מאָנאָלאָג אין פּליינעם ייִדיש

מונולוג בסימפל יידיש
תרגום:
הקדמה

אהרן צייטלין (1973-1898) משורר, מחזאי ופובליציסט פורה, מקורי ומעורר מחשבה שאינו מוכר דיו בישראל. דור שני לספרות יידיש בוורשה. אביו, הלל צייטלין סופר והוגה דעות שעזב את הקהילה החסידית שבה גדל ואחר כך שב אליה בדרכו הייחודית. אחיו אלחנן צייטלין היה גם הוא סופר. אהרן צייטלין התבגר בלב הסצנה הספרותית הוורשאית, זכה לחינוך יהודי וכללי, שוטט בין עברית ליידיש, בין חילוניות למיסטיקה ובין הבית הישן לעולם החדש. רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השניה נסע לאמריקה לרגל העלאת מחזה פרי עטו, וכך ניצל בעצמו אך איבד את כל משפחתו שנותרה בוורשה. שירתו מאמריקה שבה חי מאז ואילך ספוגה בטראומת האובדן הנורא. שירו "מונולוג בסימפל יידיש" עוסק בשואה, אך בנוסף לכך שייך לתמה רווחת ביידיש – עיסוקם של המשוררים בשפה עצמה. אולי יותר מאשר בשפות אחרות, מצבה המיוחד של היידיש גרם לכך שמשורריה כתבו מתוך מודעות מלאה לשפה שבה הם כותבים. הם העלו אותה על נס ואף בחנו את חולשותיה כשפה שהיא שפת העם, שפת המהגרים, שפת התרבות, שפת המאבק המעמדי והלאומי, ובאופן שאינו מרפה גם שפה שקיומה מוטל בספק ויש להוכיח אותו מחדש בכל שיר שנכתב בה. בשיר זה מצליח צייטלין לעשות כמעט דבר והיפוכו – לשקף באירוניה דקה את השחיקה בכור ההיתוך האמריקאי, ובו בזמן להנכיח קול קורע לב ביידיש מדוברת.

יעד בירן

Lower East Side street scene, July 29th, 1908. Image via the New York City Municipal Archive
יידיש

שור בין איך אַ לאַנדסמאַן, מיסטער זײַטלען.
אַז כ'בין אַװעק פֿון װאַרשע, מײַנדזשיו,
האָבן אַלע װײַבער נאָך געטראָגן שײַטלען
און אַלע ייִדן האָבן געטראָגן בערד.
אױף דער גאַס איז געלאָפֿן אַ טראַמװײַ מיט פֿערד.
בײַ העקסלמאַנען האָט אַ מיטאָג געקאָסט אַ ריבל.
סוחרים זײַנען געזעסן אין קאַנאַרעקס קאַװיאַרניע.
חסידים האָבן געגװאַלדעװעט אין גערער שטיבל.
מײַנדזשיו, אַז כ'פֿאַרגעס אַ מאָל דאָס פּליינע דזשויִש,
קען איך נאָך ביז אַצינדער
דערלאַנגען ס'אמתע װאַרשעװער לשון,
הלװאַי אױף אַלע ייִדישע קינדער.

און איר, הער איך, שרײַבט אױף די פּייפּערס.
דזשויִש איז שלעכט אָפּ בײַ אונדז, מיסטער.
איר מעגט האָבן אַ קאָפּ פֿון אַ מיניסטער,
ס'טױג נישט — און דעטס אָל.
די װאַרע איז דאָ גאָרנישט װערט.
איר אַלײן זײַט אָלרײַט,
באָט אײַער לײַן טױג אין דר'ערד.
װיפֿל איר זאָלט זיך נישט מענטשלען,
װיפֿל איר זאָלט זיך נישט אָלרײַטלען,
װעט עס העלפֿן װי אַ טױטן באַנקעס.
סװיטשט צו אַן אַנדער לײַן, מיסטער זײַטלען.

צי איך געדענק
דעם עץ מיטן ענק?
אײן קלײניקײט! באָט איך מיט מײַן מיסעס —
מיר יוזן אַ דזשויִש אַ ה י נ ע ד י ק ן , יו נאָו, אַ פּליינעם,
און ביסײַדס רעדט מען אינגליש, יו נאָו,
ביקאָז אָװ די ביזנעס און ביקאָז אָװ די קינדער.
שור, גרינערהײט האָט מען אַנדערש גערעדט,
באָט אַצינדער —
רײדן מיר אַ פּליינעם ייִדיש מיט אַ פּליינעם אינגליש.
אַלץ פּליין.

גרינערהײט בין איך געװען נישט איבעריק זאַט.
װעל, אין יענע יאָרן
האָב איך אַרײַנגעקוקט אין אַ ייִִדיש בלאַט.
ס'ליגט מיר נאָך אין זכּרון
אַ שטיק פֿון אײנעם — דזשאָסט װי האָט מען אים גערופֿן?
דזשייקאָב גאָרדן.
ס'איז אַלץ געװען אַ מאָל! הײַנט קען איך נישט אַפֿאָרדן,
ביקאָז איך בין שױן לאַנג אַ סיטיזן, יו נאָו,
בײַ אונדז אין די יונײַטעד סטייטס
אַז מ'װערט אַ סיטיזן, יו נאָו,
באַדערט מען זיך נישט מיט די גרינע זאַכן:
מען לעזט נישט מער קײן ייִדישן פּייפּער
און מען גײט נישט זען קײן זשאַרגאָנישע שטיק.
כאָטש אַז מ'זאָל אַ שמועס־טאָן
ביקאָז עס בענקט זיך און עס געדענקט זיך.
און אַז מען מאַכט שױן געלט — איז עס עפּעס װערט?
מײַן זונדל, דער תּכשיט רב מײַק,
האַלט מיך עניװיי פֿאַר אַן אַלטן קײַק.
מע האָרעװעט אױפֿן שװאַרץ־יאָר, יו נאָו, אױף שדים.
מײַן טעכטערל גלײַכט נישט קײן ייִדישן בוי,
האָט זי זיך פֿאַרליאַפּעט אין אַן אײַרישן גוי,
האָב איך אײניקלעך שקצים און אַ גױ אַן אײדעם.
און מײַן מיסעס, מײַן ייִדענע — דאָנטשיו נאָו הער?
קריכט אַרום אין הױזן, װײקט זיך אױפֿן ביטש,
און מאָלט זיך און פֿאַרבט זיך און שאָבט זיך,
און אַלץ מיט אַ קװיטש —
און ס'האָט נישט קײן ייִדישן טעם.

עך, װאַרשע…
מאָראַנאָװ, באָניפֿראַטן…
דער פּאַװיאַק מיט די גראַטן…
נאַלעװקעס, פֿראַנצישקאַנער…
איטשע־מײַער פּריװעס…
זשעלאַזנע־בראַמע…
אַ װאַרשעװער האָט געגליכן זײַן שטאָט
װי אַן אײגענע מאַמע.
אין חלום זע איך נאָך דעם גזשיבאָװ אַ מאָל,
איך גײ מיר אַהער, איך גײ מיר אַהין,
און אַ מאָל פֿאַרבלאָנדזשע איך קײן מאָנקעטאָװ,
װוּ די װעלט איז גרין.

איז װאָס זשע הערט זיך, עניהאַו?
נישט גוט מיט ייִדן, האַ?
היטלער… מײַדאַנעק…
אױס װאַרשע, אױס װעלט…
אױס… אַלץ אױס…
װעל, יעס, אָבער איר פּױרסנ'לי —
װי מאַכט איר דאָ אױס?
שור, אײַער לײַן איז אין דר'ערד,
באָט אַ שטיקל לעבן מאַכט איר כאָטש?
װאָס? העל!

איר זאָגט, איר זײַט געשטאָרבן,
באָט איר מאַכט דעם אָנשטעל, אַז איר לעבט?
װאַטדיו מין געשטאָרבן? איר מײנט צו זאָגן, אַז —
חלילה־וחס —
איר זײַט פּליין און סימפּל געשטאָרבן?
אַהאַ, אײַ גאַדיט. ס'אַ דזשאָוק אַזאַ, אַ שפּאַס.
אַן אמת, זאָגט איר?
איר זאָגט, אין אַמעריקע זײַט איר געשטאָרבן,
נאָר מ'האָט אײַך נישט געטאָן אײַער רעכט?
װעל, איך װעל מיך נישט שפּאַרן.
אפֿשר זײַט איר גערעכט.
באָט עניהאַו,
געשטאָרבן, געשמאָרבן — אַ לעבן מאַכט איר?

װאָס טראַכט איר?
ס'איז אײַך, זע איך, אָנגעזאַלצן אױפֿן האַרצן.
װעל, קײנער הערט דאָך נישט —
װעל איך אײַך זאָגן, מיסטער:
עפּעס בין איך אױך נישט מיט אַלעמען.
ביקאָז, נאָך אַלעמען,
אַז גאָט װיל שיסט אַ בעזעם —
נאָר װי לאַנג שיסט ער?
נישט גאָט — דער בעזעם מײן איך.

איר זײַט דאָך אַ לאַנדסמאַן,
װעט איר מיך אפֿשר פֿאַרשטײן.
װי איר קוקט מיך אָן — בין איך אײנער אַלײן,
דזשאָסט אײנער אַלײן,
אַן אַלטער ייִד אָן אַ באָרד,
װי אַ יאָלדישער מלך אױף אַ קאָרט,
און אין די נעכט, װען ס'נעמט נישט קײן שלאָף,
ליג איך און ליג,
און ס'ביסל יאָרן לױפֿט מיר פֿאַרן בליק,
און איך טראַכט: אָט ליגט אַ ייִד אַ נאַר,
אַ נאַר, אַ נאַר, אַ נאַר מיט אַ קאַר,
אַ ייִד אין אַמעריקע.

װייט אַ מיניט:
װאָס איז עס געװען אַזױנס, דאָס אַמעריקע?
װאָס האָט עס געמײנט —
און װאָס מײנט עס?
ס'האַרץ, בעג יור פּאַרדן, װײנט.
פֿאַר װאָס װײנט עס?

עך, װאַרשע…
איך בין, זאָגט איר, אױך אַ שטיקל טױטער?
װעל, כ'װעל אײַך זאָגן, לאַנדסמאַן:
אַ ביסל זײַט איר — ביטװין אָס — גערעכט.
ביקאָז הײַנט איז יעדער ייִד אַ שטיקל טױטער,
אַ מת, װאָס שלאָפֿט נישט נעכט.
זײ זאָגן: מײַדאַנעק… אַלץ פֿאַרברענט…
רילי,
אײַ קענט אָנדערסטענד, אײַ קענט!
טאַקע פּליין פֿאַרברענט?
און איך, אַלטער נאַר,
איך נאַר מיט דער קאַר,
עפּעס געדענקט זיך מיר
און עפּעס בענקט זיך מיר
נאָך װײס איך װאָס, נאָך װײַבער מיט שײַטלען,
נאָך ייִדן מיט בערד,
נאָך טראַמװײַען מיט פֿערד,
נאָך הײמישע גריץ,
אַפֿילו נאָך מײַנע מלמדים מיט די טײַטלען
און מיט די שמיץ,
אַפֿילו נאָך דעם טאַטנס פּאַטש:
'עסט רױכערן שבת, יונגאַטש?
עס בענקט זיך אַפֿילו נאָך פֿענצטער, נאָך װענט —
דזשאָסט נאָך פֿענצטער און װענט — — —

אַלץ פֿאַרברענט?
טאַקע פּליין און סימפּל פֿאַרברענט?
א י ר פֿאַרשטײט דאָס,
נאַט מי!
אײַ סימפּלי קענט אָנדערסטענד!
פֿאַרברענט? װאָס זשע בלײַבט?
מײַן זינדל רב מײַק? מײַן אײדעם דער גױ?
מייבי אין פּאַלעסטײַן, יו נאָו…
ס'איז דזשאָסט אַזױ,
אַז כאָטש נעם און װער פּליין משוגע.

װאַט די העל, ביזנעס איז אָלרײַט,
אַ קערטל בראָקט מען, באָט —
מע ליגט בײַ נאַכט און מע טראַכט:
װוּ שטעקט דאָ ערגעץ גאָט?
אין דער אַלטער הײם איז ער געװען, —
זאָל ער דזשאָסט אין אַמעריקע נישט זײַן?
װי קען דאָס זײַן?…

װאָס קומט אַרױס, אַז ביזנעס איז אָלרײַט?
צום קבֿר איז נישט װײַט,
און רב מײַק װעט קײן קדיש נישט זאָגן,
ס'עט אַפֿילו נישט זײַן קײן װאָגן.
צו דער סעמעטערי פֿירט מען דיך אין קאַר,
נישט אין קײן עגלה.
דער חזן מיסטער פּעמפּיק
װעט קאַלט און טעמפּיק
מאַכן אַ מלא,
און דו װעסט װי אין אַן עלעװײטאָר
אַרונטערפֿאָרן אין דר'ערד,
און ס'װעט דיך אַראָפּלאָזן אַ מאַשין,
און די קאַרס װעלן אַנטלױפֿן מיט אַ בהלה —
און גודבײַ, סאָ לאָנג!
נישט קײן עגלה,
נישט קײן אָרון, נישט קײן מיטה,
נישט קײן טהרה־ברעט,
און די מיין טינג —
נישטאָ קײן קדיש!
כאָטש גײ און דינג!

װעל, אײַ דאָנט גיװ אַ דעם
פֿאַר אַ געדונגענעם אַמעריקאַנער קדיש.
ס'איז טאַקע אָך און אױ,
באָט װאַט קען יו דו?
מ'עט שױן מוזן פֿױלן דזשאָסט אַזױ.
עלעהיי זאָל זיך דאַכטן — אַ גױ.

יו נאָו, מיסטער זײַטלען:
װי מ'פֿלעגט בײַ אונדז אין װאַרשע
אױף נאַכט די טיר פֿאַרקײַטלען,
אַזױ איז מײַן האַרץ פֿאַרשפּאַרט אױף אַ קײטל
פֿון זינט איך בין אַ סיטיזן אין דעם אַמעריקע.
נאָר װי זאָגט מען? טייק איט איזי.
נעװער מײַנד די טרערן אין מײַן קול:
װי לאַנג די מתים לעבן
מוזן זײ מאַכן אַ לעבן —
דעטס אָל!

יידיש עברית

שור בין איך אַ לאַנדסמאַן, מיסטער זײַטלען.
אַז כ'בין אַװעק פֿון װאַרשע, מײַנדזשיו,
האָבן אַלע װײַבער נאָך געטראָגן שײַטלען
און אַלע ייִדן האָבן געטראָגן בערד.
אױף דער גאַס איז געלאָפֿן אַ טראַמװײַ מיט פֿערד.
בײַ העקסלמאַנען האָט אַ מיטאָג געקאָסט אַ ריבל.
סוחרים זײַנען געזעסן אין קאַנאַרעקס קאַװיאַרניע.
חסידים האָבן געגװאַלדעװעט אין גערער שטיבל.
מײַנדזשיו, אַז כ'פֿאַרגעס אַ מאָל דאָס פּליינע דזשויִש,
קען איך נאָך ביז אַצינדער
דערלאַנגען ס'אמתע װאַרשעװער לשון,
הלװאַי אױף אַלע ייִדישע קינדער.

און איר, הער איך, שרײַבט אױף די פּייפּערס.
דזשויִש איז שלעכט אָפּ בײַ אונדז, מיסטער.
איר מעגט האָבן אַ קאָפּ פֿון אַ מיניסטער,
ס'טױג נישט — און דעטס אָל.
די װאַרע איז דאָ גאָרנישט װערט.
איר אַלײן זײַט אָלרײַט,
באָט אײַער לײַן טױג אין דר'ערד.
װיפֿל איר זאָלט זיך נישט מענטשלען,
װיפֿל איר זאָלט זיך נישט אָלרײַטלען,
װעט עס העלפֿן װי אַ טױטן באַנקעס.
סװיטשט צו אַן אַנדער לײַן, מיסטער זײַטלען.

צי איך געדענק
דעם עץ מיטן ענק?
אײן קלײניקײט! באָט איך מיט מײַן מיסעס —
מיר יוזן אַ דזשויִש אַ ה י נ ע ד י ק ן , יו נאָו, אַ פּליינעם,
און ביסײַדס רעדט מען אינגליש, יו נאָו,
ביקאָז אָװ די ביזנעס און ביקאָז אָװ די קינדער.
שור, גרינערהײט האָט מען אַנדערש גערעדט,
באָט אַצינדער —
רײדן מיר אַ פּליינעם ייִדיש מיט אַ פּליינעם אינגליש.
אַלץ פּליין.

גרינערהײט בין איך געװען נישט איבעריק זאַט.
װעל, אין יענע יאָרן
האָב איך אַרײַנגעקוקט אין אַ ייִִדיש בלאַט.
ס'ליגט מיר נאָך אין זכּרון
אַ שטיק פֿון אײנעם — דזשאָסט װי האָט מען אים גערופֿן?
דזשייקאָב גאָרדן.
ס'איז אַלץ געװען אַ מאָל! הײַנט קען איך נישט אַפֿאָרדן,
ביקאָז איך בין שױן לאַנג אַ סיטיזן, יו נאָו,
בײַ אונדז אין די יונײַטעד סטייטס
אַז מ'װערט אַ סיטיזן, יו נאָו,
באַדערט מען זיך נישט מיט די גרינע זאַכן:
מען לעזט נישט מער קײן ייִדישן פּייפּער
און מען גײט נישט זען קײן זשאַרגאָנישע שטיק.
כאָטש אַז מ'זאָל אַ שמועס־טאָן
ביקאָז עס בענקט זיך און עס געדענקט זיך.
און אַז מען מאַכט שױן געלט — איז עס עפּעס װערט?
מײַן זונדל, דער תּכשיט רב מײַק,
האַלט מיך עניװיי פֿאַר אַן אַלטן קײַק.
מע האָרעװעט אױפֿן שװאַרץ־יאָר, יו נאָו, אױף שדים.
מײַן טעכטערל גלײַכט נישט קײן ייִדישן בוי,
האָט זי זיך פֿאַרליאַפּעט אין אַן אײַרישן גוי,
האָב איך אײניקלעך שקצים און אַ גױ אַן אײדעם.
און מײַן מיסעס, מײַן ייִדענע — דאָנטשיו נאָו הער?
קריכט אַרום אין הױזן, װײקט זיך אױפֿן ביטש,
און מאָלט זיך און פֿאַרבט זיך און שאָבט זיך,
און אַלץ מיט אַ קװיטש —
און ס'האָט נישט קײן ייִדישן טעם.

עך, װאַרשע…
מאָראַנאָװ, באָניפֿראַטן…
דער פּאַװיאַק מיט די גראַטן…
נאַלעװקעס, פֿראַנצישקאַנער…
איטשע־מײַער פּריװעס…
זשעלאַזנע־בראַמע…
אַ װאַרשעװער האָט געגליכן זײַן שטאָט
װי אַן אײגענע מאַמע.
אין חלום זע איך נאָך דעם גזשיבאָװ אַ מאָל,
איך גײ מיר אַהער, איך גײ מיר אַהין,
און אַ מאָל פֿאַרבלאָנדזשע איך קײן מאָנקעטאָװ,
װוּ די װעלט איז גרין.

איז װאָס זשע הערט זיך, עניהאַו?
נישט גוט מיט ייִדן, האַ?
היטלער… מײַדאַנעק…
אױס װאַרשע, אױס װעלט…
אױס… אַלץ אױס…
װעל, יעס, אָבער איר פּױרסנ'לי —
װי מאַכט איר דאָ אױס?
שור, אײַער לײַן איז אין דר'ערד,
באָט אַ שטיקל לעבן מאַכט איר כאָטש?
װאָס? העל!

איר זאָגט, איר זײַט געשטאָרבן,
באָט איר מאַכט דעם אָנשטעל, אַז איר לעבט?
װאַטדיו מין געשטאָרבן? איר מײנט צו זאָגן, אַז —
חלילה־וחס —
איר זײַט פּליין און סימפּל געשטאָרבן?
אַהאַ, אײַ גאַדיט. ס'אַ דזשאָוק אַזאַ, אַ שפּאַס.
אַן אמת, זאָגט איר?
איר זאָגט, אין אַמעריקע זײַט איר געשטאָרבן,
נאָר מ'האָט אײַך נישט געטאָן אײַער רעכט?
װעל, איך װעל מיך נישט שפּאַרן.
אפֿשר זײַט איר גערעכט.
באָט עניהאַו,
געשטאָרבן, געשמאָרבן — אַ לעבן מאַכט איר?

װאָס טראַכט איר?
ס'איז אײַך, זע איך, אָנגעזאַלצן אױפֿן האַרצן.
װעל, קײנער הערט דאָך נישט —
װעל איך אײַך זאָגן, מיסטער:
עפּעס בין איך אױך נישט מיט אַלעמען.
ביקאָז, נאָך אַלעמען,
אַז גאָט װיל שיסט אַ בעזעם —
נאָר װי לאַנג שיסט ער?
נישט גאָט — דער בעזעם מײן איך.

איר זײַט דאָך אַ לאַנדסמאַן,
װעט איר מיך אפֿשר פֿאַרשטײן.
װי איר קוקט מיך אָן — בין איך אײנער אַלײן,
דזשאָסט אײנער אַלײן,
אַן אַלטער ייִד אָן אַ באָרד,
װי אַ יאָלדישער מלך אױף אַ קאָרט,
און אין די נעכט, װען ס'נעמט נישט קײן שלאָף,
ליג איך און ליג,
און ס'ביסל יאָרן לױפֿט מיר פֿאַרן בליק,
און איך טראַכט: אָט ליגט אַ ייִד אַ נאַר,
אַ נאַר, אַ נאַר, אַ נאַר מיט אַ קאַר,
אַ ייִד אין אַמעריקע.

װייט אַ מיניט:
װאָס איז עס געװען אַזױנס, דאָס אַמעריקע?
װאָס האָט עס געמײנט —
און װאָס מײנט עס?
ס'האַרץ, בעג יור פּאַרדן, װײנט.
פֿאַר װאָס װײנט עס?

עך, װאַרשע…
איך בין, זאָגט איר, אױך אַ שטיקל טױטער?
װעל, כ'װעל אײַך זאָגן, לאַנדסמאַן:
אַ ביסל זײַט איר — ביטװין אָס — גערעכט.
ביקאָז הײַנט איז יעדער ייִד אַ שטיקל טױטער,
אַ מת, װאָס שלאָפֿט נישט נעכט.
זײ זאָגן: מײַדאַנעק… אַלץ פֿאַרברענט…
רילי,
אײַ קענט אָנדערסטענד, אײַ קענט!
טאַקע פּליין פֿאַרברענט?
און איך, אַלטער נאַר,
איך נאַר מיט דער קאַר,
עפּעס געדענקט זיך מיר
און עפּעס בענקט זיך מיר
נאָך װײס איך װאָס, נאָך װײַבער מיט שײַטלען,
נאָך ייִדן מיט בערד,
נאָך טראַמװײַען מיט פֿערד,
נאָך הײמישע גריץ,
אַפֿילו נאָך מײַנע מלמדים מיט די טײַטלען
און מיט די שמיץ,
אַפֿילו נאָך דעם טאַטנס פּאַטש:
'עסט רױכערן שבת, יונגאַטש?
עס בענקט זיך אַפֿילו נאָך פֿענצטער, נאָך װענט —
דזשאָסט נאָך פֿענצטער און װענט — — —

אַלץ פֿאַרברענט?
טאַקע פּליין און סימפּל פֿאַרברענט?
א י ר פֿאַרשטײט דאָס,
נאַט מי!
אײַ סימפּלי קענט אָנדערסטענד!
פֿאַרברענט? װאָס זשע בלײַבט?
מײַן זינדל רב מײַק? מײַן אײדעם דער גױ?
מייבי אין פּאַלעסטײַן, יו נאָו…
ס'איז דזשאָסט אַזױ,
אַז כאָטש נעם און װער פּליין משוגע.

װאַט די העל, ביזנעס איז אָלרײַט,
אַ קערטל בראָקט מען, באָט —
מע ליגט בײַ נאַכט און מע טראַכט:
װוּ שטעקט דאָ ערגעץ גאָט?
אין דער אַלטער הײם איז ער געװען, —
זאָל ער דזשאָסט אין אַמעריקע נישט זײַן?
װי קען דאָס זײַן?…

װאָס קומט אַרױס, אַז ביזנעס איז אָלרײַט?
צום קבֿר איז נישט װײַט,
און רב מײַק װעט קײן קדיש נישט זאָגן,
ס'עט אַפֿילו נישט זײַן קײן װאָגן.
צו דער סעמעטערי פֿירט מען דיך אין קאַר,
נישט אין קײן עגלה.
דער חזן מיסטער פּעמפּיק
װעט קאַלט און טעמפּיק
מאַכן אַ מלא,
און דו װעסט װי אין אַן עלעװײטאָר
אַרונטערפֿאָרן אין דר'ערד,
און ס'װעט דיך אַראָפּלאָזן אַ מאַשין,
און די קאַרס װעלן אַנטלױפֿן מיט אַ בהלה —
און גודבײַ, סאָ לאָנג!
נישט קײן עגלה,
נישט קײן אָרון, נישט קײן מיטה,
נישט קײן טהרה־ברעט,
און די מיין טינג —
נישטאָ קײן קדיש!
כאָטש גײ און דינג!

װעל, אײַ דאָנט גיװ אַ דעם
פֿאַר אַ געדונגענעם אַמעריקאַנער קדיש.
ס'איז טאַקע אָך און אױ,
באָט װאַט קען יו דו?
מ'עט שױן מוזן פֿױלן דזשאָסט אַזױ.
עלעהיי זאָל זיך דאַכטן — אַ גױ.

יו נאָו, מיסטער זײַטלען:
װי מ'פֿלעגט בײַ אונדז אין װאַרשע
אױף נאַכט די טיר פֿאַרקײַטלען,
אַזױ איז מײַן האַרץ פֿאַרשפּאַרט אױף אַ קײטל
פֿון זינט איך בין אַ סיטיזן אין דעם אַמעריקע.
נאָר װי זאָגט מען? טייק איט איזי.
נעװער מײַנד די טרערן אין מײַן קול:
װי לאַנג די מתים לעבן
מוזן זײ מאַכן אַ לעבן —
דעטס אָל!

בֶּטַח שֶׁאֲנִי מֵהָעִיר שֶׁלְּךָ, מִיסְטֶר זַיְטְלִין.
לִיסֶן, כְּשֶׁאֲנִי עָזַבְתִּי אֶת וַרְשָׁה,
כָּל הַנָּשִׁים עוֹד הָלְכוּ בְּמִטְפְּחוֹת רֹאשׁ וְ…
לְכָל הַיְּהוּדִים שָׁם הָיָה זָקָן כָּזֶה עָבֶה.
בָּרְחוֹבוֹת סוּסִים מָשְׁכוּ קְרוֹנוֹת עַל מְסִלּוֹת
וַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם אֵצֶל הֶקְסֶלְמָן עָלְתָה פְּרוּטוֹת.
סוֹחֲרִים יָשְׁבוּ בַּקָּפֶה שֶׁל קָנָארֶק.
חֲסִידִים הָפְכוּ עוֹלָמוֹת בַּשְּׁטִיבֶּל שֶׁל גּוּר.
לִיסֶן, פְרוֹם טַיְם טוּ טַיְם, אֲנִי שׁוֹכֵחַ אֶת הַגּ'וּאִישׁ
וּבְכָל זֹאת יָכוֹל עֲדַיִן לְדַבֵּר וּלְהַרְעִישׁ
בְּשָׂפָה וַרְשָׁאִית אוֹתֶנְטִית
שֶׁהַלְוַאי עַל כֻּלָּם, אַי וִישׁ.

וְאַתָּה, סוֹ דֵּי סֵי, עוֹד כּוֹתֵב בַּפֵּיפֵּרְס.
הַגּ'וּאִישׁ עַל הַפָּנִים אֶצְלֵנוּ, מִיסְטֶר.
גַּם אִם יֵשׁ לְךָ רֹאשׁ שֶׁל מִינִיסְטֶר,
בַּבּוֹטֶם לַיְן – זֶה לֹא הוֹלֵךְ.
זֶה לֹא מֶרְצֶ'נְדַּיְס פֹּה, אַתָּה מֵבִין.
אַתָּה בְּסַךְ הַכֹּל דֵּי קוּל,
אֲבָל הַבִּיזְנֶס שֶׁלְּךָ לֹא שָׁוֶה הַבִּלְבּוּל.
לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה תְּהַסֵּס,
לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה תְּנַסֶּה לְהִתְפַקֵּס,
שׁוּם דָּבָר לֹא יַעֲזֹר לְךָ עִם הַסַּקְסֵס.
תַּעֲשֶׂה סְוִיטְשׁ לְבִּיזְנֶס אַחֵר, מִיסְטֶר זַיְטְלִין.

אִם אֲנִי עוֹד זוֹכֵר
אֶת כָּל הַסְּלֵנְגּ מִשָּׁם?
אוֹ מַי גּוֹד! אֲבָל אֲנִי עִם הַמִּיסִיס שֶׁלִּי,
יוּ נוֹאוּ, אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּסִימְפֶּל גּ'וּאִישׁ, לוֹקָלִית,
וְחוּץ מִזֶּה מְדַבְּרִים אַנְגְּלִית,
יוּ נוֹאוּ, בִּגְלַל הַבִּיזְנֶס וּבִגְלַל הַקִּידְס.
בֶּטַח שֶׁדִּבַּרְתִּי אַחֶרֶת כְּשֶׁהָיִיתִי יָרֹק,
אֲבָל עַכְשָׁו –
מְדַבְּרִים סִימְפֶּל יִידִישׁ עִם סִימְפֶּל אִינְגְּלִישׁ.
הַכֹּל סִימְפֶּל.

כְּשֶׁהָיִיתִי יָרֹק וְהַבֶּטֶן לֹא הָיְתָה מְלֵאָה,
אָז, בַּשָּׁנִים הָהֵן,
עוֹד קָרָאתִי קְצָת עִתּוֹנִים בְּיִידִישׁ.
אֲנִי עוֹד זוֹכֵר אֵיזֶה אָדוֹן
עִם הַצָּגָה סוֹלְדּ־אָאוּט, מַה שְּׁמוֹ,
גֵ'יקוֹבּ גּוֹרְדּוֹן.
אֲבָל כָּל זֶה הָיָה אָז! הַיּוֹם אֲנִי לֹא יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי,
כִּי אֲנִי כְּבָר מִזְּמַן סִיטִיזֶן, יוּ נוֹאוּ.
אֶצְלֵנוּ בַּיּוּ־אֵס־אֵי
כְּשֶׁנִּהְיִים סִיטִיזֶן, יוּ נוֹאוּ,
לֹא מִתְעַסְּקִים עִם עִנְיָנִים שֶׁל יְרֻקִּים:
לֹא קוֹרְאִים כְּבָר עִתּוֹנִים בְּיִידִישׁ
וְלֹא רוֹאִים הַצָּגוֹת בְּזַ'רְגּוֹן.
לַמְרוֹת שֶׁדִּיסְקוֹנֵקְט טוֹטָלִי מֵהֶעָבָר שֶׁלְּךָ
זֶה דֵּי אִימְפּוֹסִיבֶּל,
כִּי אַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ וְזוֹכֵר.
וְאִם כְּבָר עוֹשִׂים כֶּסֶף, נוּ, אָז מָה?
הַבֵּן שֶׁלִּי, הַתַּכְשִׁיט, ר' מַיְק,
חוֹשֵׁב אֵנִיוֵי שֶׁאֲנִי סְתָם "קַיְק".
הַכֹּל בּוּלְשִׁיט, יוּ נוֹאוּ, בִּשְׁבִיל מָה נוֹתְנִים פֹּה אֶת הַנְּשָׁמָה?
לֹא מַתְאִים לַבַּת שֶׁלִּי אֵיזֶה נַיְס ג'וּאִישׁ בּוֹי,
הִתְאַהֲבָה דַּוְקָא בְּאִירִי אֶחָד, גּוֹי,
אָז עַכְשָׁו יֵשׁ לִי חָתָן גּוֹי וּנְכָדִים שְׁקֹצִים.
וְהַמִּיסִיס הַיִּידֶענֶע, יוּ נוֹאוּ הֵר?
בַּבַּיִת הִיא לוֹבֶשֶׁת אֶת הַמִּכְנָסַיִם, מִשְׁתַּזֶּפֶת עַל הַחוֹף,
כָּל הַיּוֹם עִם הַמֵּיק אַפּ, עִם הַפִּילִינְגּ, וְהַסֵּלְף־קֵר,
וְהַכֹּל צַעֲקָנִי
בְּלִי סְטַיְל.

אָח, וַרְשָׁה…
מוּרָנוֹב, בּוֹנִיפְרָט…
כֶּלֶא פַּאוְיָאק עִם הַסּוֹרְגִים…
הָרְחוֹב הַפְרַנְצִיסְקָנִי, רְחוֹבוֹת הַיְּהוּדִים…
הַפַּאבּ שֶׁל אִיצֶ'ה מֵאִיר…
זֵ'לַזְנָה בְּרָאמָה.
וַרְשָׁאִי אוֹהֵב אֶת הָעִיר שֶׁלּוֹ
כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת אִמָּא.
בַּחֲלוֹם אֲנִי עוֹד רוֹאֶה לִפְעָמִים אֶת כִּכַּר גְּזִ'יבּוֹב,
הוֹלֵךְ לִי לְפֹה, הוֹלֵךְ לִי לְשָׁם,
וְלִפְעָמִים מִתְגַּלְגֵּל עַד מוֹנְקֵטוֹב,
שָׁם עוֹד יָרֹק הָעוֹלָם.

אֵנִיהָאוּ מַה נִּשְׁמָע?
הַמַּצָּב עִם הַיְּהוּדִים לֹא טוֹב, אָה?
הִיטְלֶר… מַיְדָּנֶק…
הָלְכָה וַרְשָׁה, הָלַךְ הָעוֹלָם…
הָלַךְ… הַכֹּל הָלַךְ…
יֵס, אוֹקֵי, אֲבָל בְּאֹפֶן אִישִׁי
אֵיךְ הוֹלֵךְ לְךָ?
בָּרוּר שֶׁהַבִּיזְנֶס שֶׁלְּךָ עַל הַפָּנִים,
אֲבָל קְצָת פַּרְנָסָה אֵט־לִיסְט אַתָּה מַצְלִיחַ לִמְצֹא?
מָה? גּוֹדֶּמִּיט.

אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאַתָּה מֵת,
וְרַק עוֹשֶׂה כְּאִלּוּ אַתָּה חַי?
מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת מֵת? אַתָּה רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁ –
חָס וְחָלִילָה –
שֶׁאַתָּה פָשׁוּט כָּכָה מֵת?
אָה, קָלַטְתִּי אוֹתְךָ. יוּ אָר גּ'וֹקִינְגּ, זֹאת בְּדִיחָה.
אַתָּה אוֹמֵר שֶׁזֹּאת אֱמֶת?
אָז בְּאָמֵרִיקָה אַתָּה כְּבָר מֵת
אֲבָל לֹא עָשׂוּ אִתְּךָ עֲדַיִן חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת?
נוּ, אֲנִי לֹא אֶתְוַכֵּחַ אִתְּךָ.
זֶה בְּעֶצֶם מַרְגִּישׁ לִי נָכוֹן.
אֲבָל אֵנִיהָאוּ
מֵת־שְׁמֵמֵת – לְהִתְפַּרְנֵס אַתָּה יָכוֹל?

מָה אַתָּה חוֹשֵׁב?
אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה מַה זֶּה דִּיפְּרֵסְדּ.
אַתָּה יוֹדֵעַ מָה, בֵּינֵינוּ –
אֲנִי אַגִּיד לְךָ, מִיסְטֶר:
גַּם אֲנִי לֹא מַרְגִּישׁ אַי־אַי־אַי.
כִּי בְּחַיַּי,
כְּשֶׁאֱלֹהִים רוֹצֶה גַם מַטְאֲטֵא יוֹרֶה –
אֲבָל כַּמָּה זְמַן הוּא יוֹרֶה?
לֹא אֱלֹהִים, זֹאת אוֹמֶרֶת, הַמַּטְאֲטֵא.

אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ מֵאוֹתָהּ הָעִיר,
אָז אוּלַי אַתָּה תָּבִין אוֹתִי בְּכָל זֹאת.
אֲנִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי, אֲנִי נוֹרָא לוֹנְלִי,
פָּשׁוּט נוֹרָא בּוֹדֵד,
יְהוּדִי זָקֵן בְּלִי זָקָן,
קִינְגּ אִינְפַנְטִיל בַּחֲצַר הַמַּלְכוּת,
שֶׁסּוֹבֵל בַּלֵּילוֹת מִנְּדוּדֵי שֵׁנָה, 
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב וְשׁוֹכֵב,
וְהַחַיִּים הַקְּצָרִים חוֹלְפִים מוּל הָעֵינַיִם,
וַאֲנִי חוֹשֵׁב: כָּאן שׁוֹכֵב יְהוּדִי דֶּבִּיל,
דֶּבִּיל, דֶּבִּיל, דֶּבִּיל עִם אוֹטוֹמוֹבִּיל,
יְהוּדִי בְּאָמֵרִיקָה.
חַכֵּה רֶגַע:
מַה זֹּאת הָיְתָה אָמֵרִיקָה הַזֹּאת?
מֶה הָיְתָה הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁלָּהּ –  
וּמָה הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁלָּהּ עַכְשָׁו?
סוֹרִי, הַלֵּב שֶׁלִּי בּוֹכֶה.
לָמָּה הוּא בּוֹכֶה?

אָח, וַרְשָׁה…
גַּם אֲנִי, אַתָּה אוֹמֵר, קְצָת מֵת?
אֲנִי אַגִּיד לְךָ תַּכְלֶס:
בֵּינֵינוּ, זֹאת הָאֱמֶת,
כָּל יְהוּדִי בְּיָמֵינוּ הוּא קְצָת מֵת,
מֵת שֶׁלֹּא מַצְלִיחַ לִישֹׁן.
הֵם אוֹמְרִים: מַיְדָּנֶק… הַכֹּל נִשְׂרַף…
בֶּאֱמֶת,
אֲנִי לֹא קוֹלֵט אֶת זֶה, לֹא קוֹלֵט!
מַמָּשׁ כָּכָה נִשְׂרַף?
וַאֲנִי זָקֵן דֶּבִּיל,
זָקֵן דֶּבִּיל עִם אוֹטוֹמוֹבִּיל,
מַשֶּׁהוּ אֲנִי עוֹד זוֹכֵר
וּמִתְגַּעְגֵּעַ לְמַשֶּׁהוּ,
אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לְמָה, לְנָשִׁים בְּמִטְפְּחוֹת רֹאשׁ,
לִיהוּדִים עִם זָקָן עָבֶה,
לְסוּסִים שֶׁמּוֹשְׁכִים קְרוֹנוֹת,
לְדַיְסָה עִם טַעַם שֶׁל בַּיִת,
אֲפִלּוּ לִמְלַמְּדִים עִם מַקֵּל
וְשׁוֹט,
אֲפִלּוּ לְאַבָּא שֶׁמַּחְטִיף סְטִירָה:
"מְעַשֵּׁן בְּשַׁבָּת, פֶּגַע־רַע?"
אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֲפִלּוּ לַחַלּוֹנוֹת, לַקִּירוֹת –
סְתָם חַלּוֹנוֹת וְקִירוֹת – – –

הַכֹּל נִשְׂרַף?
כָּכָה פָּשׁוּט נִשְׂרַף?
אַתָּה קוֹלֵט אֶת זֶה?
אֲנִי לֹא!
אֲנִי פָּשׁוּט לֹא מְסֻגָּל לִקְלֹט!
נִשְׂרַף? אָז מַה נִּשְׁאַר?
הַבֵּן שֶׁלִּי, ר' מַיְק? הֶחָתָן שֶׁלִּי הַגּוֹי?
אוּלַי פָּלֶסְטַיְן, יוּ נוֹאוּ…
פָּשׁוּט כָּכָה,
וְאַתָּה יָכוֹל לְהִשְׁתַּגֵּעַ לְךָ.
גּוֹדֶּמִּיט, הַבִּיזְנֶס דַּוְקָא אוֹלְרַיְט
מַרְבִּיצִים גַּם אֵיזֶה מִשְׂחַק קְלָפִים –
אֲבָל שׁוֹכְבִים בַּמִּטָּה וְחוֹשְׁבִים:
אֵיפֹה מִתְחַבֵּא אֱלֹהִים?
בַּמּוֹלֶדֶת הַיְשָׁנָה הוּא הָיָה, –
וְדַוְקָא בְּאָמֵרִיקָה הוּא אֵינֶנּוּ?
גּוֹד, זֶה לֹא עוֹשֶׂה שֵׂכֶל…

מַה יּוֹצֵא מִזֶּה שֶׁהַבִּיזְנֶס הֲכִי טוֹב אֶבֶר?
הַדֶּרֶךְ כְּבָר דֵּי קְצָרָה אֶל הַקֶּבֶר,
ר' מַיְק לֹא יַגִּיד קַדִּישׁ, אֵין שְׁאֵלָה,
לֹא תִּהְיֶה שָׁם אֲפִלּוּ עֲגָלָה.
לַסֵּמֶטְרִי מוֹבִילִים אוֹתְךָ עִם אוֹטוֹמוֹבִּיל,
לֹא כְּמוֹ פַּעַם.
הַחַזָּן מִיסְטֶר דֻּבּוֹן
יַרְבִּיץ "אֵל מָלֵא רַחֲמִים"
בְּלִי לִדְפֹּק חֶשְׁבּוֹן
וּכְמוֹ בְּאֵלֵוֵיטֶר
יוֹרִידוּ אוֹתְךָ בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה,
תּוֹרִיד אוֹתְךָ לְשָׁם מְכוֹנָה,
וְהָאוֹטוֹמוֹבִּילִים יִבְרְחוּ בְּבֶהָלָה –
וְגוּדְבַּי, סִי יוּ!
בְּלִי עֲגָלָה,
בְּלִי אָרוֹן, בְּלִי מִטָּה,
בְּלִי טָהֳרָה,
וּמוֹסְט אִימְפּוֹרְטֶנְטְלִי
בְּלִי קַדִּישׁ!
אַבְרֵךְ אֲנִי צָרִיךְ לִשְׂכֹּר לִי!

נוּ, אַי דּוֹנְט גִּיב אֵ דֵּם
עַל אֵיזֶה קַדִּישׁ אָמֵרִיקָאִי לְהַשְׂכָּרָה.
מַמָּשׁ עַל הַפָּנִים,
אֲבָל וָאט קֵן יוּ דוּ?
נֵרָקֵב לָנוּ כָּכָה כְּבָר, אֵין בְּרֵרָה.
שֶׁיַּחְשְׁבוּ שֶׁגּוֹי נִקְבַּר שָׁם, לֹא נוֹרָא.

יוּ נוֹאוּ, מִיסְטֶר זַיְטְלִין:
כְּמוֹ שֶׁנָּהֲגוּ אֶצְלֵנוּ בְּוַרְשָׁה
לִנְעֹל אֶת הַדְּלָתוֹת בַּלַּיְלָה,
כָּכָה הַלֵּב שֶׁלִּי נָעוּל בְּמַנְעוּל
מֵאָז שֶׁאֲנִי סִיטִיזֶן בְּאָמֵרִיקָה הַזֹּאת.
אֲבָל אֵיךְ אוֹמְרִים? טֵיק אִיט אִיזִי.
אַל תָּשִׂים לֵב לַדְּמָעוֹת שֶׁבַּקּוֹל:
כָּל זְמַן שֶׁהַמֵּתִים חַיִּים
הֵם מֻכְרָחִים לְהִתְפַּרְנֵס –
וְזֶה הַכֹּל!

עברית

בֶּטַח שֶׁאֲנִי מֵהָעִיר שֶׁלְּךָ, מִיסְטֶר זַיְטְלִין.
לִיסֶן, כְּשֶׁאֲנִי עָזַבְתִּי אֶת וַרְשָׁה,
כָּל הַנָּשִׁים עוֹד הָלְכוּ בְּמִטְפְּחוֹת רֹאשׁ וְ…
לְכָל הַיְּהוּדִים שָׁם הָיָה זָקָן כָּזֶה עָבֶה.
בָּרְחוֹבוֹת סוּסִים מָשְׁכוּ קְרוֹנוֹת עַל מְסִלּוֹת
וַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם אֵצֶל הֶקְסֶלְמָן עָלְתָה פְּרוּטוֹת.
סוֹחֲרִים יָשְׁבוּ בַּקָּפֶה שֶׁל קָנָארֶק.
חֲסִידִים הָפְכוּ עוֹלָמוֹת בַּשְּׁטִיבֶּל שֶׁל גּוּר.
לִיסֶן, פְרוֹם טַיְם טוּ טַיְם, אֲנִי שׁוֹכֵחַ אֶת הַגּ'וּאִישׁ
וּבְכָל זֹאת יָכוֹל עֲדַיִן לְדַבֵּר וּלְהַרְעִישׁ
בְּשָׂפָה וַרְשָׁאִית אוֹתֶנְטִית
שֶׁהַלְוַאי עַל כֻּלָּם, אַי וִישׁ.

וְאַתָּה, סוֹ דֵּי סֵי, עוֹד כּוֹתֵב בַּפֵּיפֵּרְס.
הַגּ'וּאִישׁ עַל הַפָּנִים אֶצְלֵנוּ, מִיסְטֶר.
גַּם אִם יֵשׁ לְךָ רֹאשׁ שֶׁל מִינִיסְטֶר,
בַּבּוֹטֶם לַיְן – זֶה לֹא הוֹלֵךְ.
זֶה לֹא מֶרְצֶ'נְדַּיְס פֹּה, אַתָּה מֵבִין.
אַתָּה בְּסַךְ הַכֹּל דֵּי קוּל,
אֲבָל הַבִּיזְנֶס שֶׁלְּךָ לֹא שָׁוֶה הַבִּלְבּוּל.
לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה תְּהַסֵּס,
לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה תְּנַסֶּה לְהִתְפַקֵּס,
שׁוּם דָּבָר לֹא יַעֲזֹר לְךָ עִם הַסַּקְסֵס.
תַּעֲשֶׂה סְוִיטְשׁ לְבִּיזְנֶס אַחֵר, מִיסְטֶר זַיְטְלִין.

אִם אֲנִי עוֹד זוֹכֵר
אֶת כָּל הַסְּלֵנְגּ מִשָּׁם?
אוֹ מַי גּוֹד! אֲבָל אֲנִי עִם הַמִּיסִיס שֶׁלִּי,
יוּ נוֹאוּ, אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּסִימְפֶּל גּ'וּאִישׁ, לוֹקָלִית,
וְחוּץ מִזֶּה מְדַבְּרִים אַנְגְּלִית,
יוּ נוֹאוּ, בִּגְלַל הַבִּיזְנֶס וּבִגְלַל הַקִּידְס.
בֶּטַח שֶׁדִּבַּרְתִּי אַחֶרֶת כְּשֶׁהָיִיתִי יָרֹק,
אֲבָל עַכְשָׁו –
מְדַבְּרִים סִימְפֶּל יִידִישׁ עִם סִימְפֶּל אִינְגְּלִישׁ.
הַכֹּל סִימְפֶּל.

כְּשֶׁהָיִיתִי יָרֹק וְהַבֶּטֶן לֹא הָיְתָה מְלֵאָה,
אָז, בַּשָּׁנִים הָהֵן,
עוֹד קָרָאתִי קְצָת עִתּוֹנִים בְּיִידִישׁ.
אֲנִי עוֹד זוֹכֵר אֵיזֶה אָדוֹן
עִם הַצָּגָה סוֹלְדּ־אָאוּט, מַה שְּׁמוֹ,
גֵ'יקוֹבּ גּוֹרְדּוֹן.
אֲבָל כָּל זֶה הָיָה אָז! הַיּוֹם אֲנִי לֹא יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי,
כִּי אֲנִי כְּבָר מִזְּמַן סִיטִיזֶן, יוּ נוֹאוּ.
אֶצְלֵנוּ בַּיּוּ־אֵס־אֵי
כְּשֶׁנִּהְיִים סִיטִיזֶן, יוּ נוֹאוּ,
לֹא מִתְעַסְּקִים עִם עִנְיָנִים שֶׁל יְרֻקִּים:
לֹא קוֹרְאִים כְּבָר עִתּוֹנִים בְּיִידִישׁ
וְלֹא רוֹאִים הַצָּגוֹת בְּזַ'רְגּוֹן.
לַמְרוֹת שֶׁדִּיסְקוֹנֵקְט טוֹטָלִי מֵהֶעָבָר שֶׁלְּךָ
זֶה דֵּי אִימְפּוֹסִיבֶּל,
כִּי אַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ וְזוֹכֵר.
וְאִם כְּבָר עוֹשִׂים כֶּסֶף, נוּ, אָז מָה?
הַבֵּן שֶׁלִּי, הַתַּכְשִׁיט, ר' מַיְק,
חוֹשֵׁב אֵנִיוֵי שֶׁאֲנִי סְתָם "קַיְק".
הַכֹּל בּוּלְשִׁיט, יוּ נוֹאוּ, בִּשְׁבִיל מָה נוֹתְנִים פֹּה אֶת הַנְּשָׁמָה?
לֹא מַתְאִים לַבַּת שֶׁלִּי אֵיזֶה נַיְס ג'וּאִישׁ בּוֹי,
הִתְאַהֲבָה דַּוְקָא בְּאִירִי אֶחָד, גּוֹי,
אָז עַכְשָׁו יֵשׁ לִי חָתָן גּוֹי וּנְכָדִים שְׁקֹצִים.
וְהַמִּיסִיס הַיִּידֶענֶע, יוּ נוֹאוּ הֵר?
בַּבַּיִת הִיא לוֹבֶשֶׁת אֶת הַמִּכְנָסַיִם, מִשְׁתַּזֶּפֶת עַל הַחוֹף,
כָּל הַיּוֹם עִם הַמֵּיק אַפּ, עִם הַפִּילִינְגּ, וְהַסֵּלְף־קֵר,
וְהַכֹּל צַעֲקָנִי
בְּלִי סְטַיְל.

אָח, וַרְשָׁה…
מוּרָנוֹב, בּוֹנִיפְרָט…
כֶּלֶא פַּאוְיָאק עִם הַסּוֹרְגִים…
הָרְחוֹב הַפְרַנְצִיסְקָנִי, רְחוֹבוֹת הַיְּהוּדִים…
הַפַּאבּ שֶׁל אִיצֶ'ה מֵאִיר…
זֵ'לַזְנָה בְּרָאמָה.
וַרְשָׁאִי אוֹהֵב אֶת הָעִיר שֶׁלּוֹ
כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת אִמָּא.
בַּחֲלוֹם אֲנִי עוֹד רוֹאֶה לִפְעָמִים אֶת כִּכַּר גְּזִ'יבּוֹב,
הוֹלֵךְ לִי לְפֹה, הוֹלֵךְ לִי לְשָׁם,
וְלִפְעָמִים מִתְגַּלְגֵּל עַד מוֹנְקֵטוֹב,
שָׁם עוֹד יָרֹק הָעוֹלָם.

אֵנִיהָאוּ מַה נִּשְׁמָע?
הַמַּצָּב עִם הַיְּהוּדִים לֹא טוֹב, אָה?
הִיטְלֶר… מַיְדָּנֶק…
הָלְכָה וַרְשָׁה, הָלַךְ הָעוֹלָם…
הָלַךְ… הַכֹּל הָלַךְ…
יֵס, אוֹקֵי, אֲבָל בְּאֹפֶן אִישִׁי
אֵיךְ הוֹלֵךְ לְךָ?
בָּרוּר שֶׁהַבִּיזְנֶס שֶׁלְּךָ עַל הַפָּנִים,
אֲבָל קְצָת פַּרְנָסָה אֵט־לִיסְט אַתָּה מַצְלִיחַ לִמְצֹא?
מָה? גּוֹדֶּמִּיט.

אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאַתָּה מֵת,
וְרַק עוֹשֶׂה כְּאִלּוּ אַתָּה חַי?
מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת מֵת? אַתָּה רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁ –
חָס וְחָלִילָה –
שֶׁאַתָּה פָשׁוּט כָּכָה מֵת?
אָה, קָלַטְתִּי אוֹתְךָ. יוּ אָר גּ'וֹקִינְגּ, זֹאת בְּדִיחָה.
אַתָּה אוֹמֵר שֶׁזֹּאת אֱמֶת?
אָז בְּאָמֵרִיקָה אַתָּה כְּבָר מֵת
אֲבָל לֹא עָשׂוּ אִתְּךָ עֲדַיִן חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת?
נוּ, אֲנִי לֹא אֶתְוַכֵּחַ אִתְּךָ.
זֶה בְּעֶצֶם מַרְגִּישׁ לִי נָכוֹן.
אֲבָל אֵנִיהָאוּ
מֵת־שְׁמֵמֵת – לְהִתְפַּרְנֵס אַתָּה יָכוֹל?

מָה אַתָּה חוֹשֵׁב?
אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה מַה זֶּה דִּיפְּרֵסְדּ.
אַתָּה יוֹדֵעַ מָה, בֵּינֵינוּ –
אֲנִי אַגִּיד לְךָ, מִיסְטֶר:
גַּם אֲנִי לֹא מַרְגִּישׁ אַי־אַי־אַי.
כִּי בְּחַיַּי,
כְּשֶׁאֱלֹהִים רוֹצֶה גַם מַטְאֲטֵא יוֹרֶה –
אֲבָל כַּמָּה זְמַן הוּא יוֹרֶה?
לֹא אֱלֹהִים, זֹאת אוֹמֶרֶת, הַמַּטְאֲטֵא.

אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ מֵאוֹתָהּ הָעִיר,
אָז אוּלַי אַתָּה תָּבִין אוֹתִי בְּכָל זֹאת.
אֲנִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי, אֲנִי נוֹרָא לוֹנְלִי,
פָּשׁוּט נוֹרָא בּוֹדֵד,
יְהוּדִי זָקֵן בְּלִי זָקָן,
קִינְגּ אִינְפַנְטִיל בַּחֲצַר הַמַּלְכוּת,
שֶׁסּוֹבֵל בַּלֵּילוֹת מִנְּדוּדֵי שֵׁנָה, 
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב וְשׁוֹכֵב,
וְהַחַיִּים הַקְּצָרִים חוֹלְפִים מוּל הָעֵינַיִם,
וַאֲנִי חוֹשֵׁב: כָּאן שׁוֹכֵב יְהוּדִי דֶּבִּיל,
דֶּבִּיל, דֶּבִּיל, דֶּבִּיל עִם אוֹטוֹמוֹבִּיל,
יְהוּדִי בְּאָמֵרִיקָה.
חַכֵּה רֶגַע:
מַה זֹּאת הָיְתָה אָמֵרִיקָה הַזֹּאת?
מֶה הָיְתָה הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁלָּהּ –  
וּמָה הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁלָּהּ עַכְשָׁו?
סוֹרִי, הַלֵּב שֶׁלִּי בּוֹכֶה.
לָמָּה הוּא בּוֹכֶה?

אָח, וַרְשָׁה…
גַּם אֲנִי, אַתָּה אוֹמֵר, קְצָת מֵת?
אֲנִי אַגִּיד לְךָ תַּכְלֶס:
בֵּינֵינוּ, זֹאת הָאֱמֶת,
כָּל יְהוּדִי בְּיָמֵינוּ הוּא קְצָת מֵת,
מֵת שֶׁלֹּא מַצְלִיחַ לִישֹׁן.
הֵם אוֹמְרִים: מַיְדָּנֶק… הַכֹּל נִשְׂרַף…
בֶּאֱמֶת,
אֲנִי לֹא קוֹלֵט אֶת זֶה, לֹא קוֹלֵט!
מַמָּשׁ כָּכָה נִשְׂרַף?
וַאֲנִי זָקֵן דֶּבִּיל,
זָקֵן דֶּבִּיל עִם אוֹטוֹמוֹבִּיל,
מַשֶּׁהוּ אֲנִי עוֹד זוֹכֵר
וּמִתְגַּעְגֵּעַ לְמַשֶּׁהוּ,
אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לְמָה, לְנָשִׁים בְּמִטְפְּחוֹת רֹאשׁ,
לִיהוּדִים עִם זָקָן עָבֶה,
לְסוּסִים שֶׁמּוֹשְׁכִים קְרוֹנוֹת,
לְדַיְסָה עִם טַעַם שֶׁל בַּיִת,
אֲפִלּוּ לִמְלַמְּדִים עִם מַקֵּל
וְשׁוֹט,
אֲפִלּוּ לְאַבָּא שֶׁמַּחְטִיף סְטִירָה:
"מְעַשֵּׁן בְּשַׁבָּת, פֶּגַע־רַע?"
אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֲפִלּוּ לַחַלּוֹנוֹת, לַקִּירוֹת –
סְתָם חַלּוֹנוֹת וְקִירוֹת – – –

הַכֹּל נִשְׂרַף?
כָּכָה פָּשׁוּט נִשְׂרַף?
אַתָּה קוֹלֵט אֶת זֶה?
אֲנִי לֹא!
אֲנִי פָּשׁוּט לֹא מְסֻגָּל לִקְלֹט!
נִשְׂרַף? אָז מַה נִּשְׁאַר?
הַבֵּן שֶׁלִּי, ר' מַיְק? הֶחָתָן שֶׁלִּי הַגּוֹי?
אוּלַי פָּלֶסְטַיְן, יוּ נוֹאוּ…
פָּשׁוּט כָּכָה,
וְאַתָּה יָכוֹל לְהִשְׁתַּגֵּעַ לְךָ.
גּוֹדֶּמִּיט, הַבִּיזְנֶס דַּוְקָא אוֹלְרַיְט
מַרְבִּיצִים גַּם אֵיזֶה מִשְׂחַק קְלָפִים –
אֲבָל שׁוֹכְבִים בַּמִּטָּה וְחוֹשְׁבִים:
אֵיפֹה מִתְחַבֵּא אֱלֹהִים?
בַּמּוֹלֶדֶת הַיְשָׁנָה הוּא הָיָה, –
וְדַוְקָא בְּאָמֵרִיקָה הוּא אֵינֶנּוּ?
גּוֹד, זֶה לֹא עוֹשֶׂה שֵׂכֶל…

מַה יּוֹצֵא מִזֶּה שֶׁהַבִּיזְנֶס הֲכִי טוֹב אֶבֶר?
הַדֶּרֶךְ כְּבָר דֵּי קְצָרָה אֶל הַקֶּבֶר,
ר' מַיְק לֹא יַגִּיד קַדִּישׁ, אֵין שְׁאֵלָה,
לֹא תִּהְיֶה שָׁם אֲפִלּוּ עֲגָלָה.
לַסֵּמֶטְרִי מוֹבִילִים אוֹתְךָ עִם אוֹטוֹמוֹבִּיל,
לֹא כְּמוֹ פַּעַם.
הַחַזָּן מִיסְטֶר דֻּבּוֹן
יַרְבִּיץ "אֵל מָלֵא רַחֲמִים"
בְּלִי לִדְפֹּק חֶשְׁבּוֹן
וּכְמוֹ בְּאֵלֵוֵיטֶר
יוֹרִידוּ אוֹתְךָ בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה,
תּוֹרִיד אוֹתְךָ לְשָׁם מְכוֹנָה,
וְהָאוֹטוֹמוֹבִּילִים יִבְרְחוּ בְּבֶהָלָה –
וְגוּדְבַּי, סִי יוּ!
בְּלִי עֲגָלָה,
בְּלִי אָרוֹן, בְּלִי מִטָּה,
בְּלִי טָהֳרָה,
וּמוֹסְט אִימְפּוֹרְטֶנְטְלִי
בְּלִי קַדִּישׁ!
אַבְרֵךְ אֲנִי צָרִיךְ לִשְׂכֹּר לִי!

נוּ, אַי דּוֹנְט גִּיב אֵ דֵּם
עַל אֵיזֶה קַדִּישׁ אָמֵרִיקָאִי לְהַשְׂכָּרָה.
מַמָּשׁ עַל הַפָּנִים,
אֲבָל וָאט קֵן יוּ דוּ?
נֵרָקֵב לָנוּ כָּכָה כְּבָר, אֵין בְּרֵרָה.
שֶׁיַּחְשְׁבוּ שֶׁגּוֹי נִקְבַּר שָׁם, לֹא נוֹרָא.

יוּ נוֹאוּ, מִיסְטֶר זַיְטְלִין:
כְּמוֹ שֶׁנָּהֲגוּ אֶצְלֵנוּ בְּוַרְשָׁה
לִנְעֹל אֶת הַדְּלָתוֹת בַּלַּיְלָה,
כָּכָה הַלֵּב שֶׁלִּי נָעוּל בְּמַנְעוּל
מֵאָז שֶׁאֲנִי סִיטִיזֶן בְּאָמֵרִיקָה הַזֹּאת.
אֲבָל אֵיךְ אוֹמְרִים? טֵיק אִיט אִיזִי.
אַל תָּשִׂים לֵב לַדְּמָעוֹת שֶׁבַּקּוֹל:
כָּל זְמַן שֶׁהַמֵּתִים חַיִּים
הֵם מֻכְרָחִים לְהִתְפַּרְנֵס –
וְזֶה הַכֹּל!

יעד בירן הוא חוקר יידיש בעל דוקטורט באוניברסיטה העברית בנושא ספרות מסעות ביידיש לארץ ישראל. פרסם ספר סיפורים קצרים "לצחוק עם לטאות", כותב את תכניות מופעי "אסתּרס קאַבאַרעט", מלמד יידיש במוסדות שונים, ומדריך סיורים בעקבות תרבות יידיש בישראל.

ישראל ראבוןשירי שפירא

די פֿיש

דגים

לייב מאָרגנטוייניב גולדברג

קינדער אין געטאָ

ילדים בגטו

איציק מאנגרמנחם פרי

צום בראַצלעווערס „זיבעטן בעטלער“

לקבצן השביעי של הברצלבים

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור