ברעגן.
איך גיי צווישן מענטשן, איך ניי איבער פֿרײַנדלעכע וועגן
דאַנקבאַר, וווּנדערלעך פֿון אײַך באַפֿרײַט.
איר זײַט וײַט,
ווי אין גאַסן דער טראַמפּ פֿון אַרמייען,
געהערט אין שטילן פאַרחלומטן הויז,
ווי אין אָפּגעלייגטע אַלייען,
סילועטן, געזעען
דוּרכן גאָלדענעם נעפּל פֿון לאָמפּן בלויז,
נאָר עפּעס אין זשעסט און גאַנג דערמאַנט,
אַז אומהיימלעך זײַנען זיי דיר באַקאַנט. 
ליבע מאָנסטרען, האָט געדולד.

ווייל נאַכט קומט, און דאָס האַרץ, קראַנק פֿוּן אַן אַלטער שולד,
אומבאַשיצט און אַליין הערט גענענען די טריט,
הערט און וואַרט און ווערט זיך ניט.
אוּן איר זייט דאָ! און עס צערינט דאָס צימער.
איך פֿאַרזינק צווישן אײַך, אַן אומגעניטער שווימער,
און ווער צעטראַמפּעלט און צעקרימט. 

איר זײַט אַזוי שרעקלעך און דאָך אומבאַשטימט.
איר וואַקסט ווי בערג אַרום מיר, ווי ריזיקע הינט,
און מיט מיר צוזאַמען וויעט איר בלינד,
צוזאַמען מיט מיר ברומט איר טעמפּ און צעדולט
די מעשׂה פֿון אַן אַלטער, אַלטער שולד.
… עס וויינט דאָס האַרץ, די בלונדע שאָף,
און פֿאַרוויינט זיך צוּם קראַנקן שלאָף.

יידיש עברית

ליבע מאָנסטרען, האָט געדולד.
ס'איז ניכטערער טאָג, ס'איז די וועלט איבערפֿולט
מיט שײַן און גערויש ביז די ווײַטסטע זוניקע ברעגן.
איך גיי צווישן מענטשן, איך ניי איבער פֿרײַנדלעכע וועגן
דאַנקבאַר, וווּנדערלעך פֿון אײַך באַפֿרײַט.
איר זײַט וײַט,
ווי אין גאַסן דער טראַמפּ פֿון אַרמייען,
געהערט אין שטילן פאַרחלומטן הויז,
ווי אין אָפּגעלייגטע אַלייען,
סילועטן, געזעען
דוּרכן גאָלדענעם נעפּל פֿון לאָמפּן בלויז,
נאָר עפּעס אין זשעסט און גאַנג דערמאַנט,
אַז אומהיימלעך זײַנען זיי דיר באַקאַנט. 
ליבע מאָנסטרען, האָט געדולד.

ווייל נאַכט קומט, און דאָס האַרץ, קראַנק פֿוּן אַן אַלטער שולד,
אומבאַשיצט און אַליין הערט גענענען די טריט,
הערט און וואַרט און ווערט זיך ניט.
אוּן איר זייט דאָ! און עס צערינט דאָס צימער.
איך פֿאַרזינק צווישן אײַך, אַן אומגעניטער שווימער,
און ווער צעטראַמפּעלט און צעקרימט. 

איר זײַט אַזוי שרעקלעך און דאָך אומבאַשטימט.
איר וואַקסט ווי בערג אַרום מיר, ווי ריזיקע הינט,
און מיט מיר צוזאַמען וויעט איר בלינד,
צוזאַמען מיט מיר ברומט איר טעמפּ און צעדולט
די מעשׂה פֿון אַן אַלטער, אַלטער שולד.
… עס וויינט דאָס האַרץ, די בלונדע שאָף,
און פֿאַרוויינט זיך צוּם קראַנקן שלאָף.

מִפְלָצוֹת יְקָרוֹת, חַכּוּ בְּבַקָּשָׁה, 
הַיּוֹם צָלוּל, וְהָאָרֶץ גְּדוּשָׁה
בְּאוֹר וַהֲמֻלָּה עַד לַקָּצֶה הָרָחוֹק בְּיוֹתֵר, הַזּוֹהֵר.
אֲנִי הוֹלֶכֶת בֵּין אֲנָשִׁים, הַשְּׁבִיל נִדְמֶה לִי כְּחָבֵר,
אֲסִירַת תּוֹדָה, בְּאֹרַח פֶּלֶא חָפְשִׁיָּה מְיַדֵּיכֶן הַחוֹנְקוֹת.
אַתֶּן רְחוֹקוֹת,
כְּמוֹ הַלְמוּת צְעִידַת חַיָּלִים בָּרְחוֹבוֹת,
שֶׁקּוֹלָן נִשְׁמַע בְּתוֹךְ בַּיִת אֲפוּף חֲלוֹמוֹת וְשַׁלְוָה.
כְּמוֹ בְּסִמְטָה עֲזוּבָה
צְלָלִיּוֹת הַנִּגְלוֹת
רַק מִבַּעַד לְעַרְפֶל אֲלֻמַּת הַפָּנָס הַזְּהוּבָה.
רַק בַּהֲלִיכָה וּבַמֶּחֱווֹת יֵשׁ שֶׁיָּעִיד
שֶׁהֵן מֻכָּרוֹת לָךְ בְּאֹפֶן מוּזָר וּמַטְרִיד.
מִפְלָצוֹת יְקָרוֹת, חַכּוּ בְּבַקָּשָׁה.

כִּי הַלַּיְלָה רַד, וְהַלֵּב הַחוֹלֶה מֵאַשְׁמָה עֲבֵשָׁה,
לֹא מוּגָן, וּבוֹדֵד, שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל הַצַּעַד רוֹעֵם,
הוּא מַאֲזִין וּמַמְתִּין, אֵינוׂ מִתְקוֹמֵם. 
וְהִנֵּה אַתֶּן כָּאן! וְהַחֶדֶר נוֹזֵל וְנָמוֹג
וַאֲנִי בֵּינֵיכֶן, שׁוֹקַעַת עָמֹק,
מְעוּכָה וְנִדְרֶסֶת.

אַתֶּן כֹּה אֲיֻמּוֹת, אַךְ דְּמוּתְכֶן לֹא נִתְפֶּסֶת.
אַתֶּן גְּבֵהוֹת סָבִיב לִי כְּהָרִים, כְּמוֹ כְּלָבִים מַבְעִיתִים,
מְיַלְּלוֹת בְּעִוָּרוֹן יַחַד אִתִּי.
יַחַד אִתִּי נוֹהֲמוֹת בְּקֵהוּת, בְּטֵרוּף וְרִגְשָׁה
אֶת סִפּוּרָהּ שֶׁל הָאַשְׁמָה הַיְּשָׁנָה, הָעֲבֵשָׁה. 
… הַלֵּב בּוֹכֶה, כְּמוֹ כִּבְשָׂה תּוֹעָה, 
הוּא בּוֹכֶה עַצְמוֹ לָדַעַת לְתוֹךְ שֵׁנָה פְּצוּעָה.

עברית

מִפְלָצוֹת יְקָרוֹת, חַכּוּ בְּבַקָּשָׁה, 
הַיּוֹם צָלוּל, וְהָאָרֶץ גְּדוּשָׁה
בְּאוֹר וַהֲמֻלָּה עַד לַקָּצֶה הָרָחוֹק בְּיוֹתֵר, הַזּוֹהֵר.
אֲנִי הוֹלֶכֶת בֵּין אֲנָשִׁים, הַשְּׁבִיל נִדְמֶה לִי כְּחָבֵר,
אֲסִירַת תּוֹדָה, בְּאֹרַח פֶּלֶא חָפְשִׁיָּה מְיַדֵּיכֶן הַחוֹנְקוֹת.
אַתֶּן רְחוֹקוֹת,
כְּמוֹ הַלְמוּת צְעִידַת חַיָּלִים בָּרְחוֹבוֹת,
שֶׁקּוֹלָן נִשְׁמַע בְּתוֹךְ בַּיִת אֲפוּף חֲלוֹמוֹת וְשַׁלְוָה.
כְּמוֹ בְּסִמְטָה עֲזוּבָה
צְלָלִיּוֹת הַנִּגְלוֹת
רַק מִבַּעַד לְעַרְפֶל אֲלֻמַּת הַפָּנָס הַזְּהוּבָה.
רַק בַּהֲלִיכָה וּבַמֶּחֱווֹת יֵשׁ שֶׁיָּעִיד
שֶׁהֵן מֻכָּרוֹת לָךְ בְּאֹפֶן מוּזָר וּמַטְרִיד.
מִפְלָצוֹת יְקָרוֹת, חַכּוּ בְּבַקָּשָׁה.

כִּי הַלַּיְלָה רַד, וְהַלֵּב הַחוֹלֶה מֵאַשְׁמָה עֲבֵשָׁה,
לֹא מוּגָן, וּבוֹדֵד, שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל הַצַּעַד רוֹעֵם,
הוּא מַאֲזִין וּמַמְתִּין, אֵינוׂ מִתְקוֹמֵם. 
וְהִנֵּה אַתֶּן כָּאן! וְהַחֶדֶר נוֹזֵל וְנָמוֹג
וַאֲנִי בֵּינֵיכֶן, שׁוֹקַעַת עָמֹק,
מְעוּכָה וְנִדְרֶסֶת.

אַתֶּן כֹּה אֲיֻמּוֹת, אַךְ דְּמוּתְכֶן לֹא נִתְפֶּסֶת.
אַתֶּן גְּבֵהוֹת סָבִיב לִי כְּהָרִים, כְּמוֹ כְּלָבִים מַבְעִיתִים,
מְיַלְּלוֹת בְּעִוָּרוֹן יַחַד אִתִּי.
יַחַד אִתִּי נוֹהֲמוֹת בְּקֵהוּת, בְּטֵרוּף וְרִגְשָׁה
אֶת סִפּוּרָהּ שֶׁל הָאַשְׁמָה הַיְּשָׁנָה, הָעֲבֵשָׁה. 
… הַלֵּב בּוֹכֶה, כְּמוֹ כִּבְשָׂה תּוֹעָה, 
הוּא בּוֹכֶה עַצְמוֹ לָדַעַת לְתוֹךְ שֵׁנָה פְּצוּעָה.

זהר ברנדס, סטודנטית לתואר שני בתוכנית הבין אוניברסיטאית לספרות יידיש, מתגוררת בירושלים ואמא לשלושה.
שוקדת בימים אלו על מחקר על הסופרת היידית רחל ברכות ומסה פרי עטה התפרסמה בעבר בכתב העת "המוסך".

אברהם נחום שטענצעלגולי דולב-השילוני

לידער פֿון אַבֿרהם נחום שטענצעל

שיריו של אברהם נחום שטנצל

יוסף אָפאַטאָשורחל שליטא

אַ פֿערד־מגפֿה

מגפת סוסים

איציק מאנגריניב גולדברג

ס'האָט, מלכּהלע, דער קאַרשנבוים

הן, מלכהלה, הדובדבן

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור