ס'האָט, מלכּהלע, דער קאַרשנבוים

הן, מלכהלה, הדובדבן
הקדמה
יעדער בעל דרשן דרשנט פֿאַר זיך, כל דרשן דורש לעצמו, גם סופר ומשורר יודעים לכתוב אך את עצמם, ואם זוכים הם – נוגעים הם בליבותיהם של הקוראים. ומה רוצה האמן אם לא להישאר, לזכות בחיי נצח ולהפוך לשיר. איציק מאנגער כותב מחזור של שנים עשר שירים בהם וולוול'ה ז'ברזר כותב מכתבים לאהובתו היפה מלכל'ה שנחטפה להרמון השולטן בקושטא. וולוול'ה ז'ברז'ר היה משורר וטרובדור עממי, שהפיץ את בשורת השירים העממיים והבדחנות והפך להיות הבסיס ממנו ייבנה בעתיד התיאטרון היידי. מאנגער, שראה בעצמו טרובדור עממי המנסח את מהותו של העם, המשורר שאומר משהו חדש על הישן והמוכר, המשורר המודרניסט שהופך את המוטיבים המסורתיים הידועים בשירה למשהו חדש וקוסמופוליטי, משתמש בטרובדור שקדם לו כדי לכתוב כמה משירי האהבה היפים שנכתבו ביידיש. מאנגער כדרכו מצליח להפוך את השירים לתפילה אישית. הנה מלכהל'ה, הפכת לשיר, זכית בחיי נצח. 
ואולי זה מה שמאנגער קיווה גם לעצמו, לזכות באותה סגולה של אמנות המרימה אותנו מעל הקרקע והופכת אותנו לנצחיים, לשיר. מאנגער כתב ביידיש כי זו היתה לשון העם ובאמצעותה יכול היה שירו לעבור מפה לאוזן ולהתפרסם. נתן יונתן, יעקב שבתאי ובני מר כבר תרגמו את השיר הזה לעברית, ואני באתי להוסיף את הגרסה שלי, בה ניסיתי לשמור על המשלב העממי של מאנגער בשיר, ולשמור על האהבה הטהורה והרומנטית מצד הכותב למלכהל'ה, ותוך ניסיון לגרום לקורא להזדהות עם הדמויות שרוצות כל כך להפוך לשיר, והן מייחלות ומתפללות לכך. גם הלחן המתוק של חווה אלברשטיין תורם לתחושה הרומנטית ולכמיהה להפוך לשיר, ועל כן בתרגומי הקפדתי לשמור על המצלול בהתאם ללחנה של אלברשטיין. כולם רוצים להפוך לשיר ולזכות בחיי נצח, אך בינתיים רק מלכהל'ה של מאנגער, רק היא הפכה לשיר…
Sombras Brancas I, Lourdes Castro
יידיש

ס'האָט, מלכּהלע, דער קאַרשנבוים
אין גאָרטן זיך צעבליט –
איך ווייס, דער אַלטער קאַרשנבוים
וויל ווערן הײַנט אַ ליד.

איך עפֿן אויף דאָס פֿענצטער שטיל
און זע – אַ פֿויגל פֿליט –
איך ווייס, דער פֿויגל צו דער זון
וויל ווערן הײַנט אַ ליד.

איך הויב די אויגן אויף און זע –
אַ זילבער־וואָלקן ציט –
איך ווייס, דער וואָלקן בײַ דער זון
וויל ווערן הײַנט אַ ליד. 

און אַלץ וואָס אָטעמט, לאַכט און בליט,
דער פֿויגל און דער ווינט,
דער בלינדער בעטלער אויפֿן ראָג,
די מאַמע און דאָס קינד,

דער קוימען־קערער אויפֿן דאַך,
דער אַלטער מילעכייִד,
דאָס בלומען־מיידל אויפֿן מאַרק
– זיי ווילן ווערן ליד.

די פּען אין טינטער פֿיבערט, וואַרט
און ציט זיך צו מײַן האַנט –
און איך – איך טראַכט איצט וועגן דיר
דאָרט אין דעם ווײַטן לאַנד.

איך זע דיך בײַ דער ניימאַשין,
אַ חלום אויף דער וואָר,
און ס'בליצט אַ גאָלדענע פּאַסמע זון
אין דײַנע שוואַרצע האָר.

אין פֿענצטער שטייט דער בלומענטאָפּ,
צוויי נעלקן און אַ רויז –
און מײַן בענקשאַפֿט בײַ דײַן שוועל
טוט די סאַנדאַלן אויס.

זי גייט צו דיר אַרײַן אין שטוב
מיט שטילע, פֿרומע טריט.
און, מלכּהלע די שיינע, זע –
דו ביסט געוואָרן ליד.

יידיש עברית

ס'האָט, מלכּהלע, דער קאַרשנבוים
אין גאָרטן זיך צעבליט –
איך ווייס, דער אַלטער קאַרשנבוים
וויל ווערן הײַנט אַ ליד.

איך עפֿן אויף דאָס פֿענצטער שטיל
און זע – אַ פֿויגל פֿליט –
איך ווייס, דער פֿויגל צו דער זון
וויל ווערן הײַנט אַ ליד.

איך הויב די אויגן אויף און זע –
אַ זילבער־וואָלקן ציט –
איך ווייס, דער וואָלקן בײַ דער זון
וויל ווערן הײַנט אַ ליד. 

און אַלץ וואָס אָטעמט, לאַכט און בליט,
דער פֿויגל און דער ווינט,
דער בלינדער בעטלער אויפֿן ראָג,
די מאַמע און דאָס קינד,

דער קוימען־קערער אויפֿן דאַך,
דער אַלטער מילעכייִד,
דאָס בלומען־מיידל אויפֿן מאַרק
– זיי ווילן ווערן ליד.

די פּען אין טינטער פֿיבערט, וואַרט
און ציט זיך צו מײַן האַנט –
און איך – איך טראַכט איצט וועגן דיר
דאָרט אין דעם ווײַטן לאַנד.

איך זע דיך בײַ דער ניימאַשין,
אַ חלום אויף דער וואָר,
און ס'בליצט אַ גאָלדענע פּאַסמע זון
אין דײַנע שוואַרצע האָר.

אין פֿענצטער שטייט דער בלומענטאָפּ,
צוויי נעלקן און אַ רויז –
און מײַן בענקשאַפֿט בײַ דײַן שוועל
טוט די סאַנדאַלן אויס.

זי גייט צו דיר אַרײַן אין שטוב
מיט שטילע, פֿרומע טריט.
און, מלכּהלע די שיינע, זע –
דו ביסט געוואָרן ליד.

הֵן, מַלְכָּהלֶ'ה, הַדֻּבְדְּבָן
פּוֹרֵחַ לֹא מַנְשִׁיר
גַּם הוּא רוֹצֶה, הַדֻּבְדְּבָן
כְּבָר לַהֲפֹךְ לְשִׁיר

אֶפְתַּח אֶת הַחַלּוֹן בַּלָּאט
צִפּוֹר מַבָּט תַּיְשִׁיר
הִיא עָפָה הַצִּפּוֹר, גַּם הִיא
רוֹצָה לִהְיוֹת כְּבָר שִׁיר

אֶשָּׂא עֵינַי וְאָז אֶרְאֶה
עָנָן כָּסוּף עָשִׁיר
גַּם הֶעָנָן מְאֹד רוֹצֶה
הוּא לַהֲפֹךְ לְשִׁיר

גַּם כָּל מַה שֶּׁנּוֹשֵׁם וְחַי
גַּם רוּחַ גַּם יוֹנָה
קַבְּצָן עִוֵּר שֶׁבַּפִּנָּה
וְגַם הָאֵם וּבְנָהּ

גַּם הַחַלְבָן וְהַמְנַקֶּה
בְּצַעַד חֲרִישִׁי
וְגַם מוֹכֶרֶת הַפְּרָחִים
רוֹצִים לִהְיוֹת הֵם שִׁיר

הָעֵט וְגַם הַדְּיוֹ רוֹצִים, כְּבָר
שֶׁאֶכְתֹּב מִיָּד
אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב עָלַיִךְ
רְחוֹקָה בָּדָד

תּוֹפֶרֶת בַּמְּכוֹנָה אֶרְאֵךְ
זֶה כָּל כַּךְ מוּחָשִׁי
וּבִשְׁחוֹר שְׂעָרֵךְ בּוֹהֵק
פַּס זָהֹב שִׁמְשִׁי

אֶת הֶעָצִיץ שֶׁבַּחַלּוֹן
הַוֶּרֶד כְּבָר חוֹנֵךְ
חוֹלֵץ סַנְדָּל הַגַּעְגּוּעַ
עַל סַף מִפְתָּנֵךְ

אֵלַיִךְ הוּא צוֹעֵד בַּלָּאט
סִימָן הוּא לֹא מַשְׁאִיר
וּמַלְכָּהלֶ'ה יָפָה שֶׁלִּי
הִנֵּה הָפַכְתְּ לְשִׁיר

עברית

ס'האָט, מלכּהלע, דער קאַרשנבוים
אין גאָרטן זיך צעבליט –
איך ווייס, דער אַלטער קאַרשנבוים
וויל ווערן הײַנט אַ ליד.

איך עפֿן אויף דאָס פֿענצטער שטיל
און זע – אַ פֿויגל פֿליט –
איך ווייס, דער פֿויגל צו דער זון
וויל ווערן הײַנט אַ ליד.

איך הויב די אויגן אויף און זע –
אַ זילבער־וואָלקן ציט –
איך ווייס, דער וואָלקן בײַ דער זון
וויל ווערן הײַנט אַ ליד. 

און אַלץ וואָס אָטעמט, לאַכט און בליט,
דער פֿויגל און דער ווינט,
דער בלינדער בעטלער אויפֿן ראָג,
די מאַמע און דאָס קינד,

דער קוימען־קערער אויפֿן דאַך,
דער אַלטער מילעכייִד,
דאָס בלומען־מיידל אויפֿן מאַרק
– זיי ווילן ווערן ליד.

די פּען אין טינטער פֿיבערט, וואַרט
און ציט זיך צו מײַן האַנט –
און איך – איך טראַכט איצט וועגן דיר
דאָרט אין דעם ווײַטן לאַנד.

איך זע דיך בײַ דער ניימאַשין,
אַ חלום אויף דער וואָר,
און ס'בליצט אַ גאָלדענע פּאַסמע זון
אין דײַנע שוואַרצע האָר.

אין פֿענצטער שטייט דער בלומענטאָפּ,
צוויי נעלקן און אַ רויז –
און מײַן בענקשאַפֿט בײַ דײַן שוועל
טוט די סאַנדאַלן אויס.

זי גייט צו דיר אַרײַן אין שטוב
מיט שטילע, פֿרומע טריט.
און, מלכּהלע די שיינע, זע –
דו ביסט געוואָרן ליד.

הֵן, מַלְכָּהלֶ'ה, הַדֻּבְדְּבָן
פּוֹרֵחַ לֹא מַנְשִׁיר
גַּם הוּא רוֹצֶה, הַדֻּבְדְּבָן
כְּבָר לַהֲפֹךְ לְשִׁיר

אֶפְתַּח אֶת הַחַלּוֹן בַּלָּאט
צִפּוֹר מַבָּט תַּיְשִׁיר
הִיא עָפָה הַצִּפּוֹר, גַּם הִיא
רוֹצָה לִהְיוֹת כְּבָר שִׁיר

אֶשָּׂא עֵינַי וְאָז אֶרְאֶה
עָנָן כָּסוּף עָשִׁיר
גַּם הֶעָנָן מְאֹד רוֹצֶה
הוּא לַהֲפֹךְ לְשִׁיר

גַּם כָּל מַה שֶּׁנּוֹשֵׁם וְחַי
גַּם רוּחַ גַּם יוֹנָה
קַבְּצָן עִוֵּר שֶׁבַּפִּנָּה
וְגַם הָאֵם וּבְנָהּ

גַּם הַחַלְבָן וְהַמְנַקֶּה
בְּצַעַד חֲרִישִׁי
וְגַם מוֹכֶרֶת הַפְּרָחִים
רוֹצִים לִהְיוֹת הֵם שִׁיר

הָעֵט וְגַם הַדְּיוֹ רוֹצִים, כְּבָר
שֶׁאֶכְתֹּב מִיָּד
אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב עָלַיִךְ
רְחוֹקָה בָּדָד

תּוֹפֶרֶת בַּמְּכוֹנָה אֶרְאֵךְ
זֶה כָּל כַּךְ מוּחָשִׁי
וּבִשְׁחוֹר שְׂעָרֵךְ בּוֹהֵק
פַּס זָהֹב שִׁמְשִׁי

אֶת הֶעָצִיץ שֶׁבַּחַלּוֹן
הַוֶּרֶד כְּבָר חוֹנֵךְ
חוֹלֵץ סַנְדָּל הַגַּעְגּוּעַ
עַל סַף מִפְתָּנֵךְ

אֵלַיִךְ הוּא צוֹעֵד בַּלָּאט
סִימָן הוּא לֹא מַשְׁאִיר
וּמַלְכָּהלֶ'ה יָפָה שֶׁלִּי
הִנֵּה הָפַכְתְּ לְשִׁיר

ד"ר יניב גולדברג הנו רב, עו"ד, מגשר מוסמך, חוקר משפט ספרות ותיאטרון ומתרגם מיידיש וליידיש. ספרו אני בדרכי אלך עוסק בניתוח סוגיות משפטיות שונות העולות משישה מחזות תיאטרון שלהן רלבנטיות לימינו. ספרו בימת חייה – שיחות עם השחקנית ליא קניג על תיאטרון וביוגרפיה יצא בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. פרסם מאמרים בתחום משפט ותיאטרון יידיש ועברי, תרגומו ליידיש לשירה של נטע ברזילי Toy ולשירו של יואב גינאי אני הז'יד זכו להד ולתפוצה רבה ברחבי העולם. בנוסף, הוא חבר ועדת פרסי התיאטרון הלאומי הבימה, חבר האגודה הישראלית לחקר ההומור, במאי, מרצה, מנחה ומלווה אקדמי של אירועי תרבות בארץ ובחו"ל.

אנה מרגוליןיבגניה בצביצקי

ווען איך גיי מיט מײַן ליבן

אם אלך עם אהובי

לייב קװיטקאָיונה ל"י גונופולסקי

אַן אַלטער ניגון

ניגון עתיק

בר הורוביץגולי דולב-השילוני

מײַן וואַנדערליד

שיר הנדודים שלי

הרשמה לניוזלטר איבערזעץ

תענוג! עוד מעט יגיעו אל הדואר האלקטרוני הקרוב לביתכם סיפורים ומאמרים היישר מהתנור