אנה מרגולין פותחת את השיר נטול הכותרת במשאלה "אִם אֵלֵךְ עִם אֲהוּבִי בֵּין עִשְּׂבֵי הַטַּל." בשורה זאת היא מצליחה לייצר מציאות כמעט אופורית לאהבה שלה ושל אהובה שעוד יכולה להתגשם. בדבריה היא מניחה לה ולאהובה לצעוד דרך המילים "בֵּין עִשְּׂבֵי הַטַּל בְּעֶרֶב אֲבִיבִי." מרגולין המודעת היטב לכך שאהבה רומנטית אינה קיימת נסוגה מיד מהתמונה האידילית שציירה והשדים שמזינים את כתיבתה משתלטים על השיר. אפשר לחוש במאבק זה דרך הניגודים הסמנטיים הקיימים בשיר בין ה"סאַמעטן ווייך" (קטיפה-רכה) ל"די שטיינערנע וועגן" (שבילי העפר). את השיר מלווה מבט זר, אפשר שזהו מבט של אדם זר שאיננה מכירה, אפשר שזה מבטה שלה ההופך כאן, בהיפוך מגדרי אליה, למבטו של זר מוחלט.

ההנגדה הקיימת בשיר בין התמונה האידילית הנצפית מבחוץ לבין תחושותיה של המשוררת המתפרצות מן הפנים מחקה במידת מה משחק חיזור קודר עת הם קוטפים עלי כותרת ומונים "אוהב – לא אוהב". השיר כולו נע במנעד הדק שבין הנשיקה\הרכינה לבין הצרה. מרגולין מציעה לקורא פיגורה נשית מעט אחרת, במקצת יכולה היא להזכיר את אופליה של המלט כזו שדעתה יכולה להיטרף וגורלה נגזר לטבוע בנהר, ומצד שני אחת שמתרפקת על צרתה ורק מחכה שזו תרכן אליה.

יבגניה בצביצקי